פסקי דין על נעמי זורע | פסקי דין על קיבוץ מעגן מיכאל

204/07 הפ     05/04/2009




הפ 204/07 נעמי זורע נ' קיבוץ מעגן מיכאל





בפני

כב' השופטת תמר שרון נתנאל
המבקשת

נעמי זורע
ע"י ב"כ עוה"ד מ. לוי ואח'

מרח' ז'בוטינסקי 7 (מגדל משה אביב)

נגד
המשיב

קיבוץ מעגן מיכאל
ע"י ב"כ עוה"ד עומר כהן ואח'

דרך בר-יהודה 50, ת.ד. 444, נשר 36680
פסק דין
מבוא :

1. מעת הקמתה חרתה התנועה הקיבוצית על דגלה את ערך השוויון, העזרה ההדדית, העבודה והתרומה לקהילה. חלפו ימים, חודשים ושנים ורוח חדשה, קרה, החלה מנשבת בינות לענפי התנועה, בין חברי הקיבוצים לקיבוציהם, עד שכיום, רבים מהקיבוצים עוברים (וחלקם אף סיים), הליך של הפרטה.

רוח קרה זו הביאה, ככל הנראה, גם להגשת תובענה זו ולניהולה, תוך שהצדדים אף לא היו מסוגלים, למרבה הצער, לפתור המחלוקות ביניהם, בדרכי שלום, גם לא בסיועו של ביהמ"ש או של מגשר.

2. המבקשת, ילידת שנת 1923, הינה אלמנתו של מאיר (זרו) זורע ז"ל, אשר הלך לעולמו ביום 24.6.1995. המבקשת וזרו היו בין מייסדי קיבוץ מעגן מיכאל
שנוסד בשנת 1942. שם חיו ופעלו ושם נולדו ששת ילדיהם.

על תרומתו של מאיר זורע ז"ל (להלן: "זרו"), למדינת ישראל ובוודאי גם לקיבוץ, כאלוף בצה"ל, כאיש ציבור - מבקר מערכת הבטחון, ראש מינהל מקרקעי ישראל, וחבר כנסת, אין חולק וזכויות אלה שמורות, לו ולמשפחתו, לנצח נצחים. כך, גם אין איש חולק על תרומתה הנכבדה של המבקשת, אשת חינוך וספר, לקיבוץ בכלל ולילדי הקיבוץ, בפרט.

משפחת זורע ידעה שכול כבד. שניים מבניה נפלו במלחמות ישראל – במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. שכול זה השפיע קשה על המשפחה כולה ובמיוחד על ארבעת הילדים שנותרו.

3. מסתבר, שבין משפחת זורע ובין הקיבוץ, התגלעו, עם רבות השנים, מחלוקות רבות, אשר, בסופו של דבר, באו לידי ביטוי בתובענה זו אשר בפני
י, שהינה תובענה לסעדים הצהרתיים, אם כי נהיר וברי, שהמטרה המסתתרת אחר סעדים אלה, כספית הינה.

4. בקליפת אגוז – בני הזוג זורע חדלו, בשנת 1995, מלהעביר לקיבוץ את כספי השכול, שקיבלה המשפחה עקב נפילת שני בניה וכן את הפנסיה שקיבל זרו מעבודתו מחוץ לקיבוץ וכנגד – נמנע הקיבוץ מלהעביר למבקשת את הסכומים המקובלים אצלו על פי תכניות זכויות נפטרים, על פי הסדר הלוואות לחברי הקיבוץ (מענקים לחברי הקיבוץ בעת פטירה), החל מאז שנת 2003, ועל פי זכויות צבירת פנסיונית בקופת גמל של החברים מקבוצת הגיל אליה משתייכת המבקשת.
על רק זה תובעת המבקשת את הזכויות המגיעות לה, לטענתה, מהקיבוץ ואילו הקיבוץ טוען שזכותו לקזזן אל מול תשלומי השכול והפנסיה שלא הועברו אליו, כפי שעשה בפועל.

בנוסף, תובעת המבקשת הצהרה, לפיה היא זכאית להחזר כל כספי השכול שהועברו ע"י משפחת זורע לקיבוץ, החל מעת העברתם.

