פסקי דין על ורד חיים

1220/07 פ     09/03/2009




פ 1220/07 מדינת ישראל נ' ורד חיים




בעניין:
1



בתי המשפט



בית משפט השלום נתניה
פ
001220/07


בפני
:
כב' השופט טרסי חגי
תאריך:
9/3/09





בעניין
:
מדינת ישראל


ע"י ב"כ עו"ד
עידו אריה

המאשימה


נ
ג
ד


ורד חיים
– בעצמו



ע"י ב"כ עו"ד
פרסטר
הנאשם


הכרעת דין

הנאשם זכאי מחמת הספק מהמיוחס לו באישום הראשון.
הנאשם זכאי מעבירה של הפרת הוראה חוקית באישום השלישי.

נגד הנאשם הוגש כתב האישום ובו שלושה אישומים. בכל אחד מהאישומים מיוחסת לנאשם עבירת איומים – עבירה על סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

על פי עובדות כתב האישום, הנאשם וחברתו לחיים, הגב' פנינה אמרד (להלן: "המתלוננת"), קיימו קשר רומנטי במשך שלוש שנים והתגוררו יחדיו בביתם ברח' ברנר 17 בקדימה (להלן: "הבית").

באישום הראשון נטען כי ביום 8.6.06 בשעה 10:50 לערך, התקשר אל הנאשם בנה של המתלוננת, ראובן אזולאי (להלן: "ראובן"), על מנת ליישב את הסכסוך בין הנאשם למתלוננת. או אז איים הנאשם בפני
ראובן כי יפגע באימו בכך שאמר "אני אמרר את אמא שלך, אני אמרר לה את החיים עד שתקבל שבץ, עד שתמות".

על פי עובדות האישום השני, ביום 8.6.06 בשעה 15:00 לערך, איים הנאשם על המתלוננת בביתם בכך שאמר לה "אני אמרר לך את החיים עד שתמותי ועד שתקבלי שבץ".
באישום השלישי נאמר כי ביום 12.6.06 בשעה 16:12 לערך, התקשר הנאשם אל הטלפון הנייד של ראובן ואיים לפגוע במתלוננת בכך שאמר לו "אני אמרר לה את החיים עד שתקבל שבץ, עד שתמות, היא לא תקבל כלום".

ראוי לציין כי במסגרת האישום השלישי הואשם הנאשם בתחילה גם בעבירה של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין, אך כבר בתחילת פרשת התביעה הודיעה התביעה על החלטתה לחזור בה מהאישום בעבירה זו ועל כן, בהתאם להוראת סעיף 94(א) סיפא לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982, אני מזכה את הנאשם מעבירה זו.

ביום 31.5.07 כפר הנאשם, באמצעות בא כוחו, בעבירות שיוחסו לו. באשר לאישום הראשון, טען הנאשם כי בינו לבין ראובן אכן התקיימו שיחות טלפון על מנת לגשר בין הצדדים, אך במועד המפורט באישום הראשון לא נערכה ביניהם כל שיחה. באשר לאישום השני, אישר הנאשם כי במועד הנקוב בכתב האישום שוחח עם המתלוננת, אך לטענתו לא איים עליה אלא אמר לה "אולי מספיק שנמרר אחד לשני את החיים ובואי נגיע להסדר, בסופו של דבר מישהו מאיתנו יקבל שבץ וזו תהיי את". את דבריו אלה אמר על רקע העובדה שהמתלוננת נטלה תרופות הרגעה וכדורי שינה. באשר לאישום השלישי, אישר הנאשם את קיומה של שיחת הטלפון עם ראובן, אך כפר בכך שאיים במהלך השיחה וטען כי השיחה נועדה לגשר בין הצדדים.

עוד יאמר כי לא הייתה מחלוקת בין הצדדים על כך שהתגוררו יחדיו כשלוש שנים כידועים בציבור וכי בחודשים האחרונים עובר למועדים המפורטים בכתב האישום, עמדו בני הזוג בפני
פירוד והתגוררו בחדרים נפרדים בבית. במהלך אותם חודשים התגלה ביניהם סכסוך הנוגע לחלוקת הרכוש המשותף. במוקד הסכסוך עמדה שאלת מעמדו של הבית המשותף בו התגוררו, ואשר נרשם בטאבו בבעלות משותפת לשניהם. במסגרת המשא ומתן שהתנהל ביניהם, הוסכם בשלב מסוים כי הבית יועבר לבעלותו המלאה של הנאשם, תמורת פיצוי כספי שישולם למתלוננת. המשא ומתן בין הצדדים לא הבשיל לכדי הסכם, ובסופו של דבר קבע בית המשפט, שדן בסכסוך האזרחי בין השניים, כי הנאשם ישלם למתלוננת סכום כולל בסך 55 אלף דולרים תמורת חלקה ברכוש המשותף, והבית יעבור על שמו.

מטעם התביעה העידו, בנוסף למתלוננת, גם בנה ראובן והשוטרת סיגלית בן חמו (להלן: "החוקרת"). מטעם ההגנה העידו הנאשם ובנו, מר רותם ורד, אשר מעדותו עולה כי לא היה נוכח באותן סיטואציות בהן עוסק כתב האישום. כאן המקום לציין, כי על אף העובדה שהמחלוקות העובדתיות הנוגעות לעובדות כתב האישום היו מצומצמות ביותר, כפי שניתן ללמוד גם מתגובת הנאשם, הרי שבפועל נחקרו עדי התביעה, ובמיוחד המתלוננת, חקירה רחבה בהרבה, אשר התייחסה אף לאירועים החורגים חריגה ניכרת מהדרוש לצורך הכרעה בסוגיות הרלבנטיות לכתב האישום שלפני.

בשל העובדה שבין הנאשם למתלוננת התקיימה מערכת יחסים ארוכה ומורכבת, אפשרתי לב"כ הנאשם להרחיב בחקירות הנגדיות ואף להגיש מסמכים אשר נוגעים לפריפריה של כתב האישום, וזאת על מנת שלא לקפח את הגנתו של הנאשם. בסופו של דבר, דומני כי לא היה בכך כדי להועיל לו, שכן במקרים רבים נחקרה המתלוננת בנוגע לעניינים צדדיים, מבלי שהובאו ראיות ברורות וחד משמעיות לסתירת תשובותיה. משהלכו מקרים אלה והתרבו, נאלץ אף בית המשפט להגביל את החקירה ולבקש מב"כ הנאשם להתמקד בנושאים הנוגעים ישירות למחלוקות הרלבנטיות לכתב האישום. למרבה הצער, כפי שיובהר בהרחבה בהמשך, דווקא בנושאים הנוגעים ישירות לאירועים הרלבנטיים, נמנע ב"כ הנאשם מלעמת את המתלוננת עם מרכיבים בגרסת הנאשם, כפי שבאו לידי ביטוי בעדותו לפני, באופן שמטיל ספק דווקא באותנטיות של גרסת הנאשם.

