פסקי דין על נגאתי קואס | פסקי דין על המוסד לבטוח לאומי

13022/05 בל     16/03/2009




בל 13022/05 נגאתי קואס נ' המוסד לבטוח לאומי




בעניין:

1



בתי המשפט


בית הדין האזורי לעבודה בירושלים
בל 013022/05
בל 10322/05

בפני
:
כב' השופטת יפה שטיין


- דן יחיד -


16/03/2009




בעניין:
נגאתי קואס



ע"י ב"כ עו"ד

כרכבי בסאם

תובע

נ
ג
ד


המוסד לבטוח לאומי



ע"י ב"כ עו"ד
עדי וידנה

נתבע


פסק דין

1.
זהו פס"ד לעניין זכאותו של התובע להבטחת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי (להלן המוסד או הנתבע), בשתי תביעות מאוחדות.
2.
הרקע לתביעה:
א.
התובע, יליד 1954, נשוי לשתי נשים.
ב.
התביעה בתיק 10322/05 מתייחסת לזכאות התובע להבטחת הכנסה מחודש 3/04 ואילך, והשנייה – בתיק
130222/05 מחודש 7/05. שתי התביעות אוחדו
בדיון מיום 5/4/06 (כאשר הנתבע חזר בו מטענותיו לעניין אי שיתוף פעולה).
ג.
הנתבע הגיש בתיק חוות דעת של
השמאי בן דוד, כשמנגד לא הגיש התובע חוות דעת מטעמו.
בהתאם לחוות דעת השמאי
מיום
11/01/06, נזקפה לתובע הכנסה רעיונית בסך של 3,866 לחודש, ועל כן נשללה זכאותו להבטחת הכנסה.
ד.
לתובע התייצבות מלאה בחודשים 8-12/05 וכן ב-2/06. מנגד
אשתו לא התייצבה במרכז אמין בחודשים
נובמבר דצמבר 2005 וינואר 2006.
ה.
בפני
בית הדין הוצגה שומה מטעם הנתבע על ידי השמאי מיכאל בן דוד. התובע בחר שלא להגיש שומה נגדית אלא לחקור את השמאי מטעם הנתבעת.
3.
המחלוקות:
המחלוקת
העיקרית הינה לעניין זקיפת הכנסה רעיונית מנכס של התובע, בשלה נשללה זכאותו לגמלת הבטחה. כמו כן קיימת מחלוקת בשאלה האם בדין דחה
הנתבע חלק מתביעת התובע בשל אי התייצבות לחודשים 11,12/05 ו-1/06.
4.
העדים:
מטעם התובע העידו התובע ואחיו זיאד קוואס, וכן מר רעפאת בקיר מטעם הווקף. (עדות זו מתייחסת לנכס נוסף אשר
הנתבע הודיע כי אינו עומד על טענותיו לעניין זה.)
מטעם הנתבע העיד השמאי, מיכאל בן דוד.
5.
המקור הנורמטיבי:
א. סעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א-1980 קובע כדלקמן:
(א)
בחוק זה, 'הכנסה' – הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודה, אף אם לא צמחה, הופקה או נתקבלה בישראל, ולרבות-

(4) סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס, אף אם אין מופקת ממנו הכנסה;

(ב)
...
(ג)
לענין סעיף זה, "נכס" - כל רכוש, בין מקרקעין ובין מיטלטלין, וכן כל זכות או טובת הנאה ראויות או מוחזקות, והכל בין שהם בישראל ובין שהם מחוץ לישראל...ולמעט סכום שאינו מובא בחשבון, למעט זכות החזקה במקרקעין המשמשים למגורי הזכאי ולא לשם השתכרות או ריווח (בסעיף זה דירת מגורים).
'סכום כסף שאינו מובא בחשבון – סכום כמפורט להלן:
(1)
סכום כסף שאינו עולה על סכום השווה לסכום הבסיסי כפול ארבע, ולגבי מי שעמו ילד או שיש לו בן זוג – סכום שאינו עולה על הסכום הבסיסי כפול שש.


ב.
תקנה 10 לתקנות הבטחת הכנסה התשמ"ב-1982 (להלן:"התקנות") קובעת מהי

הגדרת
נכס ומהי ההכנסה שיראו כמופקת ממנו.