פירוט הסעדים הנתבעים :

5. התובענה כוללת מספר זכויות, לגביהן מתבקש מתן סעדים הצהרתיים, ואלה הם הסעדים:

זכות לכספי הפנסיה של זרו -

א. הצהרה על זכאותה של המבקשת לכך "שהקיבוץ ישיב לה את מלוא כספי הפנסיה שהועברו ו/או הועמדו לרשות הקיבוץ על ידי זרו בכל עת שהיא עד לפטירתו... בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מרבית ממועד קבלתם על ידי הקיבוץ ועד להשבתם בפועל לידי המבקשת".

ב. מתן הוראה לקיבוץ ליתן למבקשת פירוט מלא ומדויק של כספי הפנסיה המגיעים לה, כאמור לעיל.
זכות לצבירה פנסיונית בקופת גמל על שם המבקשת –

ג. הצהרה שהקיבוץ לא היה רשאי לקזז כספים כלשהם מכספי פנסיה, או תחליף פנסיה להם זכאית המבקשת, בכל דרך שהיא, על פי התקנון ו/או כפי שנהוג בקיבוץ לגבי כל חבר בגילה של המבקשת (להלן: "הצבירה הפנסיונית").

ד. הצהרה שהמבקשת זכאית להשבת כל סכום בו הוקטנה הצבירה הפנסיונית, "בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מרבית מהמועד בו הופחתו הכספים על ידי הקיבוץ ועד להשבתם בפועל לידי המבקשת".

ה. מתן הוראה לקיבוץ ליתן למבקשת פירוט מלא ומדויק של מצב הצבירה הפנסיונית של המבקשת, כאמור לעיל.

זכויות לכספי השכול –

ו. הצהרה על זכאותה של המבקשת לכך "שהקיבוץ ישיב לה את מלוא כספי השכול שהועברו ו/או הועמדו לרשות הקיבוץ בעבר, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מרבית ממועד קבלתם על ידי הקיבוץ ועד להשבתם בפועל לידי המבקשת". הכוונה הינה לכספים להם היתה משפחת זורע זכאית, בשל נפילת שני בניה במלחמות ישראל (להלן: "כספי השכול").

ז. מתן הוראה לקיבוץ ליתן למבקשת פירוט מלא ומדויק של כספי השכול המגיעים לה, כאמור לעיל.

זכות למענק מקרן זכויות נפטרים -

ח. הצהרה על זכאותה של המבקשת למענק המגיע לה כיורשתו היחידה של זרו, "מתוך כספי קרן זכויות נפטרים אשר עוסקת בניהול וחלוקת מענקים של הקיבוץ ליורשי חברים שנפטרו, על פי הצעת החלטה בענין מענק ליורשי חברים, שהתקבלה בהחלטת האסיפה הכללית מיום 6.5.2005 (להלן: 'תכנית נפטרים') וזאת בלי תנאי ו/או מבלי לקזז סכום כלשהו מכספי המענק".

ט. מתן הוראה לקיבוץ ליתן למבקשת פירוט מלא ומדויק של כספי המענק המגיעים לה, כאמור לעיל.
זכות להסדר הלוואות -

י. הצהרה, על זכאותה של המבקשת לכך שהקיבוץ יעמיד לרשותה את מלוא כספי ההלוואה המגיעים למבקשת, בהתחשב בהיותה ילידת שנת 1923 ובהיותה חברת הקיבוץ מעת היווסדו, וזאת – "מתוך כספי קרן שמורה ו/או קרן מילואים ו/או כל מקור אחר אשר הקיבוץ הקים ו/או יצר לשם מתן הלוואות לחבריו בהתאם לסעיף 3 ל'הסדר הלוואות הקיבוץ (מענקים לחברי קיבוץ בעת פטירה)', אשר התקבל כהחלטה מחייבת של הקיבוץ בהצבעה בקלפי מס' 8-2003 ביום 11.7.2003 (להלן: 'הסדר ההלוואות') וזאת בלא תנאי ו/או מבלי לקזז סכום כלשהו מכספי ההלוואה".

יא. מתן הוראה לקיבוץ ליתן למבקשת פירוט מלא ומדויק של כספי ההלוואה המגיעים לה, כאמור לעיל.

זכות להחזר הלוואה שהעמיד זרו לרשות הקיבוץ -

יב. הצהרה על זכאותה של המבקשת לכך "שהקיבוץ ישיב לידיה את מלוא כספי ההלוואה שנתקבלו על ידי הקיבוץ מאת בנק אוצר החייל על פי בקשה להלוואה וכתב התחייבות וערבות להחזר ההלוואה מחודש מרץ 1994 – הלוואה שנתבקשה ע"י זרו בעבור הקיבוץ לבקשת הקיבוץ ובערבותו של הקיבוץ, שנועדה למטרת דיור ואשר בגינה חוייבו זרו ו/או המבקשת על ידי משרד הביטחון באופן שתשלומי החזר ההלוואה נוכו מכספי השכול שהגיעו להם (להלן: 'כספי ההלוואה הפרטית') – בסך 27,000 ₪ (קרן) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מרבית ממועד קבלתם על ידי הקיבוץ ועד להשבתם בפועל לידי המבקשת".

