פסקי דין על פנחס פאר | פסקי דין על בנק אוצר החייל בע"מ

16092/99 א     31/08/2003




א 16092/99 פנחס פאר נ' בנק אוצר החייל בע"מ




1
בתי המשפט

א 016092/99
בית משפט השלום חיפה
31/08/2003
תאריך:
כב' השופט ש. לבנוני

בפני
:
פנחס פאר

בעניין:
תובע/ת/ים
אלקון ואח'

ע"י ב"כ עו"ד
- נ ג ד-
בנק אוצר החייל בע"מ
נתבע/ת/ים
כרם ואח'

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
נתוני רקע
1. התובע הינו עובד הרשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפא"ל). הנתבע (להלן, גם "הבנק") הינו מוסד בנקאי.

2. לטענת התובע, בתחילת שנת 1999 הוא גילה תוך עיון בתלוש משכורתו, לתדהמתו, כי ממשכורתו מנוכה סכום חודשי, בהוראת קבע, לטובת סניף הבנק בבת גלים בחיפה. בתאריך 16/2/99, או בסמוך לכך, פנה איפוא התובע לסניף הבנק וערך בירור עם גב' מרים חמוד (להלן-"חמוד"), מנהלת מחלקת הלוואות שם. חמוד מסרה לתובע כי התשלום החודשי הוא בגין החזר הלוואה, שניתנה לו כביכול במהלך חודש יוני 1996, בסך של 30,000 ש"ח. התובע, מתחילת הדרך, הכחיש בתוקף כי אי-פעם ביקש, וממילא קיבל, את ההלוואה האמורה.

נערך, איפוא, בירור פנימי בסניף הבנק. לתובע הוצגו מסמכים בנקאיים, עליהם מתנוססות, לכאורה, חתימותיו. התובע הכחיש בתוקף כי החתימות האמורות הן חתימותיו, וטען שהן זויפו. מגעים בין התובע לבין הנתבע נכשלו. התובע הגיש תלונה למשטרת ישראל בגין הפרשה האמורה. נערכה חקירה במשטרת ישראל, אף נקבע לכאורה כי אכן חתימותיו של התובע זויפו, ואולם תיק המשטרה נסגר עקב סיבת "עבריין לא נודע", שמשמעותה שהעבריין-הזייפן, אינו ידוע.

התובע הגיש, איפוא, תובענתו הכספית כנגד הבנק, לתשלום סכום של 32,410 ש"ח, הם סך כל התשלומים שנוכו ממשכורותיו של התובע בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ליום הגשת התביעה.

הבנק התגונן בפני
התביעה. הוא טען כי לא סבירה טענת התובע על-פיה גילה, "לתדהמתו", על אודות ניכוי תשלום כאמור שנוכה ממשכורתו במשך כ-3 שנים, והמהווה כדי 1/5 לערך מסכום משכורתו. הבנק הכחיש את טענת התובע על אודות זיוף חתימותיו. הבנק טען כי מסמכי ההלוואה זרועים בפרטים אישיים שלא יכול היה לדעת אותם אלא באמצעות התובע. לנוכח כל אלו טען הבנק, בין היתר, כי התנהגותו של התובע יוצרת מניעות המשתיקה אותו מלהגיש תביעתו.

3. הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות ונשמעו ראיות. מטעם התובע הוגש תצהירו-שלו והוגשו הוראות נוהל של בנק ישראל. מטעם הבנק הוגשו תצהירים ונשמעו עדויות של חמוד, גב' פנינה רוזנפלד (להלן-"רוזנפלד"), מנהלת הסניף במועדים הרלוונטיים ואף עתה, גב' מיכל נוימן (להלן-"נוימן"), פקידת מחלקת הלוואות אשר חתמה על טופס פקודת קופה המאשרת, לכאורה, כי התובע קיבל ביום 25/6/96 סך מזומן של 29,606 ש"ח בגין ההלוואה, וגב' ילנה גוטמן (להלן-"גוטמן"), כספרית בבנק (או בלשון הבנק מי ששימשה כ- "בנכול 02"), שמסרה את כספי המזומן לתובע בקופה, על יסוד טופס הפקודה הנ"ל.

בנוסף לכל אלו, ובהסכמת ב"כ הצדדים, הונח בפני
י מלוא חומר הראיות המשטרתי. במהלך העדויות הוצגו בפני
י מוצגים שונים. אחר כל אלו הגישו ב"כ הצדדים סיכומי טענותיהם, וסיכומי השלמה לסיכומים אלו.

4. המחלוקת העובדתית בין הצדדים, כמסתבר, היא מחלוקת עובדתית חריפה, אף קוטבית. שני בעלי הדין, איפוא, ראו להאיר ולנתח זוויות שונות וגזרות אפשריות בנשואי המחלוקת. אדרש, בהמשך, לחלק ניכר מסוגיות עובדתיות אלו. ואולם, ומבלי להקל ראש מכל אלו, גמלה החלטתי, לאחר שבחנתי את מכלול טענות הצדדים על הסתעפויותיהן הרבות, כי שתי שאלות עיקריות דרושות להכרעתי החותכת. הכרעה בשאלות עיקריות אלו, כך השקפתי, תכריע את הכף, לכאן או לכאן. ואלו השאלות:

א. האם התובע, כגרסת הבנק המוכחשת על ידו, ביקש לקבל הלוואה מן הבנק ?

ב. האם התובע, כגרסת הבנק המוכחשת על ידו, קיבל בפועל את כספי ההלוואה מן הבנק ?

