פסקי דין על כץ אליעזר | פסקי דין על כץ איילה | פסקי דין על א.כץ א ואח' |

70846/02 עמק     10/07/2003




עמק 70846/02 מדינת ישראל נ' כץ אליעזר, כץ איילה, א.כץ א בע"מ ואח'




בעניין:
7



בתי המשפט

בית משפט השלום רמלה
עמק070846/02

בפני
:
כב' השופטת לבנה צבר
תאריך:
15/07/2003





בעניין:
מדינת ישראל





המאשימה


נ
ג
ד




1 . כץ אליעזר

2 . כץ איילה
3 . א.כץ א בע"מ
4 . ק .ד .י. ר בע"מ
5 . רייחבך יוסף
6 . קונין דוד





נאשמים

החלטה


1.
כנגד הנאשמים הוגש כתב אשום המייחס להם בצוע עבירה לפי סעיפים 145 ו-204 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"). זאת בשל כך שלטענת המאשימה הם עושים שמוש חורג במבנים נשוא כתב האשום. לנאשמים 1 ו-4 מייחסת המאשימה גם בצוע עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה וזאת בשל כך שהם לא מלאו אחר הוראות גזר הדין שניתן בתאריך 5.10.00 על ידי כבוד השופטת פרנקל לפיו היה עליהם להרוס את המבנים נשוא כתב האשום ולהפסיק השמוש בהם, תוך 12 חודשים מיום מתן גזר הדין, אם בתום תקופה זו לא ינתן להם היתר כדין.

2.
בפתח ישיבת ההקראה העלה הסנגור טענה מקדמית, לפיה אין הועדה המחוזית רשאית להגיש כתב אשום אלה בכפוף לתנאי שבסעיף 28 לחוק התכנון והבניה, תנאי שלטענתו לא התקיים במקרה דנן. הסנגור סומך טענתו זו על ההחלטה שנתנה על ידי כבוד השופטת נצר בת.פ. (באר שבע) 002048/02; ת.פ. (באר שבע) 002050/02 בתאריך 23.3.03 (להלן: "ההחלטה"). הסנגור מבקש לילך בעקבות ההחלטה בה הורתה כבוד השופטת נצר על מחיקת שני כתבי האשום בתיקים נשוא ההחלטה, לאחר שקבלה הטענות שהועלו הן
לענין סמכותו של התובע, שם, לחתום על כתבי האשום, והן לענין סמכותה של הועדה המחוזית לתכנון ובניה, מחוז הדרום להגיש את כתבי האשום.
יאמר מיד - דין הטענה להדחות.

3.
על פני הדברים - קיימים שני הבדלים בסיסיים קיימים בין המקרה דנן לבין המקרה נשוא ההחלטה:

הראשון - כתב האשום הוגש במקרה דנן ע"י מדינת ישראל
ולא ע"י הועדה המחוזית והוא נחתם ע"י עו"ד בונה כ"ב"כ היועמ"ש לממשלה". ברור לחלוטין, שהמאשימה אינה הועדה המחוזית לתכנון ובניה, מחוז המרכז (להלן: "הועדה המחוזית") אלא המדינה שלה נתונה סמכות התביעה. העובדה שבכותרת כתב האשום צויין בסוגריים שמה של הועדה המחוזית אינה הופכת את הועדה המחוזית למאשימה, אלא היא אך באה לציין ולהבהיר שהועדה המחוזית היא זרועה הארוכה של המדינה לצורך הענין שכן הבניה והשמוש נשוא כתב האשום נמצאים במרחב התכנון של הועדה המחוזית - הא ותו לא!

השני -
לעו"ד בונה להבדיל מעוה"ד שיצג את התביעה בתיקים בהם נתנה ההחלטה יש הסמכה מהיועץ המשפטי לממשלה לפעול לא רק לפי סעיף 12(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982 (להלן: "החסד"פ"), אלא גם מכח הוראת סעיף 258 לחוק התכנון והבניה. משמע, עו"ד בונה הוסמך גם להגיש כתבי אשום בעבירות לפי חוק התכנון והבניה. מכאן המסקנה הברורה: עו"ד בונה מוסמך גם מוסמך לחתום על כתב האשום.

4.
וכאן אנו באים לשאלה השניה, היא שאלת הסמכות להגיש את כתב האשום. שאלה זו מתבקשת, לנוכח הוראת סעיף 28 לחוק התכנון והבניה, הקובעת כהאי לישנא:

"(א) הועדה המחוזית רשאית להורות בכתב לועדה המקומית לעשות את כל הדרוש למילוי התפקידים המוטלים על הועדה המקומית בחוק זה או על פיו, הן בדרך כלל והן בקשר למקום מסוים.

(ב) לא קיימה הועדה המקומית הוראה או דרישה של הועדה המחוזית מכוח חוק זה, ... רשאית הועדה המחוזית לעשות בעצמה את כל הדרוש לביצוע ההוראה או הדרישה על חשבון הועדה המקומית ובמקומה...; לענין זה יהיו לה כל הסמכויות של הועדה המקומית, ומה שתעשה יראו כאילו נעשה על ידי הועדה המקומית".