הקיבוץ ותקנון הקיבוץ :

6. הקיבוץ, הינו אגודה שיתופית, וולונטרית (הרשומה אצל רשם האגודות השיתופיות), התאגדות של חברים, אשר קיבלו על עצמם את הוראות התקנון של הקיבוץ, שהתגבש בהסכמה כללית של החברים (נוסח התקנון שאושר לרישום ביום 27.12.07 צורף כנספח ח' לכתב התשובה - להלן: ("התקנון") והתחייבו לפעול על פיו.

צורת התיישבות זו מעוגנת בפקודת האגודות השיתופיות (להלן: "הפקודה") וכן ראו ההגדרה המקורית של "קיבוץ" בסעיף 2(5) לתקנות האגודות השיתופיות (סוגי אגודות), התשנ"ו-1995. לאחר תיקון התקנות הוחלף השם "קיבוץ" בשם "קיבוץ שיתופי", אולם תוכן ההגדרה נשאר בעינו:

"'קיבוץ' (או 'קיבוץ שיתופי') - אגודה להתיישבות שהיא יישוב נפרד, המאורגנת על יסודות של בעלות הכלל בקנין, של עבודה עצמית ושל שוויון ושיתוף בייצור, בצריכה ובחינוך".

על פי סעיף 119 לתקנון, "כוחו של התקנון ככוחו של חוזה בין הקיבוץ לבין החברים ובין החברים ובין עצמם".

סעיף 3 לתקנון קבע:

"הקיבוץ הינו התאגדות שיתופית של אנשים למטרת התיישבות, קליטה, קיום חברה שיתופית ... המאורגנת על יסודות של בעלות האגודה של חברי הקיבוץ על הקניין, עבודה עצמית, שוויון ושיתוף בשטחי הייצור, הצריכה והחינוך... הקיבוץ רואה את עצמו כחלק בלתי נפרד של תנועת הפועלים בישראל, השואפת לכונן את העם המתרכז בארץ כחברה סוציאליסטית הבנויה על יסודות של שוויון כלכלי וחברתי".

סעיף 4 לתקנון קבע:

"כל חבר קיבוץ ... מעמיד לרשות הקיבוץ את מלוא כח עבודתו ומוסר לקיבוץ את כל ההכנסות והנכסים הנמצאים ברשותו או המגיעים לידיו מכל מקור שהוא והקיבוץ קובע את עבודתו של החבר על כל הקשור בה ומספק את צרכיו, לרבות צרכי התלויים בו היושבים כחוק ביישוב הקיבוצי (להלן – 'התלויים בחבר'), בהתאם ליכולתו וכל אלה בהתאם לכללים הנהוגים בו כפי שנקבעו על ידי מוסדותיו המוסמכים, הכל כמפורט בתקנון זה".

לסיום, אביא גם את נוסח סעיף 53 לתקנון–

"חבר הקיבוץ חייב להעביר לקיבוץ והקיבוץ רשאי ליטול לרשותו, את הבעלות והחזקה בכל נכסיו של החבר".
7. בשנת 2000 תוקן תקנון הקיבוץ (נספח א' לכתב התובענה, להלן: ("תיקון 2000"). התיקון אושר לרישום, ע"י רשם האגודות, ביום 3.9.00. בתיקון זה תוקן, בין היתר, סעיף 4 וכן הוסף סעיף 4א', בנוסח כדלקמן:

סעיף 4 החדש מבחין בין הכנסות מיגיעה אישית ובין הכנסות אחרות –

"כל חבר קיבוץ ... מעמיד לרשות הקיבוץ במישרין או בעקיפין, את כח עבודתו וכושר התפרנסותו ומוסר לקיבוץ את ההכנסות המגיעות לידיו מעסק ו/או משלח יד (להלן: 'ההכנסות השיתופיות'), למעט הכנסות כגון הכנסות משכר דירה ו/או ריבית ו/או דיבידנד ו/או תמלוגים שלא מיגיעתו האישית [...] והקיבוץ קובע את תנאי עבודתו של החבר על כל הקשור בה ומספק את צרכיו, לרבות צרכי התלויים בו היושבים כחוק ביישוב הקיבוצי (להלן – 'התלויים בחבר'), בהתאם להחלטות הקיבוץ, וכל אלה בהתאם לכללים הנהוגים בו כפי שייקבעו על ידי מוסדותיו המוסמכים, בכפוף למפורט בתקנון זה".

