פסקי דין על כהן אמיר

2570/00 פ     26/11/2001




פ 2570/00 מדינת ישראל – משטרת ישראל נ' כהן אמיר




13
בתי המשפט
פ 002570/00
בית משפט השלום באר שבע
26/11/01
תאריך:
כבוד השופט דב מגד

בפני
:

מדינת ישראל - משטרת ישראל

בעניין:
המאשימה
בני זיתונה

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
כהן אמיר
הנאשם
זילברמן שמואל

ע"י ב"כ עו"ד
החלטה

1. בפני
טענה כי אין להשיב לאשמה לגבי שני אישומים, ולמחיקת האישום השלישי.

2. נגד הנאשם הוגש כתב אישום בשלושה פרטי אישום: גניבת רכב - עבירה לפי סעיף 413 ב. לחוק העונשין תשל"ז - 1977 (להלן: "החוק"), החזקת רכוש חשוד כגנוב - עבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין ושינוי זהות של רכב - עבירה לפי סעיף 413 ט. לחוק, שתקרא להלן בקיצור: "הזיוף".
עפ"י עובדות כתב האישום, בתאריך 15.1.99 או 16.1.99, ברח' דוד ראובני 3 בבאר-שבע, גנב הנאשם רכב מסוג טויוטה מס' רישוי 5520209, השייך לקרן הקיימת לישראל (להלן: "הרכב"). בין התאריכים 15.1.99 עד 19.1.99 זייף הנאשם את סימני זיהוי הרכב, בכך שהטביע על מספר השילדה של הרכב מספר שונה, וכן הטביע מספר שונה על מספר המנוע של הרכב.
הנאשם כפר בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום והתיק נקבע להוכחות התביעה.

3. התביעה העידה את ע.ת. 1 רס"ר שניידר שאול, חוקר במשטרת ארז מרחב שמשון, אשר חקר את הנאשם לגבי גניבת הרכב ובאמצעותו הוגשה אמרת הנאשם, ע.ת. 2 רס"מ מצליח משה, שוטר בתחנת קטיף, שעצר את הנאשם במחסום כיסופים, כשהוא נוהג ברכב, ע.ת. 3 משה אסייג, נהג הרכב שהעיד שבתאריך 16.1.99 נגנב ממנו רכב מסוג טויוטה טנדר מס' רישוי 5520209, בבעלות קרן קיימת לישראל, שהיה ברשותו, וע.ת. 4 מירון נצר, מומחה מז"פ, שבדק את הרכב וערך חוות דעת לגביו.

4. בתום פרשת התביעה טען הסניגור כי אין להשיב לאשמה לגבי עבירות הזיוף וגניבת הרכב וכי יש למחוק את עבירת החזקת רכוש החשוד כגנוב.
ב"כ הצדדים סכמו טענותיהם בכתב. להלן אתייחס אליהן, ראשון ראשון ואחרון אחרון, ואלך מהכבד אל הקל.

5. ראשית לכל, אציין כי "טענת אין להשיב לאשמה", מעוגנת בסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 ופורשה בפסיקה באורח מצומצם, באופן שדי בראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודות העבירה, כדי לחייב את הנאשם להשיב לאשמה. גם אם מדובר ב"חלקים" או ב"שברים" של עדות - יש ליחס להן את מלוא האמון והמשקל הראייתי (קדמי על הראיות חלק שני עמ' 891).

הזיוף
6. כאמור לעיל, המומחה ערך חוות דעת לגבי הרכב, שכללה גם סדרת צילומים, שבהם צולם הרכב.
בחוות הדעת ציין המומחה, בין היתר, כי קיבל לבדיקה מכונית תוצרת טויוטה "היילקס" בעלת מספר רישוי 19-675-50, התבקש לבדוק את כשרות מספרי השלדה והמנוע ולקבוע את הזהות המקורית של הרכב. הוא בצע מספר בדיקות ומצא שהטבעת מספר השלדה אינה מקורית, באשר 4 הספרות האחרונות 0957 שונו ל - 4235. עוד ציין כי בבדיקה שנערכה בקובץ בעלויות כלי רכב במענ"א, נמצא שמספר השלדה הנ"ל שייך למכונית מתוצרת טויוטה "היילקס" נושאת מספר רישוי 09-202-55 שדווחה כגנובה, ושנמצאו גם סימנים שהטבעת מספר המנוע אינה מקורית, אך המומחה לא הצליח למצוא את המספר המקורי.

