פסקי דין על וייסבלום יורם | פסקי דין על מזח חוף בית ינאי | פסקי דין על מינהל מקרקעי ישראל

1236/06 בשא     07/09/2006




בשא 1236/06 וייסבלום יורם, מזח חוף בית ינאי בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל




בעניין:
1



בתי המשפט

בית משפט השלום נתניה
בש"א 1236/06
א
002841/06

בפני
:
כב' השופט אורן שוורץ
תאריך:
07/09/2006





בעניין

:

1 . וייסבלום יורם

2 . מזח חוף בית ינאי בע"מ




ע"י ב"כ עו"ד
מאיר ארד ואמילי דימנט
המבקשים



נ
ג
ד




מינהל מקרקעי ישראל






ע"י ב"כ
עו"ד
אורלי ברנע
מפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי)
המשיב

החלטה

הרקע לבקשה:
1.
לפניי בקשה למתן צו מניעה זמני, שיורה למשיב להימנע מנקיטת הליכי הוצאה לפועל לפינויו של מזנון, בהתאם ל

פסק דין
, שניתן בשנת 91'.

2.
מר וייסבלום (להלן: "המבקש") הוא מנהלו של מזנון (להלן ולעיל: "המזנון"). המזנון מופעל על ידי המבקשת 2 והוא מצוי בשטח הידוע כחלקה 6 בגוש 8337 בחוף בית ינאי (להלן: "המקרקעין"), בתחומה של המועצה האיזורית עמק חפר. המקרקעין מהווים חלק מהגן הלאומי נחל אלכסנדר.

3.
המקרקעין הם בבעלותה של הקרן הקיימת לישראל ומנוהלים על ידי מינהל מקרקעי ישראל
(להלן: "המינהל"). המקרקעין מיועדים להיות שטח ציבורי פנוי, כחלק מהגן הלאומי, שבניהולה של רשות הגנים הלאומיים (להלן: "רג"ל").

4.
המזנון נשוא הבקשה הוקם עוד בשנת 1969 והופעל על-ידי מפעיל אחר, מר נתן שניידר. המבקש רכש את הזכויות במזנון ממר שניידר ביום 9.5.86 וממועד זה הוא שמפעילו. בסופה של שנת 86' פנו נציגי הישוב כפר ויתקין למינהל בבקשה להסדיר זכות חכירה למזנון. שישה חודשים לאחר מכן פנה גם המבקש למינהל בבקשה להגיע להסדר בנוגע להחזקתו במבנה המזנון. המינהל השיב בשלילה למבקש: "אין אפשרות להחכיר לכם השטח מאחר ואין תכנון לשטח" (נספח ד' לתגובה לבקשה).

5.
בשנת 1989 הגיש המינהל תביעת פינוי נגד המבקש בבית משפט השלום בנתניה, במסגרת ת.א 48/89 וביום 28.1.91 ניתן פסק-דין מפי כב' הש' רות לבהר שרון, לפיו חוייב המבקש בפינוי המקרקעין והחזרתם למינהל תוך 60 ימים ממועד מתן פסק הדין (נספח טו' לבקשה). פסק הדין ניתן על יסוד הסכם פשרה שהוגש לבית המשפט.

6.
חרף פסק הדין דלעיל, המורה על פינויו של המזנון תוך 60 ימים, ניתנו למבקש ארכות שונות לפינוי המזנון.

7.
במקביל להליכים אלה, בשנת 2001, ניהלה המדינה הליך פלילי לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") בבית משפט השלום בנתניה, בגין בניה בלתי חוקית של המזנון. בהליך זה ניתן צו הריסה למזנון במסגרתו של הסדר טיעון הקובע, שהריסת המזנון תידחה ב - 3 שנים ממועד ההחלטה (12.11.01). הדחייה ניתנה על מנת, ליתן למבקש שהות להעתקת המזנון.