סעיף 4א', מגדיר מהן "הכנסות שיתופיות", אשר על החבר להעביר לקיבוץ, כדלקמן:

"'הכנסות שיתופיות' - תקבולים ממשלח יד, עסק או עבודה, פנסיה, רנטות, קצבאות וגמלאות והכנסות אחרות בעלות אופי דומה, ולמעט הכנסות כגון שכר דירה, ריבית דיווידנד או תגמולים שלא מיגיעה אישית".

8. בעקבות ויכוחים ודיונים בשאלת משמעות תיקון 2000 ולאחר דיונים שנערכו בקיבוץ בשאלה אילו כספים על החברים להעביר לקיבוץ ואילו כספים לא, התקיימה, ביום 13.6.07, ישיבת מזכירות מורחבת (נספח יד' לכתב התובענה), בה התקיים דיון בנושא ובסיומה – הצעה לתיקון סעיף 4א' בתיקון 2000, כדלקמן:

"'הכנסה' בתקנון זה – כל השתכרות, חלף השתכרות, תמורה, קצבה, הטבה, הנאה או זכות אחרת המגיעים או שיגיעו לחבר, במישרין או בעקיפין, בגין, עקב או חלף עבודתו, משלח ידו ו/או עסקו של החבר או של בן זוגו חבר הקיבוץ – הכל ביחס לתקופת חברותם בקיבוץ – ולרבות קצבה פנסיונית, תגמולים מקופת גמל, רנטה, גמלאות, קרן השתלמות, פיצויי פיטורין, פיצויים בגין פגיעה בעבודה ו/או בקשר אליה, תגמולים או קצבאות בגין נכות, קצבאות שאירים, קצבאות הביטוח הלאומי, תשלומים שניתנו לכיסוי הוצאות, וכן תמלוגים בגין המצאה, פטנט, זכות יוצרים, זכות מבצעים – הכל בין שניתנו בכסף ובין בשווה כסף, בין שניתנו לחבר, למי מטעמו ו/או עבורו; וכן תקבולים שמקורם בקרן שנוצרה או מומנה ע"י הקיבוץ. האסיפה רשאית בהחלטה מיוחדת (רוב של 2/3 מהמצביעים), להוסיף או לגרוע זכות או סוגי זכויות מהרשימה שלעיל".

בהתאם, אכן תוקן התקנון, שוב, בחודש מאי 2008 (להלן: "תיקון 2008") באופן שהורחבה ופורטה הגדרת ההכנסות והתשלומים שעל חבר להעביר לקיבוץ ואלה שהוא רשאי לשמור אצלו, כדלקמן:

"'הכנסה' בתקנון זה – כל השתכרות, חלף השתכרות, תמורה, קצבה, הטבה, הנאה, או זכות אחרת המגיעים או שיגיעו לחבר, במישרין או בעקיפין, בגין, עקב או חלף עבודתו, משלח ידו ו/או עסקו של החבר או של בן זוגו חבר הקיבוץ – הכל ביחס לתקופת חברותם בקיבוץ – ולרבות קצבה פנסיונית, תגמולים מקופת גמל, רנטה, גמלאות, קרן השתלמות, פיצויי פיטורין, פיצויים בגין פגיעה בעבודה ו/או בקשר אליה, תגמולים או קצבאות בגין נכות, קצבאות שארים, קצבאות הביטוח הלאומי, תשלומים שניתנו לכיסוי הוצאות וכן תמלוגים בגין המצאה, פטנט, זכות יוצרים, זכות מבצעים – הכל בין שניתנו בכסף ובין בשווה כסף, בין שניתנו לחבר, למי מטעמו ו/או עבורו; וכן תקבולים שמקורם בקרן שנוצרה או מומנה ע"י הקיבוץ. האסיפה רשאית בהחלטה מיוחדת (רוב של 2/3 מהמצביעים), להוסיף או לגרוע זכות או סוגי זכויות מהרשימה הנ"ל."

