פסקי דין על אברהם יהושע | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

2410/01 בל     31/08/2003




בל 2410/01 אברהם יהושע נ' המוסד לביטוח לאומי




1
בתי הדין לעבודה
בל 002410/01
בית הדין האזורי לעבודה - חיפה
31/08/03

השופטת מרגלית פיקרסקי

בפני
:
נציג ציבור: יוסף הלפרין
התובע
אברהם יהושע

בעניין:

שמעון צור

ע"י ב"כ עו"ד
- נ ג ד -

הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
הדס אהרוני

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
1. בלילה שבין ה- 22.12.99 ל-23.12.99 , אושפז התובע בבית חולים "בני ציון" בחיפה, שם אובחן כי לקה באוטם שריר הלב.
התובע מייחס את האוטם בו לקה להתרגזות בלתי רגילה, שארעה בעבודתו, ועל כן תבע מהמוסד לביטוח לאומי
(להלן: "הנתבע"), להכיר באוטם בו לקה, כ"פגיעה בעבודה", כמשמעה בפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק"), ולשלם לו דמי פגיעה בגין אובדן כושרו לעבודה כתוצאה מכך.60221

2. הנתבע דחה את התביעה מהטעמים הבאים:
"1. עפ"י המסמכים שבידינו, לא הוכח קיום אירוע תאונתי כמשמעו בחוק
הביטוח הלאומי שאירע תוך כדי ועקב עבודתך, ואשר הביא להתפתחות
מחלתך בתאריך 23.12.99.
2. מבחינה רפואית לא הוכח קיום קשר סיבתי בין מחלתך לבין האירוע
הנטען.
3. מחלתך נובעת ממחלה טבעית והשפעת העבודה על הופעתה, אפילו אם
היתה כזו, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים." (מכתב דחיה
מיום 26.6.01).

מכאן- התביעה שבפני
נו.

3. אלה העובדות שאינן שנויות במחלוקת:
א. התובע, יליד 1951, הוא אחד השותפים בעסק עצמאי למזון מוכן בשם "מאמא נאש בע"מ" (להלן: "החברה" וגם "העסק").
החברה הוקמה בערך בשנת 1993.
ב. פרט לתובע עבדו בעסק גם אחיו, שהוא שותף בחברה, וגם בנו של התובע.
חלוקת התפקידים בעסק היתה כזו, שאחיו של התובע ובנו עסקו בייצור המזון, והתובע עסק בשיווק התוצרת לחנויות ומעדניות, לקוחות החברה.
ג. במסגרת עבודתו, כמשווק עבר התובע מלקוח ללקוח, קיבל הזמנות, סיפק סחורה וגבה תשלום עבורה. אזור עבודתו של התובע היה מחיפה עד נהריה.
שעות עבודתו של התובע היו מיום א' ועד יום ה' 6:30-16:00 וביום ו' 6:30-12:30.

4. התובע מייחס את האוטם בו לקה, לויכוח שהיה לו ביום 22/12/99 עם אחד מלקוחותיו, העד מיכאל פינטוך, בשל סחורה שהלקוח רצה להחזיר לו עקב היותה, לטענת הלקוח, לא טריה ומקולקלת.
הנתבע טוען, מנגד, כי לא הוכח קיומו של "אירוע חריג" כמשמעו בפסיקה, ועל כן דין התביעה להידחות כבר בשלב העובדתי.

5. לאחר ששקלנו את חומר הראיות בכללותו, העדויות, שתי ההודעות שנגבו מהתובע על ידי חוקר המוסד, והודעתו של העד פינטוך לחוקר המוסד, הגענו לכלל מסקנה כי הדין במקרה זה עם הנתבע, משלא הוכיח התובע להנחת דעתנו קיומו של "אירוע חריג" סמוך להופעת האוטם, כפי שנרחיב ונפרט להלן.