האישום השני:
מאחר ועיקר המחלוקת בין הצדדים נגעה למערכת היחסים בין הנאשם למתלוננת, אדון תחילה בפרטי האישום השני, הוא האישום היחיד אשר לגביו העידה המתלוננת.
גרסת המתלוננת:
המתלוננת תיארה בעדותה בקצרה, את מערכת היחסים בינה לבין הנאשם, על עליותיה ומורדותיה. לדבריה, החל מחודש ינואר 2006 לערך, החליטה להיפרד מהנאשם ולנתק את הקשר עמו. או אז "החלה מסכת אחת ארוכה, מייאשת ומתסכלת שגרמה לי לרצות למות" (עמ' 6 ש' 4-5). לטענתה, במהלך החודשים שחלפו מאז הודיעה על רצונה להיפרד, התנהג הנאשם כ-"פסיכופט מטורף" ועשה כל שביכולתו כדי להמאיס עליה את החיים בבית. כך למשל, נעל את דלת חדר השינה שלה, נעל אותה בממ"ד, עקב אחריה, צילם אותה ועוד כהנה וכהנה (עמ' 6 ש' 4-11). אינני נכנס לגופן של האשמות אלה, שכן הן אינן חלק מזירת המחלוקת בא עלי להכריע, וטענות אלה מוזכרות אך כרקע לאירועים המפורטים בכתב האישום.

באשר לאירוע המפורט באישום השני, טענה המתלוננת כי ביום 8.6.06 בשעה 15:00 לערך, חזרה אל הבית ברכבה, אך לא הייתה יכולה להיכנס עם הרכב לחצר הבית משום שהנאשם נעל את שער הכניסה ולא נתן לה להיכנס. המתלוננת ביקשה ממנו לפתוח את השער והוא סירב, ולכן פנתה המתלוננת לעזרת המשטרה. המתלוננת המתינה מחוץ לבית עד שהגיע למקום השוטר הקהילתי והורה לנאשם לפתוח את השער ולדאוג לשכפל את המפתח ולמסור העתק למתלוננת. לאחר לכתו של השוטר, נכנסו הנאשם והמתלוננת לבית והמשיכו שם את המריבה. או אז, בעת שעמד מעל גרם המדרגות שבבית והמתלוננת עמדה בין הסלון למטבח, אמר הנאשם למתלוננת "אני ימרר לך את החיים עד שתמותי או עד שתקבלי שבץ". המדובר בגרסה זהה לחלוטין לזו שמסרה בתלונתה במשטרה נ/8. המתלוננת אף הבהירה בעדותה לפני כי מדובר במשפט שנאמר ע"י הנאשם פעמים רבות, ולא רק באותו מקרה (עמ' 7 ש' 22 – עמ' 8 ש' 10). המתלוננת גם הכחישה מכל וכל את הטענה כי שיבשה את דברי הנאשם וכי הנאשם רק אמר כי הם ממררים זה לזה את החיים ואחד מהם עלול לקבל שבץ (עמ' 8 ש' 21 – עמ' 9 ש' 3).

בעקבות דבריה אלה, נחקרה המתלוננת בחקירה נגדית ע"י ב"כ המלומד של הנאשם, עו"ד פרסטר
. כפי שהובהר בפתיח, חרגה חקירה זו חריגה משמעותית ביותר מהסוגיות הנוגעות ישירות לכתב האישום, ועל אף שהלכתי כברת דרך ארוכה לקראת ב"כ הנאשם, הרי שבשלבים מסוימים לא היה מנוס ממתן הוראה שלא לשאול שאלות נוספות בנושאים שהתבררו כנושאים צדדיים, בהם מוגבלות על פי כללי הדין אפשרויות החקירה.

כך למשל, נחקרה המתלוננת תחילה לגבי תלונה קודמת שהגישה נגד הנאשם ביום 4.5.06 בגין עבירת תקיפה. ב"כ הנאשם החל לחקור את המתלוננת בנוגע לתוכן תלונתה הנ"ל ואף הגיש את הודעתה במשטרה מהמועד הנ"ל כמוצג נ/5, רק על מנת לגלות כי המתלוננת עומדת על אמיתות דבריה בתלונה הנ"ל, ומבלי שהייתה בידיו כל ראיה חד משמעית לסתור את גרסתה הנ"ל, כמתחייב כשמדובר בשאלות בנושאים צדדיים, שנועדו אך לפגיעה במהימנות העדה (ראה ספרו של י' קדמי על הראיות חלק שלישי (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד – 2003) 1719-1721). בנסיבות אלה, אין כל ערך ראייתי לשאלות שנשאלו בנושא זה, ובית המשפט נאלץ בשלב מסוים שלא להתיר שאלות נוספות בנושא (ראו החלטותיי בעמ' 11 לפרוטוקול מיום 6.11.08).

כאן המקום לציין כי המתלוננת הותירה בי רושם אמין ביותר. המתלוננת העידה עדות שוטפת, ברורה ועקבית. המתלוננת לא התכחשה לאמור באף אחד מאמרותיה, תצהיריה ותלונותיה וסיפקה הסבר הגיוני ואמין לכל תמיהה עליה ניסה הסנגור להצביע. על אף שנחקרה חקירה ארוכה במיוחד, ועל אף שנתבקשה להתייחס לפרטים רבים הנוגעים למערכת היחסים בינה לבין הנאשם, גם כאלה שאינם נוגעים ישירות לאירועים המפורטים בכתב האישום, השיבה תשובות מלאות וענייניות ולא התחמקה ממתן תשובה לכל תהייה שהעלה ב"כ הנאשם. בתום החקירה ועל אף אורכה הרב, לא נותרה אף שאלה ללא מענה ולטעמי לא נתגלו סתירות מהותיות בגרסתה.

