פסקי דין על טייכמן אילה רחל | פסקי דין על טייכמן כפיר | פסקי דין על טיכמן שחף יעקב ואח' | פסקי דין על לביא משה | פסקי דין על לביא יורם | פסקי דין על לביא אלי מוסך לביא-קוג'מן ואח' |

1912/96 א     07/08/2001




א 1912/96 טייכמן אילה רחל, טייכמן כפיר, טיכמן שחף יעקב ואח' נ' לביא משה, לביא יורם, לביא אלי מוסך לביא-קוג'מן ואח'




בעניין:

11



בתי משפט

בית משפט השלום נתניה
א
001912/96


בפני
:
כב' השופטת: טלמור אביבה
תאריך:
07/08/2001



בעניין:

1 . טייכמן אילה רחל


2 . טייכמן כפיר

3 . טיכמן שחף יעקב

4 . טיכמן יוליה

5 . טיכמן עגור

6 . טיכמן דיה ע"י אמם אילה רחל טיכמן

7 . טיכמן ישראל

8 . אוחיון חנה

9 . תחיה שחר


ע"י ב"כ עו"ד
עו'ד גולן ציונה

התובעים


נ ג ד



1 . לביא משה


2 . לביא יורם


3 . לביא אלי מוסך לביא-קוג'מן


4 . לביא ויקטור


ע"י ב"כ עו"ד
עו'ד דורון דורית
הנתבעים

פסק דין

בפני
תביעה לפינוי וסילוק יד עפ"י חוק הגנת הדייר [נוסח משולב} תשל"ב – 1972 (להלן: "החוק").
התובעים, אילה רחל טייכמן, כפיר טיכמן, שחף יעקב טיכמן, יוליה טיכמן, עגור טיכמן, דיה טיכמן (ע"י אימם התובעת 1, אילה רחל טייכמן) (להלן: "התובעים 1-6") הינם יורשיו עפ"י דין של המנוח טייכמן שמעון ז"ל שהלך לעולמו ביום 21.8.98 (צו הירושה נספח לכתב התביעה).
המנוח טייכמן שמעון היה הבעלים של ¼ מהזכויות בחלקות 90 ו- 92 בגוש 8265 של בנין הנמצא ברח' הנוטע 4 בנתניה (להלן: "הבניין" ו/או "המקרקעין") ומר ישראל טייכמן (להלן: "התובע 7"), הגב' חנה אוחיון (להלן: "התובעת 8"), הגב' תחיה שחר
(להלן: "התובעת 9") הינם הבעלים של ¾ הזכויות בבניין (נסח רישום המקרקעין נספח לכתב התביעה).
בין השנים 1955-1983 השכירו שמעון טייכמן (ז"ל) והתובעים חנה אוחיון, תחיה שחר, וישראל טייכמן חנות הנמצאת בקומת הקרקע של הבניין (להלן: "החנות הראשונה") ומחסן הנמצא בקומת המרתף של הבניין (להלן: "המחסן") בשכירות מוגנת למר אפרים זינגר (ז"ל) אשר ניהל בהם עסק למכירת מכונות תפירה וכתיבה.
ביום 3.7.83 נחתם הסכם לשכירות בין פנינה פריימן (טייכמן) (בשם שמעון טייכמן (ז"ל), חנה אוחיון, תחיה שחר וישראל טייכמן (התובעים 7-9)) לבין משה לביא, יורם לביא, אלי לביא (הנתבעים 1-3) לבין הגב' אוה מרים זינגר, אשתו של המנוח אפרים זינגר ז"ל (הדייר היוצא) לפיו תעביר האחרונה את זכות השכירות בחנות ובמחסן לנתבעים 1-3 בתמורה לתשלום דמי המפתח כמפורט בהסכם מיום 3.7.83 (להלן: "ההסכם הראשון") (נספח לכתב התביעה). החנות והמחסן הושכרו לנתבעים לתקופה של שנה אחת. עם תום תוקפו של ההסכם הראשון המשיכו הנתבעים 1-3 להחזיק במושכר כדיירים מוגנים.

ביום 3.2.85 נחתם הסכם שכירות בין פנינה טייכמן (בשם שמעון טייכמן (ז"ל) והתובעים חנה אוחיון, תחיה שחר וישראל טייכמן) לבין משה לביא (להלן:"נתבע 1") וויקטור לביא (להלן: "נתבע 4") לבין גוטליב נתן (הדייר היוצא) בגין העברת זכות השכירות בחנות נוספת הנמצאת בקומת הקרקע של הבניין והסמוכה לחנות שהושכרה לנתבעים 1- 3 בהסכם הראשון (להלן: "החנות השניה") ובמחסן המצוי בחדר המדרגות של הבניין (להלן: "המחסן הנוסף") לנתבעים 1 ו- 4 בתמורה לתשלום דמי המפתח כמפורט בהסכם מיום 3.2.85 (להלן: "ההסכם השני").
החנות השניה והמחסן הנוסף הושכרו לנתבעים 1 ו-4 לתקופה של שנה אחת. עם תום תקופת השכירות עפ"י ההסכם השני המשיכו הנתבעים 1 ו-4 להחזיק בהם כדיירים מוגנים.
על פי האמור בסעיף 7 (ג) להסכם השני מיום 3.2.85 הסכימו התובעים 7-9 והמנוח טיכמן שמעון
(ז"ל)
לכך שהנתבעים 1 ו- 4 יהרסו את הקיר המשותף, המפריד בין החנות הראשונה לחנות השניה על מנת לנהל בשתיהן עסק משותף יחד עם הנתבעים 2 ו-3 ובתנאי שעם פינוי המושכר יבנו הנתבעים (שוכרי שתי החנויות) מחדש את הקיר המבדיל מחומרים מעולים ויחזירו את המצב לקדמותו, כך שבמקום ימצאו שוב שתי חנויות.
לימים, הרסו הנתבעים 1 ו-4 את הקיר המפריד בין שתי החנויות כמוסכם בהסכם השני במטרה לנהל בשתיהן עסק משותף עם הנתבעים 2-3 ובמקרקעין נוצרה חנות אחת גדולה ששימשה את כל הנתבעים בעסקם - מינימרקט (להלן: "העסק" ו/או "המושכר").