9. עובדה נוספת אשר ראוי להביא בפני
הקורא, כבר כאן, היא תביעה דומה, אשר הוגשה ע"י חברה אחרת בקיבוץ, הגב' שרה (שיה) בן-נון, (באמצעות ב"כ המבקשת דנן), בתיק ה.פ. 272/06 בביהמ"ש המחוזי בחיפה.
שם, הגיעו הצדדים להסדר פשרה (נספח יג1 לכתב התובענה), הכולל הצהרה כדלקמן:

"... הצדדים מאשרים ומסכימים בזה כי שיה אינה חייבת בהעברת כספי הפנסיה - כהגדרתם בהמרצת הפתיחה - לקיבוץ, הן ביחס לכספים שנתקבלו בעבר והן ביחס לכספים שיתקבלו בעתיד, בהתאם לאמור בסעיף ג' רישא לעתירות שבמבוא להמרצת הפתיחה, וזאת על פי המצב החוקי במועד חתימת הסכם זה.
למען הסר ספק הקיבוץ לא יהא חייב להשיב לשיה כספי פנסיה שהועברו לידו בעבר.
על אף האמור לעיל, אם ובמידה ובעתיד יחול שינוי במצב החוקי ביחס לכספי הפנסיה, יהא כל צד רשאי להעלות כל טענה, דרישה או תביעה ביחס לכספי הפנסיה בנוגע בלבד לתקופה שלאחר שינוי המצב החוקי (ובשום מקרה לא בנוגע לתקופה שקודם לשינוי המצב החוקי), אם וככל שישתנה".

עיקר טענות המבקשת :

10. להלן תמצית הטענות -
א. אין מחלוקת שחברים רבים נהגו שלא להעביר את מלוא רכושם הפרטי לקיבוץ, כפי שעולה ממסמכי הקיבוץ עצמו, אולם הקיבוץ לא עשה דבר על מנת לכפות זאת עליהם. הוקמו צוותים לטיפול בבעיה, אולם לא היתה לכך תוצאה אופרטיבית ולכן החליטו בני הזוג זורע לחדול מלהעביר את כספי הפנסיה וכספי השכול לקיבוץ.
הקיבוץ נוהג באפליה, שכן בעוד היא וזרו העבירו, במשך שנים, את רכושם הפרטי לקיבוץ, חברים אחרים לא עשו כן ולכן אין היא מחוייבת להעביר את כספי הפנסיה לקיבוץ.

ב. כספי הפנסיה אינם הכנסות מעבודה ולכן אין היא חייבת להעבירם לקיבוץ, גם לא על פי התקנון, כפי נוסחו עד תיקון 2000.
הפנסיה התקציבית, אשר קיבל זרו בגין עבודתו בצה"ל, אינה נובעת ואינה מורכבת מהפרשות כלשהן משכרו ולכן בני הזוג זרו לא היו חייבים להעבירה לקיבוץ וזכאים היו לחדול מלהעבירה, כפי שעשו סמוך לפני מותו של זרו.
קצבת השארים, המשולמת ע"י הביטוח הלאומי, איננה קשורה להכנסותיו של זרו ולפיכך, אין היא נכללת בכספי פנסיה, שעל המבקשת להעביר לקיבוץ, להבדיל מקצבת שארים מפנסיה, שלא היתה חובה להעבירה לקיבוץ.

ג. גם אם מדובר בהכנסות מיגיעה אישית, הרי משנת 2000, לאחר תיקון התקנון, אין היא חייבת להעביר את כספי הפנסיה, שכן לא מדובר בהכנסות מיגיעתה האישית שלה, אלא מיגיעתו האישית של זרו.

ד. הקיבוץ השלים עם אי העברת כספי הפנסיה, לאחר שפניותיה של המבקשת, בענין זה, הושבו ריקם והתייחס אליהם כאל "חוב אבוד".
רק לאחר כעשר שנים החליט הקיבוץ לבצע מעין קיזוז ע"י הקפאת זכויות המגיעות למבקשת מהקיבוץ – כאמור בפירוט הסעדים הנתבעים.

ה. אין ממש בטענת הקיבוץ, לפיה קבלת עתירת המבקשת תביא לקריסתו, טענה שלא הוכחה ואף אין לה בסיס לאור תיקון 2008 לתקנון, כפי שאישרה גם הגב' נעמי סחף (להלן: "נעמי"), מטעם הקיבוץ.

