פסקי דין על יוסי כהן | פסקי דין על חדוה כהן | פסקי דין על ליאור מאיר ברגיג | פסקי דין על מיכל ברגיג |

2539/04 א     19/08/2007




א 2539/04 יוסי כהן, חדוה כהן נ' ליאור מאיר ברגיג, מיכל ברגיג




בעניין:
1



בתי המשפט



בית משפט השלום ירושלים
א
002539/04


בפני
:
כב' השופטת שירלי רנר


19/08/2007




בעניין:
1. יוסי כהן
2. חדוה כהן



ע"י ב"כ עו"ד
אסף בוטח

התובעים


נ
ג
ד


1. ליאור מאיר ברגיג
2. מיכל ברגיג



ע"י ב"כ עו"ד
רמי בביאן

הנתבעים



פסק דין

כתבי הטענות

1. על פי כתב
התביעה ביום 25.9.03 נערך בין התובעים לנתבעים זכרון דברים למכירת דירת התובעים לנתבעים תמורת 115,000₪. שוכרי הדירה הודיעו בעקבות זאת כי הם מעוניינים בפנוי הדירה במועד בו תועבר החזקה לנתבעים. התובעים התקשרו בחוזה לרכישת דירה ושילמו על חשבון הרכישה סך של 2000$. ביום 20.11.03 הודיעו הנתבעים באמצעות עורך דינם כי אין בכוונתם לקיים את ההסכמות לאור העובדה שהתובעים הציגו בפני
הם מצג כאילו ניתן לקיים תוספת בנייה ולא היא. לטענת התובעים כיוון שניתן לקיים תוספת בנייה והוצג בפני
הנתבעים המצב לאשורו ביטול החוזה על ידי הנתבעים נעשה שלא כדין. על פי כתב התביעה מאחר והתובעים נאלצו להפר חוזה עם צד ג' עימו התקשרו בחוזה לרכישת דירה, סיכמו איתו כי המקדמה בסך 2000$ תישאר בידיו. התובעים דורשים פיצוי בגין ראש נזק זה כמו גם בגין תשלומים ששילמו לעו"ד שערך את החוזה בינם לבין צד ג', בגין הוצאות פירסום מודעה בעיתון לשם השכרת הדירה, עוגמת נפש ופיצוי מוסכם.

על פי כתב ההגנה בנוכחות 3 מתווכים הציג התובע בפני
הנתבעים מצג ולפיו גג הבניין צמוד לדירה ולפי זכויות הבניה זכאי בעל הדירה לבנות תוספת במפלס הדירה ועל גג הבניין בשטח כולל של 90 מ"ר בתוספת שתי מרפסות, זאת כאשר שטח הדירה הינו 30-35 מ"ר ולכן התוספת משמעותית. לאור זאת נערך באותה פגישה זכרון דברים, מבלי שהתובעת נכחה או חתמה, בלא שנזכרה בו עניין התוספת. עם זאת הובהר חד-משמעית על ידי המתווכים והתובע כי החתימה על זכרון הדברים נועדה לוודא מצגי התובע בדבר התוספת. לטענת הנתבעים בפועל התברר כי הגג כלל לא צמוד ואין אפשרות לבניית התוספת במפלס הדירה אלא בכפוף להריסת בנייה בלתי חוקית שבנה השכן. עוד התברר כי לשם קבלת ההיתר ידרשו התובעים לבצע עבודות מיוחדות הכרוכות בבניית מעטפת לתקרות. על פי כתב ההגנה מכיוון שהתובעים היו מודעים לכל העובדות הללו והסתירו אותם במכוון, הודיעו הנתבעים לתובע כי אינם מעוניינים בדירה והתובעים הציעו לנתבעים עקב זאת לרכוש את הדירה במחיר נמוך יותר אך הנתבעים סירבו.

