פסקי דין על אבו סולב סאלם | פסקי דין על אבו סולב נאדיה | פסקי דין על מינהל מקרקעי ישראל

2535/02 בשא     08/01/2003




בשא 2535/02 אבו סולב סאלם, אבו סולב נאדיה נ' מינהל מקרקעי ישראל




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום רמלה
בשא002535/02


בפני
:
כב' השופטת ז. בוסתן
תאריך:
08/01/2003




בעניין:
1. אבו סולב סאלם

2. אבו סולב נאדיה


ע"י ב"כ עו"ד
דמארי אילן
מבקש



נ
ג
ד



מינהל מקרקעי ישראל



ע"י ב"כ עו"ד
בן ימי בועז
משיב


החלטה


בפני
שלוש בקשות. הראשונה; להארכת המועד להגשת בקשה לביטול

פסק דין
מיום 26/12/83 שניתן בהיעדר המבקשים ב – ת.א. 1237/83 עד למועד הגשת הבקשה לביטול פס"ד, השנייה; לביטול

פסק דין
זה והשלישית; לעכב הליכי הוצל"פ שננקטו נגד המבקשים בגין ביצוע פסק הדין בתיק הוצל"פ ירושלים מס' 5514/84, עד למתן החלטה בבקשה זו.

כללי:
בתאריך 26/12/83, ניתן פס"ד פינוי/סילוק יד של המבקשים מחלקה 14 בגוש 3503 ביבנה.
בגין פס"ד זה, נפתח כנגד המבקשים תיק הוצל"פ בירושלים מס' 5514/84.
בנכס נשוא פסק הדין מתגוררים המבקשים עם 7 ילדיהם והוריו הקשישים של המבקש.

המבקשים טוענים כי במהלך השנים האחרונות ניהלו עמם נציגי משרד השיכון ונציגי המשיב מו"מ ארוך בנוגע להסדר פינוי ומתן פיצויים.
לטענתם, במהלך שלבי המו"מ אף קבלו את המלצת ראש עיריית יבנה להסדרת זכויותיהם בקרקע ולחילופין מציאת פתרון מגורים הוגן ונוח למבקשים בתוך תחומי העיר יבנה.
לטענתם, בהתאם להמלצה זו, בקש מהם נציג המשיב לחתום על טופס בקשה לאישור פינוי, בניסיון "לבדוק" מציאת פתרון לבעיית מגורי המבקשים.
בסופו של דבר, לא הגיעו הצדדים להסדר ביניהם, חלופת מגורים שהוצעה למבקשים ביישוב תל – שבע שבדרום הארץ נדחתה על ידם ורק בשלב זה, לטענתם, וזאת בתאריך 27/2/02 הודיע נציג המשיב למבקשים כי וועדת הפינויים המחוזית, החליטה בישיבתה שלא לאשר את פינוי המבקשים והיא מבקשת לבצע את פס"ד הפינוי שקיים כנגדם.
המבקשים טוענים, כי זו הפעם הראשונה בה הואיל המשיב ליידע אותם אודות פסק הדין שתלוי ועומד כנגדם.
לטענתם, מאז מתן פסה"ד בשנת 83' ועד כה, לא קיבלו ולא נעשתה להם כל מסירה של פסק הדין ובהעדר מסירת כתבי בי"ד בגין התביעה לא יכלו לדעת על קיומה של זו ולכן לא הגישו לה כתב הגנה.
כמו כן, טוענים המבקשים, כי העובדה שמי מהמשיב נהל עמם מו"מ כה ממושך, שבסופו של יום לא צלח, ורק כעת "נזכר" המשיב לבצע את פסק הדין שניתן ב- 83 מוכיחה, כי המשיב פעל ופועל שלא בתום לב ובחוסר ניקיון כפיים ומפאת
זאת עומדות להם טענות הגנה טובות שמן הראוי שיבוא יומם בפני
בית המשפט.