ב"כ הנאשם מתייחס בסיכומיו בהרחבה לשאלת מהימנותה של המתלוננת ומצביע על נתונים אשר לטעמו מעידים על חוסר אמינותה. מסקנותיי בנושא זה שונות תכלית השינוי, ולטעמי לא נתגלו סתירות של ממש בגרסת המתלוננת. כך למשל, לא מצאתי כל סתירה בין עדותה של המתלוננת בפני
בית המשפט, בעת שפנתה לקבלת צו הגנה בבוקרו של יום 8.6.06, לבין עדותה בפני
. המתלוננת הסבירה כי הופנתה ע"י חוקר המשטרה להגיש את הבקשה למתן צו ההגנה, ותוכן הדברים שהעלתה בפני
כב' השופטת רבינוביץ, כמפורט בפרוטוקול נ/7, תואם לחלוטין את התלונות שפרשה בפני
המתלוננת בעדותה, באשר לאירועים עובר להגשת התלונה הנוגעת לכתב האישום הנוכחי. המתלוננת נשאלה מדוע לא גילתה לנאשם כשחזרה לביתה באותו יום, על כך שהוצא נגדו צו הגנה במעמד צד אחד ומסרה כי למיטב זיכרונה אמרה לה השופטת שלא לדווח לנאשם משום שאין זה מתפקידה (עמ' 14 ש' 14-15), ואכן מהפרוטוקול נ/7 עולה כי בית המשפט קבע כי ההחלטה והזימון לדיון הבא יומצאו לנאשם במסירה אישית על ידי משטרת ישראל.

כך גם אינני סבור כי העובדה שבדיון ההמשך בבקשה לצו הגנה, אשר התקיים ביום 13.6.06, מסרה המתלוננת לבית המשפט כי יום קודם לכן הגישה תלונה נוספת נגד הנאשם בגין איומים, אך לא פירטה לפרוטוקול כי התלונה התייחסה לאירוע מיום 8.6.06, כדי להוות ניסיון להטעות את בית המשפט. כמפורט בפרוטוקול הדיון נ/13, המתלוננת אך הסבירה בקצרה את האירועים שהתרחשו ביום 12.6.08, כחלק מההסבר מדוע לא התייצב הנאשם לדיון, ולא ניכר כל ניסיון להטעות את בית המשפט או למסור מידע בלתי מדויק.

עוד הגיש ב"כ הנאשם תצהירים של המתלוננת מיום 6.7.06, עליהם חתמה במסגרת הליכים שונים שהתקיימו בין בני הזוג. ב"כ הנאשם הטיח במתלוננת את הטענה כי אין בתצהירים הללו – נ/12 ו- נ/14 – זכר לטענה בדבר האיום המפורט באישום השני. ואולם עיון בגופם של התצהירים מגלה כי האיום הנ"ל מוזכר במפורש. אמנם בתצהירים אין פירוט מדויק של המועד בו נאמרו דברי האיום, אך מוזכר בהם במפורש – בס' 8 ב- נ/12 ובס' 15 ב- נ/14 – כי הנאשם איים לקבור את המתלוננת ולגרום לה לשבץ.

גם הסתירה עליה מנסה הסנגור המלומד להצביע בנוגע לתוכן התלונה שהגישה המתלוננת ביום 12.6.06, תלונה בה סיפרה לראשונה על האיומים מיום 8.6.06, אינה סתירה ממשית. עיון בתלונה נ/8 מגלה כי אמנם בתחילה השיבה המתלוננת בחיוב לשאלת החוקר האם הותקפה ע"י הנאשם, אך מייד לאחר מכן מסרה את פרטי האירוע והבהירה כי במהלכו לא הותקפה פיזית ע"י הנאשם (ראו נ/8 ש' 19-27).

בסיכומיו מפרט ב"כ הנאשם את התזה העומדת בבסיס עמדת ההגנה, לפיה פעלה המתלוננת בתחכום וללא לאות על מנת לפגוע בנאשם ולגזול ממנו כספים שלא הגיעו לה כדין, במסגרת הסכסוך הנוגע לחלוקת הרכוש. לצורך זה, ניצלה המתלוננת את רשויות אכיפת החוק, הגישה תלונות שווא ויצרה מצגים מופרזים ומופרכים כאילו היא סובלת מנחת זרועו ומהתנהגותו של הנאשם, עד כדי תחושה של סכנת חיים. לטעמי, מדובר בתזה בלתי מבוססת.

אמנם מאמרותיה של המתלוננת עולה כי חשה חשש ממשי לחייה בשל התנהגותו של הנאשם, ובדיעבד, בהתחשב באופן בו התגלגלו הדברים, יתכן כי מדובר בחשש מופרז שלא היה לו בסיס אובייקטיבי. אף על פי כן, שוכנעתי כי תחושותיה של המתלוננת, כפי שפורטו באמרותיה השונות היו תחושות אותנטיות, שנבעו מהיחס לו זכתה מצד הנאשם. מצבה של המתלוננת בא לידי ביטוי בתעודה הרפואית שהוגשה מיום 12.6.06 (נ/9) ואף עולה מדבריו של ראובן, כמו גם מדברי הנאשם עצמו, אשר אישר כי באותה תקופה נזקקה המתלוננת לכדורי שינה ולתרופות הרגעה, על מנת להתמודד עם הלחץ בו הייתה נתונה. המתלוננת העידה מפורשות כי עובר לאותם חודשים בהם חיה בבית, נתונה למעשי ההטרדה, התקיפה והאיום מצד הנאשם, לא נזקקה מעולם לטיפול תרופתי או לטיפול נפשי כלשהו (עמ' 25 ש' 17 – עמ' 26 ש' 10), ודברים אלה מדברים בעד עצמם.

הסנגור המלומד שב ומדגיש בסיכומיו את הטענה כי אילו אכן הייתה המתלוננת חשה חשש כה עמוק לחייה, הרי הייתה עוזבת את הבית המשותף ומוצאת לה מקום מגורים חלופי. הסנגור מפנה את בית המשפט לתשובתה של המתלוננת לשאלה מדוע לא עזבה בנסיבות אלה את הבית, וטוען לקיומה של סתירה בין תשובת המתלוננת לתשובתו של ראובן בהקשר זה. המתלוננת השיבה לשאלה: "אין לי בית אחר, זה הבית שלי, לאן אני אברח לרחוב?" (עמ' 13 ש' 22) ואילו ראובן מסר כי הובהר למתלוננת על ידי עורכי דינה שאם תעזוב את הבית היא עלולה לאבד את זכויותיה בו ולכן החליטה להישאר.