מטעם התובעים הוגש תצהירו של התובע וכן העיד ללא תצהיר המתווך מר שמעון אלקסלסי והשמאי מר מוציא קשת.
מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של הנתבע וכן הוגשה חוות דעת של שמאי המקרקעין מר יוסי אורון. עוד העיד מר ארז חוג'ה, עובד מחלקת היטל ההשבחה בעיריה.
המצהירים נחקרו על תצהיריהם וב"כ הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

הטענות בסיכומים

2. לטענת ב"כ התובעים בסיכומיו זכרון הדברים בין הצדדים מהווה הסכם סופי ומוחלט על פי הפסיקה ואין לראותו ככפוף לאפשרות הרחבת הדירה אשר לא בא זיכרה בזיכרון הדברים. עוד טוען ב"כ התובעים כי טענת הנתבעים ככל הנוגע לאי ידיעתם את המצב המשפטי ו/או העובדתי של ההרחבה לרבות הטענה בדבר מצגי התובע היא טענה מסוג של הודאה והדחה ועליהם הנטל בעניין זה. לטענת ב"כ התובעים לנוכח חוות הדעת שהוגשו אין מחלוקת כי ההרחבה המיועדת מתייחסת לשטח של עד 120 מ"ר על פי כל חישוב ושומה, ומאחר וחוסר היכולת להרחיב בהתאם לטענת הנתבעים, הוא גם הנימוק היחיד שבעטיו ביקשו לבטל את ההסכם יש לדחות את טענותיהם. עוד טוען ב"כ התובעים כי יש לדחות את טענת הנתבעים ולפיה היות והגג אינו מוצמד לדירה אלא שייך לרכוש המשותף, לא ניתן לבצע את ההרחבה בגג וזאת לאור הוראות חוק המקרקעין ולאור העובדה שעל פי חוק לא יכולה להיות בעיה עם הסכמת השכנים ובפועל למעשה הושגה הסכמתם. אשר לטענת הנתבעים כי לא ידעו על הצורך בבניית מעטפת ועל תנאי התב"ע טוען ב"כ התובעים כי הוכח שהתב"ע הוצגה בפני
הנתבעים לפני החתימה על ההסכם וכי לא הוכחה כל רלוונטיות לחריגות הבניה הקיימות אם בכלל בדירה שמתחת לדירה הרלוונטית.

לטענת ב"כ הנתבעים בסיכומיו אין מחלוקת כי הצדדים הסכימו לחתום תחילה על זיכרון דברים ולאפשר לנתבעים לבדוק בשלב הראשון את המצגים שהוצגו בפני
הם בדבר אפשרויות הבנייה, ורק בשלב השני ובכפוף לאימותם לחתום על חוזה מכר. בנסיבות אלו ולנוכח אינדיקציות נוספות בדבר כוונת הצדדים לא השתכלל זכרון הדברים לכדי חוזה מחייב אלא היווה אך שלב במשא ומתן. לטענתו הוכח כי בפגישת החתימה על זיכרון הדברים לא גולו לנתבעים מגבלות ותנאים מהותיים במישור התכנוני והקנייני אשר הופכים את מימוש תוספת הבנייה לתיאורטית ולבלתי אפשרית מבחינה מעשית ואי הגלוי היה בגדר הטעייה וחוסר תום לב מצד התובעים.
בכל מקרה זיכרון הדברים בוטל בתוקף ההצעה החדשה שהציעו התובעים לנתבעים לרכוש את הדירה תמורת סכום מופחת, והתובעים אף הרוויחו כתוצאה מאי מכירת הדירה לנתבעים שכן מכרו את הדירה לצד ג' במחיר גבוה יותר. יתירה מזאת, התובעים לא הוכיחו באמצעות מסמך כלשהוא את טענתם כי נגרם להם נזק כלשהוא בהסתמך על זכרון הדברים והם אף תובעים הן פצוי בגין נזקיהם לכאורה והן פצויים מוסכמים וזאת בניגוד להוראת סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 וההלכה בעניין זה. עוד טוען ב"כ הנתבעים בסיכומיו כי התובעים נהגו שלא כדין עת לא גילו מסמכים רלוונטיים מיוזמתם במהלך ניהול ההליך.

דיון

תוקפו של זכרון הדברים

3. לטענת התובעים זכרון הדברים שנחתם בין הצדדים מהווה חוזה סופי ומוחלט ואילו לטענת הנתבעים הוא מהווה אך בשלב במשא ומתן.

על מנת שזיכרון דברים יהווה חוזה מחייב נדרש כי שני התנאים להיווצרות חוזה יתקיימו בו: העדה על גמירת דעת ומסויימות. כיוון שנשוא זכרון הדברים הוא התחייבות למכר דירה חלה בענייננו גם דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969.