8.
בשנת 2002 נקט המינהל בהליכי פינוי מכח פסק הדין, שניתן בשנת 91' ואולם, ההליכים הופסקו בעקבות פניית המבקש למינהל. משנה זו הוגשו על ידי המבקש בקשות חוזרות ונשנות להארכת המועד לביצוע פינוי המזנון ובקשות לעיכוב ביצועו של צו ההריסה. בבקשותיו של המבקש, הציג נימוקים שונים לעיכוב בהסדרת הזכויות במקרקעין, אם מסיבות שאינן תלויות בו אלא ברשויות התכנון ואם מהנימוק, שהמשא ומתן עם רג"ל נמצא בשלב מתקדם ושהצדדים מצויים ערב חתימה על הסכם השימוש. המינהל נענה בחיוב לבקשות הדחייה הרבות וניתנו למבקש ארכות.

9.
בשנת 2003 שבו וחודשו הליכי הפינוי וביום 11.5.03 הושגה הסכמת מנהל המינהל, מר יעקב אפרתי, לדחות את פינוי המקרקעין לשישה חדשים בכפוף לתשלום דמי שימוש ראויים והפקדת ערבות בנקאית בסך של 50,000 ₪ להבטחת הוצאות הפינוי וההריסה של המזנון.

10.
בדיון שנערך ביום 23.7.03 קיבל המבקש את הצעת המינהל לתשלום חוב והמצאת הערבות כאמור וניתנה למבקש ארכה נוספת עד ל 11.04, כאשר נדרש מהמבקש לעשות כל מאמץ לקבל הרשאה לשימוש במקרקעין במיקום חלופי, בתיאום עם רג"ל. ביום 16.11.04 ניתנה למבקש ארכה נוספת, של חודש ימים.

11.
בד בבד לבקשות הדחייה כנגד צו הפינוי, פעל המבקש לדחייתו של צו ההריסה. ביום 5.12.04 הורה בית המשפט לעכב את ביצועו של צו ההריסה בשישה חודשים ולפיכך, ההין המינהל לדחות, שוב, את ביצועו של הפינוי לתקופה זהה והודיע למבקש, כי מדובר בדחייה אחרונה. ביום 1.6.05 הודיע מנהל המחוז במינהל למבקש, כי המינהל לא יאות ליתן ארכות נוספות לפינוי המזנון (נספח נג' לתגובה לבקשה).

12.
ביום 27.2.06 ניתנה למבקש הודעה על הפינוי, אשר נקבע ליום 26.4.06.

ביום 14.4.06 עתר המבקש לסעד במעמד צד אחד. על פי החלטת בית המשפט בצו הארעי, עוכב הפינוי והדיון בבקשה במעמד שני הצדדים נקבע לפניי.

טענות המבקש:
13.
המבקש טען, שהמזנון קיים עוד משנת 1969 ובשנת 1986, הוא רכש את הזכויות במזנון, בידיעתה ובהסכמתה של המועצה האיזורית עמק חפר ואף רישיון העסק מטעם המועצה הוסב על שמו.

14.
המבקש הוסיף, שהמזנון מופעל אף על דעתה ובאישורה של רג"ל וכן, שהמבקשת 2 משלמת לרג"ל תשלומים שוטפים החל משנת 2005, עת נחתם בין הצדדים הסכם תפעול.

15.
המבקש טען, שלאחר שהוגשה נגדו תביעת פינוי בשנת 89', פנה המבקש למועצה האיזורית עמק חפר ובסמוך לכך, ביום 8.8.90 נתקיימה ישיבה במשרדי המינהל בה נכחו בין היתר, עמוס דגני, ראש המועצה האיזורית, מיקי ורדי, מנהל מחוז המרכז דאז במינהל והמבקש בעצמו. לטענת המבקש, בישיבה זו הוחלט, שהמבקש יפנה את המזנון, לאחר שיחתם עימו הסכם חדש בהתאם לתכנית המתאר החדשה.


16.
לטענת המבקש, פסק הדין משנת 91', לא ניתן בחלל ריק, כי אם על בסיס אותה הסכמה
מוקדמת בין הצדדים, ולפיה יפנה המבקש את המקרקעין, לאחר שיחתם עימו הסכם
כאמור.