בתקנה נאמר:
"שווי הנכס לעניין תקנת משנה(א) ייקבע בהתאם לשומה או לקביעה

האחרונה שנעשתה לפי חוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ"א-1965 או בהתאם

להערכה של שמאי מוסמך
... הכל לפי בחירת המוסד לביטוח לאומי".
ג.
ע"פ הפסיקה, מטרתו של חוק הבטחת הכנסה היא לאפשר סיפוק צרכיו המינימאליים

של מי שאין לו הכנסה מתאימה. אין החוק מיועד לאלה היכולים להשתכר את

המינימום שנקבע בו או היכולים להפיק הכנסה מנכס כלשהו (דב"ע נב/111-04

המוסד לביטוח לאומי - מוחמד אל חג'וג'י פד"ע כד 507) .

עוד נקבע, כי חוק הבטחת הכנסה אינו מיועד לאלה היכולים להשתכר את המינימום

שנקבע בו, או היכולים להפיק הכנסה מנכס כלשהו. משכך, נשללת בסעיף 9 לחוק

הקצבה ממבוטח שברשותו נכס שהחזקה היא כי ניתן להפיק ממנו הכנסה

מינימאלית (ללא קשר לשאלה האם בפועל הופק ממנו הכנסה, או שרק מדובר

בהכנסה רעיונית) (עבל 685/05 דן שרון - המוסד לביטוח לאומי , לא פורסם).
ד.
בשורה
של פסקי דין
נפסק כי שעה שבנוי מבנה על קרקע, שהוא בבעלות התובע,

חזקה מכוח סעיף 12 לחוק המקרקעין כי כל הבנוי עליה שייך לבעל הקרקע. לפיכך על

המבקש לסתור חזקה
זו, להביא ראיות חותכות לגרסתו (ר' לדוגמא: עבל 40269/97

מוסטפא סברי ג'ברין – המוסד וכן עבל 1078/00 פואז – המוסד, פד"ע לז 23).
6.
דיון:
א.
לגבי הנכס בחאן זית – אמנם בתחילה הייתה מחלוקת גם לעניין נכס זה, אלא שלאור המסמכים שהוגשו בעניין הנכס (אם כי רק ביום 19/2/08), ולאור העובדה שאת הדירות בנכס זה מנצלים היורשים בפועל (אמו של
התובע והאחים), הודיע ב"כ הנתבע בסיכומיו כי אין בנכס זה דירות עודפות, ולכן לא נלקחה בחשבון שום דירה בנכס זה לצורך חישוב הכנסותיו של
התובע. לעניין זה יש להצטער שהמסמכים לא הומצאו קודם לכן, דבר שהיה בו כדי לייתר גם חלק מהדיון בבית הדין.
ב.
לאור זאת, שני הנכסים הרלבנטיים לתביעה זו, ושנותרו במחלוקת, הינם הנכס בואדי ג'וז והנכס באלרם, אשר נלקחו
בחשבון בשמאותו של בן דוד. השאלות הנשאלות לגבי כל אחד מהנכסים – מה חלקו של התובע בנכסים אלו, ובהתאם לכך האם השמאות שנערכה משקפת את ההכנסה הרעיונית הנכונה מנכסים אלו.
ג.
ע"פ גרסת הנתבע, שווי הדירות שנלקחו בחשבון לצורך בחינת גובה הגמלה הינן דירות שלא מאוכלסות ע"י התובע ואחיו. ע"פ חישוב זה נלקחו בחשבון הדירה בוואדי ג'וז המאוכלסת ע"י בן התובע,
והדירות באלרם באגף א' קומה א' ,ב', ו-ג' ובאגף ב' - קומת קרקע. מנגד טוען ב"כ התובע כי יוחסו בשמאות לתובע דירות שאינן שייכות לו ושלא היו צריכות להיכלל בשמאות כלל, כיוון שלא נבנו על ידו ולא במימונו.