ארחיק לכת. הגם ששתי השאלות האמורות הן שאלות עיקריות, הראשונה שבהן מפליגה בחשיבותה מן השניה. פשיטא, בנק אינו מעניק הלוואות לכל דיכפין, סתם כך, מבלי שהוגשה לו בקשת הלוואה. בנק אינו אדם פרטי והוא אינו חשוד בפילנטרופיה לשמה. ממילא, ככל אכריע בשאלה הראשונה לזכות התובע, ישליך הדבר, באורח משמעותי, לזכות התובע לעניין השאלה השניה אף-היא.

אקדים מאוחר למוקדם. בסופו של דיון וניתוח, בדעתי להכריע בשתי השאלות האמורות, לזכות התובע ולחובת הבנק. עם זאת, לא אפטור עצמי מדיון וניתוח בחלק מן הסוגיות האחרות שנפרסו בהרחבה על ידי פרקליטיהם המלומדים של בעלי הדין. דיון וניתוח אלו יעלו, בין השאר, תהיות ותמיהות, שמא הרהורים נוגים, הן באשר להתנהגותו של התובע והן באשר להתנהלותו הנפסדת של הבנק-הנתבע. ואולם, כפי שיבואר ויפורט, כל אלו לא יאפילו על הכרעתי המסכמת לזכות התובע, לנוכח קביעתי בנשואי השאלות העיקריות.

5. טרם שאדרש לסוגיות הצריכות לפנים ראוי לפרט את התשתית העובדתית הניצבת, לכאורה, בפני
י לנוכח מכלול הראיות והמוצגים.

הונחה בפני
י "בקשה להלוואה", מיום 23/6/96, הנחזית כחתומה על ידי התובע. הלוואה זו מולאה על ידי פקיד הלוואות של הבנק, מר אלון כרסנטי (להלן- "כרסנטי"). עוד הונח בפני
י טופס שכותרתו "כתב התחייבות להחזרת הלוואה מיום: 25/6/96" ואולם, חרף העובדה שההלוואה היא "מיום: 25/6/96", הרי הטופס חתום ביום 23/6/96, בחתימה הנחזית להיות חתימתו של התובע. הוצג בפני
י טופס "הוראה בלתי חוזר (כך!) בניכוי מהמשכורת - הלוואה בריבית משתנה" על נספח שלה מיום 23/6/96, שאף היא ונספחה נחזים להיות חתומים על ידי התובע (כל אלו צורפו כנספחים ו', ז' ו- ח' לתצהיר עדות התובע, ת/1).

ועוד הוצגה בפני
י הוראת הפקודה ליומן מיום 25/6/96. הוראה זו חתומה על ידי רוזנפלד ונוימן, וכן בחתימה נחזית של התובע המאשרת קבלת סכום של 29,606 ש"ח. המלל בהוראת הפקודה נרשם על ידי נוימן. המלל בגין פירוט שטרות המזומן שנמסרו למקבל נרשם על ידי גוטמן. הטופס האמור מצביע על כך שפעולת מסירת המזומנים נעשתה ביום 25/6/96 בשעה 16:41.

התובע, כאמור, הוא עובד רפא"ל, במפעל המצוי בשולי כביש חיפה-עכו. סניף הבנק, כאמור, מצוי בשכונת בת גלים בחיפה. הוצגו בפני
י אישורי רפא"ל המצביעים על כך שהתובע ביום 23/6/96 נכח במקום עבודתו ברפא"ל בין השעות 07:50 עד 18:40. באישור משלים של רפא"ל נרשם כי בין השעות 13:58 עד 18:07 נעדר התובע "ממקום העבודה ודווח על כך בתפקיד". אקדים ואציין כי אחת מטענות הבנק היא כי התובע יכול היה, איפוא, בשעה 16:41 להתייצב בסניף הבנק וליטול את כספי ההלוואה הנטענת.

האם התובע הגיש בקשה לקבלת ההלוואה ?
6. לטענת הבנק, התובע, הוא ולא אחר, מילא טופס בקשת הלוואה, ומשום כך הוענקה לו ההלוואה. הבנק, בסיכום טענותיו, ממעיט מערכו של טופס זה שהרי הוא בבחינת בקשה בלבד שאינה מחייבת מי מהצדדים ואינה יוצרת יחסים חוזיים ביניהם, להבדיל מהסכם ההלוואה וטופס קבלת כספי ההלוואה. הבנק שוגה בכך, ושגיאתו חמורה. העובדה כי טופס בקשת ההלוואה הוא בעל חשיבות שולית, לעניין מסכת היחסים החוזיים בין הצדדים, אין לה ולא כלום עם חשיבותו המכרעת, לעניין הפלוגתא שבפני
י. אני איני דן, בתיק זה, בתובענת חוב, לדוגמא, של הבנק כנגד התובע. אני דן בתובענה בה נטען כי עסקת ההלוואה, לא הייתה ולא נבראה. לעניין זה, בקשת ההלוואה היא מפליגה בחשיבותה.

תפיסה מוטעית זו של הבנק ממשיכה ומובילה אותו למידת הביטול שבה הוא מתייחס למחדלו החמור מלהעיד את כרסנטי. לשיטתו של הבנק, "תפקידו של אלון כרסנטי, בכל הנוגע לנשוא תובענה זו, הינו מינורי ביותר, ולא הייתה לו כל נגיעה למתן כספי ההלוואה" (סעיף 88 לסיכומיו). אף בכך שוגה הבנק חמורות. כרסנטי, כפי שיבואר, הוא עד מפתח, חשוב מכל העדים שהעיד הבנק. עניינו, איפוא, אינו "מינורי ביותר", אלא "מז'ורי", "מז'ורי" עד מאוד.