אציין, כי על אף שעדותו של ראובן נשמעה לפני עדות המתלוננת, לא טרח ב"כ הנאשם לעמת את המתלוננת עם דבריו של ראובן בהקשר זה. מכל מקום, אינני סבור כי קיימת סתירה מהותית בין דברי העדים. יתכן בהחלט כי כחלק משיקוליה בחרה המתלוננת שלא לעזוב את הבית בשל החשש לפגיעה מהותית בזכויותיה הקנייניות. מדובר בשיקול לגיטימי ואין לבוא בטרוניות למתלוננת על כך שבחרה להתמודד עם מעשי הנאשם על דרך של הגשת תלונות במשטרה והסתגרות בחדרה מרצון, על פני האפשרות הקשה של עזיבת בית מגוריה, על כל המשתמע מכך. גם העובדה, אותה אישרה המתלוננת, לפיה עשתה ניסיונות לברר את זכויותיה כידועה בציבור, ובחנה את האפשרות המשפטית כי במסגרת הליכי הפירוד ביניהם, דווקא הנאשם הוא שיאלץ לעזוב את הבית תמורת פיצוי כספי (עמ' 22 ש' 4-17), אינה סותרת את גרסתה ואינה מעידה על כוונתה לנשל את הנאשם מזכויותיו, תוך עשיית שימוש ציני ברשויות אכיפת החוק.

עוד ראויות לציון שתי נקודות אשר בנסיבות אחרות עשויות היו לעורר ספק מסוים בגרסתה של המתלוננת. ראשית, מצביע הסנגור בצדק על העובדה כי התלונה הנוגעת לאיום מיום 8.6.06 נכבשה במשך ארבעה ימים, והתלונה במשטרה הוגשה רק ביום 12.6.06. אולם, כידוע, באותם מקרים בהם עולה בידי העד לספק הסבר סביר לכבישת העדות, אין בעצם הכבישה כדי לפגוע במשקל התלונה. במקרה הנוכחי, הבהירה המתלוננת כי ביום 12.6.06 פנתה לתחנת המשטרה על מנת לבדוק מדוע לא טופלה תלונה שהגישה נגד הנאשם כעשרה ימים קודם לכן. עובדה זו אף עולה מפורשות מנוסח התלונה נ/8, אשר בה מתארת המתלוננת את האירועים שחוותה ומזכירה את תלונתה הקודמת שלא טופלה. רק לאחר מכן מספרת המתלוננת מה אירע ביום 8.6.06 וביום 10.6.06 ואת מעשי ההטרדה השונים שהיא חווה מידי הנאשם. בנסיבות אלה אינני סבור כי יש משמעות כלשהי לאיחור המסוים בהגשת התלונה, ודומה כי המתלוננת לא ראתה באירועי יום 8.6.06 אירוע חריג, אלא חלק ממסכת ההטרדות שספגה מידי הנאשם, כמפורט ב-נ/8.

נושא שני שיש לתת עליו את הדעת, הנו הטענה לפיה הגישה המתלוננת את התלונה ביום 12.6.06 בעקבות תלונה שהגיש נגדה הנאשם ביום 11.6.06, בגין עבירת תקיפה שביצעה כלפיו, לטענתו, ביום 10.6.06. אין מחלוקת כי הנאשם אכן הגיש תלונה כאמור, אך המתלוננת הכחישה כל ידיעה בדבר הגשת התלונה הנ"ל בעת שפנתה למשטרה ביום 12.6.06. ראוי לציין כי המתלוננת נחקרה בגין תלונת הנאשם רק ביום 13.6.06 (ראו הודעתה באזהרה נ/10), ואין כל אינדיקציה בהודעותיה השונות מאותם ימים, כי הייתה מודעת לאפשרות שהוגשה נגדה תלונה. במענה לשאלת הסנגור, הכחישה המתלוננת מפורשות כי ידעה על הגשת התלונה. במענה לשאלת הסנגור אם ידעה על הגשת התלונה השיבה "מאיפה לי לדעת" (עמ' 18 ש' 7-9), וב"כ הנאשם לא עימת אותה עם טענת הנאשם (עמ' 33 ש' 1) לפיה הוא עצמו אמר לה מפורשות כי הוא הולך למשטרה להגיש נגדה תלונה. בנסיבות אלה ולנוכח האמון שנתתי בגרסת המתלוננת, אין לי אלא לקבל את גרסתה גם בנושא זה.

לסיכום נושא זה אשוב ואציין את הרושם החיובי שהותירה בי עדות המתלוננת, ועל אף שנתתי דעתי לכך שמדובר בעדות יחידה, מצאתי כי ניתן לתת בה אמון ולבסס עליה ממצאים שבעובדה. מסקנה זו אך התחזקה לאחר שבחנתי את הקשיים שהתגלו בגרסת הנאשם. נוכח קשיים אלה והאמון שנתתי במתלוננת, הנני מעדיף באופן מובהק את גרסתה, ככל שהדברים נוגעים למפורט באישום השני, על פני גרסת הנאשם.

גרסת הנאשם:
הנאשם העיד לפני וייחס את הקשיים שהתגלו בקשר בינו לבין המתלוננת להתנהגותה של המתלוננת, בעיקר במישור הכלכלי. לדבריו, כבר לאחר חצי שנה של חיים משותפים, הבין כי בחירתו במתלוננת כבת זוג הייתה בחירה מוטעית, וזאת לנוכח העובדה שעל אף הסכם הממון שנחתם ביניהם, לא מכרה את ביתה שבבאר שבע ולא העבירה לרשותו מחצית משווי הבית (עמ' 27 ש' 15-19). כמו כן טען הנאשם כי דרש מהמתלוננת לנהל חשבון בנק משותף אך היא התנגדה ובהמשך, "כאשר הכספים החלו להעלם" ביקש ממנה להציג בפני
ו את דפי החשבון מחשבונה האישי אך היא סירבה לכך בתוקף (עמ' 28 ש' 4-8, עמ' 35 ש' 3-7). כאן המקום לציין, כי מדובר בטענות אשר נשמעו לראשונה בעדותו של המתלונן לפני, ועל אף החקירה הנגדית הארוכה שנחקרה המתלוננת, היא לא נשאלה ולו שאלה אחת על דפי החשבון למשל או על "היעלמותם" של כספים. כפי שיובהר בהמשך, עובדה זו אפיינה חלקים נרחבים מגרסת המתלונן, אשר אין מנוס מהמסקנה כי הם בגדר גרסה כבושה שמשקלה מועט.