לצורך כך יש לבדוק את טענות שני הצדדים הן לגבי
הדירה/הבית
בואדי ג'וז והן לגבי
הנכס שבאלרם.
ד.
לעניין הבית בוואדי
ג'וז:

התובע הצהיר
לעניין הבית בואדי ג'וז כדלקמן:
"הבית הואדי ג'וז – ירשתי
יחד עם אחי ואחיותי את בית דודי, אברהים קואס ז"ל, בואדי ג'וז בירושלים. בית דודי כלל 4 דירות, אולם היורשים הם ששה אחים (ואני בתוכם), ושלוש אחיות. אני מתגורר
בדירה אחת בבית הנ"ל, כלומר מחזיק
ביותר מכפי חלקי בירושה".
כך גם העיד אחיו זיאד
בחקירתו הנגדית (עמ' 1
לפרוטוקול).
התובע הצהיר עוד
כי: "בבית דודי יש שטח עזר (חדר חימום) המצוי בבעלות כל היורשים שבני הסב לדירת מגורים קטנה בה הוא גר. בני מתגורר ברשות כל היורשים".
לתצהיר התובע צורף צו ירושה, אם כי יצויין כבר עתה, כי בצו הירושה – אין כל פירוט מהם הנכסים שירשו. כמו כן
יוער כי
למרות האמור בתצהירו, לפי צו הירושה, אחיותיו אינן בין היורשים (ומאידך 5 בני הדודים מקבלים כל אחד חלק של 1/8).
ה.
עיון בתצהירו של התובע מחד ובצו הירושה מאידך,
מעלה מספר שאלות: ראשית
כיצד זה קיבל התובע דירה
בשלמות, מתוך 4 דירות של הדוד, כאשר חלקו בפועל הינו
מעבר לחלקו בעיזבון כטענתו? האם היורשים האחרים ויתרו ל-4 יורשים? האם קיבלו נכסים או כספים אחרים תמורת הוויתר? וככל שוויתרו - מדוע לא הובא אף אחד מהם לעדות? או שמא היו עוד
נכסים
(או כספים נוספים)
בעיזבון, ולכן החלוקה נעשתה בפועל כפי שנעשתה. כאמור, צו הירושה התייחס לחלוקת הנכסים שבין היורשים, אולם מה כולל העיזבון – על כך אין תשובה בצו הירושה (בהערת אגב יצויין כי מאחר ומדובר בצו ירושה ולא בצו קיום צוואה, מתעוררות תמיהות נוספות לעניין עצם החלוקה, אלא אם כן צו הירושה נעשה בהסכמה, לאור הסכמות אחרות שהיו בין היורשים ושלא באו לידי ביטוי בצו הירושה עצמו).
מכל מקום, משלא הובאו בני הדודים לעדות, ולאור החלוקה בפועל, אשר הדירה לכאורה
מן הירושה יורשים נוספים – ניתן ללמוד כי
היו נכסים נוספים ו/או כספים נוספים, שכלל היורשים ירשו,
וכי הנכס בואדי ג'וז חולק רק בין האחים ולא בין בני הדודים. לולא היה כך, ולו עדות בני הדודים הייתה מקטינה את חלקו של התובע בעיזבון (ומגדילה עקב כך את זכאותו להבטחת הכנסה), הרי שאי הבאתם פועלת ע"פ הפסיקה – כנגדם.
ו.
למרות זאת, ולמרות שהתובע בתצהירו לא התייחס לבני הדודים כיורשים, הרי שבסיכומי ב"כ התובע, נערך – לראשונה -
תחשיב, על פיו חלקו של התובע
בעיזבון הדוד הוא 6.25% בלבד (יחד עם ירושת בני הדודים). טענה זו לא הועלתה ע"י התובע בתצהירו, ואף עומדת בסתירה אליו. בכל מקרה, אם כך היה הדבר, מתחזקת עוד יותר השאלה כיצד קיבל
התובע
בירושה דירת מגורים אחת מארבע, אם חלקו בעיזבון נמוך כל כך, וזאת
בנוסף להסכמה למגורי בנו ב"דירת המעבר"? מדוע לא קיבל אף אחד מבני הדודים ולו גם
את הדירה בה מתגורר הבן ? מאידך, מדוע התובע בתצהירו לא הכליל יורשים אלו (וכאמור לא הביאם לעדות). לאור כל האמור לעיל - טענה זו, דינה להידחות. לא ניתן לערוך בסיכומים תחשיב המנוגד
לכתב התביעה ולתצהיר, ולו היה מבקש לתקן את תביעתו ותצהירו לעניין זה – מן הסתם היה אף נחקר על כך בחקירה הנגדית.
ז.
שאלה נוספת הינה מהו אותו "חדר החימום" או "דירת מעבר", שהוסב לדירת בנו של התובע, ומדוע הסכימו היורשים כי בנו של התובע (שקיבל לגרסתו יותר מחלקו בעיזבון גם ככה), יקבל (גם אם רק לצורך מגורים), את אותה דירה שהייתה "חדר חימום".
ח.
לטענת התובע,
הדירה בה מתגורר הבן הינה "שטח עזר" וכי מדובר בחדר חימום שהוסב לדירה קטנה. אלא שאחיו העיד לעניין זה
כי "הדוד שלי שם שם את הבויילר
של החימום וכמו מרפסת קטנה שהייתה, ואנו הוספנו מצד שמאל יש חדר קטן ויש מן הול קטן,באו לראות את זה". (ההדגשה לא במקור). משמע – לא מדובר רק בשטח שהיה קיים בעת חלוקת הירושה אלא בשטח שהוסף על ידם, לצורך מגורי הבן.
ט.
ע"פ חוות דעת השמאי
אשר ביקר במקום, לא מדובר בחדר חימום או כשטח עזר, אלא מדובר בדירה של כ-90 מ"ר, אשר כוללת: סלון, מטבח, חדר שינה, מקלחת, שירותים ומרפסת סגורה.
כך גם עולה למעשה מעדותו של זיאד אשר העיד (עמ' 2,3 לפרוטוקול), כי יש בבית סלון +חדר שינה+ הול, מרפסת סגורה ומטבח וכן עם מקלחת ושירותים. לאור זאת,
אין לקבל את הטענה כי מדובר ב"דירת מעבר" או ב"חדר חימום" אלא בדירה לכל דבר, וכך יש לחשב את שוויה.
י.
יצויין כי השמאות שנערכה בדירת הבן, לא לקחה את דירת הבן כדירה השייכת לתובע במלואה, אלא רק באופן יחסי (1/6). אמנם לא נלקחו בחשבון בני הדודים, אלא שכאמור, ואף מתצהירו של התובע עצמו – לא היה מקום לקחת בחשבון את כל בני הדודים.
יא.