7. התובע הוכיח, ראש לכל, כי טופס ההלוואה זרוע בפרטים, חסרי שחר בעליל. וכך, שגויים לחלוטין מספרי הטלפון של התובע הן בביתו והן במקום עבודתו, שגויים לחלוטין הפרטים בגין ותקו של התובע בעבודה, מספר ילדיו, מקצועה של אשתו ומקום עבודתה, מקצועו של התובע עצמו, וגובה המשכורות של בני הזוג. וכך, אשת התובע היא מורה ולא פקידה. היא אינה עובדת עיריית כרמיאל אלא עובדת משרד החינוך. בטופס בקשת ההלוואה נטען כי היא למטרת "רכישת דירה", והתובע לא נזקק אותה עת, כל עיקר, לרכישת דירה.

שלל נתונים אלו אינם זוכים לכל התייחסות או הסבר מצדו של הבנק. הוא אינו מספק כל תזה, אם אכן היה זה התובע שהגיש את בקשת ההלוואה, הכיצד בקשה זו זרועה בשפע כה רב של נתונים, שאין בינם לבין המציאות, ולא כלום. ואולם, רק בגדר סיכום הטענות, ושמא תוך הרחבת חזית, מציע הבנק את האפשרות שמא טופס הבקשה, לא נחתם על ידי התובע אלא על ידי מורשה מטעמו.

אף טענה זו נשמעת דחוקה וחסרת שחר. אם אכן התייצב בסניף הבנק מורשה מטעמו של התובע, הוא אמור היה להציג מסמך המעיד על כך, ומסמך זה אמור היה להיות מוצג על ידי הבנק. למצער הייתי מצפה כי עובדה זו תצויין בטופס בקשת ההלוואה. זאת ועוד: אילו היה מדובר במורשה מטעם התובע, סביר להניח כי היה מדובר באדם המקורב לתובע והיודע למסור נתוני-אמת באשר לפרטים האישיים של התובע ואשתו. ככל שהוא לא היה בקיא בכל אלו, מצפה הייתי כי המורשה יימנע מלמסור פרטים חסרי שחר בעליל, או יבקש טלפונית מן התובע, הוא שולחו, למסור לו פרטי-אמת. ועל הכל: אם אכן התייצב בסניף הבנק מורשה מטעם התובע, מצפה הייתי כי הוא לא יזייף את חתימתו של שולחו, אלא יחתום, בגאון וביושר, את חתימתו-שלו, ויציין את העובדה כי חתימה זו נחתמת כחתימתו של מורשה מטעם התובע.

ממכלול חומר הראיות שבפני
י דומה כי כל פקידות הבנק שעסקו במתן הלוואה זו סמכו, מן הסתם, על פועלו של כרסנטי, הוא ממלא טופס בקשת ההלוואה. הן סמכו עליו, הן באשר לפרטים נשוא הבקשה ונאותותם, והן לעניין זיהויו הנאות את התובע כמי שהתייצב בפני
ו, וחתם על טופס בקשת ההלוואה. יצויין כי עובר להגשת הבקשה לא היה התובע בעל חשבון בסניף הבנק הואיל וחשבון שניהל שם נסגר לפני המועד הנ"ל.

האם לנוכח כל אלו לא זועקת לשמים הימנעותו של הבנק מלהביא לעדות, דווקא את כרסנטי ? האם לא כרסנטי הוא זה שצריך לנסות לספק הסברים לשפע התמיהות הללו ? האם הוא לא צריך לנסות ולהסביר הכיצד טופס בקשה שמולא על ידו, זרוע במכלול נתונים שאין בינם לבין המציאות ולא כלום ?

8. עדותו של כרסנטי, לא נמסרה. דומה שלבנק היו סיבות טובות להימנע מלהביאו לעדות. ואולם ניצבת בפני
י עדותו של כרסנטי במשטרה. עולה הימנה כי הוא אינו יכול לקבוע בוודאות האם במקרה הזה הוא ביקש ממבקש הבקשה להזדהות על ידי תעודת זהות. לא נותר לו, איפוא, אלא לגולל את האשמה על חבריו לסניף. וכך הוא מציין כי "אבל כל חומר שאני מבצע עובר בדיקה של שני מנהלים והם היו צריכים להעיר לי אם היה חסר משהו בהלוואה כמו שתמיד העירו, לכן יש מנהלים".

9. התובע, כאמור, טוען כי טופס הבקשה אינו נושא את חתימתו וחתימתו על גבי הטופס מזויפת. נקל להגיע למסקנה זו, לנוכח העובדה כי הטופס זרוע בנתונים שגויים כה רבים, פשיטא משום חוסר ידיעתו, שמא חוסר ידיעתו המושלמת, של הזייפן אודותיו. זאת הייתה מסקנתה של גב' איה שוחט, גרפולוגית במחלקה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל. היא קבעה, לאחר בדיקה ודרישה, כי "לא מצאתי התאמה בתכונות הכתיבה בין כתב היד בחתימות שבטיעון לבין כתב היד בדוגמאות חתימה בשם פנחס פאר
שקיבלתי לבדיקה".