טענות הצדדים

התובעים טענו כי הנתבעים אינם מנהלים בחנות עסק משותף כאמור בהסכם השני וזאת משום שבאיזה שהוא שלב בתקופת השכירות נטשו הנתבעים 1-3 את המושכר והעבירו את זכויותיהם במושכר לנתבע 4 אשר מנהל את העסק לבדו.
לטענתם, הנתבעים 1-3 הפרו את הסכם השכירות הראשון כאשר בתאריך לא ידוע העבירו את זכויותיהם בחנות הראשונה ובמחסן לאחיהם הנתבע 4 ללא ידיעתם ו/או הסכמתם של התובעים. התובעים הוסיפו כי הנתבעים 1-3 אינם עובדים כלל בעסק המינימרקט, אינם נוכחים בו ולכל אחד מהם עסקים אחרים משל עצמו. לנתבע 1 ולנתבע 2 עסק משותף לעבודות אינסטלציה ברח' הנוטע 10 בנתניה והנתבע 3 הינו שותף במוסך לרכב .
הנתבע 1, לטענתם, הפר את הסכם השכירות השני כאשר בתאריך לא ידוע העביר את זכויותיו בחנות השניה ובמחסן הנוסף לאחיו, הנתבע 4 ללא ידיעתם ו/או הסכמתם של התובעים.
הנתבע 4, כך טענו התובעים, הפר את הסכמי השכירות בכך שהשתלט על הזכויות בחנויות ללא הסכמתם ו/או ידיעתם של התובעים ומנהל את העסק בעצמו ולא כעסק משותף.
התובעים הוסיפו וטענו כי ביום 3.4.96 הם והמנוח מר טייכמן שמעון
(ז"ל)
שלחו לנתבעים מכתבי הודעה על ביטול ההסכמים וכן נמנעו מלגבות את דמי השכירות, בעקבות זאת שלח הנתבע 4 שלושה שיקים לתשלום דמי השכירות אשר מבדיקתם התברר לתובעים כי הנתבע 4 לבדו הוא בעל החשבון ממנו משוכים השיקים הנ"ל.
התובעים טענו כי משהפרו הנתבעים 1-3 את הסכם השכירות הראשון בהעבירם את זכות השכירות המוגנת לאחיהם הנתבע 4 ובהתנהגותם זו למעשה נטשו את החנויות, הרי שהנתבעים
1- 3 איבדו את הגנת החוק.
בנסיבות אלו, טענו התובעים כי הפרת הסכמי השכירות על ידי הנתבעים ו/או נטישת העסק על ידי הנתבעים 1-3 מקימות עילה לפינוי הנתבעים מהמושכר ועל כן עתרו התובעים לחייב את הנתבעים לפנות את 2 החנויות והמחסנים, לבנות מחדש את הקיר המפריד בין החנויות כפי שהיה בעת החתימה על ההסכמים וכן לחייבם בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
הנתבעים עתרו לדחיית התביעה בטענה כי התביעה נגדם הינה קנטרנית וטורדנית בהיותם דיירים המוגנים עפ"י חוק והתובעים מבקשים "להיפטר" מהם בכל מחיר.
הנתבעים טענו כי הם מנהלים בשתי החנויות הצמודות עסק משותף של מינימרקט השייך לכל הנתבעים וכולם ביחד מתפרנסים מעסק זה עפ"י שני ההסכמים, והטענה לפיה הנתבע 4 מנהל את העסק בשתי החנויות לבדו - אין לה על מה שתסמוך.
עוד טענו הנתבעים כי מעולם לא העבירו את זכויותיהם בחנות לנתבע 4 ו/או לאחר, וכן טענו כי נתבע 4 לא השתלט על מלוא הזכויות בחנות, כולם נמצאים בחנויות ומנהלים את העסק כולם ביחד.
לטענתם, עפ"י סעיף 7(ג) להסכם השני הורשו הנתבעים 1-3 שהם הדיירים המוגנים בהתאם להסכם הראשון והנתבעים 1 ו-4 הם הדיירים המוגנים על פי ההסכם השני, להרוס את הקיר המפריד בין שתי החנויות ולנהל במקום עסק או עסקים משותפים.
הנתבעים טענו עוד כי עפ"י סעיף 3 לשני ההסכמים הותר להם לנהל במקום בנוסף עסק של אינסטלציה כאחת ממטרות השכירות.
הנתבעים הוסיפו וטענו כי שילמו תמיד את דמי השכירות וכי אין רלוונטיות לשאלה מאיזה פנקס שיקים שולמו דמי השכירות בגין חודש זה או אחר, ובודאי שעובדה זו לא מקימם נגדם עילת פינוי.
הנתבעים ציינו כי משהשיבו להם התובעים את דמי השכירות, שלחו הנתבעים באמצעות בא כוחם, מכתב (נספח ב' לכתב ההגנה) ובו ציינו כי הכספים שהושבו - הופקדו בחשבון לטובת התובעים וכי סכומים אלו ימסרו להם מיד לכשיביעו את רצונם בקבלת הכספים.
בנסיבות אלו, טענו הנתבעים כי יש לדחות את התביעה שהוגשה נגדם תוך חיוב התובעים בהוצאות, לחילופין, עתרו הנתבעים לסעד מן הצדק באם ימצא בית המשפט כי קמה לתובעים עילת פינוי.
עיינתי בכתבי הטענות, במוצגים שהוגשו, שמעתי עדויות הצדדים ועיינתי בסיכומיהם בכתב.
אין מחלוקת כי הנתבעים מחזיקים בשתי החנויות והמחסנים שהושכרו להם (כמפורט בהסכמים) למטרת ניהול עסק כדיירים מוגנים.
המחלוקת נשוא התביעה שבפני
הינה - האם קמה לתובעים "בעל הבית" כהגדרת החוק, עילת פינוי כנגד הנתבעים – "הדייר המוגן".