עיקר טענות הקיבוץ :

11. להלן תמצית הטענות –

א. טענותיה של המבקשת, בתובענה, נולדו לראשונה במסגרת התובענה ולא הועלו על ידה במהלך כל השנים, מאז שנת 1995, בהן דרש ממנה הקיבוץ להעביר אליו את הכספים.

ב. תביעת המבקשת להחזר כספים כלשהם, בנוגע לתקופה שעד ליום 6.9.02, התיישנה, באשר עילת התובענה נולדה, עוד בשנת 1995, עת הפסיקו זרו והמבקשת להעביר את הכספים לקיבוץ (בשל אותן טענות) בעוד שהתובענה הוגשה רק ביום 6.9.07.

ג. המבקשת לא הוכיחה זכותה לקבלת אותם כספים, אשר לא העבירה לקופת הקיבוץ ולא הוכיחה העדר זכות לקיבוץ לקזז, כנגד כספים חסרים אלה, את המגיע לה מהקיבוץ.

ד. המבקשת אינה יכולה לעשות דין לעצמה ולהחליט, שמאחר שחברים אחרים לא העבירו את כל רכושם לקיבוץ, היא זכאית שלא להעביר אליו את כספי הפנסיה, שכן אין מדובר בחיובים שלובים.

ה. אין כל בסיס לטענת האפליה שבפי המבקשת, טענה אשר לא הוכחה כלל ועיקר, באשר, מעבר להשערות וסברות, לא הצביעה המבקשת ולו על חבר אחד אשר זכה ליחס מועדף על פניה, בנושאים אלה ולא הוכיחה שהקיבוץ אכף, סלקטיבית, את הדרישה להעברת רכוש פרטי אליו.

ו. עם השנים, התפתח בקיבוצים נוהג, היוצר אבחנה בין "הכנסות אקטיביות" ל"הכנסות פסיביות", דהיינו – בין הכנסות שמקורן בעבודת החבר (בין בקיבוץ ובין מחוצה לו), הכוללות גם את הרכיבים הסוציאליים, המתלווים לעבודתו ובין הכנסות שאין להן ולא כלום עם עבודתו של החבר. העברת הראשונות – נכפתה על החברים, מאז ומתמיד, בעוד שהעברת האחרונות נאכפה פחות ופחות.
יש לבחון את תכלית הקצבאות, כך שקצבה המהווה תחליף הכנסת עבודה, על החבר להעביר לקיבוץ ואילו קצבה שנועדה לפצות על נזק, כאב או אבדן, אין החבר מחוייב להעביר לקיבוץ. השאלה המנחה הינה, האם הקצבה היתה נוצרת לולא עבודתו של החבר.

האבחנה הנ"ל באה לידי ביטוי בתיקון התקנון, שנערך בשנת 2000 (להלן: "התיקון" או "תיקון התקנון"), אולם התיקון אינו יכול ליתן הכשר לנוהגה של המבקשת כבר משנת 1995 בענין כספי הפנסיה.

ז. אבחנה בין הרכיבים הסוציאליים השונים, או בין סוגי פנסיה, תיצור אי שוויון בין החברים העובדים בקיבוץ – שכל הרכיבים הסוציאליים של עבודתם נשארים בידי הקיבוץ ובין חברים שאינם עובדים בקיבוץ.

ח. יש לקרוא את הוראות תיקון 2000, על רקע הוראות תקנון הפנסיה, הקיים בקיבוץ משנת 1993, ביחד עם הוראות הדין בנוגע ל"יגיעה אישית" ולפרשו בהתאם להתנהלות הצדדים, לאורו, מאז התיקון ועד להגשת התביעה.

ט. התגמולים היחידים שמחריג סעיף 4א' לתיקון 2000, הינם אלה שאינם מיגיעתו האישית של החבר ולפיכך, גם קצבת השארים הפנסיונית, המשתלמת למבקשת, בגין עבודתו של זרו, מחויבת בהעברה לקיבוץ.

י. הנפקות המעשית של קבלת עמדת המבקשת תביא לקריסת הקיבוץ, שכן כל החברים יהיו זכאים לתבוע מהקיבוץ השבת כל כספי הפנסיה והשארים, שהתקבלו משכר עבודתם, במהלך כל השנים.