הדירה בה מתגורר הבן הוערכה ע"י השמאי בן דוד,
בסך של
199,800 דולר, ועל כך לא הובאה שמאות נגדית. סכום זה (בערכו השקלי במועד ביצוע השמאות), חולק למספר היורשים

x
8 חלקי 12 -
כנדרש בתקנות.
יב.
השמאי העיד כי הערכת הדירה נעשתה
כדירה לכל דבר (לאור הביקור במקום והעובדה שמדובר בדירת 90 מ"ר, כאמור לעיל), וכי הערכה נעשתה ע"פ שווי הדירות
במקום. השמאי הבהיר
כי הערכת הנכס נעשית בגישת העלות, כשעלות הבנייה מהווה לפחות שני שליש
מהשווי (לא כולל מע"מ ויזמות), וכי לגבי שווי הקרקע, החישוב נעשה
לפי היטלי השבחה (שהמחיר הכי נמוך ע"פ תחשיב עירית ירושלים הינו 200 דולר למטר). לעניין עלויות הבניה – הבהיר כי התחשיב מבוסס על מחירון דקל לעלויות הבניה, מחירון שגם הקבלנים ומשרדי הממשלה מסתמכים עליו. לגבי בנייה עצמית הסביר כי יש הבדל של כ15 - 20 אחוזים פחות, שזה הרווח הקבלני.
יג.
עיון בחוות הדעת
של השמאי מעלה כי השומה נערכה כדין, והינה
בהירה ומנומקת כנדרש. כך גם לעניין עדותו של השמאי בבית הדין. אמנם השמאי העיד
כי
לא עשה הבחנה בין דירה בבעלות לבין דירה המוחכרת לתקופה ארוכה – אולם הבהיר כי עניין זה לא היה משמעותי מכיוון שהפרמטר העיקרי בהערכת שווי הנכס היה ע"פ גישת העלות, ובהסתמך על
המחירון דלעיל.
מכל מקום, ולאחר בחינת דו"ח השמאי ועדותו -
שמאות הנתבע
מקובלת עלי כנכונה.
כך לגבי הדירה בואדי ג'וז כאמור, וכך – כפי שיובהר בהמשך – גם לגבי הנכס באלרם.
יד.
הנכס באלרם:
התובע הצהיר לעניין הנכס
באלרם
(סעיף 5
לתצהירו), כי
בבעלותו דירה אחת בבנין
בקומת הקרקע, בה מתגוררת אשתו השנייה, וכי הדירות בבניין זה, שחלקן הושלמו וחלקן במצב שלד, הן בבעלות אחיו, ולו אין חלק בהם. עוד הצהיר לעניין זה כי:
"את הדירה קיבלתי מאחי זיאד קוואס: אחי זיאד נשא בכל עלויות הבנייה. לאחי זיאד 3 דירות... ובנייתן מומנה ממקורותיו של זיאד, ואני לא נשאתי בשום חלק מהם".
כמו כן העיד, כי דירה נוספת הינה בבעלות אחיו פאיז, ועוד 3 דירות של ילדי פאיז שמימנו את הבנייה. באשר לבעלות על הקרקע העיד
כי רכש
את הבעלות בקרקע עם זיאד ופאיז לפני זמן רב, כשאת רוב התמורה שילם אחיו זיאד.
טו.
בעדותו של האח זיאד (עמ' 4 לפרוטוקול משורה 7)
נשאל על רכישת
הקרקע , והאם הקרקע באלרם שייכת למעשה לשלוש האחים הגדולים.