7. המומחה נחקר באריכות לגבי השכלתו המקצועית, כישוריו, הבדיקות שערך לעומת אלה שלא מצא לנכון לערוך וכיוצ"ב. במהלך הדיון בקשה התובעת להגיש את חוות הדעת כראיה. הסניגור התנגד מאחר ובעמוד השני לחוות הדעת מופיעה עדות שמיעה פסולה המתייחסת לקטע המתחיל במילים "בבדיקה בקובץ בעלויות כלי רכב במענ"א".
חוות הדעת התקבלה בכפוף להסתייגות הסניגור. בסיכומיו שב הסניגור וטען כי יש לפסול את חוות הדעת, משום שהיא כוללת עדות שמיעה.
התובעת, בסיכומיה, לא התמודדה עם הטענה, ולא התייחסה אליה.

8. "קובץ בעלויות כלי רכב במענ"א" - מה טיבו?
המומחה הסביר בעדותו כי "קובץ בעלויות במענ"א" אינו אלא נתונים המתקבלים במסוף המשטרה, המהווה שלוחה של משרד הרישוי. ברגע שרכב נגנב, המשטרה מזינה את משרד הרישוי בפרטיו. המומחה בדק בקובץ ומצא שהרכב אינו רשום כגנוב, אלא כרכבו של הנאשם. מבחינה משפטית, הקובץ הנ"ל הינו "פלט", כהגדרתו בסעיף 35 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א - 1971 (להלן: "פקודת הראיות"). מן הראוי, איפוא, לעמוד על פירוש מונח זה, ועל הרקע לחקיקתו.
הגם שפקודת הראיות אינה מזכירה מה שמכונה "עדות שמיעה", קנה כלל זה, שמקורו במשפט המקובל האנגלי, מקום של כבוד בדיני הראיות במשפט בישראל. אולם בשנים האחרונות לא היתה לו עדנה. המחוקק והפסיקה קיצצו בכנפיו מתוך מגמה להעתיק את מרכז הכובד שבדיני ראיות מנושא הקבילות לנושא המשקל (ע.א. 4384/90 ואתורי נ. בית החולים לניאדו דינים עליון כרך נא 367).
אחד החריגים לכלל עדות שמיעה בא לביטוי בסימן ה' לפקודת הראיות, שכותרתו "רשומה מוסדית". סעיף 35 לפקודת הראיות מפנה את הגדרת "פלט" להגדרתו בחוק המחשבים התשנ"א - 1995 (להלן: - "חוק המחשבים") וכן מגדיר "רשומה מוסדית" כ"מסמך לרבות פלט, אשר נערך ע"י מוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד".
המונח "מוסד" הוא "המדינה, רשות מקומית, עסק או כל מי שמספק שירות לציבור".

9. עלינו להתעכב קמעא על נושא קבילות ראיות שהופקו על ידי מחשב, שפורטו בחוק המחשבים, שתקן את פקודת הראיות בסימן ה' הנ"ל. חוק המחשבים קובע כי רשומה (לאו דווקא ממוחשבת) של עסק או של גוף ציבורי תהא קבילה להוכחת תכנה ובכך קבע חריג חדש לכלל האוסר עדות שמיעה ולכלל הראיה הטובה ביותר. בסעיף 14 להצעת חוק המחשבים (הצעות חוק מס' 2278 מיום ד' בתמוז התשנ"ד, 13 ביוני 1994) נאמר:

"תכליתו של התיקון המוצע לפקודת הראיות היא לאפשר קבילותן של רשומות מסוימות, לרבות פלט מחשב, כראיה. התיקון מתייחס לרשומות שנעשות במהלך הרגיל של ניהול עסק או משלח יד או במהלך פעילותה של רשות ציבורית בלבד. הצעת החוק מרחיבה את הוראות הדין הקיים שחל היום רק לגבי רשומות של תאגיד בנקאי, תוך פישוט התנאים הדרושים לקבילות ראיה מסוג זה".

"מוצע שדי יהיה בהוכחת אלה:
(1) הרולריות של רישום בו-זמני, הנדרשת כדי להבטיח אמינות. בהתאם להצעה די להוכיח את שיטת הרישום המבטיחה בו-זמניות ואין צורך להוכיח בו-זמניות ביחס לרשומה המוגשת כראיה.
(2) הסתברות של אמינות החומר שנרשם ברשומה.
(3) לגבי פלט - דרכי השמירה של נתוני המחשב וסבירותם".