עילות הפינוי
נפסק לא אחת כי כל עוד לא ניתן פסק פינוי נגד הדייר וכל עוד לא פינה הדייר את המושכר לחלוטין, עדיין נחשב הוא כמחזיק כדין של המושכר כלפי בעל הבית, המשכיר. (ראה ע"א 683/82 דב דויטש נ' עזבון א' פרל (ז"ל) לח (2) 729).
נטל הראיה להוכחת קיומה של עילת פינוי רובץ על הטוען לקיומה, היינו על בעל הבית. בע"א 148/63 נאמר ע"י כב' הש' ח. כהן (בעמ' 76):
"כשנטענת על ידי אחד מבעלי החוזה טענה של הפרת חוזה שתשמש לו עילה לביטול החוזה על התובע להניח דעתו של בית המשפט שבמעשהו או במחדלו של הנתבע היה משום הפרת חוזה, ושאין מעשהו או מחדלו של הנתבע עולים בקנה אחד עם האפשרות שבמעשהו או במחדלו קיים את החוזה ולא הפר אותו." (פד"י יח 73, בעמ' 76).

סעיף 131 לחוק קובע כדלקמן:

"על אף האמור בכל חוזה או הסכם, אולם בלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר, אלה בלבד הן עילות הפינוי:
(1)
הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו.
(2)
הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי.
(3)
המושכר ניזוק נזק ניכר במעשה זדון מצד הדייר...".
מלשון החוק הברורה עולה כי רשימת עילות הפינוי המפורטת בחוק הינה "רשימה סגורה" שאין זולתה. תנאי המגביל את העברת זכויותיו לאחר נועד למנוע פגיעה בזכויותיו של המשכיר הוא בעל הבית.
נטישה אינה מוזכרת במפורש בחוק כעילת פינוי, עם זאת, נפסק לא אחת כי נטישת המושכר לחלוטין על ידי הדייר מקימה למשכיר עילת פינוי שהרי אין זה צודק שימשיך להחזיק במושכר ולהנות מהגנת החוק בנסיבות כאלה, קל וחומר כאשר המושכר משמש למטרת עסק ולא למגורים.
במקרה דנן, כאמור, טענו התובעים כי הנתבעים הפרו את הסכמי השכירות בכך שבמועד כלשהו במהלך תקופת השכירות העבירו הנתבעים 1-3 את זכויותיהם בחנות הראשונה
לנתבע 4 ללא ידיעתם ו/או הסכמתם של התובעים ובכך חדלו מלנהל את העסק במשותף עם נתבע 4. נתבע 4, כך טענו התובעים, אינו צד להסכם הראשון המתייחס לחנות הראשונה ומכאן שאין לו מעמד של דייר בחנות הראשונה ויש לפנותו ממנה. כן טענו התובעים כי גם מהחנות השניה יש לפנות את הנתבע 4 מאחר שהפר את הסכם השכירות השני בכך שהשתלט על שתי החנויות מבלי שקיבל את הסכמתם של התובעים וללא ידיעתם.
התובעים טענו כי מעשיהם והתנהגותם זו של הנתבעים 1-3 מצביעה על כך שהם נטשו את המושכר ועל כן קמה להם, לתובעים עילת פינוי.
איני מקבלת טענותיהם אלו של התובעים.
סעיף 2 להסכם הראשון קובע כי המשכיר משכיר את החנות הראשונה לשוכר באופן אישי וסעיף 7 (יב) להסכם השני מוסיף ואוסר את העברתו של המושכר נשוא ההסכם השני לאחרים כאמור בסעיף:
"... אסור לשוכר להעביר לאחר או לאחרים זכות כלשהי מזכויותיו על פי החוזה הנוכחי וכן אסור לשוכר להשכיר את החנות או כל חלק ממנה ו/או למסור את החנות... ו/או להרשות את השימוש בחנות או בכל חלק ממנה, ו/או לשתף בשימוש החנות או בכל חלק ממנה, אחר או אחרים... בלי הסכמתו המפורשת מראש של המשכיר שתהיה בת תוקף רק אם ניתנה על ידי המשכיר בכתב...".
בעוד שההסכם הראשון קובע כי החנות הראשונה מושכרת לשוכר באופן אישי, ואיסור מפורש של העברת המושכר לאחר אינו נכלל בהסכם השני הרי שבהסכם השני הוספו שתי הגבלות והן איסור
העברת המושכר לאחר או איסור העברת זכות השימוש לאחר או אחרים.
מחומר הראיות למדים כי המשמעות הסבירה אותה יש לייחס למילה "אחר" או "אחרים", המתיישבת עם כוונת הצדדים היא לגורם חיצוני, צד שלישי שהמשכיר לא הכיר אותו ולא הסכים לו תחילה, להבדיל ממי שהמשכיר הכיר וקיבל אותו קודם להעברת הזכויות אליו.
ראה בר אופיר,שם עמ' 26:
"בנסיבות מתאימות יכול המונח "לאחרים" להצביע על כוונה ברורה שהדייר (המעביר) לא יכניס למושכר אדם אחר אשר בעל הבית אינו מכיר אותו. איסור ההעברה, כשהוא חל דווקא על אחרים בא למנוע את מסירת המושכר לאנשים שבעל הבית איננו יודע אותם ולא סמך ידו עליהם".
נקיטה בדרך פרשנית זו עולה אף בקנה אחד ברוח סעיף 7 (ג) להסכם השני מיום 3.2.85 לפיו התיר המשכיר לשוכר, משה לביא (הוא הנתבע 1) המחזיק בחנות הראשונה הסמוכה לחנות השניה כדייר מוגן ביחד עם שני אחיו, יורם לביא (נתבע 2) ואלי לביא (נתבע 3) - להרוס את הקיר המפריד
בין שתי החנויות כדי לנהל בשתי החנויות עסק משותף כפי שנקבע בסעיף 7 (ג) להסכם השני:

"השוכר (הם הנתבעים משה לביא וויקטור לביא – הערה שלי, א.ט) יהיה רשאי להרוס את הקיר המבדיל בין החנות הסמוכה המוחזקת על יד מר משה לביא מיחידי השוכר ועל ידי שני אחיו יורם לביא ואלי לביא בתוך דיירים המוגנים על פי חוק הגנת הדייר, כדי לנהל בשתי החנויות עסק משותף או עסקים משותפים ... ובתנאי שמר משה לביא מיחידי השוכר ושני אחיו יבקשו קודם לכן את רשותו של המשכיר להרוס את הקיר..." (ההדגשה שלי, א.ט).
הנה כי על אף שההסכם השני אוסר במפורש לדייר להעביר את זכות ההשכרה ואף את זכות השימוש במושכר לאחר, המשכיר בעצמו התיר לשוכר בהסכם השני (נתבעים 1 ו-4 ) להרוס את הקיר המפריד בין שתי החנויות ולנהל בהן ביחד עם שוכרי החנות הראשונה (נתבעים 1-3) שהם בני משפחה אחת עסק משותף, דהיינו הבעלים עצמו התיר בהסכם השני לכל הנתבעים זכות שימוש מלאה בשתי החנויות למטרת ניהול העסק. מכאן שטענתם של התובעים לפיה נתבע 4 משתמש בחנות הראשונה שלא בהתאם להסכמים אין בה ממש.
אמנם עפ"י ההסכם השני התיר המשכיר את זכות השימוש לכל הנתבעים במושכר כולו אולם השאלה היא האם העבירו הנתבעים 1-3 את כל זכות השכירות לנתבע 4 ונטשו את העסק.
השאלה אם העסק הוא עסקו של הדייר או שהוא הועבר לאדם אחר היא עניין לבירור עובדתי והמסקנה לכאן או לכאן, תתבסס על מערכת העובדות שמובאת בפני
בית המשפט.
עיון בחומר הראיות מלמד כי מאז הקימו הנתבעים את עסק המינימרקט בשתי החנויות, הם כולם עובדים בעסק ומתפרנסים ממנו כעסק משפחתי, כאשר כל אחד מהם מגיע לחנות ותורם את חלקו תוך שיתוף פעולה מלא בינהם. אין במסכת העובדות שנפרשה בפני
בית המשפט ראיה כלשהי כדי להעיד כי במהלך השנים חל שינוי כלשהו בדרך ניהול העסק על ידי הנתבעים.
ויקטור לביא, הנתבע 4 טען בתצהירו כי המינימרקט מתנהל על ידי כל הנתבעים מאז ומתמיד וכדבריו: "מי שמכיר עבודה של מינימרקט, שהיא עבודה קשה, המשתרעת על כל שעות היממה כמעט, היה יודע שלא ניתן לבצע עבודה כזו לבד... מינימרקט דורש פתיחת החנות מוקדם מאוד בבוקר, קבלת סחורה טריה, סידורה על המדף ושהיה במקום במשך כל שעות היום על מנת לשרת את הלקוחות. אנו מבצעים גם משלוחים לבתים, אלמלא העזרה ההדדית של כולנו, לא ניתן היה לנהל את המינימרקט. מה גם שאיננו מעסיקים עובדים שכירים... איש מאיתנו לא עזב את החנות."(סעיף 3).
בעדותו בבית המשפט פרט הנתבע 4 כיצד בא לידי ביטוי שיתוף הפעולה בין הנתבעים בניהול השותף של העסק וכדבריו:
" ש. לפי מה אתה קובע שמי שותף בחנות.
ת. כולנו שותפים בחנות, מה שצריך לוקחים... האחים האחרים כולם עובדים בחנות והם לוקחים מצרכים מהחנות וזה התשלום שלהם, כל האחים שלי כל הזמן עובדים בחנות וכל הזמן בשטח. אי אפשר לנהל מפלצת כזו של חנות של 2 חנויות ענקיות ו- 2 מחסנים לבד, הם יחד איתי." עמ' 20-21 לפרוטוקול. פרוטוקול פרשת ההגנה ממוספר ממספר 15 ואילך).
בהמשך עדותו, ציין הנתבע 4 כי אמנם הנתבעים 1-3 לא משתכרים מהמינימרקט ואף מנהלים בד בבד עסקים אחרים משלהם, אולם לדבריו הם נעזרים מבחינה כלכלית בעסק לפי הצורך: "אין בינינו רווחים או הפסדים, יש חנות שהיא בשותפות של כולנו וכל אחד לוקח מהחנות לפי הצרכים שלו, כולם לוקחים כל מה שצריכים מהחנות לפי הצורך... אם מישהו צריך מהאחים לשלם משהו והוא צריך כסף אז אני נותן לו את הכסף שהוא צריך מהחשבון שלי והוא משלם... כולם חיים מהחנות." (עמ' 21).