הנאשם ניסה גם לטעון כי המתלוננת נהגה לשקר לו והוא הבין כי לא ניתן לסמוך עליה. לביסוס טענותיו אלה הביא דוגמאות קלות ערך בלבד, כגון שהכחישה ששוחחה עם ביתו לאחר ששכחה למסור לו הודעה ממנה או שהכחישה כי ביקש ממנה לקנות דבר מה, לאחר ששכחה לעשות זאת. ראוי לציין, כי גם בנושאים אלה לא נחקרה כלל המתלוננת ולא עומתה עם טענותיו אלה של הנאשם. הנאשם גם טען כי כבר לאחר כחצי שנה, דהיינו עוד במהלך שנת 2004, כבר הבינה המתלוננת כי בכוונתו להיפרד ממנה, ואז שמה לעצמה למטרה לנשל את הנאשם מכמה שיותר כספים כתנאי לפירוד (עמ' 28 ש' 18-19). עיון במכלול הראיות מגלה כי לטענה זו אין כל בסיס ורק בשנת 2006 החלו להסתמן חילוקי הדעות הכלכליים בין בני הזוג, ורק בתחילת מאי 2006 הגישה המתלוננת לראשונה תלונה נגד הנאשם.

עוד טען הנאשם כי בעקבות הגשת התלונה הראשונה נגדו ביום 4.5.06 נתקף בפחד והחל להסתגר בחדרו. לאחר שחזר לבית מתקופת ההרחקה הקצרה שהוטלה עליו, ניתק כל מגע מהמתלוננת מתוך פחד, לא דיבר איתה ולא יצר עמה כל קשר (עמ' 29 ש' 9-14). במקביל, החלה המתלוננת להטריד את הנאשם באופן אינטנסיבי. כך למשל, נהגה לחסום את מכוניתו באופן שלא אפשר לו לצאת מהחצר ובפעם אחרת נטלה את נייר הטואלט מחדר השירותים שבשימושו (עמ' 29 ש' 20-25, עמ' 30 ש' 17-18). כפי שניתן לראות, מדובר למעשה בתמונת ראי לזו שהוצגה ע"י המתלוננת, אך בעוד גרסת המתלוננת באה לידי ביטוי מלא בהודעותיה במשטרה בזמן אמת ובעדותה בבית המשפט, הרי שטענותיו אלה של הנאשם נשמעו לראשונה בעדותו לפני. גם לגבי טענותיו אלה של הנאשם לא נחקרה כלל המתלוננת במהלך חקירתה הנגדית, וגם כאן מדובר לכאורה בגרסה כבושה.

הנאשם אף הרהיב עוז וטען כי המתלוננת איימה עליו שתפנה למשטרה והבהירה לו כי "המשטרה בכיס שלה ומה שהיא אומרת הם עושים", וכך הייתה מטרידה אותו אך הולכת למשטרה וטוענת שהטריד אותה (עמ' 30 ש' 20-22). גם עם אמירות בוטות אלו לא עומתה כלל המתלוננת בחקירתה, מבלי שניתן לכך כל הסבר מתקבל על הדעת.

תופעה זו של מתן גרסה כבושה, עמה לא עומתה כלל המתלוננת, באה לידי ביטוי בעדותו של הנאשם, גם באותם חלקים אשר התייחסו ישירות לאירועים המפורטים באישום השני. הנאשם נשאל מה התרחש ביניהם ביום 8.6.06 והסביר כי לבית ישנם שני שערי כניסה, האחד להולכי רגל והשני למכוניות. לטענתו, בבוקר יום 8.6.06 עזבה המתלוננת את הבית דרך השער להולכי רגל ולקחה עמה את המפתחות של שער זה. מאוחר יותר, כשרצה לצאת מהבית, נאלץ לקחת בלית ברירה את מפתחות השער למכוניות, משום שהמתלוננת לקחה עמה את כל המפתחות של השער להולכי רגל ונעלה אותו. כשחזרה המתלוננת וביקשה להכניס את מכוניתה לחצר כהרגלה, מצאה את השער נעול וביקשה ממנו את המפתח. הנאשם הסכים ברצון אך דרש מפתח של השער להולכי רגל והמתלוננת סירבה, ולכן סירב גם הנאשם למסור לה את המפתח והמתלוננת הזעיקה משטרה (עמ' 30 ש' 23 – עמ' 31 ש' 10).

למעשה מאשר הנאשם את טענת המתלוננת כי חזרה הביתה אך השער היה נעול והנאשם סירב למסור לה את המפתח, ולכן הזעיקה את המשטרה. אלא, שלטענת הנאשם, נבעה התנהגותו זו מכך שהמתלוננת נטלה את מפתחות השער להולכי רגל וסירבה לתת לו את אחד המפתחות. דא עקא, גרסתו זו נשמעה לראשונה בעדותו לפני והנאשם ובא כוחו לא טרחו כלל לעמת את המתלוננת עם גרסה זו במהלך עדותה הארוכה. לגרסה זו אף אין כל זכר בהודעתו של הנאשם במשטרה ת/1, שם לא התייחס כלל לויכוח סביב פתיחת השערים. תמיהה זו אך מתחזקת לנוכח העובדה כי בתצהירי המתלוננת, שהוגשו דווקא מיוזמתו של הסנגור המלומד, נאמר במפורש כי במועד האירוע שער הכניסה הרגלי היה נעול כבר מזה זמן רב (נ/12 ס' 14, נ/14 ס' 21). הנה כי כן, על מנת לסתור את גרסת המתלוננת, מסר הנאשם בעדותו גרסה חדשה וכבושה אשר לא הובאה כלל בפני
המתלוננת, וזאת על אף שבחומר הראיות הוגשו בהסכמה ראיות סותרות. אין מנוס מהמסקנה כי לא ניתן לתת כל אמון בגרסה זו, וכי היא נועדה כל כולה לפגוע, ללא כל בסיס, בגרסת המתלוננת.