10. אופן הגשת הרשומה:
חוק המחשבים אינו קובע דרך מיוחדת להגשת הרשומה ואינו קובע את מיהותו של המגיש. ברור שאין הכרח שהמגיש יכיר באופן ישיר את הנתונים שברשומה, שכן היתרון המרכזי שבקביעת החריג לכלל האוסר עדות שמיעה, הוא דווקא העדר הצורך בידיעה אישית של מגיש הרשומה בדבר אמיתות הנתונים.
על מגיש הרשומה להיות אדם שיוכל לשכנע בדבר התקיימות התנאים המוקדמים לקבילות, שמגדרם הוצאו מסמכים שהוכנו ע"י גופי חקירה ותביעה לצורך קיום ההליך הפלילי.
לכן, שאלת התקיימות התנאים המוקדמים לקבילות תוכרע בדרך הרגילה ובמידה וצד יתנגד להגשת המסמך, ידון בכך בית המשפט ויבחן אם התקיימו התנאים המוקדמים לקבילות, הקבועים בחוק.
(ראה: מיגל דויטש: "חקיקת מחשבים בישראל", עיוני משפט כ"ב (2) עמ' 427 וכן מאמרו של פרופ' קנת מן: "דיני ראיות" ומיוחד בעמ' 756. המאמר פורסם בספר השנה של המשפט בישראל/הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב, תשנ"ו).

11. סעיף 36 לפקודת הראיות הסדיר את קבילותה של רשומה מוסדית כדלקמן:
"קבילות רשומה מוסדית
(א) רשומה מוסדית תהא ראיה קבילה להוכחת אמיתות תכנה בכל הליך משפטי, אם נתקיימו כל אלה -
(1) המוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו;
(2) דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תכנה של הרשומה;
(3) היתה הרשומה פלט - הוכח בנוסף, כי -
(א) דרך הפקת הרשומה יש בה כדי להעיד על אמינותה;
(ב) המוסד נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב.
_ _ _ _ _ _ _ _
(ג) הוראת סעיף קטן (א) לא יחולו על רשומה אשר נערכה ע"י רשות מרשויות
החקירה או התביעה הפלילית והמוגשת בהליך פלילי ע"י רשות כאמור ...".

12. מן הכלל אל הפרט:
המומחה נעזר בהכנת חוות דעתו בפלט מחשב שהוכן ע"י משרד הרישוי, ושניתן היה לעיין בו במענ"א (מחלקת עיבוד נתונים אוטומטיים שבמשטרת ישראל
- המטה הארצי בירושלים). הפלט הנ"ל הינו "רשומה מוסדית" כהגדרתו בסעיף 35 לפקודת הראיות. אין חולק שהיה קביל כראיה לאמיתות תכנו במידה והיה מוצג לבית המשפט במהלך הדיון. גם התובעת היתה זכאית להציגו, ומוטב - באמצעות תעודת עובד ציבור.
בסוגיה זו, אינני מקבל את טענת הסניגור, לפיה על המקרה שבפני
נו חלות הוראות סעיף 36 (ג) לפקודת הראיות. מהראיות שבפני
מתבקשת המסקנה שהפלט לא הוכן ע"י רשות מרשויות החקירה או התביעה הפלילית.
לשם השוואה ראה: ת"א (נצרת) 524/96 טי. שירטלי בע"מ נ. מדינת ישראל תקדין מחוזי 98 (2) 1053 ובמיוחד פסקה 19 לפסק-הדין.
ואולם הפלט לא הוצג לבית המשפט. מכאן נובעת משמעות מכרעת לענייננו, המתבטאת בכך שעל בית המשפט להתעלם מקטע בחוות דעתו של המומחה - שנותר בגדר עדות שמיעה - שבו הוא עורך את ההשוואה בין המספרים ששונו ברכב הגנוב לבין הרכב שבו נהג הנאשם, עובר למעצרו על ידי המשטרה.
לשון אחר: חוות הדעת אינה קושרת את הנאשם לזיוף. גם עדות המומחה לא ריפאה את הפגם הנ"ל, היורד לשורשו של עניין.
צודק, איפוא, הסניגור בטענה כי אין להשיב לאשמה בקשר לעבירת הזיוף.