המבקשים טוענים עוד, כי על פי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984 (להלן: התקסד"א) רשאי ביהמ"ש להאריך מועדים שנקבעו בחקוק וזאת מטעמים מיוחדים שיירשמו, שלטענתם
קיימים בבקשתם.

המשיב בתגובתו טוען, כי הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה מעבר למועד הקבוע בחוק, דהיינו תוך 30 יום מיום שנודע למבקשים על פסק הדין, על פי תקנה 201 לתקסד"א.
כמו כן ולמהותה של הבקשה טוען המשיב, כי פסק הדין נשוא הבקשה הומצא למבקשים לכל המאוחר ביום 4/10/92 ע"י פקח של "הסיירת הירוקה", שהביא במסגרת תפקידו את הודעת הפינוי בתיק הוצל"פ 5514/84 על פי פסק הדין ולכן טענת המבקשים, כאילו נודע להם על קיומו של פסק הדין רק בפברואר 02' אינה נכונה.
לטענת המשיב אף מועד זה מאוחר למועד האמיתי בו ידעו המבקשים על קיומו של פסק הדין נגדם ולראיה מציג המשיב את הודעת הפינוי שהומצאה למבקשים ביום 19/10/88, בה נאמר מפורשות אודות קיומו של פסק הדין נגדם.
המשיב טוען עוד, כי המבקשים עשו יד אחת נגדו עם שכנם מר פחימה והכל על מנת לנסות ו"להתל", במשיב ובהחלטות בית המשפט, כך שפעם אחת מצהירים המבקשים ומר פחימה כי מוסכם ביניהם שרק מר פחימה הוא בעל זכות החזקה במקרקעין נשוא הבקשה (ותביעה לפינוי ולסילוק יד כנגד מר פחימה נידונה בימים אלו בביהמ"ש ברחובות) ובפעם אחרת, חוזר בו מר פחימה מתצהירו זה ומגיש תצהיר אחר, בו הוא מודה כי אין לו כל זכות שהיא במקרקעין ורק למבקשים יש זכויות בהם.
למעלה מן האמור לעיל, טוען המשיב, כי למבקשים לא עומדות טענות הגנה טובות כנגד התביעה ואך בשל כך יש לדחות את הבקשה.
דיון:
תקנה 201 לתקסד"א קובעת:
"ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בעניינים אחרים ורשאי הוא, לפי הצורך, לעכב את ההוצאה לפועל או לבטלה; החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם".

כבר נקבע בפסיקה:
"שתיים הן, כידוע, העילות האפשריות לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד: ביטול מתוך חובת הצדק וביטול מכוח שיקול דעתו של בית המשפט. מקום בו החליט בית המשפט בהעדרו של מבקש הביטול אף שלא היה רשאי להחליט בהעדרו, כגון שהמבקש לא הוזמן, קמה למבקש עילת ביטול מתוך חובת הצדק. הפגם שנפל בהליך, בשל מתן ההחלטה שניתנה במעמד צד אחד, מהווה עילה מספקת לביטול ההחלטה; ובכגון דא, אין בית המשפט רשאי לשקול אם ההחלטה שניתנה הנה נכונה, לגופו של עניין, אם לאו (ראה: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שישית, 1991, בעריכת ש' לוין, עמ' 696). שונים הם פני הדברים מקום שבית המשפט מתבקש לבטל החלטה שניתנה במעמד צד אחד, אף שבעצם קיום הדיון בהעדרו של המבקש לא נפל פגם, כגון שהמבקש לא התייצב לדיון אף שהוזמן. במקרה כגון זה, נתון דבר הביטול לשיקול דעתו של בית המשפט; ובבואו להפעיל את שיקול דעתו, אם להיענות לבקשת הביטול אם לאו, יבדוק בית המשפט וישקול, לא רק אם יש בפי המבקש טעם להצדקת היעדרותו מן הדיון שהתקיים, אלא גם – ובעיקר – אם לגופו של עניין, עשוי הביטול להצמיח לו תועלת; לאמור, אם שמיעת עמדתו בנושא המחלוקת אכן עשויה להוביל את בית המשפט למתן החלטה שונה מזו שניתנה (ראה זוסמן, שם, בעמ' 698)...".
(ע"א 5000/92, בן ציון נ' הנאמן על נכסי י' בן ציון, פד"י מ"ח(1), 830, עמ' 836-835).


