פסקי דין על חיים אליהו פרץ | פסקי דין על קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים | פסקי דין על שי קפלן | פסקי דין על כלל חברה לביטוח ואח' |

11849/02 א     27/08/2007




א 11849/02 חיים אליהו פרץ נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, שי קפלן, כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'




בעניין:



בתי המשפט
1


בית משפט השלום ירושלים
א
011849/02

לפני:
כב' השופט כרמי מוסק
-סגן נשיא


27/08/2007






חיים אליהו פרץ


בעניין:





התובע




נ
ג
ד





1. קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
2. שי קפלן

3. כלל חברה לביטוח בע"מ






הנתבעים

נגד






1. פרץ אילן

2. כלל חברה לביטוח בע"מ
3. אבנר – איגוד ביטוח רכב מנועי








צד ג'







פסק דין

1.
ביום 1/12/98 ארעה תאונת דרכים בה נפגע התובע.

2.
התובע נסע בעת התאונה ברכב שהיה נהוג על ידי אחיו אילן פרץ. (הצד השלישי 1) (להלן: אילן).

3.
לאילן לא היה ביטוח רכב מנועי בתוקף באותה עת.

4.
עקב תקלה, נפתח מכסה המנוע תוך כדי נסיעה והשמשה הקדמית נשברה. אילן עצר את הרכב בצד הדרך, והדליק "אורות מהבהבים". התובע ואילן נותרו לשבת ברכב. אילן התקשר לאח נוסף כדי שידאג לחלץ את הרכב. תוך כדי כך התנגש ברכב החונה רכב אחר שהיה נהוג על ידי נתבע 1 (להלן: שי) ומבוטח על ידי נתבעות 2-3. (להלן: "כלל" ו"אבנר" בהתאמה).

5.
הדרך בה ארעה התאונה היא דרך מהירה.

6.
מהעובדות שעלו, הרכב הנפגע יצא מכלל פעולה, והיה צורך דחוף להחנותו בצד הדרך.
7.
עקב התאונה נגרמו לתובע נזקי גוף. בהעדר ביטוח, תבע התובע את "קרנית".

8.
בין "'קרנית" ל"כלל" ו"אבנר" רובצת מחלוקת האם חל על המקרה האמור "חוזר אבנר" הקובע, כך לטענת "'קרנית", כי במצב דברים זה, חלה החובה על "כלל" ואבנר" לשפות את "קרנית" עבור סכומים ששילמה או תשלם לתובע.

9.
אין מחלוקת, כי על היחסים בין התובע ל"קרנית" חלה הפרשנות למונח "חניה במקום שאסור לחנות בו" שנקבעת ברע"א 1953/03 הכשרת הישוב נ' אדרי
תק-על 2003(3) 268. (להלן:

פסק דין
אדרי) שם נקבע כי המבחן הקובע הוא הסיכון התעבורתי שיצרה החניה. קרנית סברה, ובצדק, כי לאור פרשנות זו, חלה עליה חובה לפצות את התובע עבור נזקי הגוף שנגרמו לו הואיל ומקום עצירת הרכב הנפגע בשולי דרך מהירה יצרה סיכון תעבורתי. התובע ו"קרנית" הגיעו לידי פשרה לפיה שולם לתובע פיצוי של 350,000 ₪ על סמך חוות הדעת הרפואיות, ונתונים נוספים שעלו.

10.
נותרה השאלה, האם במסגרת היחסים שבין "קרנית" ל"כלל ואבנר" חל "חוזר אבנר" ביחס לפרשנות המונח "חניית רכב במקום האסור לחנות בו". "קרנית" טוענת כי לאור האמור בחוזר זה, חלה חובה על "כלל ואבנר" להשיב לה את סכום הפיצוי, שכן מדובר בהסכם מחייב ש"קרנית" "כלל" ו"אבנר" הן צד לו, ועל פי הפרוש שניתן באותו חוזר למונח "חניה במקום שאסור בו", חובת הפיצוי חלה על מבטחי הרכב הפוגע.

11.
בהקשר זה עולה השאלה אם "חוזר אבנר" הוא בגדר הסכם מחייב או שמא יש לו מעמד אחר. אם אכן מדובר בהסכם מחייב, האם חל הוא על התאונה שלפני, לאור האמור בו.