אמנם, פסק הדין קבע פינוי מיידי של המזנון ואולם, המבקש קיבל מאת המינהל מכתב
התחייבות, לפיו לא יפעל המינהל לפינוי בתקופה של 24 חודשים. לטענתו, סברו הצדדים,
שתוך פרק זמן זה, ניתן יהיה להשלים את המעבר. לטענתו, ברור היה לצדדים, כי במידה
והמעבר למזנון החדש יתעכב ולא ניתן יהיה להעתיק את המזנון בנסיבות שאינן תלויות
במבקש, תידחה תקופה זו ככל שיידרש ועד להעברת המזנון למיקומו החדש.

17.
המבקש הוסיף, שהחל משנת 1990 בוצעו הליכים תכנוניים על-ידי הגורמים הנוגעים, על-מנת להעביר את המזנון למיקום אחר בחוף בית ינאי. בד בבד ניהלו המבקשים משא ומתן עם אותם גורמים בנוגע לתנאי הפעלתו של המזנון החדש.

18.
לטענת המבקש, ממועד מתן פסק הדין ועד לשנת 2002 כיבד המינהל את ההסכמה, אשר בבסיס פסק הדין ולא פעל לפינוי המזנון, וזאת לאור עיכוב במעבר למזנון החדש, עיכוב שאינו תלוי בו.

19.
המבקש הוסיף לטעון, שבמקרקעין פועל מזנון נוסף, בבעלותו של אמציה אמפלי, ללא היתר והמינהל אינו עושה דבר כנגדו.

טענות המינהל
20.
כטענה מיקדמית טען המינהל, שפסק הדין משנת 91', הקובע את פינויו של המזנון, ניתן מכח הסכמת הצדדים. לטענת המינהל, הדרך היחידה לתקוף פסק הדין מוסכם, היא על ידי תביעה לביטול פסק הדין על בסיס עילות מדיני החוזים ואין אפשרות לעשות כן על ידי תביעה ל

פסק דין
הצהרתי, כפי שעשה המבקש במקרה דנא. עוד טען המינהל, שתביעת המבקש התיישנה שכן עילתה, לסעד הצהרתי, נולדה מיום מתן פסק הדין.

21.
לטענת המינהל, למבקשים אין כל זכות חוזית במקרקעין, לא כל שכן קניינית, שהינם בבעלות המדינה. המבקשים לא רכשו זכויות במקרקעין, ואף לא נערך כל הסכם עם המינהל לשימוש בהם.

22.
לטענת המינהל, לרישיון העסק "לצמיתות" שקיבל המבקש מהמועצה האיזורית, אין כל נפקות לעניין זכויות במקרקעין וממילא המועצה האיזורית אינה רשאית להקנות זכויות
לא לה.

23.
לעניין זכויות המבקשים טען המינהל, כי המבקשים מפעילים את המזנון מזה שנים רבות, כאשר למבנים אין היתרי בניה ואף מבלי ששילמו למינהל דמי חכירה כמקובל ודמי שימוש.

24.
המינהל הכחיש את טענת המבקשים בדבר התנאי לפינוי. לטענת המינהל כל שסוכם בין הצדדים הוא, שתינתן למבקשים אורכה של שנתיים, על מנת לאפשר למבקשים להעתיק את המזנון למקום אחר, מחוץ לתחום הגן הלאומי.

25.
המינהל הוסיף וטען, שלאורך כל ההליכים וההתכתבויות, המבקשים לא העלו כל טענה, לפיה פסק הדין לפינוי הותנה בהעתקתו של המזנון למיקום אחר בחוף, כשזה יהיה מוכן וראוי לשימוש.

26.
לטענת המינהל, לאורך השנים, המבקשים לא עשו דבר ואף לא פנו למינהל בבקשה, לאפשר להם לרכוש זכויות כלשהן במקרקעין.

27.
בדיון שנערך לפניי העידו: המבקש – מר יורם וייסבלום, מנהל מרחב השרון ברשות הגנים הלאומיים – מר רז אמיר, הממונה לפיקוח מחוז המרכז במינהל – מר אהוד גבריאלי


דיון :
28.
הכלל הבסיסי הנוהג לעניין סעד זמני הוא, כי על המבקש להראות קיומה של זכות לכאורה. מבקש הסעד הזמני חייב להוכיח עילת תביעה של ממש, המתבססת על זכות הקנויה לו לכאורה [א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי מהדורה שמינית, תשס"ה 485].