אני עצמי, איני גרפולוג. ואולם בחנתי מכלול חתימותיו של התובע, ומכלול החתימות הנטענות בטפסים הבנקאיים השונים. התרשמותי הברורה היא כי מכלול החתימות האמורות, אינן חתימותיו של התובע. הבנק בא חשבון עם התובע שלא המציא למומחית המשטרתית, אלא את בקשת ההלוואה. טענה זו, אין בה ולא כלום. עיון בחומר הראיות המשטרתי מעלה כי המומחית ראתה ליטול את אותו מסמך שמצאה לנכון, הגם שהתיק המשטרתי זרוע בכל המסמכים הרלוונטיים. ממילא לתובע לא היה כל שיקול דעת אלו מסמכים יעמדו בבסיס חוות דעתה. אוסיף ואציין כי לטעמי תיק המשטרה לא אמור היה להיפתח דווקא ביוזמת התובע. בנק סביר, לשיטתי, היה מיוזמת עצמו פונה למשטרה על-מנת לבחון את טענתו החמורה של התובע, מתוך רצון שלו-עצמו להתחקות אחר האמת. ממילא לבנק אין מעמד "פסיבי". הוא בוודאי יכול היה לדרוש כי המומחית הגרפולוגית המשטרתית תעיין ביתרת המסמכים הדרושים, לשיטתו של הבנק.

ואולם, מעבר לכל אלו, נשגב ממני מה מנע מן הבנק, בגדר ההליך שבפני
י, להצטייד בחוות דעת גרפולוגית של מומחה מטעמו, ועל סמכה לנסות להוכיח כי חתימתו של התובע אינה חתימה מזוייפת, אלא חתימת-אמת. מחדלו של הבנק לעשות כן, בצירוף מכלול השיקולים והנתונים שנפרסו לעיל, מעלה, בעליל, על התובע כי הוא לא ביקש, כל עיקר, את ההלוואה בבנק.

שלא כשיטת הבנק, הנני מייחס לחוות דעתה של המומחית הגרפולוגית משקל רב ביותר. נתתי דעתי לכך שמביאורי ניסוח חוות הדעת עולה אף ההסתייגות כי קביעת המומחית אינה קביעה "באורח מוחלט את שלילת הזיהוי" (סעיף 5 לנספח לחוות דעתה). לטעמי חוות הדעת האמורה מעלה כי יש יסוד למעלה מסביר להניח כי החתימה הנטענת של התובע הינה חתימה מזוייפת. עסקינן בהליך אזרחי. חוות הדעת מצטרפת למכלול השיקולים שנפרסו על ידי, לעניין שפע הפרטים השגויים בטופס הבקשה, הימנעות הבנק מלהעיד את כרסנטי והתרשמותי-שלי לעניין זיוף חתימותיו השונות של התובע.

10. התובע טען כי שעה שפנה לחמוד וטען בפני
ה כי לא ביקש כל הלוואה, תגובתה הראשונה של חמוד הייתה כי סכום ההלוואה בסך 30,000 ש"ח הופקד בחשבונו בבנק הבינלאומי בסניף כרמיאל בתאריך 30/6/96. לפיכך הוציא התובע דפי חשבון מן הבנק הנ"ל, על-מנת להוכיח כי לא היו דברים מעולם. או-אז שינתה חמוד את גרסתה וטענה כי סכום ההלוואה נמסר לו במזומנים בקופת הבנק ב- 25/6/96.

חמוד, בתצהירה, הכחישה כי בתחילה מסרה לתובע כאילו הכספים הופקדו בחשבונו של התובע בבנק הבינלאומי. גרסתה זו של חמוד, כך אני קובע, אינה נכונה. בחקירתה הנגדית הודתה חמוד כי היא ערכה פתק בכתב ידה (מוצג נ/11), בו שירבטה רישומים שונים, ובהם את הרישום "30/6/96". רישום זה, כך נהיר לי, נעשה משום שזו הייתה סברתה וגרסתה הראשונה של חמוד כי כספי ההלוואה הופקדו בחשבון התובע ביום 30/6/96. לא בכדי הייתה זו גרסתה של חמוד. מטופס ביצוע ההלוואה, שצורף להודעת ב"כ התובע מיום 17/11/02, נלמד כי אכן ההלוואה אמורה היתה להתבצע ביום 30/6/96. "הלווה", מן הסתם, שינה טעמו וביקש לקבל את כספו במזומנים ביום 25/6/96. אין לי ספק, איפוא, כי חמוד מסרה בתום לב לתובע את גרסתה הראשונית אודות כך שההלוואה הוזרמה לחשבונו בבנק הבינלאומי, ולאחר בדיקה נוספת שינתה את גרסתה וציינה כי ההלוואה נמסרה לו במזומן בקופה. חבל שמלכתחילה הסתבכה חמוד בהכחשה חסרת שחר, שלא מחמיאה לה.

11. כאמור, התובע טען כי הגם שבטופס בקשת ההלוואה נרשם כי היא ניתנה לצרכי דיור, הוא לא נזקק כלל להלוואה לצרכי דיור באותה עת. הבנק, לעומתו, טען כי התובע נזקק לכספים לצרכי שיפוצים שערך בביתו ואשר שולמו בכספים במזומן לבעלי מקצוע. עוד טען הבנק כי הצורך של התובע לקבל מזומנים נסמך על בקשתו של התובע, בסמוך למועד ההלוואה הנטענת, למשוך כספים בסך 24,000 ש"ח מקרן השתלמות.