12.
בין "קרנית " ל"כלל ואבנר" הוסכם כי על בית המשפט להכריע בשאלת "חיתוך הזכויות", מילים אחרות, זכויות הצדדים זה כלפי זה, מכוח האמור ב"חוזר אבנר", בעת אירוע התאונה.

13.
"כלל ואבנר" מוסיפות וטוענות כי עם מתן

פסק דין
אדרי התבטל חוזר אבנר, ויש לנהוג על פי האמור בפס"ד אדרי, שיש לו תחולה רטרואקטיבית. "כלל ואבנר" טוענות כי בכל מקרה, חוזר אבנר אינו חל על המקרה שלפני שכן הוא עוסק בפרשנות המונח "חניה" בלבד על פי תקנות התעבורה ולא במונחים עמידה ועצירה, שבתקנות התעבורה.
לטענתן, במקרה שלפני לא מדובר בחניה של רכב, אלא בעמידה או עצירה עקב התקלה ומכאן שאין משמעות ל"חוזר אבנר".

14.
"קרנית" טוענת בסיכומיה, כי יש ליחס ל"חוזר אבנר" מעמד של הסכם בין הצדדים, ועל כן, כדי להביא לביטולו יש ליתן "הודעה מראש". (ראה ע"א 9609/91 מול הים נ' עו"ד שגב פ"ד נ"ח(4) 10, ו-ע"א 442/85 זוהר נ' מעבדות טרנבול פ"ד מ"ד(3) 661). מאחר ולא ניתנה הודעה כזו, הרי לדעת "קרנית" תוקף החוזר ממשיך ומתקיים.

15.
"חוזר אבנר" נערך ביום 3/2/94 בעקבות "תיקון מס' 8" לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975. החוזר מתייחס למילים "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאוסר לחנות בו" המהווה חלק מהגדרת המונח "תאונת דרכים". החוזר קובע כי מטרתו למנוע חילוקי דעות בין חברות הביטוח בשאלת חובת הפיצוי במקרה בו
רכב פוגע ברכב חונה, מי יפצה תובע שישב ברכב החונה או בשאלה האם מדובר ב"תאונה מעורבת". לאור זאת ישבה ועדה מקצועית וקבעה כי יש לפרש את הביטוי "על פי איסורי החניה הקבועים בתקנות התעבורה, (סימן י' לתקנות)". עוד נאמר בחוזר כי "בעקבות החלטה זו לא תהיה, אפוא, נפקות לאיסור חניה מכוח חוק עזר של הרשויות המקומיות השונות, ולא למבחן הסיכון שיוצר הרכב בפועל באותה חניה, קרי לקשר הסיבתי בין החניה האסורה לבין הנזק". עוד נאמר בחוזר כי: "נפנה תשומת ליבכם כי סימן י' בתקנות התעבורה המוזכר בהחלטה הנ"ל, מתייחס לשלושה מצבים של הרכב: חניה, עמידה ועצירה. אנו דנים כמובן, במצב החניה בלבד, כלשון תיקון מס' 8 לחוק. הגדרה מדויקת למונח "חניה" תמצאו בסעיף 1 לתקנות התעבורה ואילו איסורי החניה המנויים כאמור, בסימן י' לתקנות".

16.
החוזר מופנה אל מנהלי מחלקת התביעות בחברות הביטוח החברות ב"אבנר.

17.
אין מחלוקת כי "כלל" היא אחת מחברות הביטוח החברות באבנר באותה עת, וכי קרנית שבאה בנעלי המבטח, היא צד לאותו הסדר. יש לראות לפיכך בחוזר כמסמך מחייב, החל על חבות הביטוח, ומהווה "הסכם" בין חברות הביטוח באשר לחובת הפיצוי כאשר מדובר ב"רכב חונה".

18.
לא הובא לפני מסמך כלשהו, שנערך מטעם "אבנר" או מטעם צד כלשהו להסכם לפיו בוטל החוזר.

19.
עולה השאלה האם

פסק דין
אדרי הביא לביטול תוקפו של החוזר.