דיון והכרעה :

12. בסיכומי הצדדים, כמו גם בכתבי הטענות ובניהול ההליך בפני
י, הרבו הצדדים בטרוניות ובהאשמות אישיות שונות וכן בהתייחסות (שלעיתים חזרה והודגשה, שוב ושוב), לעניינים אישיים, שאינם רלבנטיים ואינם נחוצים, כלל, לדיון ענייני במחלוקות שביניהם. חלק מהטענות נמחק מהתצהירים כבר בשלב מקדמי, אולם גם עובדה זו לא מנעה מהצדדים להתייחס לטענות שהיו כלולות בסעיפים שנמחקו ולטענות נוספות, פרטניות, הנוגעות למקרה ספציפי כזה או אחר וחבל שכך נהגו.

מכל מקום, אבהיר כבר כאן ועכשיו, שאין בדעתי להתייחס לטענות, להאשמות ולפרטים אלה, שאינם נחוצים להכרעה במחלוקות שבפני
י ואף לא לשאלת התייחסות הקיבוץ למשפחת זרו, להנצחת זכרו של זרו, לטיפול הקיבוץ בשכול של המשפחה ובהשלכותיו וכדו'. עניינים אלה, על אף שייתכן שהביאו, או תרמו להגשת תביעה זו, אינם רלבנטיים למחלוקות שהובאו בפני
י ואף לא ניתן לקבוע, בהליך זה מי מהצדדים "צודק" בטענותיו ומי איננו "צודק". טוב להם, לכל אלה, שיישארו חבויים בין דפי התיק, לא ייראו ולא יישמעו עוד.

דיון בטענת ההתיישנות -

13. העילות אשר עמדו בבסיס הפסקת העברת כספי הפנסיה וכספי השכול אל הקיבוץ, עוד בשנת 1995, היו, כבר אז אותן העילות, המהוות בסיס לתובענה דנן.

14. ראשית, טוען ב"כ המבקשת, שגם אם התיישנה הזכות לקבלת הכספים, ניתן ליתן

פסק דין
הצהרתי בדבר קיום הזכות.

לא אוכל לקבל טענה זו. קבלתה תהווה, למעשה, "דרך עוקפת התיישנות".
אמנם, קיימים מקרים, בהם לא תחול התיישנות על תובענה לסעד הצהרתי, אולם הדברים אמורים, בעיקר, במקרים בהם מדובר בהצהרה על סטטוס. אין הדבר כך, כאשר מתבקש

פסק דין
הצהרתי לגבי זכויות, שמשמעותן היא, למעשה, משמעות כספית, היינו - דרישה למימוש אותן זכויות, כפי המקרה דנן.

ראו, לענין זה, דברי כבוד השופט בך בע"א 630/90 - רוז'נסקי שרה נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ . פ"ד מה(5), 365, עמ' 369-370:

"איני שולל את האפשרות שייתכנו מקרים בהם יתבקש בית המשפט להעניק סעד הצהרתי, ומחסום ההתיישנות לא יעמוד לנתבע, כגון מקרה בו אדם פונה לבית המשפט על מנת שזה יצהיר על הסטטוס שלו (למשל בדבר גילו, מצבו המשפחתי, ואזרחותו). אין להשיב למבקש כגון זה, שמכיוון שאותו מעמד נוצר לפני שנים, אין להעניק לו את מבוקשו בשל התיישנות, שכן הצורך במתן אותה הצהרה מתעורר בדרך כלל בשלב מאוחר יותר."

ובהמשך –

"... קבלת טענת המערערת בצורתה הגורפת, היינו שאין התיישנות בכל מקרה בו מבוקש

פסק דין
הצהרתי בדבר זכות קיימת, היתה יוצרת מצב בלתי רצוי, בו תובעים ש'ישנו' על תביעותיהם יכלו להגישן על דרך של בקשה למתן

פסק דין
הצהרתי, ובכך היו מתחמקים ממחסום ההתיישנות."

ענין זה הובהר, ע"י כבוד השופט מצא, גם בהסתמך על לשון סעיף 2 לחוק ההתיישנות, הקובע, במפורש, כי "תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות", בע"א 4076/00 - חברת נצחון צפורה בראשון בע"מ נ' חברת מירם (4.4.02), כדלקמן:

"כבר נפסק, כי תביעה לתיקון פנקס החברים של חברה, הגם שהיא נסמכת על זכות שנרכשה, נתונה להתיישנות (ראו: ע"א 80/73 אוסלקה נ' מלון ושינגטון בע"מ, פ"ד כח(1) 165 ,162; ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פ"ד מה(5) 369 ,365; וע"א 5634/90 פינטו נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים, פ"ד מז(4) 850 ,846 ואילך). כן יש להזכיר, כי בעניין רוז'נסקי (בעמ' 369) ציין השופט בך, כי הכלל שלפיו טענת ההתיישנות עשויה להתקבל גם ביחס לתביעה לקיום זכות, שנטען לגביה כי היא קיימת ממילא, עולה מלשון חוק ההתיישנות עצמו, בו נקבע כי "תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות" (סעיף 2 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958)."