סוגיה זו שולית בעיניי, לנוכח הממצאים שנקבעו על-ידי עד הנה. ואולם מעבר לכך מקובלים עליי הסבריו של התובע כי ההוצאות בגין שיפוץ ביתו נעשו בזמנים הקודמים בהרבה למועד ההלוואה הנטענת ואיני זוקף לחובתו את העובדה שלא המציא קבלות בגין כך. ככל שעסקינן בקרן ההשתלמות קיבלתי הסבר מפורט של התובע, הנתמך במסמכים, לעניין קבלת הכספים שמשך מקרן השתלמות כהלוואת גישור שנזקק לה כאשר נגנב רכבו. איני מבטל מכל וכל את טיעוניו של הבנק, לצורך הכרעתי במחלוקת שבפני
י, לעניין הצורך של התובע לקבל כספים באותה עת, ואולם איני מייחס לה חשיבות מכרעת. גם לו הייתי סבור כי התובע היה זקוק לכספים אותה עת, ולו למטרת צרכי דיור, לא היה בכך, בהכרח, כדי להעלות עליו כי ביקש וקיבל את ההלוואה הנטענת. ואולם, לנוכח קביעתי הברורה, לאור ממצאיי שנקבעו עד הנה, נתון זה מתגמד בחשיבותו.

האם התובע, פיזית, קיבל את ההלוואה מן הבנק?
12. לכאורה, קביעתי הברורה כי התובע לא ביקש הלוואה מעלה עליו, פיזית, כי הוא לא קיבל את ההלוואה. ועם זאת, לא אפטור עצמי מדיון בהיבטים הצריכים לעניינה של סוגיה זו.

13. הבנק נסמך בעיקר על טופס פקודת היומן (מוצג נ/8), שהוא פקודה לקופה המעידה על כך כי ביום 25/6/96 שעה 16:41 שולם בקופה במזומנים סך של 29,606 ש"ח. טופס זה חתום ע"י רוזנפלד ונוימן ומתנוססת עליו חתימתו הנחזית של התובע.

טופס זה לא הוצג לחוות דעתה של הגרפולוגית המשטרתית. התובע טוען כי חתימתו על גבי טופס זה היא חתימה מזויפת וטענתו זו מקובלת עליי. כבר ציינתי כי עיינתי בעצמי במכלול המוצגים שהונחו בפני
י. מצאתי כי החתימות האוטנטיות של התובע המצויות בפני
י (טופס תלונתו למשטרה, נספח א' לתצהירו ת/1, מכתבו לנתבע, נספח ג' בתצהירו הנ"ל, טפסי הפקדה, נספח ד' לתצהירו וחתימתו על תצהירו), אינן זהות כלל לכל חתימותיו הנטענות של התובע על המסמכים הבנקאיים של הבנק. כבר קבעתי, ונסמכתי אף על חוות דעתה של הגרפולוגית, כי החתימה על טופס בקשת ההלוואה היא חתימה מזויפת. מצאתי דמיון רב בין חתימה מזויפת זו ליתר החתימות על המסמכים הבנקאיים, וברי לי כי כולן מזויפות ע"י אותו זייפן, לרבות טופס פקודת היומן. כבר ציינתי, לעיל, כי דבר לא מנע מן הבנק לנסות ולהוכיח מכלול טענותיו לעניין חתימתו של התובע, ע"י מומחה מטעמו. אף הטעמתי, לעיל, כי קביעתי אודות זיוף חתימותיו של התובע נתמכת באורח משמעותי בשפע הנתונים השגויים הקיימים בטופס הבקשה.

14. לא למותר לציין, ככל שעסקינן באירועי ה- 25/6/96, כי הבנק נהג ברשלנות לרוב. מוצג
נ/8 מורה, בין השאר, "נא לשלם ל _______ מס' זהות ________". נוימן מילאה את שמו של התובע, "פאר פנחס", ואולם לא מילאה את מס' תעודת הזהות. אף גוטמן לא עשתה כן. הטופס הבנקאי אינו בבחינת "המלצה" ומצוות אנשים מלומדה. אין זאת אלא שמי שתיכנן, כהלכה, את הטופס האמור ציפה כי ממלאו של מסמך חשוב זה יטרח לזהות את מקבל המזומנים, במקרה זה התובע כנטען, ויטרח לרשום את מס' תעודת הזהות שלו לאחר שיבקש, ויקבל לעיונו, תעודת זהות זו.

אין ספק כי בחלוף שנים כה רבות לא מסוגלות נוימן וגוטמן לזכור בבירור את קורות ה- 25/6/96. לא נותר להן, איפוא, אלא לסמוך על שגרת העבודה. וכך מציינת גוטמן כי לנוכח העובדה שהתובע לא היה מוכר לה אישית "כנראה זיהיתי אותו באמצעות תעודת זהות בטרם מסרתי לו את הכסף" (סעיף 7 לתצהירה נ/7). נוימן מציינת כי "איני זוכרת את התובע או נסיבות חתימתו על הטופס הנ"ל, מאחר ובאותה תקופה ביצעתי מאות של טפסים מסוג זה בגין הלוואות שניתנו ללקוחות" (סעיף 4 לתצהירה נ/9). בעדותה בפני
י השליכה נוימן את האחריות על גוטמן. לאחר שעיינה ב- נ/8 היא ציינה כי "באותה תקופה הכספר אמור היה לזהות את המציג של נ/8. מ- נ/8 לא ניתן ללמוד אם הוא נדרש להזדהות על-ידי הכספר או לא . אך על-פי הנוהל הנוקשה הוא צריך היה להזדהות. אני מסכימה איתך שראוי היה למלא את מספר הזהות ב- נ/8. לדעתי למלא ת.ז. זה דבר בסיסי" (עמ' 13 - 14 לפרוטוקול מיום 16/12/02). כל זאת לא מונע מנוימן להמשיך ולהעיד כי "לא הייתי אומרת שהיה כשל פקיד הבנק".