29.
הואיל ועסקינן במקרקעי ישראל, הגוף המוסמך לנהלם על פי חוק הוא מינהל מקרקעי ישראל
[סעיף 2(א) לחוק מינהל מקרקעי ישראל
, תש"ך-1960]. המקרקעין נשוא הבקשה מצויים בבעלות הקרן הקיימת לישראל. גם מקרקעין אלה מנוהלים על ידי המינהל וזאת מכח האמנה שבין הקרן הקיימת לישראל לבין מדינת ישראל (י"פ תשכ"ח 1597).

30.
על תכלית דברי החקיקה והאמנה עמד כב' הש' אור בע"א 244/00 עמותת שיח חדש ואח' נ' שר התשתיות הלאומיות ואח', פ"ד נו(6) 25, 37:


"תכליתם של דברי החקיקה ושל האמנה הייתה לשים קץ לכפילות ששררה בניהול אדמות המדינה על

-

ידי המוסדות השונים אשר האדמות היו בבעלותם (המדינה והקרן הקיימת לישראל) ולאחד את ניהול הקרקעות של המדינה, של רשות הפיתוח ושל הקרן הקיימת לישראל בידי גוף אחד.

"

31.
סיכומם של דברים הוא, שהגוף היחיד המוסמך להעניק זכויות במקרקעין הוא המינהל. המבקש לא הציג לפניי כל מסמך בכתב התומך בגרסתו, לא הסכם עם המינהל או תכתובת אחרת, המעניקה לו זכות כאמור. וכך נאמר בחקירתו הנגדית של המבקש:


"ש. אין לך חוזה עם ממ"י ?

ת. יש לי הסכמה עם המנהל, חוזה בכתב אין לי. יש לי הסכמה בכתב.

ש. יש לך מכתב שהמנהל מעניק לך זכויות בקרקע ?

ת. אין לי מכתב כזה יש לי הסכמות אחרות בכתב".

[עמ' 4 לפר' מיום 5.6.06]

32.
כל שהציג המבקש הוא תכתובת מטעם המועצה האיזורית עמק חפר: מכתב של מחלקת התברואה במועצה, הקובע ש"לפי הנחיות לשכת הבריאות נתניה הרישיון שברשותכם הינו בר תוקף ולצמיתות" (נספח ז' לבקשה) ומסמך רשיון העסק (נספח ט'). תוכנם של המסמכים דלעיל, גם אם נותנים אישור להפעלת המזנון, אין להם דבר וחצי דבר לנושא זכויות השימוש במקרקעין.

33.
הלכה היא עמנו שאין לרשות המינהל אלא סמכויות שהוענקו לה בחוק. כלל זה ידוע מימים ימימה כ"עקרון חוקיות המינהל". למועצה האיזורית אין כל סמכות להענקת זכויות במקרקעי ישראל וממילא אין באישור המועצה כדי ליצור בידי המבקש זכויות לכאורה במקרקעין.

34.
המבקש אף מושתק מלטעון ולהסתמך על אישורים מאת המועצה האיזורית וזאת משום שידוע ידע היטב, כי את נושא הזכויות במקרקעין עליו להסדיר עם מינהל מקרקעי ישראל
, כפי שעולה אף מבקשת דחיה שהגיש במסגרת תיק הפינוי (נספח י' לתגובה לבקשה).

35.
טענה חלופית של המבקש הינה כי במו"מ שנוהל עימו להעתקת מקום המזנון לאתר חלופי שיקבל אישורים על פי חוק, יש כדי ליצור זכויות חוזיות או מניעות שיש בה לקבל את גרסתו כי תוכנו של פסק הדין כולל התניה חיצונית הקובעת כי הפינוי יעשה רק לאחר שיועתק המזנון למקום חלופי.