6. האם התקיים אירוע חריג בעניינינו?
כדי שאוטם שריר הלב יוכר כ"תאונת עבודה", על המבוטח להוכיח כי אירע לו בעבודתו אירוע יוצא דופן וחריג מבחינת המאמץ הגופני או הנפשי.
לשון אחר, על המבוטח לעמוד במבחן "האירוע החריג" או "המאמץ הבלתי רגיל", שאותו מיישם בית הדין, לשם קביעת קשר סיבתי בין עבודת המבוטח לבין הופעת האוטם, כפי שנפסק:
"כדי שנכיר באוטם שריר הלב כב'תאונת עבודה', יש להוכיח שהעורק נסתם על ידי קריש דם, אשר הופעתו היא תולדה של מאמץ מיוחד, נפשי או גופני, מוגדר בזמן ובמקום, שמקורו בעבודה. כשדרישה זו אינה מתקיימת, לא ניתן לומר כי העבודה גרמה לאוטם "התאונתי", ועל כן לא ניתן להכיר באוטם זה כ"תאונת עבודה".
כיצד יוכיח זאת המבוטח התובע? הרי מדובר בהתרחשות 'שאינה תוצאה של גורמים חיצונים הנראים לעין' . להקלת נטל זה נקבע בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה מבחן 'האירוע החריג'. כל שנדרש מן העובד, על פי מבחן זה, הוא להביא 'ראשית ראיה' לכך שאירע בעבודה אירוע שניתן לראותו ככזה הכרוך במאמץ מיוחד נפשי או גופני, והיה עלול לגרום לבוא האוטם או להחישו, הווי אומר: 'אירוע חריג' ביחס לנהוג ולרגיל באותו מקום עבודה, המסביר את בוא האוטם במועד זה ולא באחר..." (ההדגשות אינן במקור-ר' בג"צ 1199/92, 4118/92 אסתר לוסקי ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מז (5), 734- פיסקה 42 לפסק הדין).

יש להשוות, אם כן, בין אופי העבודה השגרתי של התובע לבין האירוע הנטען, ורק אם נגיע למסקנה כי אותו אירוע הוא אכן חריג ביחס לנהוג ולמקובל לגביו, ניתן להגיע למסקנה, כי הוכח קיומו של אירוע חריג המצדיק מינוי מומחה רפואי בשאלת הקשר הסיבתי.

7. בטופס התביעה שהגיש התובע לנתבע, ביום 4/10/2000 (נ/ 3), לא תיאר התובע כל אירוע בעבודה. במקום המיועד לתיאור הפגיעה בטופס התביעה נרשם:
"התקף לב, ובעקבותיו אושפזתי בבי"ח רוטשילד בתאריך 12/1/00. אושפזתי שוב עקב אוטם שריר הלב מקרה אשר קרה בעת היותי בסניף הבנק לשם הפקדת כסף" (נ/ 3).
התובע נחקר פעמיים על ידי חוקר המוסד. בפעם הראשונה נחקר ביום 22/11/00 (נ/ 1), ובפעם השניה, ביום 1/1/2001 (נ/ 2).
בכל אחת מהפעמים היתה גירסתו לגבי האירוע בעבודה, שונה.
בהודעתו הראשונה, שנגבתה כחודש וחצי לאחר שהגיש התובע את תביעתו לנתבע, היתה גירסתו, כדלקמן:

"בתאריך 23.12.99 בערך בשעה 14:00 היה לי ויכוח עם לקוח בקשר
לתשלום, לא זוכר את שם הלקוח הוא מסופר קרן היסוד ברוממה חיפה.
הויכוח היה אצלו בחנות נתתי לו סחורה פעם קודמת, הבאתי לו
חשבונית והוא לא רצה לשלם. לטענתו הסחורה לא טובה, אמרתי לו
תשלם והוא סרב אמרתי לו מדוע? הוא אמר שהסחורה לא טובה, לא
היו צעקות אלא ויכוח בדיבור..." (נ/1 עמ' 2 שורות 3-11).
לשאלת החוקר האם קרה בעבר שלקוח סרב לשלם ענה התובע:
"זה דבר שיגרתי. בד"כ יש כאלה שמושכים את הזמן ולבסוף משלמים."
(נ/1 עמ' 4 שורות 10-11)

כאשר שאל החוקר את התובע למה הוא מייחס את האוטם השיב התובע:
"הרופאים טוענים בגלל בעיה גנטית. אבא שלי גרמן ז"ל נפטר מסרטן
אך היה חולה לב..."(נ/ 1 עמ' 5 שורות 1-2).