וכך נשאל והשיב:
"ש. אז בין הגדולים, הקרקע שייכת לכל אחד מכם בשליש, נכון
ת. אם את רוצה לחשב את זה בצורה הזאת, בסדר
ש. זה נכון או לא נכון
ת. זה נכון, זה של שלושתנו.

התובע בחקירתו (עמ' 9
לפרוטוקול
הנ"ל שורה – 18-19), נשאל:
"ש. הקרקע שיש שם, נכון ששליש מהקרקע זה שלך?
ת. כן."
ובהמשך, שם שורות 20-24
"ש. זה נכון שקומת הקרקע בבניין שיש באלרם שייכת לך?
ת. כן, מהאחים שלי
ש. נכון שהדירה הזאת מחולקת לשתי דירות?
ת. כן, הבן שלי גר אצלי".
טז.
מהאמור לעיל עולה (כפי שגם מסכים ב"כ התובע בסיכומיו), כי הקרקע באלרם נרכשה
ע"י התובע ושני אחיו בחלקים שווים. מסקנת הדברים היא כי לכל אחד מהם שליש מהקרקע (זאת בניגוד מהעולה מתצהירו, כאמור). ע"פ הפסיקה דלעיל, ולאור סעיף 12 לחוק המקרקעין, הרי שכל עוד לא הוכח אחרת, כל הבנוי על הקרקע שייך לבעל הקרקע, ובענייננו – לשלוש האחים שווה בשווה. התובע לא המציא מסמכים לעניין עלויות הבניה והשתתפותו הגדולה של אחיו בעלויות אלו ולא ניתן, רק על סמך עדויות אלו,
לקבל כי אחיו השתתפו בחלק גדול יותר מהעלויות. כפי שנאמר – לעניין זה צריך הוכחות חותכות, ולא די בעצם העלאת הטענה בעלמא. משלא הומצאו הוכחות חותכות אלו, ולא הובאו מסמכים/ עדויות
חיצוניות (מעבר לעדות האח), לעניין
מקור הכספים ששימשו לבנייה או מסמכים אחרים כגון מסמכי בנק המעידים על משיכת כספים/הלוואה
וכד' - צדק המוסד עת ייחס לתובע 1/3 מהדירות שנבנו על הקרקע המשותפת.
יז.
טענה נוספת שהעלה ב"כ התובע בסיכומיו, הינה כי מאחר והתובע נשוי לשתי נשים – ממילא לא ניתן לראות בנכס בו מתגוררת האישה השנייה, כנכס בעל הכנסה רעיונית, שהרי לא ניתן להפיק מנכס זה כל הכנסה. גם טענה זו לא ניתן לקבל.