20.
באופן עובדתי, החוזר לא עמד לדיון ב

פסק דין
"אדרי" משום שהטענה לא הועלתה בבית המשפט המחוזי, לפניו התנהל הדיון, וכאשר התבקש בית המשפט ליתן רשות להעלות טענה זו, סרב עקב המועד המאוחר בו הועלתה.

21.
יש אפוא לראות בפס"ד אדרי כעוסק במערכת היחסים שבין הנפגע למבטח, וככזה הקובע את חובת הפיצוי כלפי הנפגע. עיון בפס"ד אדרי מעלה כי אין בו התייחסות מפורשת כלשהי ל"חוזר אבנר".

פסק דין
אדרי עסק אך ורק במערכת היחסים שבין הנפגע לבין מבטח הרכב. לא נבחנה שאלת מערכת היחסים שבין המבטחים של כלי הרכב המעורבים לאור האמור ב"חוזר אבנר" ולא נבחן תוקפו של "חוזר אבנר" לאור הפרשנות שניתנה לביטוי "...רכב שחנה במקום שאסור לחנות בו".

22.
משכך הם פני הדברים, לא ראיתי טעם המצדיק קביעה כי "חוזר אבנר" הנ"ל חלף מהעולם. לטעמי הוא "חי ונושם" במסגרת היחסים שבין המבטחים, כל עוד לא בוטל כדין, היינו על ידי מתן הודעה מוקדמת, מכאן שהצדדים לחוזר, רשאים היו להמשיך ול"הסתמך" על עובדת קיומו לרבות הקבוע בו ביחס לחובת הפיצוי.

23.
אמנם, יכולה לעלות טענה, כי גם "חוזר אבנר" התכוון לקבוע את חובת הפיצוי במסגרת היחסים בין הנפגע למבטח, ועל כן משניתנה הפרשנות בפס"ד אדרי, הרי יש לראות ב"חוזר אבנר" כבטל. דעתי היא, כי אין חפיפה בין האמור בפס"ד אדרי, ל"חוזר אבנר", ביחס למונחים השונים שהרי פס"ד אדרי התייחס למונח "חניה" שבחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, וכלל לתוכו את כל המצבים שבפרק י' לפקודת התעבורה, שהם "חניה, עמידה, עצירה". (ראה תקנה 69(א) לתקנות התעבורה). כך למשל

פסק דין
אדרי התייחס לתקנה 69(ה) לתקנות התעבורה העוסקת במצב של עצירה או עמידה של רכב עקב תקלה, וראה בכך כחניה על פי ההגדרה שבסעיף 1, לחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, לעומת זאת, "חוזר אבנר" קבע מפורשות, כי הוא עוסק אך ורק במקרה של "חניה" על פי תקנות התעבורה ואינו עוסק ב"עצירה" או "עמידה".

24.
שני הצדדים מסכימים כי המקרה שלפני תואם לחלוטין את עובדות פס"ד אדרי. מכאן שיש לקבוע כי במקרה שלפני, ככל שהדבר נוגע לתקנות התעבורה, (תקנה 69(ה)) מדובר בעמידה או עצירה עקב תקלה, מכאן שאין נפקות כלשהי לחוזר אבנר במקרה זה, החל רק על חניה.

25.
המסקנה היא כי על המקרה שלפני חל האמור בפס"ד אדרי ו"חוזר אבנר" אינו חל, ומכאן שחובת התשלום היא על "קרנית" בלבד.

26.
מאחר ולטעמי, גם לאחר פס"ד אדרי, ממשיך להתקיים "חוזר אבנר" הרי שבמקרים המתאימים לא יהיה מנוס מעריכת בדיקה "כפולה", כאשר במישור היחסים בין הנפגע למבטח תחול הפרשנות שנקבעה בפס"ד אדרי. במישור היחסים בין המבטחים, יהיה צורך לבחון את חובת תשלום הפיצוי על פי "חוזר אבנר" במידה ומדובר במצב של חניה על פי הגדרה בתקנות התעבורה, זאת כל עוד לא יבוטל "חוזר אבנר" באופן מפורש.

