פסקי דין על כהן אלעד | פסקי דין על כהן אלי | פסקי דין על דוד חי אברהם | פסקי דין על ארחה חב' ישראלית לביטוח |

5771/94 א     16/09/2001




א 5771/94 כהן אלעד, כהן אלי נ' דוד חי אברהם, ארחה חב' ישראלית לביטוח בע"מ




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום ירושלים
א
005771/94


לפני:
כב' השופטת בלהה כהנא



20/09/01






1 . כהן אלעד


2 . כהן אלי
בעניין:

התובע



ע"י ב"כ עוה"ד גנסין




נ ג ד





1 . דוד חי אברהם


2 . ארחה חב' ישראלית לביטוח בע"מ



הנתבעים



ע"י ב"כ עוה"ד בריק






פסק דין

התביעה שבנדון מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975
(להלן:"החוק").

1.
התובע יליד 1988 נפגע בתאונת דרכים שארעה ביום 20.03.98, בהיותו כבן 3.5 שנים, אין
חולק על החבות המחלוקת היא בשאלת הנזק
.

בגיליון חדר מיון תואר "נחבל בתאונת דרכים, הולך רגל, הרכב נסע לאט אך היה מתחת לגלגלים לא איבד הכרה או הקיא". במיון אובחן שהתובע סובל מפצעי שפשוף בפני
ם, הפצעים נתפרו והתובע שוחרר עם המלצה לחיטוי הפצעים והוצאת תפרים. לכתב התביעה צורף גיליון חדר מיון ומסמך אחד נוסף מיולי 92' חתום ע"י אריה גרין, מטפל במרפאה לבריאות הנפש.

2.
שלושה מומחים מונו לבדיקת התובע, פרופ' וכסלר, מומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית, ד"ר גלילי ויסטוך, פסיכיאטרית ובהמלצתה מונה גם פרופ' שטינברג כמומחה בתחום הנוירולוגי.

פרופ' וכסלר
קבע לתובע 2% נכות בגין הצלקות.

בפרוטוקול הדיון שנערך כחמש שנים לאחר שהתובע נבדק ע"י פרופ' וכסלר תואר "מראה לבית המשפט את הצלקות מצביע על צלקת קטנה ליד האף בצבע העור, וצלקת קטנה מאד ליד השפה שקשה להבחין בה" (עמ' 12 לפרוטוקול).
ד"ר גלילי ויסטוך
בדקה את התובע לראשונה בפברואר 96' ובסיכום חוות דעתה היא כותבת:
"אלעד נפגע ע"י מכונית כשהיה בן שלוש וחצי שנים. מאז יש שנויים בהתנהגותו המקשים על תפקודו בבית ובגן. מקור השינוי כפול
–
תסמונת פוסט טראומטית שהייתה בשיאה בחודשיים שלאחר התאונה, והפרעה רגשית התנהגותית שנובעת כנראה מהתמודדות חלקית בלבד עם הרגרסיה של אלעד"
ד"ר גלילי ויסטוך המליצה על ביצוע מבחנים נוירופסיכולוגיים, על טיפול פרטני לתובע והוריו וכן היא קבעה לתובע 10% נכות זמנית לשנתיים והמליצה על בדיקה נוספת כעבור פרק זמן זה.
ביולי 99' נבדק התובע בשנית ע"י ד"ר גלילי ויסטוך ובסיכום חוות דעתה היא כותבת:
"אלעד היום בן עשר שנים. נפגע לפני שש שנים בתאונת דרכים. על פי האבחונים הלימודי והנוירופסיכולוגי הוא סובל מליקויי למידה ומהפרעות ריכוז וקשב. אין לדעת אם בעיות אלו הן תוצאה של התאונה. יש להדגיש שאין עדות לפגיעה מוחית בתאונה. הוא אמנם קיבל מכה בראש
–
בפני
ם, אולם לא היה אבדן הכרה ולא היו ממצאים פתולוגיים בבדיקות הדמיה של מערכת העצבים המרכזית. המלצתי בחוות הדעת המקורית לשתף הערכה של מומחה לנוירולוגיה של הילד על מנת להחליט בסוגיה זו. שילובו במסגרת חינוך מיוחד הולמת ומשפרת את תפקודו. מבחינה רגשית יש שיפור במרבית המדדים. השיפור הושג הודות לטיפול שקיבלו הילד והוריו. ממשיכים עדיין קשיים רגשיים והתנהגותיים בעוצמה קלה יותר ויש מקום להמשך פגישות טיפוליות על פי הצורך לביסוס ושימור ההישגים, אפשרות כזו תוודא שבכניסתו לגיל ההתבגרות לא תהיה נסיגה התנהגותית ו/או רגשית. איני רואה מקום לפסוק נכות פסיכיאטרית כיום לאור העוצמה הקלה של הסימפטומים".