4. זכרון הדברים בענייננו (נספח א' לכתב התביעה) הוא מפורט וכולל את כל הפרטים המהותיים והעיקריים של ההתקשרות לרבות
המחיר, תנאי התשלום, ומועד המסירה. די באמור בו על מנת לקיים את דרישת המסויימות על פי ההלכה הקיימת (ר' ג. שלו, דיני חוזים – החלק הכללי (תשס"ה-2005), בעמ' 175-176 והפסיקה הנזכרת שם). גם דרישת הכתב כפי שפורשה בפסיקה מתקיימת בענייננו לנוכח תאור הנכס והפרטים האמורים
שפורטו בזכרון הדברים (ר' שלו, שם, בעמ' 381-383, והפסיקה הנזכרת שם). אשר לטענת ב"כ הנתבעים בדבר היעדרה של חתימת המוכרת על זכרון הדברים, ההלכה היא כי דרישת הכתב אינו כוללת כתנאי מהותי את דרישת החתימה, אף לא זו של המוכר (ר' ע"א 57,49/81 571/79 דירות מקסים בע"מ נ. ג'רבי פ"ד לז(1) 589, בעמ' 597 ואילך; ע"א 693,692/86 בוטקובסקי נ. גת, פ"ד מד(1) 57, בעמ' 66; ע"א 610/85 נוה עם ברמת גן בע"מ נ. אלעזרי, פ"ד מג(4) 312, בעמ' 319).

אשר לדרישת ההעדה על גמירת הדעת שהיא הדרישה להשתקפות חיצונית (העדה) של כוונת הצדדים ליצור קשר חוזי מחייב (גמירת דעת). במסגרת דרישה זו נדרש בית המשפט להכריע האם מתוך הנתונים שבפני
ו היה מסיק האדם הסביר על קיומה של גמירת דעת. חוזה פורמלי מהווה בעצם קיומו אינדיקציה מכרעת המעידה על גמירת דעת להתקשר בחוזה. זכרון דברים אינו מספק אינדיקציה מסוג זה. ובענייננו? זכרון הדברים שנחתם הוא מפורט ביותר. יש בכך כדי להעיד על קיומה של גמירת דעת לאור יחסי הגומלין שבין דרישת גמירת הדעת ודרישת המסויימות (ר' ע"א 3380/97 תמגר, חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ. גושן בלהה פ"ד נב(4) 673, בעמ' 682-683). על אף שזכרון הדברים לא לווה בתשלום מקדמה הוא כולל הוראה בדבר פיצוי מוסכם בגין הפרתו. מדובר באינדיקציה משמעותית בדבר הכוונה להתחייב באמצעותו. "נוסחת הקשר" קובעת מועד לא מסוייג לחתימת החוזה הפורמלי אצל עורך הדין ( סעיף 11 לזכרון הדברים. ל"נוסחת הקשר" ר' ע"א 158/77 רבינאי נ. חברת מן שקד בע"מ (בפירוק) פ"ד לג(2) 281, בעמ' 287-288). בזכרון הדברים אף כלולה הוראה כי "במידה והדירה לא נרשמה ע"ש המוכר עד יום חתימת הסכם זה יופקד הסכום הראשון בנאמנות". (סעיף 13). הוראה זו נקבעה לרקע העובדה שהבעלות בדירה ככל הנראה טרם הועברה אותה עת של שם התובע שקיבל את הזכויות בה מאביו (ר' עדותו של התובע בעמ' 24, שורות 15-17). מה הטעם בקביעת הוראה זו העוסקת בהסדר ספציפי לגבי התשלום הראשון כמו גם בהוראת הפצוי המוסכם אלא אם כן התכוונו הצדדים להתחייב באמצעות זכרון הדברים? אשר להיעדרה של חתימת התובעת על זכרון הדברים. סוגיית החתימה בהקשר גמירת-הדעת שונה מסוגיית החתימה בהקשר של דרישת הכתב. במסגרת סוגיית הכתב עולה השאלה, האם דרישה זו כוללת כעניין מהותי דרישת חתימה. במסגרת סוגיית גמירת-הדעת עולה השאלה, עד כמה קיומה או היעדרה של חתימה מהווה אינדיקציה לקיומה או להיעדרה של גמירת דעת.
בעוד שבעבר ייחסה הפסיקה משקל מכריע להיעדרה של חתימה לעניין יצירת ההתחייבות (ר' ע"א 610/68 הראסטל נ. עטרת הברית, פ"ד כג(1) 410), במהלך הזמן הובהר כי אי חתימת התובע על החוזה אינו גורעת מתוקפו כל עוד מודה התובע בהתחייבותו וכל עוד מצויה חתימת הנתבע על החוזה (ר' ע"א 804/79 ברגמן נ. קלמן, פ"ד לה(2) 338, בעמ' 339; ע"א 618/85 מעיינות הגליל המערבי בע"מ נ. תבורי – ביח"ר למשקאות קלים בע"מ, פ"ד מ(4) 343, בעמ' 346) . לנוכח כל האמור נראה כי גם דרישת ההעדה על גמירת דעת מתקיימת בענייננו.