עוד הוסיף התובע לגבי הויכוח:
"לא התלהטתי ולא יצאתי מגדרי זה לא סכום ששווה להתרגז בשבילו...מטבע
הדברים בעבודה עם לקוחות יש התרגזויות..." (נ/1 עמ' 5).

הנה כי כן, האירוע אותו מתאר התובע, הוא ויכוח בקשר לתשלום עם לקוח. התובע לא זכר כלל את שם הלקוח, ואישר שהויכוח לא גלש לצעקות. עוד הוסיף התובע ואמר לחוקר בהודעתו הראשונה, כי דבר שיגרתי הוא במסגרת העבודה, שלקוחות אינם משלמים, כי יש התרגזויות עם לקוחות, וכי לא היה משהו שונה ביום המקרה ולא בימים שקדמו למקרה (נ/ 1, עמ' 3).


בהודעה השניה לחוקר, המאוחרת יותר, מיום 1.1.01, מסר התובע גירסה שונה לאירוע הנטען:
"...זה היה באטליז שמחה ברח' החלוץ בעל הבית שמו מיכה הוא לקוח שלי
כבר הרבה שנים.
ש. מתי היה הויכוח?
ת. ב-22.12.99...
ש. מה היה באותו ויכוח באטליז שמחה, על מה הוא נסב?
ת. לא זוכר לפרטים. הוא רצה להחזיר סחורה לטענתו היא פגומה אמרתי
לו שהוצאתי הרבה סחורה ואף אחד לא התלונן, זה מה שהיה בגדול
פחות או יותר."
(נ/2 עמ' 1).
לשאלת חוקר המוסד, השיב התובע כי בויכוח עם מיכה מהאיטליז לא היו צעקות , ובתשובה לשאלה האם היה הויכוח הנ"ל שונה מויכוחים אחרים , הוא השיב:
"זה דומה לויכוחים קודמים שהיו..." (נ/2 עמ' 2 שורה 9).
הוסיף החוקר ושאל אותו:
"האם התעצבנת?", והתובע השיב: "בוודאי. התעקשתי לא לקחת את הסחורה ולא זיכיתי אותו. לא זוכר אם הוא כעס" (נ/ 2, עמ' 2).
עינינו הרואות, כי התובע השיב בפשטות כי התעצבן, אך לא הוסיף דבר, על התרגזות מיוחדת, או יוצאת דופן. הוא אף לא זכר, האם אותו מיכה כעס, אם לאו.

בתצהיר שהוגש על ידי התובע כעדות ראשית בבית הדין, "שיפץ" התובע את גירסתו. לדבריו, הויכוח עם מיכה ארך כ- 10 דקות, ו"הויכוח עלה לטונים גבוהים", וזאת בסתירה לדברים שמסר לחוקר ("לא היו צעקות"). כן הוסיף התובע והצהיר כי מעולם קודם לכן, לא קיבל "תלונה מלקוח או מרשת שיווק על כך שהסחורה שלי אינה טרייה" (סעיף 12 לתצהיר).