פרופ' שטינברג
בדק את התובע בנובמבר 99' והוא כותב בסיכום חוות דעתו: "החבלה הייתה קלה ללא אבדן הכרה, ללא חסר נוירולוגי בבדיקה ובהדמיה. במשך השנים נצפו קשיים התנהגותיים ותפקודיים שונים במסגרות החינוכיות וכיום נותרו חסרים קלים בתחומים אלו. הבדיקה הנוירולוגית תקינה אז ועתה, אם כי יש לציין היקף ראש קטן (בגבול הנמוך ביותר של הנורמה) שבוודאי איננו תוצאה של תאונת הדרכים הנדונה".

3.
כפי שיתואר להלן מצבו של התובע היום אינו טוב ואולם כל המומחים, ד"ר גלילי ויסטוך, פרופ' שטיינברג וד"ר קליימן שביצעה את ההערכה הנוירופסיכולוגית סבורים שלא ניתן לקשור את בעיותיו של התובע וליקויי הלמידה מהם סובל לתאונה. ד"ר קליינמן סבורה ש"לא ניתן לקבוע אם ובאיזו מידה הקשיים האורגניים של אלעד וקשיי למידה הנם התפתחותיים או תוצאה של חבלה עקב התאונה. עם זאת אין ספק שהפגיעה הפוסט טראומטית, הקשיים ההתנהגותיים שהתעוררו בעקבותיה וחוסר הטיפול ההולם בהם תרמו להחרפת הקשיים".

ב"כ התובע סבור שהמומחים נתפסו לכלל טעות, חצי הביקורת שלו מופנים בעיקרם לד"ר גלילי ויסטוך, אשר לדעתו, התעלמה מהעובדות ומהמציאות. בסכומיו מבקש ב"כ התובע שבית המשפט ישתמש בסמכות הנתונה לו, בהיותו פוסק אחרון גם בעניינים שברפואה ויקבע שלתובע נותרה נכות בשיעור 20% ולמצער בשיעור 10%.

ב"כ הנתבעת, מנגד, סבור שחוות דעת המומחים מבוססות, מה שאינו מבוסס הן תלונות הוריו של התובע אשר אין לייחס להן כל אמון וכמשל הוא מביא את תיאורי הוריו של התובע לגבי הצלקות, תיאורים מהם משתמע שמדובר בצלקות גדולות, מכערות ובולטות, תיאור שאינו נכון ואינו מתיישב עם קביעת המומחה ואם תיאור בית המשפט את הצלקות.


כפי שהובהר כבר לעיל, התובע לומד במסגרת החינוך המיוחד, הוא החל לימודיו בכתה א' רגילה ואולם נמצא שאיננו מתאים והוא הועבר למסגרת של החינוך המיוחד, אך בכך לא סגי, מסתבר שהתובע סובל מבעיות התנהגותיות קשות כך בדו"ח שנכתב ע"י יועצת בית הספר, נ/2, נכתב שלתובע קשיים התנהגותיים רבים הוא "מתקשה לקבל את חוקי הכתה ותקנון בית הספר, מרבה לצעוק באמצע השיעור, להשמיע קולות, נביחות, לכעוס על חברים, לקום "לטפל" בהם באמצע השיעור
…
ילד בעל יכולת לימודית גבוהה עם לקויי למידה קלים שללא הבעיה ההתנהגותית ניתן היה לשלבו בבית ספר רגיל".