השקפתי-שלי שונה. היה-גם-היה כשל, כשל חמור, של מי מפקידי הבנק. לא לי לקבוע מי היה זה שאמור היה לזהות את התובע, ועל יסוד זיהוי זה למלא את מספר הזהות שלו, האם הייתה זו רוזנפלד, נוימן או גוטמן. אחת היא לי: אם כך ואם אחרת, מי מפקידי הבנק, אם לא כולם, כשלו בעניין זה ושיחקו לידיו של המתחזה הזייפן שגזל את כספי הבנק, ובהמשך גרם לגזילת כספיו של התובע. לא בכדי נאלצת נוימן להודות, בהמשך, כי "הבנק מאז שינה את נוהליו גם משום הנטיה לשפר נוהלים וגם משום המקרה הספציפי של התובע" (עמ' 14 הנ"ל). הדברים מדברים בעד עצמם.

15. אעבור, איפוא, להיבט נוסף בסוגיה זו, שהבנק מייחס לו חשיבות מפליגה, והיא השאלה האם התובע, פיזית וטכנית, יכול היה להגיע ביום 25/6/96 שעה 16:41, לסניף הבנק על-מנת ליטול את ההלוואה הנטענת.

בתחילה, כמבואר, המציא התובע אישור ממעבידתו על-פיה הוא נכח במקום עבודתו ברפא"ל בין השעות 07:50 עד 18:40, וממילא לא יכול היה להגיע לסניף הבנק. רק מאוחר יותר, וכתוצאה מדרישה מפורשת של הבנק, נמסר אישור משלים בו דייקה המעבידה וציינה כי בין השעות 13:58 עד 18:07 נעדר התובע "ממקום העבודה ודווח על כך בתפקיד". טענת הבנק, איפוא, היא כי בין השעות הללו יכול היה, פיזית, התובע להתייצב בסניף הבנק בשעה 16:41, ליטול את כספי ההלוואה ואף להספיק להגיע למקום עבודתו עד השעה 18:07.

16. בעניין זה, אין ספק בעיניי, התנהגותו של התובע מתחמקת וחשודה. התובע נשאל, בעיקר על-ידי, האם בידו להמציא ראיה מתועדת באשר למקומות שבהם הוא היה בין השעות האמורות. התובע השיב בחיוב והתחייב לעשות כן. חרף זאת לא נמסרה כל הודעה משלימה מן התובע, ולמצער אף לא נמסרה הודעה משלימה המפרטת כי התובע ניסה אך לא הצליח לקבל ראיה מתועדת כאמור. התנהגות זו של התובע היא התנהגות מתחמקת וחשודה. יש להניח כי ככל שהתובע יצא "בתפקיד", כרטיס הנסיעה ברכבו אמור היה להצביע על המקומות בהם שהה. אף לא מן הנמנע כי תיעוד אחר, אובייקטיבי, אמור היה להוכיח עניין זה. לכך חוברת הודייתו של התובע כי הגם שהוא נוהג לרשום ביומנו את פרטי עיסוקו כאשר הוא יוצא לעבודה "בתפקיד" מחוץ לשטח המפעל, עיון ביומנו מעלה כי לא נרשם דבר זה באותו יום.

הגם שנתון זה נשקל לחובתו של התובע, הוא אינו משנה את מאזן שיקוליי. כבר ציינתי כי עוצמת השיקולים לזכות התובע כה רבה ועצומה, שמחדל זה של התובע אינו יכול לשנות את הכף. ברצוני להבהיר, בנוסף לכך, כי העובדה שהתובע יכול היה, כעניין פיזי, להימצא בסניף הבנק, אינה מעלה עליו, בהכרח, כי אכן הוא היה, פיזית, בסניף הבנק ונטל את ההלוואה. אכן ראוי היה שהתובע יספק את הנתונים האמורים, או ימסור הודעה אחרת שתסיר את התרשמותי באשר להתנהגותו המתחמקת, ולא יהמר שמא יהיו נתונים מספיקים שיטו את הכף לזכותו. ואולם התובע נהג כפי שנהג ואין בכך כדי לשנות את מאזן שיקוליי, הגם שהדבר לא מחמיא לו ומותיר עננה מעליו.

אוסיף ואציין, בנוסף לכל אלו, כי יכול שאילו הייתי מייחס לתובע מידה של נוכלות, סביר להניח כי התובע היה "מצטייד", ממילא, בנתוני "אליבי", שהיו "מכסים" אותו, אף לעניין הטענה הצפויה הנ"ל.

הדיון בנתון הנ"ל מוליכני לדון בטענת הבנק אודות אשם מכריע שיש לייחס לתובע, במכלול הנסיבות שבפני
י.