חוזה על תנאי
5. כעולה מן האמור לעיל זכרון הדברים מקיים את התנאים להיווצרות חוזה כמו גם את דרישת הכתב. עם זאת, הן מעדותו של נתבע, הן מעדותו של התובע והן מעדותו של המתווך אלקסלסי עולה כי הוסכם שהנתבע יבצע בדיקות נוספות בעיריה, לאחר החתימה על זכרון הדברים, על מנת לברר את אפשרויות ההרחבה (ר' עדותו של התובע בעמ' 25, שורות 1-13; עדותו של אלקסלסי בעמ' 15, שורות 15-22; סעיפים 6-7 לתצהירו של הנתבע). עוד עולה מהעדויות כי אפשרות ההרחבה היתה משמעותית עבור הנתבעים, זה היה "פוטנציאל הדירה" גם לפי התובעים והיה בכך גם כדי להשליך על מחיר הדירה. (ר' עמ' 19, שורות 22-24; עמ' 37, שורות 4-5; ר' גם סעיף 3 לתצהיר הנתבע). בשים לב לשטח הדירה (ר' נסח מלשכת רישום המקרקעין נספח לחוות דעתו של השמאי יוסי אורון; ר' גם סעיף 5 לחוות דעתו של השמאי מוציא קשת; סעיף 5 לחוות הדעת של משה מנצבך) ולשטח ההרחבה המיועד גם סביר להניח כי שאלת ההרחבה היתה בעל משמעות מהותית להתקשרות. יתירה מזאת. לאחר שביררו הנתבעים את שביררו בעיריה והודיעו לתובעים כי אינם מעוניינים ברכישת הדירה, התקיימה פגישה בנוכחות התובעים, הנתבעים והמתווך אלקסלסי. במהלך אותה פגישה הציעו התובעים לנתבעים להפחית את מחיר הדירה מסך של 115,000$
שבזכרון הדברים לסך של 109,000$
ואף נשלחה בעקבות זאת טיוטת חוזה ברוח זו על ידי ב"כ התובעים דאז לנתבעים (ר' נספח א' לתצהירו של הנתבע). כיצד ניתן ליישב את הנתונים האמורים עם הקביעה כי זכרון הדברים, שכלל לא כלל התייחסות לנושא הבנייה, היה בבחינת חוזה
מחייב? סבורה אני כי הפרשנות הנכונה של ההסכמות כפי שנתגבשו בין הצדדים היא כי זכרון הדברים היה בבחינת חוזה על תנאי כשהתנאי הוא שאכן קיימת אפשרות להרחיב את הדירה עד לשטח של 120 מ"ר.

סבורה אני כי יש לראות את זכרון הדברים כחוזה על תנאי ולא אך כשלב במשא ומתן שטרם התגבש לכלל חוזה מחייב מהטעם הבא. השאלה המרכזית בהקשר זה היא האם התכוונו הצדדים להתחייב כבר באמצעות זכרון הדברים. הנח לעניין זה כי הבדיקות שביצעו הנתבעים בעיריה היו מעלות כי ניתן להרחיב "ללא כל תנאים" כפי שאכן רצו. האם יכלו התובעים אז למכור את הדירה לצד ג'? האם יכלו אז הנתבעים להתכחש לזכרון הדברים עליו חתמו? נראה כי פרשנותו של זכרון הדברים לרבות ההסכמות הנטענות בעלפה מובילות למסקנה כי יש להשיב לכך בשלילה. בכפוף לאפשרות ההרחבה ראו עצמם הצדדים מחוייבים על פי התנאים כפי שנקבעו בזכרון הדברים, שהם כאמור הפרטים המהותיים והעיקריים של העיסקה. במבנה של חוזה על תנאי יש גם כדי להסביר את התנהלות הצדדים שלאחר החתימה על זכרון הדברים, התנהלות ממנה עולה כי לא ראו בזכרון הדברים כחוזה שאינו כפוף לתנאי כלשהוא.