ממשיך הנאשם ומספר בעדותו, כי לאחר שהלך השוטר לדרכו, המשיכה המתלוננת להציק לו ולהטריד אותו (עמ' 31 ש' 16-17). משנשאל לטיבן של אותן הטרדות טען כי החלה לשאול אותו שאלות כגון למה לקחת כלי עבודה, למה נכנסת אתמול לחדר שלי, למה אתה מחטט בדברים שלי וכו' (עמ' 40 ש' 15-20). מיותר כמעט לציין, כי גם בנוגע לטענות אלה, הנוגעות ישירות לאירועים שהובילו לאיום המיוחס לנאשם באישום השני, לא נחקרה המתלוננת במסגרת החקירה הנגדית. מכל מקום, טוען הנאשם בעדותו, כפי שטען גם בהודעתו במשטרה ת/1, כי במהלך אותו ויכוח בינו לבין המתלוננת, אמר לה : "את ממררת לי את החיים, אני ממרר לך את החיים, בסופו של דבר אחד מאיתנו יקבל שבץ" (ת/1 ש' 9-10, עמ' 31 ש' 17-19). בעדותו לפני גם הוסיף כי בהמשך אמר למתלוננת "יכול להיות שתקבלי שבץ או יכול להיות שאני אקבל שבץ כי אני חולה סרטן" (עמ' 31 ש' 23-24). את דבריו אלה אמר הנאשם בתור עצה "מתוך דאגה כנה ואמיתית לשלומה, כי ידעתי שהיא לוקחת כדורים והכדורים יכולים לגרום לה לשבץ ופחדתי גם עלי" (עמ' 32 ש' 4-5).

חוששני כי לא ניתן לאמץ את הסבריו אלה של הנאשם. מדובר היה בשיאו של הסכסוך בין הנאשם למתלוננת. באותה תקופה פנו שניהם חדשות לבקרים לעזרת המשטרה והנאשם עשה כל שלאל ידו על מנת להמאיס על המתלוננת את המשך שהייתה בבית. אך דקות אחדות קודם לכן לא אפשר הנאשם למתלוננת להכניס את רכבה לחצר, ורק לאחר התערבות המשטרה התאפשרה כניסתה הביתה. גם לאחר עזיבת השוטר, ממשיכה להתנהל מריבה בין בני הזוג, כשלטענת הנאשם המתלוננת ממשיכה להטריד אותו ולהציק לו.

האם ניתן לקבל את הטענה כי דווקא בסיטואציה זו פשטו בנאשם לפתע תחושות של דאגה וחשש לבריאותה של המתלוננת, עד כי התריע בפני
ה על התוצאות הקשות שעשויות להיות להתנהגותם זה כלפי זו? דומני כי התשובה לשאלה זו שלילית בעליל. ודוק, רק בעדותו לפני העלה לראשונה הנאשם את הטענה כי העלה גם את האפשרות כי הוא עצמו עלול ללקות בשבץ כתוצאה מההתרחשויות בבית. לטענה זו אין זכר בהודעתו במשטרה

ת/1, ואף במענה שמסר לכתב האישום נאמר במפורש כי נושא האפשרות ללקות בשבץ כוון ישירות למתלוננת ואליה בלבד. לפיכך, גרסת "הדאגה הכנה" של הנאשם, אינה מתקבלת כלל על הדעת.

בשולי הדברים אציין כי גם טענתו של הנאשם בחקירה הראשית לפיה פחד מהמתלוננת בשל התלונות שהגישה ועל כן ניתק ממנה כל מגע והסתגר בחדרו, אינה עולה בקנה אחד עם התנהגותו של הנאשם כפי שבאה לידי ביטוי בדבריו הוא ב-ת/1. הנאשם אישר כי נהג לעקוב ולבלוש אחר תנועותיה של המתלוננת בחדרי הבית המשותפים (ת/1 ש' 13-17). כמו כן העיד הנאשם כי נהג להתהלך בבית כשבכיסו מכשיר הקלטה, על מנת לתעד את אמרותיה של המתלוננת וכן כי התקין מצלמה נסתרת בחדרו, במטרה לתעד את כניסותיה למקום. כל אלה אינם מעידים על פחד ואימה מפניה, אלא על התנהגות אובססיבית ואסרטיבית מצידו של הנאשם, שעולים בקנה אחד דווקא עם גרסת המתלוננת.

לסיכום פרק זה, אשוב ואציין כי נוכח גרסתה האמינה של המתלוננת, ובהתחשב במכלול הטענות הכבושות שהעלה הנאשם ובאי ההתאמה בין גרסת "הדאגה הכנה" שהעלה לבין מכלול הנסיבות שהוכחו באשר לעימות החריף ששרר בינו לבין המתלוננת במועד הנקוב באישום השני, אני מעדיף באופן מובהק את גרסת הנאשמת לגבי תוכנה של השיחה שהתקיימה ביניהם. לפיכך, אני קובע כי הנאשם אמר למתלוננת כי ימרר את חייה עד שתמות או תקבל שבץ. אמירה מעין זו מהווה דבר איום לפי כל קנה מידה ועל כן אני מרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו באישום השני.

אישומים 1 ו- 3:
באישומים אלה נטען, כזכור, כלפי הנאשם, כי השמיע דברי איום דומים כלפי המתלוננת גם בפני
בנה, ראובן אזולאי, במהלך שיחות טלפון שנערכו ביניהם בשני מועדים שונים, האחד ביום 8.6.06 והשני ביום 12.6.06. הנאשם, בתגובתו לכתב האישום, הכחיש מכל וכל את הטענה כי ביום 8.6.06 שוחח טלפונית עם ראובן, ואילו את השיחה ביום 12.6.06 אישר, אך טען כי לא הושמעו בה דברי איום כלשהם.

ראובן העיד בפני
מטעם התביעה והסביר כי החל להתערב במתרחש בין אמו לבין הנאשם רק לאחר שהמצב ביניהם הסלים לכדי אלימות ואיומים. מטרתו הייתה לסייע לניתוק הקשר בצורה יפה, אך על אף שניתן היה לגשר על הפערים הכלכליים, הרגשות והיצרים שיחקו תפקיד מפתח בסכסוך והקשו על גיבוש הסכמה (עמ' 10 ש' 10-15).

ראובן לא פנה מעולם אל המשטרה להגיש תלונה, אלא מסר את ההודעה נ/4, לאחר שזומן לתחנת המשטרה בשעות הערב של יום 12.6.06, על מנת להעיד על תוכנה של שיחת טלפון שהתקיימה בינו לבין הנאשם כמה שעות מוקדם יותר, עת שהה הנאשם ונחקר בתחנת המשטרה בגין התלונה שהגישה המתלוננת בנוגע לאירועי האישום השני. באותה הזדמנות משנשאל ראובן האם היה עד לדברי איום כלפי אמו, סיפר גם על שיחת הטלפון מיום 8.6.06, כמפורט באישום הראשון.