36.
הבסיס העיקרי לטענה זו של המבקש מצוי במכתב של המועצה האיזורית מיום 14.8.90 (נספח ב' לבקשה). באותו מכתב כותב יועץ ראש המועצה אל המינהל בעקבות פגישה מיום 8.8.90:


"יורם יפנה המזנון בו הוא מחזיק כיום, לאחר שייחתם איתו הסכם חדש בענין המזנון שיוקם, והמזנון יהיה מוכן וראוי לשימוש".

37.
בהמשך לאותו מכתב, השיב מנהל המחוז במינהל, ביום 20.12.90 בזו הלשון:


"אנו מאשרים כי במשך 24 חודש מיום מתן פסק הדין בת.א. 48/89 ...לא נבצע את פסק הדין על מנת לתת שהות ליורם וייסבלום להסדיר התקשרות למקום אחר בחוף בית ינאי"

[נספח ג' לבקשה]

38.
לאחר חליפת המכתבים, ביום 24.1.91, או בסמוך לכך, הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף

פסק דין
. נוסח פסק הדין, כפי שהובא לפני בית המשפט, כב' הש' רות לבהר שרון, היה כדלקמן:


"הצדדים מודיעים לבית המשפט כי הגיעו להסכמה בינהם לפיה יינתן

פסק דין

המחייב את הנתבע, יורם וייסבלום, לפנות את המקרקעין בחלקה 6 בגוש 8337
ולהחזירם
למינהל מקרקעי ישראל
כשהם נקיים מכל אדם וחפץ".

39.
ביום 28.1.91, על יסוד הסכמת הצדדים, נתן בית המשפט תוקף

פסק דין
להסדר הפשרה תוך שהוא מחייב את המבקש לפנות את המקרקעין בתוך 60 יום מיום מתן פסק הדין.

40.
מסקנתי מראיות אלה, הינה כי ביום 24.1.91, לאחר שהתקיים משא ומתן בין הצדדים, כרתו הצדדים חוזה בו הוסכם שהמקרקעין יפונו באופן מיידי על ידי המבקש דנא. לא היה כל זכר בהסכם זה, שנחתם בחתימת ידם של הצדדים, לכך שהפינוי מותנה בהקמת מקום חלופי למזנון אותו מפעיל המבקש. משכך, לכאורה, אין ממש בטענת המבקש כאילו הדיונים שקדמו הקנו לו זכות כלשהי לעיכוב הפינוי. לא בכדי קבע בית המשפט, עת אישר, את הסכם הפשרה, כי הפינוי יבוצע בתוך 60 יום ממועד מתן פסק הדין.

41.
אף אם אניח לזכותו של המבקש, כי מכתבו של מנהל המחוז במינהל מהווה הסכמה חיצונית לפסק הדין, אין בה אלא להוות הסכמה לעיכוב פסק הדין למשך 24 חודשים בלבד. מסקנתי זו נתמכת גם מתרשומת פנימית של המינהל שם הורתה היועצת המשפטית למחוז, עו"ד לאה זיו, לפעול לפינויו של המבקש רק בתום 24 חודש ממועד פסק הדין (נספח כ' לתגובת המינהל לבקשה).

42.
המינהל מעולם לא ויתר על זכותו לפנות את המבקש מן המקרקעין, אם כי נעתר מעת לעת לבקשות לעכב את ביצוע פסק הדין:


במכתב מנהל המינהל מיום 11.5.03, הוצע למבקש להפקיד ערבות בנקאית להבטחת הפינוי, ובתמורה יסכים המינהל "לפנים משורת הדין לתת אורכה לפינוי ...". הארכה שנדונה במכתב מנהל המינהל היתה אך למשך 6 חודשים (נספח כא' לבקשה).


ביום 12.10.04, לאחר שהמבקש נשא בתשלום דמי שימוש, דחה המינהל את פינוי המקרקעין שתוכנן למחרת היום (נספח כג' לבקשה).

43.
ביום 16.11.04 הודיע המינהל למבקש כי הוא נותן לו ארכה אחרונה לפינויו עד ליום 15.12.04 (נספח כד' לבקשה). ביום 1.3.05 שב והודיע המינהל למבקש כי אף אם יינתן עיכוב ביצוע צו ההריסה במסגרת ההליכים הפליליים שלפי חוק התכנון והבנייה, המינהל לא יעכב יותר את פינוי המקרקעין (נספח נ' לתגובה לבקשה].
מנהל המחוז במינהל שב על עמדה זו במכתב נוסף מיום 1.6.05 (נספח נג' לתגובה לבקשה).