6. אשר לטענת הנתבעים כי התקשרו בחוזה למעשה מתוך טעות, טענה זו אינה מתיישבת עם העדויות, לרבות זו של הנתבע עצמו, ולפיהן הוסכם כי הנתבע יבצע בדיקות נוספות בעיריה, לאחר החתימה על זכרון הדברים, על מנת לברר את אפשרויות ההרחבה. אם סוכם כי אפשרויות ההרחבה תיבדקנה, אין לאמר כי הנתבע התקשר בחוזה מתוך טעות בעניין זה שהרי המצב העובדתי הרלוונטי היה טעון בירור, גם לגירסת הנתבע. יתירה מזאת, טענת הטעות אינה עולה בקנה אחד עם הטענה ולפיה זכרון הדברים לא השתכלל לכלל חוזה מחייב, אלא היווה אך שלב במשא ומתן.

7. מסקנתי היא איפוא כי ההסכמה שנתגבשה בזכרון הדברים יצרה חוזה על תנאי כשהתנאי הוא שקיימת אפשרות להרחיב את הדירה עד לשטח של 120 מ"ר. יצויין בהקשר זה כי אמנם התנאי הנדון ניתן היה לבירור עובר לכריתת החוזה ובשל כך התרחשותו איננה בעתיד (ר' שלו, לעיל, בעמ' 467). עם זאת, אפשרויות ההרחבה תלויות באישורי והסכמות צדדים שלישיים, וככאלו טומנות בחובן
אי וודאות המאפשרת החלת דיני החוזה על תנאי על ההסכמה מהסוג הנדון.

התנאי ושאלת התקיימותו
8. גם התנאי לו כפוף החוזה כי קיימת אפשרות להרחיב את הדירה עד לשטח של 120 מ"ר טעון פרשנות. האם גם אפשרות תיאורטית בלבד התלויה בהסכמות שלא ניתן להשיגן היא בבחינת התקיימות התנאי? האם רק אפשרות הרחבה בלתי מסוייגת לחלוטין היא בבחינת התקיימות התנאי? בעניין זה אין כל ראיה כי השאלה ככזו עלתה ונדונה בין הצדדים. מהו איפוא אומד הדעת האובייקטיבי כפי שהוא עולה מן החוזה ומתוך הנסיבות? בשים לב לכך שכעולה מהראיות שאלת ההרחבה היתה מהותית לרוכשים ונתון זה היה בידיעת המוכרים, נראה כי יש לפרש את התנאי כקובע אפשרות מעשית להרחיב את הדירה. עם זאת אין לאמר כי התנאי עניינו אפשרות הרחבה נטולת כל דרישות ותנאים, באשר על הצדדים כאנשים סבירים לדעת כי דרישות מסויימות, תהינה אלו של העיריה או של שכנים, בדרך כלל נדרשות.