עוד
בפס"ד בעניין סלימן – המוסד (דיון מט 04-136, פד"ע כב' , 316, 309) (להלן: פס"ד סלימן) קבע בית הדין הארצי כללים לגבי משפחה מורחבת ובין השאר נאמר בו כי:
"חוק הבטחת הכנסה מונע תשלום גמלה כפולה ל"בני זוג" נשואים הגרים

תחת קורת גג אחת, על אחת כמה וכמה הוא מונע תשלום גמלה כפולה למשפחה ביגמית או פוליגמית. לצורך החוק, ייקבעו זכויותיהם של כל בני משפחתו של אדם, שהינו בן זוג של יותר מאישה אחת
,
כתא משפחה אחד
. משפחה מורחבת אשר לה יותר מבית אחד, מתגוררת למעשה, על-פי המבחנים שנקבעו בחוק, תחת 'קורת גג אחת'. לדוגמה, כאשר האיש שוהה חלק מזמנו בבית בת זוגו וחלק מזמנו אצל בת זוגו הנוספת, גרה המשפחה למעשה תחת "קורת גג אחת". הדבר נכון גם כאשר למשפחה בית, צריף או אוהל לכל בת זוג. הכלל הוא, שבני זוג המתגוררים באותו בניין, רואים אותם כמנהלים משק בית משותף ואילו איש ואישה המתגוררים בנפרד, בשני בניינים, אינם נחשבים לצורך החוק כמנהלים משק בית משותף. אולם, המשפחה המורחבת (הביגמית או הפוליגמית), הינה יוצאת מן הכלל. במקרה של "בעל" משפחה מורחבת הגר במספר בתים, ומנהל משק בית משותף עם מספר בנות זוג במספר בתים, יישום המבחנים של הגדרת "בני זוג" מחייב קביעה אם "בעל" המשפחה אכן מנהל משק בית משותף עם מספר בנות זוג"
(ההדגשות לא במקור – י.ש.)
יח.
אמנם פס"ד סלמן לא עסק בשאלת הכנסה רעיונית מהנכס הנוסף בו מתגוררת האישה השנייה, אולם אפשר ללמוד ממנו את רוח הדברים גם למקרה שבפני
נו, וכי בכל מקרה "לצורך החוק, ייקבעו זכויותיהם של כל בני משפחתו של אדם, שהינו בן זוג של יותר מאישה אחת
,


כתא משפחה אחד",
כאמור בפסה"ד. לאור תכלית החוק, ורוח הפסיקה דלעיל,
אין כל הצדקה, שלא לראות בנכס הנוסף כנכס בעל הכנסה רעיונית, רק בשל כך שהתובע בחר לשכן את אשתו השנייה בנכס נוסף השייך לו. כידוע, ריבוי נשים איננו ע"פ חוקי מדינת ישראל, ויהיה זה אף לא נכון לקבוע כי מי שיש לו יותר מאישה אחת, שמצבו יהיה טוב יותר ממי שפועל ע"פ החוק, באופן שיקבל
הבטחת הכנסה בלא להתחשב
בהכנסה רעיונית שיש לו מנכס אחר. מסקנה זו תביא למצב
אבסורדי בו
אדם בעל נכסים ישא נשים נוספות, ישכן בכל דירה אישה אחרת, ויהיה זכאי עקב כך להבטחת הכנסה - אף שיש לו נכסים נוספים! כמובן שתוצאה זו איננה מתקבלת על הדעת. מכל מקום, ומשיש לתובע שתי נשים, יכול התובע – לכל היותר – לבחור מהו הנכס שבו יתגורר באופן קבוע – כך שחישוב
ההכנסה הרעיונית יבוצע מהנכס שאינו גר בו דרך קבע (אפשרות שאיננה רלבנטית בתיק זה לאור העובדה שהנכס הנוסף הינו מחוץ לתחום). אולם כאמור, לא ניתן לקבל את הטענה כי בשל כך שנשא אישה שנייה יהיה זכאי לשכנה בדירתו השנייה, מבלי שזו תובא בחשבון לצורך קביעת ההכנסה הרעיונית. לפיכך, צדק הנתבע בחשבו גם נכס זה כחלק מנכסי התובע לצורך חישוב הכנסה רעיונית.
יט.
ונקודה נוספת: בסיכומיו התייחס ב"כ התובע לכך שהשמאי התייחס בעדותו לנכס באלרם, כאילו מדובר בנכס שבתוך התחום. ואכן, בנקודה זו שגה השמאי בעדותו. אלא שברור, שמה שקובע
- זה השמאות עצמה, וכי בשומה עצמה נאמר היכן נמצא הנכס. אילו השומה הייתה נערכת לפי ערך בית בירושלים – היתה לטעות זו משמעות
לצורך פסילת השמאות. אלא, שהשומה נעשתה לפי ערך הדירה באלרם, לכן, גם אם השמאי לא זכר בדיון
עצמו היכן הנכס וסבר שמדובר בנכס בירושלים – אין לכך כל משמעות מבחינת שווי הנכס, ויש ללכת לפי השומה, אשר נעשתה על סמך המיקום הנכון.
כ.