44.
עיינתי בכתבי הטענות על צרופותיהם והתכתובת העניפה שהתנהלה בין הצדדים הנוגעים. טענת המבקש, שהפינוי יעוכב עד אשר ייחתם הסכם ו/או יבנה מזנון במיקום אחר, אין לה כל בסיס ראייתי, לא בפסק הדין ואף לא בכל מסמך אחר.

המינהל אישר למבקש, מעת לעת את עיכוב הפינוי, אך מעולם לא הסכים להתנות את הפינוי בהקמת מקום חלופי למזנון. לפיכך אין בידי אלא לדחות את טענת המבקש כי המינהל הסכים להתנות את הפינוי בתנאי חיצוני כלשהו.

45.
המבקש טען בבקשתו כי הוא פעל נמרצות להקמת אתר חלופי בהסכמת הרג"ל, המופקדת על ניהול הגן הלאומי בנחל אלכסנדר. בהקשר הזה הובא לפניי תצהירו של מר רז מטעם הרג"ל. מר רז נחקר על תצהירו. מעדותו לפניי עולה, כי הגם שחלק מהתנאים להפעלת המקום החלופי הוסכמו בין הרג"ל למבקש, עדיין לא הוחל בבניית המקום החלופי והעיקר הוא שלא גובשה כל הסכמה ביחס לתנאים המסחריים בהן יופעל האתר החלופי על ידי מבקש, כפי שעלה בחקירתו החוזרת של מר רז:


"ש: יש הסכמה לגבי גובה התקבולים ששילם המבקש לרשות.


ת. לא.

ש. יש הסכמה כמה יעלה להקים את המבנה.

ת. לא.

ש. יש הסכמה מי יממן את הקמת המבנה.

ת. לא.


[פר' עמ' 16 מיום 19.6.06]

46.
בנסיבות אלה, אין כל פסול בהחלטת המינהל שלא להמשיך ולעכב את פינוי המבקש מחוף הים, המהווה אף "גן לאומי".

47.
המבקש הוסיף וטען, כי בכך שמסעדה שכנה לא פונתה ואף נערך עימה הסדר פשרה, יש כדי להוות אפליה פסולה כנגדו. בתמיכה לטענתו צירף המבקש עותק

פסק דין
שניתן על יסוד הסכמת הצדדים: מפעיל המסעדה השכנה, חברת החשמל לישראל, מועצה איזורית עמק חפר, ורשות הטבע והגנים הלאומיים, בתיק ה"פ 1060/99 (חיפה). ראשית, ההסכמה האמורה, לא נערכה עם הנציג היחיד המוסמך לנהל את המקרקעין, היינו היא איננה כוללת את מינהל מקרקעי ישראל
וככזו היא מעוררת קשים.

לא זו אף זאת, גם אם נעשתה טעות לגבי המפעיל השכן, הרי שאין באותה טעות כדי להקים למבקש זכות בדין לאי אכיפת החוק לגביו [בג"ץ 637/89 "חוקה למדינת ישראל" נ' שר האוצר ואח', פ"ד מו(1) 191].

48.
המבקש טען שהמזנון מהווה מקור פרנסתו וכי הוא מעסיק עובדים רבים. אכן, אי עיכוב פינוי המזנון יחסל את עיסקו הנוכחי של המבקש ויגרום לו נזק בלתי הפיך.

49.
יחד

עם זאת, בל נשכח כי מדובר בביצועו של

פסק דין
שניתן לפני 16 שנים. כן ניצב בפני
י האינטרס הציבורי של שמירה על מקרקעי המדינה, שהם משאב לאומי ועליהם יש להגן מפני פולשים. וכך נאמר מפי כב' הש' רובינשטיין ברע"א 10152/04 כהן נ' מינהל מקרקעי ישראל
(ט.פ.):


"המדובר בפינוי מקרקעי מדינה, שעל פי פסק הדין של בית המשפט השלום נמצאים בהם המבקשים מכוח פלישה שלא כדין, בלא זכות ובלא ששילמו דבר, אף אם נמשכה הפלישה למרבה הצער זמן רב, בצדק קבע סגן הנשיא המלומד כי הכף נוטה ולדעתי בבירור לעבר האינטרס הציבורי ולמאבק בפלישות למקרקעי ציבור.."