על פי עדותו של ראובן בבית המשפט, את השיחה ביום 12.6.06 יזם הנאשם, אשר התקשר אליו מתחנת המשטרה וביקש כי יגיע לשם ביחד עם המתלוננת על מנת לסגור את הסיפור ועל מנת שהמתלוננת תבטל את התלונה נגדו. ראובן מסר כי במהלך אותה שיחת טלפון, דיבר עם הנאשם על הסכומים והציע לו להתפשר על סכום של 55,000 דולרים, כאשר המחלוקת באותה עת הייתה האם ישלם למתלוננת 50 או 60 אלפי דולרים (עמ' 10 ש' 22 -
עמ' 11 ש' 2). לדבריו, כעס הנאשם מאד על ההצעה והתנה זאת בכך שהמתלוננת תבטל את תלונתה נגדו. כמו כן, חזר הנאשם על האיום שהיה שגור בפיו, כי ימרר את חיי המתלוננת עד שתקבל שבץ ותמות, כפי שגם אמר בשיחה מיום 8.6.06. באותה שיחה, פנה ראובן אל הנאשם וביקש ממנו להחזיר למתלוננת תמונות שלקח ממנה. בתגובה טען הנאשם כי המתלוננת לקחה לו מכשיר מדידה המכונה "קליבר", וראובן הציע לתת לו מכשיר כזה אם יחזיר את התמונות (עמ' 11 ש' 9-16).

משנשאל ראובן כיצד הוא זוכר מתי בדיוק שוחח עם הנאשם, טען העד כי באותה תקופה תיעד את שיחות הטלפון עם הנאשם ביומן שאותו ניהל (עמ' 11 ש' 19-20). כמו כן, טען כי הנאשם חזר על דברי האיום הנ"ל מספר פעמים, וכי הוא כמעט בטוח שיש ברשותו הקלטה של הנאשם אומר משפט שכזה באחת השיחות ביניהם (עמ' 12 ש' 4-7).

במסגרת החקירה הנגדית התבקש ראובן להתייחס לאי בהירות מסוימת שעלתה מהודעתו במשטרה נ/4, בנוגע לשיחה מיום 12.6.06.
מדבריו בעמ' 2 ש' 2-7 ב-נ/4 עולה לכאורה כי הוא זה שהזכיר לנאשם במהלך שיחת הטלפון את משפטי האיום אותם השמיע באוזני המתלוננת וכי הנאשם רק אישר כי אמר את הדברים אך לא חזר עליהם באוזני ראובן באותה שיחה. בהמשך, בעמ' 2 ש' 27-28, טען, לעומת זאת, כי במהלך השיחה חזר הנאשם מפורשות בפני
ו על דברי האיום כלפי אמו. בעדותו לפני הבהיר ראובן כי שתי האמירות נכונות. כשהעלה בפני
הנאשם את הטענה כי איים למרר את חיי אמו, לא הכחיש זאת הנאשם, ובהמשך השיחה אף חזר פעם נוספת על אותו איום (עמ' 12 ש' 14-18, עמ' 18 ש' 13-19).

כאן המקום לציין כי גם עדותו של ראובן הותירה בי רושם אמין ביותר. ראובן העיד באופן רהוט, מדויק ובהיר. בעדותו לא נמצאו תמיהות או סתירות בלתי מיושבות, ובוודאי לא נמצא כל בסיס לטענת הנאשם ובנו כי ראובן ואמו אינם אלא זוג נוכלים אשר שמו לעצמם למטרה לנשל את הנאשם מרכושו. ראובן אמנם לא פנה מייד למשטרה, לאחר ששמע את האיומים כלפי אמו, אך הסביר כי ידע על התלונות שהגישה אמו ולא ראה צורך או מקום להתערב בהליכים אלה באופן אישי. משנתבקש ע"י המשטרה להתייצב למסירת עדות עשה זאת מייד ומסר את כל הידוע לו ובהתחשב בגרסתו הבלתי אמינה של הנאשם, גם לגבי תוכנה של שיחת הטלפון מיום 12.6.06, אני מעדיף באופן מובהק בהקשר זה את גרסתו של ראובן.

הנאשם העיד לגבי תוכנה של שיחת הטלפון הנ"ל ומסר, עוד בעדות הראשית, כי במהלך השיחה, אותה ניהל מתחנת המשטרה מיד לאחר שנחקר באזהרה על אירועי האישום השני, חש במצב כה אבוד, עד כי אמר לראובן שהוא מוכן לתת למתלוננת כמה כסף שהיא רוצה ומוכן לוותר על הכל, ובלבד שתעזוב אותו במנוחה (עמ' 33 ש' 20-24). בהמשך, אישר הנאשם את דברי ראובן לפיהם דובר בשיחה על כך שישלם למתלוננת סכום במזומן בסך 55 אלף דולרים (עמ' 34 ש' 8-11). או אז חזר הנאשם אל החוקרת ומסר לה, כך לדבריו, שסיכם עם המתלוננת על כך שהיא תקבל כל מה שהיא רוצה ועוד היום ייחתם ההסכם והפרשה תסתיים, שכן המתלוננת פעלה אך מתוך בצע כסף (עמ' 34 ש' 1-4, עמ' 43 ש' 15-19).

עיון במזכר נ/2 שרשמה החוקרת לגבי תוכנה של אותה שיחה מגלה תמונה שונה במקצת. על פי הרשום במזכר, נכנס הנאשם למשרדה של החוקרת ואמר לה שהתקשר למתלוננת וביקש ממנה להגיע לבטל את התלונה. בעקבות זאת, נחקר הנאשם פעם נוספת – הפעם בגין חשד להפרת הוראה חוקית ושיבוש הליכי חקירה. במסגרת חקירה זו – ת/2 – הבהיר הנאשם כי שוחח למעשה עם ראובן ולא עם המתלוננת והציע לו להיפגש על מנת לסגור את עניין הדירה. הנאשם ביקש מראובן שיביא את אמו לתחנת המשטרה על מנת שיוכלו להגיע לפשרה ולבטל את התלונה.
כפי שניתן לראות, אין זכר במזכר נ/2 או בהודעה ת/2 לטענת הנאשם בעדותו כאילו וויתר למתלוננת בשיחת הטלפון וויתור מוחלט ונכנע לכל תכתיביה על מנת שתניח לו ותבטל התלונה. טענה זו אף לא הוצגה בפני
החוקרת במהלך עדותה בבית המשפט, על מנת לקבל את התייחסותה לאפשרות כי הדברים נאמרו אך לא תועדו די צורכם במסמכים שערכה. גם בהקשר הנוכחי אין מנוס מהמסקנה כי מדובר בגרסה כבושה וחסרת בסיס, שאינה עולה בקנה אחד עם עדותו האמינה של ראובן לפיה כעס הנאשם על הצעת הפשרה שהציע לו בשיחת הטלפון וחזר על איומיו.