ובענייננו? מחוות הדעת המצויות בתיק העיריה (נ/2) עולה כי שטחי הבניה לדירה נשוא התביעה מסתכמים ב-120 מ"ר (ר' התחשיב שנספח לחוות הדעת של השמאי מוציא קשת; ר' סעיף 3.2 לחוות הדעת של השמאי משה מנצבך; ר' גם עדותו של מר ארז חוג'ה בעמ' 32, שורות 6-7). עם זאת, כעולה מחוות הדעת שהוגשה על ידי התובעים עצמם לעיריה לצורך היטל השבחה שהוטל עליהם בשל מכירת דירתם לצד ג' לאחר שכשלה העיסקה עם הנתבעים, מאחר ובחזית המבנה מצוי מבנה השייך לדייר בקומת קרקע ומיועד להריסה, לא יינתן היתר בנייה לקומה א' עד להריסתו של אותו מבנה (ר' סעיף 8(11) בעמ' 5 לחוות הדעת של השמאי מוציא קשת). אמנם התובע בעדותו העיד כי השמאי טעה בעניין זה (ר' עמ' 33, שורות 27-29), ואולם בעניין זה סבורה אני כי יש להעדיף את עמדתו של השמאי מוציא קשת עליה חזר גם בעדותו ולפיה תנאי לאפשרות ההרחבה בדירה נשוא התביעה היא כי הדייר שבבעלותו אותו מבנה בלתי חוקי יהרוס אותו (עמ' 40, שורות 12-15; ר' גם סעיף 4 לחוות דעתו של השמאי מטעם העיריה מר משה מנצבך וחוות דעתו של השמאי יוסי אורון). הטעם לכך הוא שעל פי סעיף 10יז(1) לתכנית מס' 4657 (שנוי לתכנית מתאר מקומית) החלה על הנכס "לא יינתן היתר בניה להרחבת דירה קיימת אלא לאחר הריסת כל תוספות הבניה השייכות לאותה דירה והמיועדות להריסה ו/או שאינן תואמות להוראות...." . על פי סעיף 10יז(6) "תותר הוצאת ההיתר לתוספות הבניה בקומת קרקע תחתונה, בקומת קרקע ובקומה א' בתנאי שהבניה תבוצע בשלבים כלומר מהקרקע כלפי מעלה ללא דילוג על קומה כלשהיא....". המסקנה העולה מהוראות אלו במצורף היא כי תחילה יש לבנות בקומת קרקע, וכיוון שבאותה קומה יש שטח המיועד להריסה, לא תותר בנייה בקומה א', אלא בכפוף להריסה כאמור. זוהי גם עמדת העיריה כעולה ממכתבו של סגן ומ"מ אגף רישוי ופיקוח בעיריה שצורף לחוות דעתו של יוסי אורון. הנתבע העיד כי הדייר שבקומת קרקע מסר לו כי יתנגד להריסת התוספת (ר' עמ' 44, שורות 17-19). התובע עצמו העיד כי בירור בעיריה העלה כי לאור המועד בו נבנתה התוספת הלא חוקית לא ניתן יהא להרוס אותה ללא הסכמתו של השכן (ר' עמ' 33, שורות 30-31; עמ' 34, שורות 10-11, 16-20). די באמור על מנת שניתן יהיה להגיע למסקנה ולפיה אין אפשרות מעשית להרחיב את הדירה נשוא התביעה, לפחות לא בשלב בו נעשתה הבדיקה מטעם הנתבעים. לנוכח המסקנה אליה הגעתי אין לי צורך לבחון את השאלה האם הצורך בבניית מעטפת על ידי הנתבעים לדירה בקומת הקרקע כתנאי לבנייה, כמו גם העובדה כי הגג עליו עתידה להתבצע חלק מהבניה הוא בגדר רכוש משותף, יש בהן כדי לגרוע מהאפשרות המעשית לממש את זכויות ההרחבה אם לאו.

9. על פי הוראת סעיף 29 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 "היה חוזה מותנה בתנאי והתנאי לא נתקיים תוך התקופה שנקבעה לכך, ובאין תקופה כזאת – תוך זמן סביר מכריתת החוזה, הרי אם היה זה תנאי מתלה – מתבטל החוזה, ואם תנאי מפסיק – מתבטלת ההתנאה". לנוכח אי התקיימות התנאי בענייננו מתבטל החוזה.

10. כל התרופות אותן תבעו התובעים בכתב התביעה נגזרות מהטענה כי החוזה הופר על ידי הנתבעים. משהגעתי לכלל מסקנה כי החוזה פקע ולא הופר, יש מקום לדחיית התביעה.

התוצאה היא שהתביעה נדחית. בסיכומיו עתר ב"כ הנתבעים להוצאות חוות דעת המומחה מטעמם בסך 3000 ₪. לא הומצאה כל קבלה בתמיכה לכך וגם אין מקום לפסוק את הוצאות העד לנוכח העובדה שחוות הדעת ניתנה בנושאים משפטיים. אני מחייבת איפוא את התובעים לשלם לנתבעים שכ"ט עו"ד בסך של 7500 ₪ בתוספת מע"מ.
ניתן היום ה' באלול, תשס"ז (19 באוגוסט 2007) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

שירלי רנר
, שופטת








א בית משפט שלום 2539/04 יוסי כהן, חדוה כהן נ' ליאור מאיר ברגיג, מיכל ברגיג (פורסם ב-ֽ 19/08/2007)