אשם מכריע של התובע?
17. אין ספק כי התובע נהג ברשלנות רבה, ככל שעסקינן בהתנהגותו עד אשר גילה את פשר הניכוי המשונה בתלוש משכורתו. אכן תקופה ארוכה ביותר, בת למעלה משנתיים וחצי, נוכה ממשכורתו של התובע החיוב נשוא התביעה, כשהניכוי האמור היה בסכום לא מבוטל. התובע הוא מנהל חשבונות בהכשרתו המקצועית, ונושא בעמדה בכירה במקום עבודתו. לא שוכנעתי, מכל עדותו של התובע, כי הייתה סיבה מניחה את הדעת על שום מה לא גילה את עניין הניכוי השגוי, בשלב מוקדם יותר. לא מן הנמנע כי אילו היה התובע מגלה אוזנו של הבנק אודות הנתון האמור, ייתכן וניתן היה לשים את היד על הזייפן- העבריין. וכך, לטענת הבנק הנשמעת סבירה בעיניי, יכול שניתן היה להתחקות אודות סרטי וידאו המנציחים את שמתרחש בין כתלי הסניף, בכל רגע ורגע, ושמטבע הדברים מושמדים לאחר פרק זמן סביר. על יסוד מכלול שיקולים אלו טוען הבנק כלפי התובע אף טענת השתק כנגד עצם הגשת התביעה.

18. האם בכל אלו יש להצביע על קיומו של אשם מכריע, לשיטת הבנק, המאיין מכל וכל את חבותו של הבנק? תשובתי הנחרצת היא בשלילה. עוצמת רשלנותו של הבנק היא כה רבה, הנתונים שבידי הבנק שאמורים היו להוליכו למסקנה כי יהא הדבר אשר יהא, התובע זכאי לקבל את כספו, הם כה רבים, באופן שאין להעלות כי רשלנותו של התובע, היא בבחינת אשם מכריע, ואף אינה עולה לכדי השתק.

19. ואולם, גם במקום שאין אשם מכריע, יכול שיש אשם תורם. אין ספק, לדידי, כי קיים אשר תורם של התובע, שהגם שהוא נמוך לאין שיעור מאשמו של הבנק, הוא ניתן לאומדן והערכה. ואולם, ביוהרתו הרבה של הבנק ובטחונו הרב, הוא לא ראה להשמיע טענה זו, לא בכתב הגנתו ואף לא בסיכום טענותיו. ככל שעסקינן בטענת האשם המכריע, אף היא לא נטענה באורח מפורש, אלא אך משתמע, בכתב ההגנה ובדוחק ניתן היה להידרש לה. ואולם, הבנק "הלך בגדולות". הוא לא ראה לטעון, ולו על דרך החילופין והזהירות, כי יש לייחס לתובע מידה של אשם תורם סתם. משעה שלא עשה זאת, לא אעשה המלאכה במקומו.

20. אודה כי הגם שהבנק לא ראה לטעון דבר, בגין המשמעות של התנהגותו של התובע, ראיתי, מיוזמת עצמי, לגלגל ביני לבין עצמי, אפשרויות שמא הבנק נפל קורבן למעשה נוכלות של התובע. הימנעותו של התובע מלהמציא ראיה מתועדת על מקום הימצאו בשעות אחה"צ של 25/6/96, היא הימנעות שלילית ומחשידה. רשלנותו התורמת של התובע, היא רשלנות-סתם שלא נלווה לה גוון שלילי. ואולם, תהיתי, שמא כל אלו מלמדים על "תרגיל" שנקט התובע. לשיטה זו, כך הרהרתי, שמא התובע מילא טופס בקשת הלוואה, מסר בו פרטים שגויים, חתם חתימה שתיחזה להיות בבוא השעה כחתימה מזויפת, אף הוסיף חתימות נחזות מזויפות נוספות, נטל את הכסף והמתין עת ארוכה עד אשר ראה להגיש תלונתו ותביעתו.

אציין כי לנוכח העובדה שהבנק לא ראה להטיח בתובע דבר בכיוון זה, אף לא ראה לפתח תזה כאמור בגדר סיכומיו, פטור הייתי מלהרהר בכיוון זה. ואולם, גם כאשר הרהרתי בכיוון זה, לא נמצאה לי כל סיבה או טעם מה הרווח שיכול היה להפיק התובע מהתנהגות כאמור. הרי התובע, לכל הדעות, הפסיד את כספי ניכויי משכורתו. בגדר התביעה שבפני
י מבקש התובע, אך ורק, את אותם כספים של ניכוי משכורתו באופן שככל שיזכה בתביעתו, יושב מצב לקדמותו והתובע לא יפיק כל רווח. משום כך הרהורים טורדניים אלו, בסופו של דבר, לא משנים את מאזן שיקוליי.

רשלנותו של הבנק
21. אם התנהגותו של התובע, כמבואר, רווייה במספר תמיהות שפורטו מעלה, הרי ככל שעסקינן בהתנהלותו של הבנק בפרשה ההיא, הרי היא כולה פצע, חבורה ומכה טריה, כמעט לכל אורך הדרך.

22. דומה שהבנק מתייחס בזלזול תהומי לטפסים שהוא מוציא תחת ידו. טופס בקשת ההלוואה זרוע בנתונים שגויים. ואולם, מן העדויות שבפני
י אני למד כי הנתונים האמורים הם חסרי חשיבות לעניין שיקוליו של הבנק. אם אכן אלו הם פני הדברים, ולטעמי אלו אינם פני הדברים, מה הועילו חכמים בתקנתם את הטפסים האמורים, ובצורתם זו?

כתב ההתחייבות להחזרת ההלוואה מורכב משני דפים. בדף הראשון מתנוסס התאריך 25/6/96 ואילו בדף השני מתנוסס התאריך 23/6/96. ברי שלא ייתכן שכשמדובר בטופס אחד יתנוססו בו שני תאריכים סותרים. בוודאי לא מתקבל על הדעת כי דווקא בדף הראשון יתנוסס התאריך הלא נכון.