13. האישום בגין החזקת רכוש חשוד כגנוב:
הסניגור טוען בסיכומיו כי עובדות האישום אינן מתייחסות לעבירה הנ"ל, על כן דין אישום זה להימחק על הסף.
התובעת משיבה כי בעבירה זו הואשם הנאשם בפרק הוראות החיקוק שבכתב האישום, כי הובאו ראיות לעבירה זו ולכן קיימת האפשרות להרשיע את הנאשם בהתאם לסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) 1982 (להלן: "החסד"פ").
המחלוקת שלעיל מצריכה בדיקת הנושא של מבנהו ונסוחו של כתב אישום:
קדמי בספרו "על סדר הדין בפלילים" חלק שני, ספר ראשון, 1998, עמוד 578 כותב כי :
"חוק סדר הדין הפלילי הכניס "מהפיכה זוטא" בגישה הבסיסית כלפי כתב האישום: מרכז הכובד הועתק מן האשמה הפורמלית - החוזרת על הגדרת העבירה המיוסחת לנאשם - לתיאור ה"עובדות"; וכידוע, התגובה לאישום הינה עתה הודאה או כפירה ב"עובדות" ולא ב"אשמה" ... במצב דברים זה, אך טבעי הוא, שגם הטיעון הפורמלי של סטייה מלשון ומצורה כבסיס לתקיפת כתב האישום, פינה את מקומו לשיקולים, שעיקרם שמירה עניינית על זכותו של הנאשם לדעת ולהבין מה מייחס לו כתב האישום".

יש לראות את עבירת הגניבה, המוזכרת הן בפרק הוראות החיקוק והן בפרק העובדות, כעבירה הכוללת בתוכה גם את עבירת ההחזקה בנכס החשוד כגנוב.
טענת התובעת המסתמכת על הוראת סעיף 184 לחסד"פ - אינה נכונה. סעיף 184 לחסד"פ מאפשר לבית המשפט להרשיע בעבירה "אחרת" מזו הנקובה בכתב האישום על פי עובדות שהוכחו. ואולם - במקרה שבפני
נו העבירה "האחרת" קרי - סעיף 413 לחוק העונשין כן צויינה בכתב האישום (ראה: קדמי, שם, עמ' 929).

אין מניעה לציין בהוראות החיקוק עבירות חילופיות, אף שאין הוראה חקוקה מפורשת בענין זה, ואולם - התובעת לא עשתה כן. קיצורו של דבר - האשמה בעבירת גניבה ובעבירת החזקת נכס החשוד כגנוב אינה אלא כפילות. לכן יש למחוק סעיף זה שבכתב האישום.
14. גניבת הרכב:
ע.ת. 3 משה אסייג העיד כי קבל את הרכב במצב חדש והיה ברשותו מעל שנתיים. הוא זהה אותו עפ"י המכות שהיו ברכב, שגרמו לכיפוף בחלק השמאלי קדמי של הפגוש, הרדיוטייפ, הריפוד המלוכלך ו"טמבון" שהורכב ברכב בחלקו האחורי בקרן הקיימת לישראל, על מנת ליצור מגן מפני מכות. העד זהה את הרכב במגרש, לאחר שנתפס ע"י המאשימה. הוא זהה את הרכב גם בחניון בית המשפט והעיד בין היתר: "אני מכיר את הרכב הזה כמו כף ידי, אם יביאו לי 100 כאלה כלי רכב עם מכה, אני אזהה את המכה ברכב שלי ... באותו יום שנעשתה המכה ע"י עובד אחר, אני ראיתי את המכה כי אני עובד עם אותו אדם ...".
אשר על כן, ולאור ההלכה כמפורט בסעיף 5 להחלטה, על הנאשם להשיב על האשמה הרלבנטית לגניבת הרכב.

15. סוף דבר:
אני מזכה את הנאשם מעבירת שינוי זהות של רכב, עבירה לפי סעיף 413 ט' לחוק העונשין, ומעבירת החזקת רכוש חשוד כגנוב, עבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין, ומחייבו להשיב לאישום לגבי עבירת גניבת הרכב, עבירה לפי סעיף 413 ב. לחוק העונשין.

ניתנה היום י"א בכסלו, תשס"ב (26 בנובמבר 2001) במעמד הצדדים.

ד. מגד, שופט

ב"כ הנאשם:
יש בדעתי להעיד שלושה עדים בנוסף לנאשם.

החלטה

נקבע להוכחות ההגנה לתאריך 21.3.02 בשעה 13:00.

מובהר לנאשם שעליו לזמן את עדיו באמצעות המזכירות.

ניתנה היום י"א בכסלו, תשס"ב (26 בנובמבר 2001) במעמד הצדדים.

ד. מגד, שופט

קלדנית: נורית.








פ בית משפט שלום 2570/00 מדינת ישראל – משטרת ישראל נ' כהן אמיר (פורסם ב-ֽ 26/11/2001)