עלי לציין כי מהימנה עלי ללא כל סייג עדותו של הנתבע 4, ויקטור לביא. עדותו היתה כנה, אחראית ומדוייקת. גרסתו איתנה ונתמכת בחומר הראיות וניתן לסמוך עליה.
עדותו של הנתבע 4 לפיה כל הנתבעים שותפים לניהול התקין של העסק, עוזרים אחד לשני ונהנים מפירותיו כלכלית עולה בקנה אחד עם שאר עדויות ההגנה.
הנתבע 1 משה (מוריס) לביא העיד אף הוא כי המינימרקט מתנהל כעסק משפחתי מאז הקמתו, כאשר כל אחד מהנתבעים נעזר כלכלית מהכנסות העסק לפי מידת צורכו וכדבריו:
"...החלק של יורם ואלי במינימרקט הוא מזערי יחסית לחלק שלי או של ויקטור בעסק של המינימרקט כך שלא מדובר בהכנסות גדולות, הם לוקחים מצרכים מהמינימרקט למחיה...
ש.אתה גם לוקח מהקופה של המינימרקט.
ת. כן, כל הצרכים הכספים שלי לתשלום למוסדות של החשבונות הפרטיים שלי כך גם בתקופת המשבר שלי וגם אחרי המשבר, גם מאז ועד היום אז אני משלם מתוך החשבון של המינימרקט." (עמ' 26).
עדותו של הנתבע 1 אף היא מהימנה עלי ללא כל סייג, בהיותה כנה, רצינית ואחראית.
בתצהירו העיד הנתבע 1 כי העסק מתנהל על ידי כל הנתבעים כשכל אחד תורם את חלקו בעבודה משותפת וכדבריו: "אנו, כולנו, בכוחות משותפים, עובדים במקום. כל אחד תורם כדי חלקו למאמץ ואנו כולנו מתפרנסים מהמקום, כולל אימנו. כל אחד מאיתנו עוזר במקום, אם זה בהבאת סחורה, במשלוחים, בסידור הסחורה על המדפים השכם בבוקר ובמכירות... אנו נמצאים במקום כולנו לסירוגין... אלי מגיע מידי פעם בשעות הבוקר המוקדמות... יורם עוזר ותורם את חלקו תמיד במשלוחים ואני עוזר ותורם את חלקי במכירות במידת הצורך..." (סעיף 4).
עדותו זו של הנתבע 1 מתיישבת עם עדותה של עדת ההגנה הגב' רבקה גלזר.
הגב' גלזר העידה כי היא לקוחה קבועה של הנתבעים מזה 10 שנים ובמהלך קניותיה במינימרקט ראתה תכופות את הנתבעים כפי שעולה מתצהירה: "אני רואה את האחים בקביעות את מוריס לביא ואת ויקטור מוכרים ויורם מאז ומתמיד מזה שנים הוא אשר מביא לי את המשלוחים מן המינימרקט הביתה. אני רואה לעיתים אף את האם עוזרת בזמנו את האב וכל האחים לוקחים חלק בעזרה בחנות". (סעיפים 6-7).
עדותה זו לא נסתרה בחקירה הנגדית.
כן עולה מעדותה של עדת ההגנה הגב' דליה וילנקו, שהעידה על עצמה כלקוחה קבועה במינימרקט כמעט מיום פתיחתו, כי את המינימרקט מנהלים כל האחים במשותף, כאשר ויקטור ומוריס הם המוכרים בד"כ ויורם עוסק במשלוחים וכדבריה:
"ש. מי נמצא שם. (בחנות – הערה שלי, א.ט)
ת. ויקטור, ניצה שהיא אחת האחיות, מוריס, כולם בני משפחה יורם שגם הוא בן משפחה ושני ההורים. הם כולם נמצאים שם בעסק ועובדים, שם אני רואה שאחד מסדר פה ואחד מסדר שם, אחד בקופה ואחד עושה שליחויות... יורם עושה לי את השליחויות".
התובעים טענו כי הנתבעים 1-3 נטשו את המושכר לטובת נתבע 4 ולטובת ניהול עסקים אחרים וכי נתבע 4 השתלט על החנויות בניגוד לאמור בהסכמים ועל כן קמה להם עילת פינוי כנגד הנתבעים.
הראיה לטענתם, היא כי כל ניהול העסק מבחינה חשבונאית מנוהל על ידי הנתבע 4 בלבד ולא על דרך של שותפות עסקית כפי שהתחייבו לכך הנתבעים בהסכמים. התובעים מסתמכים על חוות דעתו של רו"ח אלי סררו, שבה הסיק המומחה כי את עסק המינימרקט מנהל הנתבע 4 בלבד, כאשר לכל אחד מהנתבעים עסקים אחרים.