עוד יצויין, כי השמאות באלרם נערכה כך שהדירה בה מתגוררת אשתו השנייה של התובע – נחשבה כדירה אחת,
אף שהתובע העיד כי הדירה חולקה לשתיים, וכי בן נוסף מתגורר בחלק השני. לעניין זה – ואף שבחלוקה לשתי דירות יש בה ככל הנראה כדי להעלות את שווי הנכס – אין מקום לבצע שומה נוספת (אשר יתכן ותרע את מצבו של התובע). מכל מקום, ולאור כל האמור לעיל, לא מצאתי פגם בחישובי הנתבע לעניין הנכס שבאל-רם, ולפיכך, גם בנקודה זו יש לראות את חישובי הנתבע כחישובים נכונים לצורך בדיקת זכאותו להבטחת הכנסה (כשגובה השומה עצמה לא נסתרה).
כא.
שאלת
אי ההתייצבות של אשת התובע במרכז אמין:
אף שמהאמור לעיל עולה כי התובע
לא זכאי להבטחת הכנסה,
ולמען הסר ספק - תיבדק גם שאלת התייצבות במרכז אמין, אשר היוותה חלק מהמחלוקות בתיק.

המחלוקת לעניין זה הינה רק לגבי
חודשים 11/05 עד 1/06, חודשים
בהם אשת התובע לא השתתפה בתוכנית מרכז אמין, אף שהתובע
כן התייצב. לבית הדין הומצא לעניין זה
מסמך ללא
כל חותמת, שאינו על דף רשמי, ובו נרשם בכתב יד, תאריך 9/10/05, כשהמסמך חתום לכאורה על ידי "מירי כהנא יועצת תעסוקתית חב' אמין". במסמך זה נרשם
כי אשת
התובע "הייתה היום בפגישה איתי. במחשב יש לה הודעת ביטול".
אמנם מירי כהנא לא הובאה לעדות על תוכנו והנסיבות בהם נרשם המסמך, אך אעפ"כ, מקובל עלי כי זהו מכתב שאכן נמסר לתובעת משירות התעסוקה, ע"י אישה בשם מירי כהנא, וכי בחודש זה אכן הייתה הודעת ביטול. אלא, שמכתב זה אינו מספיק כדי לפטור את התובע מהתייצבות בחודשים שלאחר מכן. ממפת ההתייצבות עולה כי בחודש 10/05 נרשמה לאשת התובע
התייצבות מלאה, דהיינו, שהודעת הביטול לא גרעה מזכותה לאותו חודש. מאידך,
לא הומצא כל הסבר מדוע אשת התובע לא התייצבה במשך שלושה חודשים שלאחר מכן במרכז אמין. אשת התובע בעצמה לא העידה, ועל כן לא ניתן לברר – מעבר לאותו מסמך – מדוע לא התייצבה בשלושת החודשים שלאחר מכן.
בנסיבות אלו, לא ניתן לקבל את הטענה כי אשת התובע לא התייצבה במרכז אמין משך שלושה חודשים תמימים, רק בשל הודעת הביטול שנרשמה במחשב באוקטובר 2005.
בנסיבות אלו, ובכל מקרה – לא זכאי התובע להבטחת הכנסה בגין חודשים אלו.


סוף דבר:
התביעה נדחית.
אין צו להוצאות.

ערעור על

פסק דין

זה
ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער.


ניתן היום כ' באדר, תשס"ט (16 במרץ 2009) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לצדדים.

יפה שטיין
, שופטת













בל בית דין אזורי לעבודה 13022/05 נגאתי קואס נ' המוסד לבטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 16/03/2009)