עולה מהודעותיו של התובע לחוקר, כי ויכוחים עם לקוחות אירעו לא אחת בחיי עבודתו
של התובע. בשתי ההודעות מתוארים שני אירועים שונים לגבי ויכוחים עם לקוחות אשר
הותירו כנראה רושם זהה על התובע, שכן אחרת לא היה מתבלבל ביניהם, מה גם שהתובע עצמו ציין כי ויכוחים עם לקוחות היו אירועים שגרתיים בעבודתו (ר' נ/1 עמ' 5
ונ/2 עמ' 2 שורה 9).
דברים אלו נתמכים גם בדבריו של הלקוח עצמו (מיכה פינטוך) לחוקר המוסד:
"שאלה-האם במסגרת קשרי המסחר ביניכם היו ויכוחים או חילוקי דעות?
תשובה-כן היו חילוקי דעות וויכוחים לא פעם אחת." (נ/4 עמ' 1 שורות 10-12).
עוד הוסיף מר פינטוך:
"היו לו הרבה ויכוחים פעם איתי פעם עם הבן שלי גיל כל הזמן זה היה על רקע של
סחורה פגומה..." (נ/4 עמ' 3 שורות 5-7).
הוסיף פינטוך ואמר לחוקר, כי לא פעם היה ויכוחים ביניהם על סחורה פגומה, כדבריו:
"...כן, היו חילוקי דעות וויכוחים לא פעם אחת. לדוגמא. לאחר שקיבלתי סחורה, יום למחרת היה ריח חמוץ, אז אמרתי לו שהסחורה לא טובה והוא היה מתעקש שהסחורה כן טובה. אני הייתי עומד על שלי והוא עומד על שלו. לעיתים נדירות הוא זיכה אותי וברוב הפעמים ספגתי את זה...".
מכאן, שויכוחים שהרקע להם החזרת סחורה פגומה, היו שיגרתיים במהלך קשרי המסחר שנמשכו תקופה ארוכה בין פינטוך לתובע.
פינטוך התייחס גם לויכוח הספציפי עליו מדובר, ואמר כי באותו מקרה, "היה בינינו ויכוח, הוא לא הסכים לקבל את הסחורה, אמר, תעשה מה שאתה רוצה והלך". פינטוך לא תאר ביוזמתו ויכוח נוקב או אגרסיבי ביניהם, ורק לאחר שאלות רבות הודה כי
מדובר בויכוח שהיה יותר חריף מהרגיל, אך מקריאת עדותו לחוקר במקשה אחת, ניתן להבין כי היה זה אחד מבין אותם ויכוחים רבים שהיו לו עם התובע, שהרקע להם, היה סחורה פגומה.
מכאן, שהגירסה ה"המשופצת" של התובע בבית הדין, אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של העד פינטוך לחוקר. התובע היה ער לסתירה זו, ובמהלך עדותו, ניסה ליישב את הדברים, כשהוא מתאר את האירוע כשונה ויוצא דופן משאר הויכוחים שהיה מנהל עם
לקוחותיו:
"ת. יש להבדיל בין התרגזות פה ושם לבין המקרה הספציפי שעליו דיברתי משום ששם
זה היה ממש עלבון אישי , מיכה פינטוך היתה לו הזמנה מעבר להזמנה השגרתית של
של גפילטע פיש...עצם העלבון שהוא ניסה להחזיר לי סחורה ואמר שהם היו
מקולקלות. אמרתי לו, לא יכול להיות, לא קיבלתי שום תלונה מכל הלקוחות שקיבלו מאותו סיר..." (עמ' 5-6 לפרוטוקול).
הוסיף התובע ואמר, בניגוד לדברים המפורשים שמסר מיכה פינטוך לחוקר המוסד, שבעבר לא קרה לו אף פעם שהתווכח עם פינטוך.
צר לנו לומר כי הסתירות הרבות מטילות צל כבד על אמינותו של התובע, ואין בידינו לקבל את גירסתו המאוחרת, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתצהירו ובעדותו לפנינו.
יש להעדיף את הגירסה המוקדמת יותר של המבוטח לגבי נסיבות האירוע, על פני גירסתו המאוחרת, שניתנה לצורך ההליך המשפטי. התובע נחקר פעמיים על ידי חוקר המוסד. בשני המקרים היו הגירסאות שונות בתכלית. גם על פי עדותו הראשונה, גם על פי עדותו השניה לחוקר, כשהוא משיח לפי תומו, בטרם היותו מודע להשלכות המשפטיות שיש לדבריו על תוצאות ההליך, אין מדובר בויכוח ששוכנענו לגביו כי היה חריג בעוצמתו, ושניתן לסווגו כ"אירוע חריג" (ר' עב"ל 104/99 ברדה גבריאל-המל"ל, סעיף 6 לפסק דינו של השופט פליטמן).
מעדותו לחוקר עולה כי ויכוחים עם לקוחות היו, לצערנו, מנת חלקו של התובע בחיי
היומיום בעבודתו . כפי שכבר נפסק: "חיי אדם עובד בן זמננו אינם מתנהלים, בדרך כלל,
על מי מנוחות. הוא אינו נתון בסביבה "סטרילית", חפה ממוקדי חיכוך ומתח...קיום
הרמוניה מושלמת ביחסי העבודה-הוא מטבע הדברים חיזיון בלתי נפרץ, וחיי העבודה
רציפים לעיתים מזומנות בתסכול, רגשות קיפוח, התרגזות וכעס, ברמה זו או אחרת. על
מנת שיוכר דחק נפשי כ"אירוע חריג" במשמעות ההלכה הפסוקה, צריך שיהא לו מימד
המעצים אותו באורח משמעותי לעומת דחק נפשי שיגרתי שהוא מנת חלקם של עובדים
במערכות העבודה." (ר' דב"ע נד/ 203-0 שלמה אברהמוביץ-המל"ל (לא פורסם, ההדגשות - הוספו).