איני מקבלת טענותיהם אלו של התובעים.
אין מחלוקת כי הנתבע 1 מוריס לביא והנתבע 2 יורם לביא מנהלים עסק של מתן שירותי אינסטלציה ברחוב הנוטע 10 בנתניה והנתבע 3 הינו שותף במוסך. אולם בעובדות אלו אין כדי להצביע על נטישת המושכר. הלכה פסוקה היא שאין מניעה לדייר מוגן בבית עסק לנהל עסקים נוספים. אין הגבלה למספר העסקים שיכולים להיות לו ולא ייתכן להקפיד בעסקים על אותה מידה של קשר אישי בין הדייר לבין בית העסק שלו כפי שנוהגים להקפיד בדרך כלל על הקשר שבין הדייר לבין דירת מגוריו. כל מה שדורשים מן הדייר, כתנאי להגנת החוק, הוא שיתפוס את המקום לצרכי עסקו להבדיל מעסקם של בני אדם אחרים ולהבדיל מהעדר עסק כלשהו. ואם נמצא שהדייר אכן מחזיק במקום – אין לדקדק אתו בדבר מידת השימוש שהוא עושה בו. הכלל הוא כי גם שימוש מוגבל בבית עסק משמש הגנה בפני
נטישה, ובלבד שהעסק אשר מתנהל במושכר יהיה עסקו של הדייר. (ד. בר אופיר, שם עמ' 110).
מחומר הראיות עולה כי על אף קיומם של העסקים האחרים, מגיעים הנתבעים 1-3 למינימרקט לעיתים תכופות ולסירוגין ועוזרים אחד לשני בעבודה השוטפת, כאשר כל אחד תורם את חלקו, מי במכירות, מי במשלוחים ומי בפירוק הסחורה וכיוצ"ב. עדויות ההגנה מדברות בעדן והינן מהימנות עלי ללא כל סייג.
כן הוכח כי הנתבעים כולם נהנים מפירותיו של העסק, לוקחים מצרכים מהמינימרקט וכן משלמים חשבונות וחובות שונים מרווחי העסק. ואולם גם מעדות עדי התביעה עולה המסקנה כי הנתבעים לא נטשו את העסק אם כי הם לא נוכחים בו יום ביומו. כך למשל, העיד בעלה של התובעת 9 מר שלמה שחר כי למעט ויקטור, ראה לעיתים רחוקות את יתר האחים, הנתבעים בחנות. כשהקשתה ב"כ הנתבעים ושאלה שוב אם לא ראה העד את יתר הנתבעים בחנות השיב כדלקמן: "אני לא יכול להשבע שלא ראיתי אף פעם אבל יתכן שכן ראיתי אותם מידי פעם אבל לא ראיתי מישהו מהם ליד הקופה..". בהמשך, העיד העד כי ראה את יורם לביא (הנתבע 2) בחנות מבצע עבודות אינסטלציה ואולם כאשר שאלה ב"כ הנתבעים את מר שלמה שחר אם הוא ראה את יורם לביא רק בנושאי אינסטלציה השיב העד: "לא יכול לומר בדיוק שרק בעניני אינסטלציה, הייתי רואה אותו בחנות אם רואים אותו בחנות איך אפשר לדעת בשביל מה נמצא, אולי בא לבקר או לקנות. לא יכול להגיד למה ראיתי אותו שם..." (ישיבת יום 28.9.00 עמ' 3-4).
לציין כי איני מקבלת את עדותו של עד התביעה, שלמה שחר כעדות מהימנה. עדותו היתה סתמית, חמקנית ורצופת סתירות ואי דיוקים. ניכר היה כי העד מתפתל בעדותו ומסתבך בדבריו.
בהמשך עדותו "הודה" שלמה שחר בפה מלא כי ראה את הנתבעים בחנות מידי פעם וכדבריו:
"כשראיתי את האחרים במינימרקט אז ראיתי אותם שם מידי פעם אבל אני לא יכול לומר שהם עבדו בחנות או מה הם עשו שם, רק יכול להגיד דבר אחד שליד הקופה לא ראיתי אותם אבל בחנות כן ראיתי אותם לא יכול להגיד מה עשו שם. נתקלתי בחנות רק במוריס וביורם. באלי לא נתקלתי בחנות..אני לא יכול להגיד בדיוק מה זה עובדים או מנהלים, אני ראיתי את הנתבעים במינימרקט שלפעמים הם נמצאים שם ועוזרים או לפעמים סוחבים מקרר או משהו כזה, אבל בעיני זה לא עובדים או מנהלים בחנות." (שם, עמ' 4-5).