אני סבורה, כי במקרה זה לא עומדת למבקשים אף לא אחת מן הסיבות המנויות לעיל, אשר יצדיקו את ביטול פסק הדין.

ראשית, חזקה עלי, כי בית המשפט בטרם מתן פסק הדין שניתן בהיעדר, בדק היטב עצמו ווידא כי אכן המבקשים זומנו לדיון כדין ורק לאחר מכן נתן את פסק דינו. מחמת חלוף הזמן התיק בוער ולא ניתן לבדוק זאת היום.
כמו כן, המבקשים בגוף בקשתם מודים כי המציאו להם את "ההודעה על הפינוי". תאריך ההודעה הוא מיום 19/10/88, ולפיכך נודע להם על קיומו של פסק הדין עוד ביום 19/10/88.
מעיון בגוף הודעה זו עולה, כי נאמר בה במפורש אודות קיומו של

פסק דין
לסילוק יד שניתן ביום 26/12/83. כבר אז, היו המבקשים צריכים לשים דעתם על פשרו של אותו

פסק דין
שלטענתם כלל לא הגיע אליהם ולא ידעו אודותיו ולפנות לבית המשפט בבקשה לביטולו.
הודעת הביטול בשנת 88' ניתנה כעשר שנים בטרם החלו הליכי מו"מ כאלה ואחרים בין המבקשים למשיב. אין לראות במו"מ שנתקיים בין הצדדים משום וויתור של המשיב על פסק הדין, אלא כניסיון מתוך רצון טוב, לנסות למרות פסק הדין להגיע לפשרה עם המבקשים.

מעיון במסמכים שצורפו לתגובת המשיב, אכן עולה "ריח" של ניסיון מצד המבקשים "להתל" במשיב ולגרום לו "לשכוח" מפסק הדין שניתן וכוונתי בעיקר לתצהירים הסותרים של המבקשים ושכנם, מר פחימה, בדבר זכויותיהם בקרקע.

המבקשים לא מפרטים בבקשה ובתצהירים המצורפים אליה, כיצד לטענתם רכשו זכויות בקרקע ומשכך אין להם טענת הגנה טובה כנגד התביעה וכפי שראינו לעיל, בית המשפט לא יבטל

פסק דין
שניתן בהיעדר, אם אינו רואה שהביטול יוביל למתן החלטה אחרת במחלוקת.

למעלה מן האמור לעיל אוסיף, כי
אף המבקשים מודים כי ביום 27/2/02 נודע להם
על פסק הדין נשוא בקשה זו. מתאריך זה ועד ליום הגשת הבקשה בתאריך 13/11/02 חלפו כ- 9 חודשים שהם הרבה מעבר לשלושים הימים הקבועים בחוק על פי תקנה 201 לתקסד"א. אין כל טעם בבקשה, לא כל שכן טעם מיוחד, מדוע אחרו המבקשים ב- 9 חודשים להגיש את הבקשה מיום שנודע להם, לטענתם, על קיומו של פסק הדין. לא ראיתי צורך להשתמש בסמכותי ולהאריך המועד על פי תקנה 528 לתקסד"א וכבר נקבע כי בית המשפט לא יאריך כדבר שבשגרה את המועד הקבוע אלא אם הראה המבקש צידוק לכך (ראה, י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית – 1995, עמ' 888).

בנסיבות העניין ומהטעמים המפורטים לעיל, אני דוחה את הבקשה.

ניתנה היום ה' בשבט, תשס"ג (8 בינואר 2003) בהעדר הצדדים.

ז. בוסתן
, שופטת








בשא בית משפט שלום 2535/02 אבו סולב סאלם, אבו סולב נאדיה נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם ב-ֽ 08/01/2003)