הבקשה להלוואה ניתנה ביום 23/6/96. ההלוואה אושרה, כמסתבר באורח הגיוני, לאחר הגשתה. עובדה שבוצעה ביום 25/6/96. ולמרות זאת טופס ההוראה הבלתי חוזרת לניכוי ממשכורת הוא מתאריך 23/6/96.

לא למותר להיזכר בעדותה של נוימן היאך היה צריך לנהוג, כלשונה, על-פי "הנוהל הנוקשה". פליאה היא בעיניי מה עניין "נוקשות" לעניין הצורך, בפשטות, לקיים נוהל. אין לי אלא להסיק כי לשיטת הבנק יש נוהלים ויש נוהלים. יש נוהלים "רכים", שאולי הם בבחינת "המלצות"; ויש נוהלים "נוקשים", שרק אותם יש למלא. חרף כל אלו אף נוהל "ההזדהות", שלדידה של נוימן זוכה למעלה יתירה של "נוקשות", אף הוא לא מקוים לכל אורך הדרך.

ייאמרו הדברים ברורות ומפורשות: נוהל הוא נוהל הוא נוהל. בלתי נסבל בעיניי כי יצא לאוויר העולם נוהל, שיהא בבחינת מילים ריקות בעלמא.

23. כל שפורט לעיל מעלה הרהורים נוגים בכל הנוגע להתנהלותו הכושלת של הבנק. מאלפת העובדה כי מכלול רשלנויות אלו נעשו בזמן קצר, ובגין אותה הלוואה נטענת אחת. ואולם, וחרף כל אלו, כל הנתונים הללו לא נזקפו, במאזן שיקוליי, לחובת הבנק ולזכות התובע. אף הנתונים האמורים לא שינו את מאזן שיקוליי לזכות התובע, לנוכח ממצאיי הברורים בכך שהתובע לא ביקש, אף לא קיבל, את ההלוואה הנטענת.

24. ואולם, אני זוקף לחובת הבנק, והפעם באורח משמעותי, את התנהגותו הנפסדת, חסרת ההצדקה, משעה שהתוודע לטענותיו של התובע ומשעה שהניח להליך שבפני
י, להגיע עד תום.

בידי הבנק, כך אני קובע, היו מכלול הנתונים והשיקולים שאמורים היו, מתחילת הדרך, להיענות ללא אומר ודברים לדרישתו של התובע. בדיקה ראשונית של חמוד העלתה כי במספר הטלפון שנחזה להיות מספר הטלפון של התובע, עונה אחת, אלמונית, בשם אמסלם אפרת. הדבר עולה בעליל מן התרשומת של חמוד, מוצג נ/11. די היה בנתונים אלו, על-מנת להגיע למסקנה כי טופס בקשת ההלוואה, לא יכול היה להיחתם ע"י התובע. ועל שום מה ראה הבנק, חרף כל אלו, לדחות את דרישת התובע? הבנק עיין בשורה של מסמכים וסבור היה כי חתימותיו של התובע אינן חתימות מזויפות אלא חתימות-אמת. היאך הבנק הגיע למסקנה זו, ובנחרצות כה רבה, לא אדע. ואולם, גם אם אבקש לנהוג בסלחנות כלפי הבנק, ראוי היה שישנה גישתו, משעה שיכול היה להתווודע לתיק המשטרה, ולקיומה של חוות דעת גרפולוגית משטרתית, המאמתת גרסת התובע. ולכל הפחות, אמור היה הבנק, מיוזמת עצמו, לספק עצמו בחוות דעת גרפולוגית משל עצמו.

ואם בכל אלו לא די, מצפה הייתי למצער מן הבנק, כי ככל שהוא סבור שדבקה בפועלו של התובע רשלנות תורמת, כי ימציא לתובע, ובאורח חד-צדדי, את הסכום המתחייב, לשיטתו, בניכוי תרומת הרשלנות. אף זאת לא עשה הבנק.

25. לא למותר לציין כי מבנק יש לצפות למידה רבה של הגינות, הוגנות ואתיקה מקצועית. מידה זו מחייבת שהבנק, בגלוי וביושר, ייקח אחריות ויודה בטעויותיו וישלם בגין כך, כמתחייב. רק כאשר בנק ניחן במידות כאמור הוא יכול לתבוע מן הציבור הרחב כי יתייחסו אליו בכבוד ובאמון המתחייבים ממעמדו ומחשיבותו המפליגים בחיי המשק והחברה. בפרשה שבפני
י נכשל הבנק בעניין זה, ובאורח ברור ובוטה. אלמלא הימנעותו של התובע להמציא ראיות שהתחייב להמציא והרושם השלילי בגין כך, הייתי מחייב את הבנק בהוצאות עונשיות לדוגמא שהיו מתקרבות לסכום התביעה. לנוכח הנתונים האמורים לא אעשה כן ואולם אחייב את הבנק בהוצאות הולמות גבוהות.

סוף דבר
26. לפיכך, הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 32,410 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 22/6/99 ועד מועד התשלום המלא בפועל, מלוא הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 17,000 ש"ח בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

27. המזכירות תמציא העתק מפסק דיני לב"כ הצדדים בדואר רשום + אישור מסירה.

ניתן היום ג' באלול, תשס"ג (31 באוגוסט 2003) בהעדר הצדדים.

ש. לבנוני
, שופט

הקלדנית: אושרת מכאני








א בית משפט שלום 16092/99 פנחס פאר נ' בנק אוצר החייל בע"מ (פורסם ב-ֽ 31/08/2003)