למותר לציין כי עד תביעה זה הנשוי לתובעת 9 הוא בעל חנות מינימרקט אחרת בנתניה וניכר היה שיש לו עניין בפינוי המושכר לטובתו אם כי כאשר נשאל על כך בעדותו השיב כי הוא לא מעוניין במושכר מאחר ש"אין שם פרנסה".
ראוי להדגיש כי העובדה שאין הנתבעים כולם נמצאים פיסית במושכר מידי יום אינה גורעת מזכויותיהם להנות מהגנת החוק שהרי אין על הדייר להמצא במושכר (המשמש כבית עסק) בכל יום ויום, לקבל בו לקוחות או למכור בו סחורה. וכדברי השופט בר אופיר בספרו: "במרבית המקרים שבהם בעל העסק איננו נמצא באופן פיסית במקום העסק – היעדרותו איננה מצביעה בהכרח על כך שהוא נטש את המושכר. בסופו של דבר: המסקנה אם היתה נטישה של בית עסק או לא היתה צריכה להיות מבוססת על נסיבותיו של כל עניין ועניין כמו טיב העסק, הקשר האישי שהיה קיים בין השכור לבין מקום העסק לפני שנוצרו העובדות שמצביעות לכאורה על נטישה..." (שם, בעמ' 111).
ובעמ' 102
- "אולם אם בסוף הדיון נשאר ספק בדבר קיומה של נטישה- ספק זה פועל תמיד לטובת הדייר שזכאי לכך שהתביעה נגדו תדחה."
הוכח כי הנתבעים 1-3 מגיעים למושכר לעיתים תכופות, עובדים בו במאמץ משותף כל אחד על פי חלקו והמינימרקט מהווה מקור פרנסה נוסף לנתבעים 1-3 ומקור פרנסה עיקרי לנתבע 4.
עוד עולה מעדותו של שלמה שחר כי לא ארע אירוע כלשהו ו/או שינוי כלשהו בפעילות העסקית ו/או בהתנהגותם של מי מהנתבעים בהשואה לפעילותם ו/או התנהגותם בתקופה שקדמה לעצם הגשת התביעה כדי להראות כי הנתבעים 1-3 נטשו את המושכר. מיום השכרת החנויות לנתבעים אופן ניהול העסק על ידם לא השתנה.
כך למשל העיד שלמה שחר כי לא ידוע לו על בעיות כלשהן שהיו בתשלום דמי השכירות ויתכן לדבריו, כי דמי השכירות שולמו כל העת מאותו החשבון (בעמ' 7). מוריס לביא העיד ועדותו לא נסתרה כי מיום הקמת העסק, חשבון העסק, היינו החשבון שממנו נמשכים כספים לטובת תשלומי העסק הינו חשבון הבנק של הנתבע 4 – ויקטור לביא וכדבריו: "כל החשבון של העסק של המינימרקט זה חשבון אחד וזה לא השתנה מאז שנת 83 כל ההוצאה היא מהחשבון הזה והכל מהחשבון של ויקטור". (עמ' 25).
יתרה מכך, בסעיף 13 לתצהירו טען שלמה שחר כי הנתבע 4 תלה שלט גדול וסוכך מעל החנות בשם מינימרקט ויקטור (תמונה ט"ז לתצהירו), אליו שמו לב התובעים רק כאשר באת כוחם ביקשה מהם לבדוק מה כתוב בו. אולם בעדותו אמר שלמה שחר כי יכול להיות שהשלט הזה כבר מוצב במשך 10 שנים.
לא זו אף זו, שלמה שחר עצמו העיד כי כאשר נתקל בבעיה עם ויקטור פנה למוריס כי הוא "נותן את הטון" בין כל האחים ובכלל כל ההתיחסות של עד התביעה לכל הנתבעים ללא יוצא מהכלל במשך השנים ועד להגשת התביעה היתה כאל שותפים כפי שעולה מעדותו: "... אנחנו התייחסנו כל הזמן לקבוצה שיתופית כלומר לקבוצה של אנשים שהם שותפים, וכשראיתי שאני הולך לויקטור וזה לא מסתייע אז הלכתי למוריס... "
(ראה גם סעיף 8 לתצהיר עדותו הראשית).
מחומר הראיות נראה כי כל שמלינים עליו התובעים הוא לא שהנתבעים לא נוכחים פיסית במושכר, שהרי הוכח כי הם נוכחים בו כפי שפורט לעיל, אלא שהנתבעים לא מנהלים את עסקם במושכר בדרך של שותפות.
זה המקום לציין כי בהסכם השני נקבע כי בעל הבית (התובעים) מתיר לנתבעים אם יחפצו בכך להרוס את הקיר המפריד בין שתי החנויות הסמוכות במטרה לנהל בהן עסק משותף. לא נאמר