המורה של אלעד בשנתיים האחרונות הייתה הגב' דזימיטרובסקי והיא העידה שלתובע יש "המון בעיות התנהגות ויש לו לקויי למידה, מה שבלט יותר
היו בעיות התנהגות ובעיות רגשיות, בהתחלה לא שיתף פעולה והיה מתפרץ מכה ומקלל, שובר חלונות עד מקרים שילדים כמעט הובאו לבית חולים בגלל שפצע אותם, ההתנהגות שלו גם לא צפויה, יום אחד יכול להגיע מחייך ולשתף פעולה וכעבור שעתיים ישנה את מצב רוחו יעלה על שולחנות, יזרוק חפצים וכו'
…
ביחס לאחרים הוא היה בין הבעייתיים בכיתה, היו לו המון התפרצויות רגשיות, הוא לא משתף פעולה, אני יכולה לשאול אותו והוא לא משתף פעולה, לעיתים הוא כעס עלי מקלל גם אותי והסתגר בתוך עצמו
…
" (עמ' 1 לפרוטוקול מיום 28.03.01) .

אביו ואמו הצהירו בתצהיר עדותם שהתנהגות התובע חריגה, הוא מפחד מאירועים משפחתיים ולא מוכן לבוא עימם, הוא מרביץ לחבריו בכתה ולאחיו בבית, איננו מקבל את מרות המורה, הוא צועק ומשמיע קולות.
בפרוטוקול מתארת אמו את שארע בבית המשפט: "היום במהלך הדיון ראינו את זכוכית החלון שבורה בבית המשפט וידו פצועה וכששאלתי אותו מה קרה אמר סתם כך ולא היה לו הסבר השתעמם ואז שבר את הזכוכית, לפני שנכנסנו לאולם הוא ירד ועלה מהספסל כמה שהסברתי לו שזה בית משפט ואסור להרעיש אי אפשר להשתיקו, בהתחלה ישב כמה דקות בשקט ורגוע ואז החלה ההשתוללות על הספסל" (עמ' 9 לפרוטוקול).

ב"כ הנתבעים איננו חולק על התיאור שהובא לעיל, מפאת שלא ניתן לחלוק עליו, הואיל והתיאור ניתן בזמן אמת שכן הדבר הודע לבית המשפט ברגע שהדבר קרה ואכן החלון היה שבור, אך הוא טוען "הנתבעים יטענו כי שבירת החלון בבית המשפט אותה מדגיש ב"כ התובע בסיכומיו אין בה כדי להעיד דבר וחצי דבר על מצבו של התובע, שכן המדובר בילד אשר מטבע הדברים נוהג להשתולל ולבצע מעשי קונדס ככל הילדים" (עמ' 13 לסיכומים).

האמנם??

גם לבית המשפט ניתנה הזדמנות להתרשם מהתובע שהגיע מחופה כמעט כולו בכובע שאין רגילים ללבשו, אלא מחוץ לבית וביום גשום וקר במיוחד ואמו העידה בהקשר זה שכל בקשותיה לתובע שיסיר את הכובע עלו בתוהו, בית המשפט גם ניסה לשאול את התובע שאלות אך לא זכה לכל מענה וכך תואר הדבר לפרוטוקול: "בית המשפט מנסה ארוכות לתקשר עם התובע אך התובע איננו משתף פעולה" (עמ' 13 לפרוטוקול). בעת מתן עדותו היה התובע, כבן 12 שנים ואיני סבורה שיהא מי שיאמר שהתנהגות שכזו סבירה לגיל שכזה, אני מכל מקום, איני סבורה כך.