בעדותו לחוקר, הודה התובע כי מצא לנכון להגיש תביעה "בגלל שזה קרה בזמן עבודה", וכי מעולם לא סיפר לאף רופא שטיפל בו על הויכוח (נ/ 1, עמ' 6).
התובע לא יכול היה להסביר מדוע בעדותו הראשונה לחוקר סיפר על ויכוח אחר, שהיה קשור לבעית תשלום של לקוח, ורק מאוחר יותר נזכר כי האוטם אובחן בו לאחר הויכוח שהיה לו עם פינטוך. גם לגבי ויכוח זה, שהיום, בדיעבד הוא מייחס לו את בוא האוטם, הוא סיפר כי ויכוח זה "דומה לויכוחים קודמים שהיו" (נ/ 2, עמ' 2).
הגיוני, אם כן להסיק, כי הויכוח אותו הזכיר התובע בעדותו הראשונה לחוקר, השפיע עליו לא פחות (ואולי יותר), מהויכוח שהיה לו עם פינטוך. עובדה, שהתובע כלל לא זכר ויכוח זה שעה שנחקר על ידי החוקר לראשונה.
גם במסמכים הרפואיים אין כל ציון או רמז להתרגזות חריגה שהיתה מנת חלקו בסמוך לבוא האוטם.
בבית החולים היה מאושפז מיום 23.12.99 ועד 29.12.99.
בסיכום המחלה נכתב:
"בן 49, התקבל ליחידה בשל כאבים בחזה מלווים עם שינויים בא.ק.ג
בקיר קדמי. בתרשים א.ק.ג החולה הועבר ליחידה. ברקע יתר לחץ דם,
השמנת יתר, מטופל בקונברטין." (נ/5).

במכתב השחרור ממחלקת טיפול נמרץ לב, נכתב:
"בן 48- כשעה טרם קבלתו לiccu חש כאבים לוחצים...
בתרשים א.ק.ג באמבולנס נצפו שינויים מתאימים לאוטם חריף בשריר
הלב בדופן קדמי. החולה הועבר ישירות לטיפול נמרץ לב.
גורמי סיכון: יתר לחץ דם, השמנת יתר." (נ/5).

כפי שאנו רואים התובע לא הזכיר כלל התרגזות קשה בסמוך לאוטם בו לקה, ואף מסר כי כאביו החלו כשעה טרם קבלתו (בלילה שבין 22/12/99 ל - 23/12/99), בעוד שהוא הצהיר כי חש כאבים בחזהו כשיצא מאיטליזו של מיכה פינטוך (סעיף 14 לתצהיר).
מכל הטעמים הנ"ל, במצטבר, הגענו לכלל מסקנה, כי לא הוכח קיומו של אירוע חריג, או דחק נפשי יוצא דופן, שאירע לתובע תוך כדי העבודה בסמוך למועד בו לקה באוטם.

אשר על כן- דין התביעה להדחות.
ניתן היום באב, תשס"ג ( באוגוסט 2003) בהעדר הצדדים.
יוסף הלפרין
נציג ציבור

מרגלית פיקרסקי
- שופטת









בל בית דין אזורי לעבודה 2410/01 אברהם יהושע נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 31/08/2003)