לכאורה, אין הועדה המחוזית רשאית להגיש כתב אשום אלא לאחר שפנתה

בכתב לועדה המקומית הורתה לה ודרשה הימנה להגיש כתב אשום וזו האחרונה לא מלאה אחר ההוראה והדרישה. על פני הדברים הטענה שובה את האוזן, מה גם שהיא מסתמכת על ההחלטה. הלכה למעשה - אין בה ממש. נבאר:

ראשית, טוען עו"ד בונה שהליך זה התקיים במקרה דנן - והוא מפנה לנספח השלישי לתשובת המאשימה, שהוא סיכום פגישה שהתקיימה בתאריך 7.11.02 בועדה המקומית לתכנון ובניה לודים (להלן: "הועדה המקומית"), לפיה הוסכם - על דעת הועדה המחוזית והועדה המקומית שבמשק מספר 15 הוא המש בו לטענת המאשימה התבצעו העבירות נשוא כתב אישום זה, תטפל הועדה המחוזית. מסמך זה אמנם אינו מלמד על כך שהיתה פניה של הועדה המחוזית אל הועדה המקומית וכי זו לא מלאה אחר הדרישה לפעול נגד הנאשמים דנן ואולם יש בו כדי ללמד על כך
שבין הועדה המחוזית לבין הועדה המקומית היה סיג ושיח כלשהו בטרם החליטה הועדה המחוזית לפעול להגשת כתב האישום דנן.

שנית - הטענה מתעלמת מהעובדה שהועדה המחוזית משמשת - בכתב האשום - אך כזרועה הארוכה של המדינה, דהיינו: אמצעי טכני - בצועי - ותו לא, והמדינה בוודאי אינה כפופה לתנאיו של סעיף 28 לחוק התכנון והבניה, אלא היא שואבת את סמכות הפעולה שלה מהוראות החסד"פ אשר אינו קובע תנאי סף כאלה ואחרים אותם על המדינה למלא בטרם תפעיל סמכויותיה.

זאת ועוד - ובכך העיקר - ההחלטה למעשה מתעלמת מקביעותיו של בית המשפט המחוזי בפסק הדין בע"פ(חיפה)
105/97; ע"פ(חיפה) 75/97, לאמר:
"אני סבור שיש לדחות את טענת המערערים, כאילו כתב האישום בטל מחמת שהוגש בחוסר סמכות. סעיף 11 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב - 1982
קובע כי: "המאשים במשפט במשפט הפלילי הוא המדינה והיא תיוצג בידי תובע שינהל את התביעה". סעיף 12 לחוק זה אומר כי התובעים הם, בין היתר, "היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו...", וכן "מי שהיועץ המשפטי לממשלה הסמיכו להיות תובע, דרך כלל, בסוג של משפטים, בבתי משפט מסוימים או למשפט מסויים".
וכן: "לא נראה לי שהוראת סעיף 28 לחוק התכנון והבניה, כנוסחו בעת הגשת כתב האישום (לפני תיקון מס' 43), לא כל שכן היום, יש בה כדי להגביל במשהו את סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה לפעול בשם המדינה ולהגיש באמצעות נציגיו כתב אישום בכל מקרה בו הוא מוצא לנכון, לרבות שעה שהוועדה המקומית אינה עושה זאת לגבי מקרקעין שבתחום שיפוטה".

בכך דחה בית המשפט המחוזי את אותה טענה מקדמית שהועלתה גם בפני
בית משפט השלום בבאר שבע, וגם במקרה דנן, תוך שהוא מבהיר ומנמק מדוע נדחת הטענה. בנסיבות אלה אין כל בסיס לקביעה בהחלטה לפיה בית המשפט המחוזי הסתפק באמירה סתמית.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בר"ע שנידונה ברע"פ 4057/97 אסלן ואחרים נ. מדינת ישראל
ובפסק הדין שניתן בתאריך 27.5.99 קבע בית המשפט העליון
שהענין האחד והיחיד מתוך הבקשה שיש להעתר לו, הוא ענין דחית ביצוע צו ההריסה עליו הורה בית משפט השלום (שעל גזר דינו הוגש הערעור לבית המשפט המחוזי, שעל קביעותיו עמדנו לעיל). מכאן, שלמעשה קביעותיו אלה של בית המשפט המחוזי אושרו - מכללא - על ידי בית המשפט העליון, ובכך הפכו קביעות אלה ממנחות למחייבות ולפיכך עלינו
לילך בעקבותיהן ולא בעקבות ההחלטה!

5.
המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל היא ברורה: המדינה שהיא המאשימה
מוסמכת
היתה להגיש את כתב האשום דנן באמצעות התובע, בתוקף הסמכתו הכפולה עליה עמדנו לעיל, וכאשר הועדה המחוזית משמשת ככלי הטכני להגשת כתב האשום והכל מכח סמכותה על פי החסד"פ ומבלי שתצטרך למלא אחר הוראות סעיף 28 לחוק התכנון והבניה.


סוף דבר - הטענה נדחת.

6.
בשולי הדברים יצויין, שהסניגור העלה טענות נוספות, אם כי טענות אלה נטענו בקצרה, לאמור: המאשימה סירבה לגלות חומר ראיות ובנוסף היא נוהגת מנהג אפליה בנאשמים.
טענות אלה כפי שהועלו בצורה קצרה ולא מפורטת עלי ידי הסניגור, כך נענו בצורה לקונית - בהכחשה כללית על ידי התובע. בנסיבות אלה ומשלא ברור מהטענה עצמה מתי נעשו הפניות, אל מי נעשו הפניות, מה התבקש באותן פניות ומה תשובה ניתנה, אינני רואה לנכון לדון בטענות לגופן.


ניתנה היום י' בתמוז, תשס"ג (10 ביולי 2003) במעמד הצדדים.


ל. צבר, שופטת








עמק בית משפט שלום 70846/02 מדינת ישראל נ' כץ אליעזר, כץ איילה, א.כץ א בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 10/07/2003)