בהמשך, במהלך החקירה הנגדית, סתר עצמו הנאשם חזיתית בנוגע לתוכנה של שיחת הטלפון. בעוד שבחקירה הראשית אישר את טענתו של ראובן כי בשיחת הטלפון דיברו על סכומים ואף סיכמו על סכום של 55 אלף דולרים, הרי שבחקירה הנגדית חזר בו מתשובתו זו וטען כי בשיחה אמר שהוא מוכן לתת כל סכום על מנת שהמתלוננת תניח לו וכשנשאל האם הציע ראובן להתפשר ולחתוך באמצע הסכומים, השיב בשלילה מוחלטת, טען שלא נוהל כל מו"מ במהלך השיחה וכי רק הודיע לראובן שהוא נכנע ללא תנאי (עמ' 43 ש' 1-9).

לאור כל האמור לעיל, אני מעדיף את גרסתו האמינה של ראובן על פני גרסתו הכבושה של הנאשם, אשר נתגלו בה סתירות ממשיות ואשר אינה תואמת את התמונה המצטיירת מדברי החוקרת ומהמסמכים שערכה. לפיכך, אני קובע כי ככל שמדובר באישום השלישי, כלומר בשיחת הטלפון ביום 12.6.06, איים הנאשם על ראובן בכך שימרר לאמו את החיים עד שתמות ותקבל שבץ. נוכח מכלול הנסיבות, האיום הבוטה והקשר ההדוק שבין ראובן לאמו, מדובר באמרה מאיימת העונה על כל יסודות העבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין. (לעניין דברי איום הנאמרים באוזנו של אדם אחד ומכוונים כלפי אדם אחר – ראו רע"פ 2038/04 לם נ' מ"י). לפיכך, אני מרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו באישום השלישי.

כאן המקום לציין כי האמון שנתתי בגרסתו של ראובן ודחיית גרסת הנאשם בנוגע לאישום השלישי, יש בהם כדי לחזק את גרסת המתלוננת, שכן דבריו של ראובן מבססים את טענת המתלוננת כי מדובר במשפט איום שהיה שגור על שפתיו של הנאשם, וסותרים את טענת הנאשם כי אמר מילים מעין אלה רק באותה הזדמנות חד-פעמית הנוגעת לאישום השני (עמ' 41 ש' 20-22). בשולי הדברים אציין, כי גרסה זו של הנאשם הייתה תמוהה מלכתחילה, בהתחשב בכך שבא כוחו ביקש מראובן לאשר, במהלך חקירתו הנגדית, כי הנאשם נהג לומר כל הזמן, לידו וליד המתלוננת, שמספיק למרר אחד לשני את החיים כי בסוף מישהו יקבל שבץ (עמ' 17 ש' 19-20).

לבסוף, באשר לאישום הראשון, הגעתי לכדי מסקנה כי יש לזכות את הנאשם מחמת הספק. כזכור, להבדיל מהאישום השלישי, הכחיש הנאשם לחלוטין את עצם התרחשותה של שיחת טלפון בינו לבין ראובן ביום 8.6.06. בהתחשב במידת האמון שנתתי בכל אחד מהעדים, אין לי כל ספק כי שיחת טלפון נוספת אכן התקיימה בין השניים, אך אין ביכולתי לקבוע בוודאות כי אכן התקיימה כזו ביום 8.6.06 כנטען בכתב האישום.

בהקשר זה אציין כי הנאשם כלל לא נחקר במשטרה לגבי עבירות האיומים שיוחסו לו באישומים 1 ו- 3 ולא נתבקש להתייצב לחקירה פעם נוספת לאחר מסירת הודעתו של ראובן. ככל שמדובר באישום השלישי, אין לכך השלכה ממשית על מצב הראיות, שכן אין מחלוקת כי התקיימה שיחה, ובאשר לתוכנה של השיחה מעדיף אני את גרסת ראובן, מהטעמים שפורטו לעיל. אולם, כשמדובר באישום הראשון, מצטרפים לכך נתונים נוספים המקימים את אותו ספק סביר.

כך למשל, על אף הכחשתו של הנאשם את עצם קיומה של שיחת הטלפון, לא נבדק פלט שיחות הטלפון המתייחס למועד הרלבנטי. כמו כן, לא נתפסו ולא הוצגו לפני אותם רישומים והקלטות אשר לדברי ראובן נמצאים ברשותו ומתעדים את מועדי השיחות בינו לבין הנאשם. כמו כן, לא נחקר כלל הנאשם בחקירה הנגדית לגבי תוכן השיחה עליו העיד ראובן. כזכור, טען ראובן כי באותה שיחה דיברו השניים על החזרת התמונות שנלקחו מאמו ועל מכשיר המדידה המכונה "קליבר", אך במסגרת החקירה הנגדית שנערכה לנאשם, הוא לא נשאל ולו שאלה אחת בנושאים אלה. בשל מחדלים אלה, הנני סבור כי נותר ספק סביר באשר לקיומה של שיחת הטלפון במועד המפורט באישום הראשון והנאשם רשאי ליהנות מספק זה.

לאור כל האמור לעיל אני מזכה את הנאשם מחמת הספק מהעבירה המיוחסת לו באישום הראשון וכן מעבירה של הפרת הוראה חוקית באישום השלישי, ומרשיע אותו בעבירות האיומים שיוחסו לו באישומים השני והשלישי.

ניתן היום י"ג באדר, תשס"ט (9 במרץ 2009) במעמד הצדדים.


טרסי חגי
, שופט











פ בית משפט שלום 1220/07 מדינת ישראל נ' ורד חיים (פורסם ב-ֽ 09/03/2009)