27.
יש לזכור כי "חוזר אבנר" עצמו אבחן בין שלושת המצבים, חניה, עמידה ועצירה וקבע כי הוא חל רק במצב בו מדובר בחניה כהגדרתה בתקנות התעבורה.

28.
"חניה" מוגדרת בתקנה 1 לתקנות התעבורה - "העמדת רכב לזמן כל שהוא, שלא לשם העלאת אנשים או הורדתם או טעינת מטען או פריקתו מיד, בלי הפסקות, בין שיש ברכב נהג או אנשים או מטען ובין שאין".

29.
אין בתקנות התעבורה הגדרות למונחים העמדת רכב או עצירת רכב. יחד עם זאת, הוראת התקנות שבסימן י' לתקנות מתייחסות לשלושת המונחים חניה, עמידה ועצירה כמונחים שונים כאשר תקנה 69(ה) מתייחסת מפורשות אך ורק לעמידתו או עצירתו של רכב. גם סימן י' עצמו נושא כותרת חניה, עמידה, עצירה. לי נראה כי האבחנה בין המונחים משתרעת על מישור הזמן ומישור הרצון. ברור כי, החניית רכב נעשית מתוך רצון הנהג, ללא כל סיבה הכופה אותו לעשות כך, ומדובר לזמן ממושך יחסית לעומת זאת העמדת רכב או עצירתו, הם מכוח הכרח כלשהו, כאשר העמידה היא שוב לזמן ארוך יותר מאשר עצירה המיועדת לזמן קצר מאוד לצורך המשך נסיעה. (ראה למשל הגדרת קו-עצירה בתקנות התעבורה). מכאן, בחרו מנסחי "חוזר אבנר" להתייחס אך ורק למונח "חניה" שבתקנות התעבורה, שלטעמי אינו חל במקרה שלפני.

30.
סוף דבר, התביעה כנגד נתבעת 1 מתקבל ואילו דינה של התביעה כנגד נתבעים 2-3 להידחות. מכאן שגם ההודעה נגד צדדים שלישיים 2-3 נדחית וכך ההודעה נגד הצדדים הרביעיים.

31.
לאור נסיבות העניין, לא ראיתי מקום לחייב בהוצאות את התובע או מגישי ההודעות.

32.
דין ההודעה כנגד צד ג' 1 (אילן פרץ - הנהג) להתקבל. שהרי חייב הוא לשפות את "קרנית" מאחר ונהג כשהוא
ללא ביטוח בתוקף הוא אינו יכול לתבוע שיפוי מהנהג הפוגע שכן מדובר בתאונת דרכים על פי החוק לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ובמסגרת זו נעדר הוא זכות חזרה לנהג הפוגע.

33.
יחד עם זאת, לטענתו, "קרנית" הגיע לפשרה עם התובע, ללא הסכמתו, ועל כן עדיין רשאי הוא להעלות טענות לעניין זה. קרנית טוענת כי היא רשאית לחזור אל הנהג, כפי שמבטח על פי פוליסה רשאי להגיש תביעת "שיבוב",

כנגד המזיק, שעה שזו באה בנעלי הניזוק. אינני סבור כי מדובר במקרה זהה. הנהג היה אמור להיות למעשה אחד הנתבעים, ומכאן שהיה רשאי להמשיך להתדיין עם התובע, הנפגע, ולא להסכים לסכום הנזק שגובש. לפיכך, במישור "הנזק", ימשך הדיון בין "קרנית" לנהג ובמידת הצורך בין ה"נהג" לתובע.
34.
לפיכך, התביעה וההודעות כנגד נהג הרכב הפוגע, "כלל" ו"אבנר" נדחות ללא צו להוצאות.

35.
נקבע קדם משפט ליום 11/10/07 שעה 09:30 לצורך בירור שאלת הפיצוי. למועד זה יתייצבו ב"כ התובע, ב"כ קרנית, וב"כ אילן פרץ.

36.
המזכירות תודיע לצדדים.


ניתן היום י"ג באלול, תשס"ז (27 באוגוסט 2007) בהעדר הצדדים.



כרמי מוסק
, שופט

סגן נשיא
















א בית משפט שלום 11849/02 חיים אליהו פרץ נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, שי קפלן, כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 27/08/2007)