4.
שאלת הקשר הסיבתי לתאונה אינה פשוטה כלל ועיקר, מחד, בפני
נו קביעות של שלושה מומחים שאינם יכולים לקבוע קשר סיבתי בין מצבו של התובע לבין התאונה וקביעותיהם יש להם על מה שיסמכו, פרופ' שטינברג הבהיר שהתובע לא נפגע בתאונה בראשו וכל הבדיקות שנעשו לו הן בזמן התאונה והן בזמן הבדיקה שנערכה על ידו שנים לאחר התאונה היו תקינות.
ד"ר גלילי ויסטוך העידה בהסתמך על בדיקתה היא ובהסתמך על הבדיקה הנוירופסיכולוגית שלקויי הלמידה מהם סובל התובע
לא ניתן לקשור אותם לתאונה מאחר והוא לא נחבל בתאונה בראשו, ד"ר גלילי ויסטוך גם הבהירה שבעת התאונה היה התובע כבן שלוש וחצי שנים והתחום המדובר, היינו כל הקשור ליכולות הלמידה לא נבדק עדיין, לפיכך העדר תיעוד על בעיות אינו מלמד שהן לא היו קיימות, אמנם
בגיליון טיפת חלב נרשם שהתפתחות התובע תקינה, אך כפי שהיא הבהירה בדיקה זו נועדה לבחון חריגות בולטות, לא מן הסוג הנדון, אין זו בדיקה היכולה לגלות בעיות של ליקויי למידה.
ההסבר שנתנה ד"ר גלילי ויסטוך לכך שליקויי הלמידה של התובע אינם תוצאה של
התאונה מקובל עלי, כפי שהובהר גם בחוות דעתו של פרופ' שטינברג התובע לא נחבל בראשו, אין לו ולא הייתה לו כל בעיה נוירולוגית ואם כך אין לקשור את לקויי הלמידה לתאונה, העובדה שאחיו של התובע לומדים במסגרת החינוך הרגיל, אינה מעידה שהבעיות של התובע אינן בשל גורם חיצוני כפי שטוענים הוריו של התובע.
שונה הדבר בכל הנוגע לבעיה הרגשית התנהגותית של התובע, לעניין זה הסבריה של ד"ר גלילי ויסטוך לא התירו את הספיקות, אין חולק שהתובע אובחן כסובל מפוסט טראומה עקב התאונה, המומחית עצמה קבעה כך בחוות דעתה הראשונה וכזכור היא קבעה לתובע בגין כך נכות של 10% למשך שנתיים, הדבר עולה גם בבירור מהמסמך שנחתם ע"י מר אריה גרין, בפתח המסמך שכותרתו "סיכום התערבות פוסט טראומטית" נכתב על ידו "אלעד הופנה עם הוריו לתחנה במאי 1992 בעקבות תאונת דרכים שעבר בפורים, חודשיים לפני כן. הוא הופנה עם סימפטומים שהופיעו לאחר התאונה והלכו והחריפו: התפרצויות זעם קשות וקשיים ניכרים באינטראקציה עם הוריו ואחיו וחזרה לדפוסי התנהגות ינקותיים כמו: דיבור בהברות לא ברורות ונהמות והפסקת השימוש במילים. חזרה להרטבות יום ולילה לאחר שנגמל שנה לפני כן, חזרה לבקבוק ואכילה רק ממנו ורק דייסה ואינו מוכן להביט בעצמו במראה".