50.
יתירה מכך, המקרקעין נשוא הבקשה דנן הוכרזו גן לאומי, חלק משמורת טבע, משאב יקר ההולך ונכחד, הדורש הגנה קפדנית מאת הגורמים הנוגעים. על חשיבות המקרקעין למדינה, גם כערכי תרבות ושימור, עמד הנשיא ברק בע"א 3901/96 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, רעננה נ' הורוויץ ואח', פ"ד נו(4) 913, 938:


"המקרקעין... הוא משאב לאומי. כמות המקרקעין אינה ניתנת להגדלה. חיי החברה מותנים ביכולת הציבור לעשות שימוש במקרקעין, כגון לבנות כבישים, לסלול מסילות, להסדיר


אמצעי תקשורת, להבטיח בנייתם של מוסדות ציבור, לשמר עתיקות ונכסים תרבותיים, לשמר שטחים פתוחים ולקיים שמירה על ביטחון הציבור ושלומו".
51.
זאת ועוד, נקיון כפיו של המבקש מצטרף למכלול השיקולים הניצבים בפני
בית המשפט, עת עומדת לפניו בקשה לסעד זמני. למבקשים אין כל זכות שבדין לשימוש במקרקעין ושנים ארוכות הם אף לא שילמו על השימוש בהם. לא זו בלבד, אלא שהמבנה בו פועל המזנון נבנה ללא היתר בנייה. המבקש אמנם לא הסתיר עובדות אלו מביהמ"ש ואולם, ממשיך הוא פעילותו במבנה ללא היתר כדין. אני מוצא בכך חוסר נקיון כפיים המצטרף לשיקוליי האחרים. עמד על הדברים כב'
השופט רובינשטיין בע"פ 3249/05 מרדכי בר יוסף נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה, פתח תקווה (ט.פ.):


"

קשה להלום, כי הפתח פתוח לכל אדם, ותהא זיקתו לנכס זיקה שאיננה כדין, ואף המנוגדת לדין, לבוא בשערי בית המשפט לעניין הצו"

"הניתן לומר שיפלוש אדם לנכס, או אף יקבל "רשות" שלא כדין מן המחזיק (השוכר, למשל, כבענייננו) יבנה שלא כדין, ואחר כך יבוא אל הרשויות, כשאלה מבקשות להרוס, ויאמר "אשרי, רואה אני את עצמי נפגע"

52.
אכן, למבקש יגרם נזק מפינוי המזנון יחד עם זאת, אין איש מונע מהמבקש להגיע להסדר עם רג"ל ולהעתיק את המזנון לאתר חלופי, מוכר כחוק ובעל רישוי כנדרש על פי דין. מקורה של ההשתהות בכריתת החוזה במחלוקות מסחריות בין הצדדים.

53.
עם כל ההבנה לרצונו של המבקש להמשיך ולהישאר דווקא במיקום הנוכחי לא ניתן להיענות לבקשתו זו. למבקש אין הרשאה מבעל המקרקעין. כנגד המבקש תלוי ועומד

פסק דין
חלוט בהליך אזרחי לפינוי וגם צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה. בנסיבות
אין למבקש שלפניי אינטרס בר הגנה, ויש להעדיף את האינטרס הציבורי על פני רצונו של המבקש לדחות את הקץ.

54.
לא מצאתי ממש ביתרת טענות הצדדים והן נידחות.

55.
סוף דבר – הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיב בסך של 5,000 ₪.

ניתן היום י"ד באלול, תשס"ו (7 בספטמבר 2006) בהיעדר הצדדים.


אורן שוורץ
, שופט








בשא בית משפט שלום 1236/06 וייסבלום יורם, מזח חוף בית ינאי בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם ב-ֽ 07/09/2006)