בהסכם השני או בהסכם הראשון דבר וחצי דבר על דרך ניהול העסק בצורת תאגיד זה או אחר – דבר שאין בעל הבית יכול להתנות עליו. בפסיקה נקבע כי מקום שבו מדובר במספר דיירים לאותו מושכר, הדיירים בינם לבין עצמם אינם הצדדים לחוזה השכירות אלא הם צד אחד לו ומערכת היחסים בינהם אינה נשלטת על ידי חוזה השכירות אלא על ידי הדינים הנוגעים למערכת יחסים זו, כגון דיני החוזים, דיני השיתוף והשותפות. חוק הגנת הדייר כלל אינו מתיימר לדון במערכת היחסים הפנימית שבין דיירים משותפים. החוק דן בשינויים החלים בדייר רק ככל שהם משפיעים על מערכת היחסים בינו לבין בעל הבית. (כב' הנשיא דאז מ. שמגר בע"א 128/88 נחמני נ' פרץ דינים עליון כרך לג, 466 בעמ' 5).
מכאן עולה כי אין רלוונטיות לכך שהעסק אינו מנוהל כשותפות ואין נפקא מינה לבעלים עצמו מאיזה חשבון בנק משולמים חשבונות העסק ודמי השכירות כל עוד האחרונים משולמים.
מכל המקובץ לעיל עולה כי הנתבעים לא הפרו תנאי מתנאי השכירות המקנה לתובעים עילת פינוי כנגד הנתבעים. כן לא הוכח כי הנתבעים 1-3 נטשו את המושכר. במושכר מתנהל עסק של מינימרקט על ידי כל הנתבעים ובאופן כזה שהנתבעים 1-3 מגיעים לעסק תכופות ועוזרים בניהול השוטף כגון: מכירות, פירוק סחורה, משלוחים וכו' ואילו הנתבע 4 הוא ה"מנהל בפועל", שתמיד נוכח בעסק ומתפעל אותו ביום יום. בעדותו, הסביר מוריס לביא את הרקע לכך שאת העסק מנהל ויקטור וכדבריו: "כל מה שכרוך לגבי חנות המינימרקט מינינו את ויקטור שהוא ינהל את זה, אני בתור סמכות עליונה, והיות ולנו יש ערכים בבית וויקטור הוא האח הבכור שלנו ולא היה לו מקצוע ואני התברכתי בזה שהיה לי מקצוע וגם ליתר האחרים היה אז החלטנו במשפחה שאנו נותנים לויקטור לנהל את המינימרקט כדי לרומם את רוחו, כי הוא גם רווק." (עמ' 22-23 לפרוטוקול).
בנסיבות שפורטו בפסק הדין, קובעת אני כי הנתבעים לא הפרו את הסכמי השכירות וכן קובעת אני כי הנתבעים 1-3 לא נטשו את המושכר.
זה המקום לציין כי גם אם היה מוכח כי הנתבעים 1-3 נטשו את המושכר, אין בכך כדי להראות על קיומה של עילת פינוי נגד הנתבע 4. שכן על פי הלכת טיסונה כאשר שני אנשים שוכרים מושכר במשותף נחשב כל אחד כמחזיק בכל המושכר, ואם אחד מהם עוזב אותו כי אז השני ממשיך להיות דייר מוגן כל עוד הוא ממשיך לשלם את דמי השכירות.(ראה "א 446/64 יט (1) 493)
סיכומו של דבר - תביעת התובעים שהוגשה כנגד הנתבעים - נדחית.

1. אני מחייבת את התובעים ביחד ולחוד לשלם לנתבעים ביחד ולחוד הוצאות משפט, כשסכום ההוצאות ישא ריבית והפרשי הצמדה החל מיום הוצאתן ועד לתשלום המלא בפועל.

2. אני מחייבת את התובעים ביחד ולחוד לשלם לנתבעים ביחד ולחוד שכ"ט עו"ד בסך של
10,000 ₪ בתוספת מע"מ. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה החל מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

פסק הדין ישלח לבאי כח הצדדים בדואר רשום בצירוף אישורי מסירה כדין.

ניתן היום י"ח באב, תשס"א (7 באוגוסט 2001) בהעדר הצדדים


_____________
א. טלמור, שופטת







א בית משפט שלום 1912/96 טייכמן אילה רחל, טייכמן כפיר, טיכמן שחף יעקב ואח' נ' לביא משה, לביא יורם, לביא אלי מוסך לביא-קוג'מן ואח' (פורסם ב-ֽ 07/08/2001)