בחוות דעתה המשלימה כתבה המומחית "מדברי ההורים ומבדיקות מתברר שיש התקדמות בכל המדדים הרגשיים, יש ירידה עד כדי העלמות של פחדים פוסט טראומטיים כפי שהתבטאו בחשש ממכוניות וכו'. יש שיפור באיכות השינה, אין הרטבה לילית ואין אנקופרזיס. הוא נמנע משימוש בשירותים במקומות ציבוריים. יש לו עדיין פחדים מכלבים, בעיקר פוביה שיכולה להיות התקה של חרדות מהתאונה. כמו כן הוא חושש מלינה מחוץ למסגרת הבית. ביחסים במשפחה יש שיפור הן ביכולת הוריו להתמודד עמו והן ביכולתו לשלוט על התנהגותו. יחד עם זאת ממשיכים קשיים חברתיים והוא עדיין מעדיף חברים הצעירים ממנו"

הסיבה אפוא שהמומחית לא קבעה לתובע נכות היא השיפור שחל בכל הכרוך בבעיות התנהגותיות רגשיות שהיו לו, כך היא כתבה בחוות דעתה וכך היא העידה, בעדותה היא חזרה ואמרה שהוריו דווחו לה על שיפור. אמו של התובע אישרה שאכן אמרה למומחית שחל שיפור ואולם לדבריה מדובר בשיפור מועט ביותר וכל אימת שיש שיפור הם מתלהבים כל כך ומקווים שהכל ישתנה לטובה ובהתלהבותם הם שיתפו את המומחית. ב"כ הנתבעים מבקש את בית המשפט שלא לייחס אמון לדברים מגמתיים אלו, לטענתו, דברים אלו הם חלק ממסכת אי אמירת האמת של הורי התובע.

טענה זו איננה מקובלת עלי, לא זה היה הרושם שהותירו בי הורי התובע, מעבר לכך, עדותם נתמכה תמיכה של ממש בדברים שהתרחשו בבית המשפט ובהתרשמות הבלתי אמצעית של בית המשפט מהתובע. התובע כבן 12 שנים ותגובתו לפניות בית המשפט אליו לא היו תגובות סבירות לגבי ילד בן גילו, כפי שתואר לעיל, כל ניסיונות בית המשפט לתקשר עמו לא עלו יפה, עדות ההורים נתמכה גם תמיכה של ממש בעדות מורתו של התובע שמתאורה כפי שבחלקו צוטט לעיל, עולה שהתנהגותו רחוקה מלהיות נורמטיבית וזאת תוך בידוד הבעיה של קשיי למידה מהן סובל ואשר נקבע לגביהם שאין להם קשר לתאונה.
המומחית סבורה הייתה שהתובע סובל מפוסט טראומה אך סבורה
שהסימפטומים חלפו בעיקרם ואלו שנותרו הם בעוצמה קלה שאינם מצדיקים קביעת נכות ולכן היא לא קבעה נכות צמיתה, מסקנה זו אינני יכולה לקבל, אינני שותפה לדעת המומחית שהסימפטומים שנותרו לתובע הם דלים מכדי מתן נכות, הסימפטומים שנותרו ותוארו לעיל, לדעתי, הם ממשיים, לא ניתן בשום אופן לומר לגביהם שהם בעוצמה קלה, ולפיכך דעתי היא, שיש לקבוע לתובע נכות לפחות בגובה של 5% וכך אני קובעת.
רבות חשבתי על העניין ואודה ואומר שגם המחשבה של מנוי מומחה נוסף חלפה בראשי אלא שלאחר שהרהרתי בה דחיתי אותה ואבהיר. אין לי ספק שהמומחית בתיק דנן דעתה לא הייתה קלה, בטרם שהיא גיבשה מסקנתה היא נעזרה במבדקים נוירופסיכולוגים, היא המליצה לבית המשפט למנות נוירולוג על מנת להתיר כל ספק ביחס לשאלה אם התובע נפגע פגיעת ראש, המומחית גם בדקה את התובע פעמיים ורק לאחריהם ורק לאחר עבור זמן מהתאונה גיבשה דעתה הסופית, המומחית עקבה למעשה אחר התובע והשפעת התאונה עליו משך כארבע שנים. איני יכולה אפוא לומר שהמומחית לא ביצעה את הבדיקות הראויות, איני יכולה לומר שהמומחית לא הקדישה תשומת לב או מחשבה מספקת לעניין, איני יכולה למעשה למצוא דופי בהתנהגות המומחית ואם כך הדבר אין סיבה שאפסול חוות דעתה.
סברתי גם שאין מקום למנות מומחה נוסף הואיל וכפי שתואר לעיל, בתיק דנן המתנהל כבר שנים רבות, למעלה משבע שנים, נעשו בדיקות רבות וניתנו חוות דעת רבות ובשלן נמשך הדיון זמן כה רב, לא נראה היה לי לנכון להתחיל בסדרת בדיקות נוספת, נראה היה לי שבנתונים אלו יש לסיים התדיינות זו, ברם, כאמור, סבורה אני במסגרת הסמכות הנתונה לבית המשפט להיות הפוסק האחרון גם בשאלות שברפואה יש
לקבוע שלתובע נכות בשיעור של 5% (ראה ע"א 2160/90 רז נ' לץ ואח', פ"ד מז (5) 174,171).
ב"כ הנתבעים הפנה את בית המשפט לרע"א 8288/00 קרנית נ' סאמי (לא פורסם)
ובהסתמך עליו הוא טוען שבית המשפט לא יכול לפסוק נכות אא"כ הוכח קשר סיבתי של 51% לתאונה, מה שלא הוכח במקרה הנדון, לטענתו. סבורה אני שאין הנדון דומה לראיה, בעניין סאמי הנ"ל המומחה קבע פוזיטיבית שהתובע סבל עובר לתאונה מהבעיות אותן ניסה לקשור לתאונה ושלל מכל וכל קשר סיבתי שלהן לתאונה, בענייננו כמפורט בהרחבה לעיל, המומחית לא שללה קשר סיבתי בין הסימפטומים הרגשיים התנהגותיים לתאונה, להיפך, אלא שהיא סברה שעצמתם נמוכה מכדי להקנות נכות ואולם הראיות שבאו בפני
שכנעו אותי שלא לקבל הערכה זו שלה.
משקבעתי לתובע נכות של 5%, שאין ספק לגביה שהיא תפקודית, אני פוסקת לו פיצוי לעתיד בגין אבדן כשר השתכרות בסכום של 65,000
₪ .

5.
נזק מיוחד

עקב התאונה הפסידו הוריו של התובע ימי עבודה, הם צירפו אישורים המעידים על הפסד העומד כיום על סכום של כ- 6,000
₪ וסכום
זה אני מוצאת לפסוק להם.
הוגשו קבלות בסכום העומד כיום על 3,250
₪, יש לפסוק סכום נוסף בגין הוצאות נסיעה סה"כ אני פוסקת בגין הוצאות 4,000
₪ .

נזקים נוספים לא הוכחו.

אין לנכות תשלום תכוף אשר הועבר ישירות לידי ד"ר קליינמן הרופא המטפל.

6.
סוף דבר


מכל הנאמר לעיל אני פוסקת לתובע כדלקמן:

6.1
בגין הנזק הלא ממוני
20,334
₪ .

6.2
בגין הנזק המיוחד
10,000
₪ .

6.3
בגין אבדן כשר השתכרות
65,000
₪ .


בנוסף תשא הנתבעת בהוצאות התובע, לרבות בהחזר תשלום שכ"ט פרופ' שטינברג שמונה בהמלצת ד"ר גלילי ויסטוך
ובשכ"ט ב"כ בשיעור 13% מהסכום שנפסק לתובע.

מתוך הסכום שנפסק לתובע, סכום של 85,00 ₪
יופקד בחשבון חסכון שייפתח על שם התובע. לא ניתן יהיה למשוך הכספים עד הגיע התובע לגיל 18 .
ב"כ התובע אחראי לביצוע האמור לעיל.

ניתן היום כ"ח באלול, תשס"א (16 בספטמבר 2001) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

בלהה כהנא
, שופטת







א בית משפט שלום 5771/94 כהן אלעד, כהן אלי נ' דוד חי אברהם, ארחה חב' ישראלית לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 16/09/2001)