כן ראו: ע"א 2140/01 - שלמה נחמיאס נ' נכסי בני משפחת מושקוביץ (19.8.02).

15. המבקשת טוענת עוד, כי אין להביא בחשבון את התקופה בה נוהל מו"מ בין הצדדים, מאז אפריל 2007 ועד ספטמבר 2007, וכן, שיש למנות את תקופת ההתיישנות החל מחודש ספטמבר 2000, שאז אושר לרישום תיקון 2000 וזאת – לאור כך שהיא תוקפת את חוקיותו של התיקון.

גם בטענה זו לא מצאתי כל ממש.

ניהול מו"מ אינו מאריך את תקופת ההתיישנות. אמנם, ייתכנו נסיבות בהן יהא בעל דין, אשר במעשיו או בהודעותיו השפיע על התובע להשהות את ההליכים, מושתק מלהשמיע טענת התיישנות [ראו: ז' יהודאי ,דיני התיישנות בישראל תוך זיקה למשפט האנגלי והאמריקני(כרך א', הוצאת תמר 1991) 231], אך לא זה המצב אשר בפני
י.

לענין חוקיות התיקון והשלכתו על ענייננו, אתייחס בהמשך, אולם אומר כבר כעת, שאין לנושא חוקיות תיקון 2000 כל רלבנטיות לשאלת העברת כספי הפנסיה של זרו לקיבוץ, עובר לאישור התיקון.

16. סיכומו של דבר – מאחר שהתובענה הוגשה ביום 6.9.07, התיישנה כל התובענה בנוגע לכל אשר נעשה, או לא נעשה, עד יום 6.9.00.

העברת רכוש פרטי לקיבוץ ותיקון 2000 -

17. מהעדויות ומהמסמכים, אשר בפני
י עולות, בבירור, מחלוקות בין חברי הקיבוץ, לאורך השנים, בנוגע להעברת רכוש פרטי לקיבוץ ובסך הכל נראה שבמהלך השנים, פחות ופחות חברים העבירו את רכושם הפרטי לקיבוץ, ללא שהקיבוץ נקט אמצעים משפטיים נגדם, עד שבא תיקון 2000 וביטל חובה זו.

ראו, למשל, נספחים ג'-ח' לכתב התובענה, אשר היוו רקע לתיקון 2000. ראוי להפנות, בעיקר, לנספח ד', שהוא נוסח הצעת ועדת חברה, שהובא להכרעת האסיפה ביום 21.12.98. בסעיף 1 לנוסח זה, הצהרה: "הקיבוץ לא מטפל בהעברת רכוש פרטי ופירותיו".

כאמור, דומה שהצהרה זו, הינה הצהרה על מצב שהיה קיים בקיבוץ במשך תקופה ארוכה.

עיקר העובדות הנוגעות לכספי הפנסיה -

18. עד שנת 1995, העביר זרו את קצבת הפנסיה החודשית שהתקבלה אצלו בגין עבודתו ועיסוקיו מחוץ לקיבוץ, לרבות תגמולי משרד הביטחון, אל הקיבוץ. אולם, החל משנה זו, הפסיק לנהוג כך. סמוך לאחר מכן נפטר זרו והמבקשת המשיכה בדרך זו ונמנעה מלהעביר כספים אלה לקיבוץ. כך נהגו בני הזוג זרו גם בנוגע לכספי השכול, אליהם אתייחס, להלן, בפרק נפרד.

19. לאחר שפניות, בעל פה, מטעם הקיבוץ אל אחד הבנים לא הועילו, שלח הקיבוץ אל משפחת זורע, מכתבים בענין אי העברת כספי הפנסיה החודשית, התגמולים וקצבת השארים מעבודתו של זרו מחוץ לקיבוץ (להלן: "כספי הפנסיה") אל הקיבוץ (נספחים א' – ז' לכתב התשובה), מהם עולה שהקיבוץ ניסה להביא את המבקשת לידי כך שתחזור ותעביר את כספי הפנסיה לקיבוץ.

נספחים א' – ו', שנכתבו בשנים 1995 – 1997, מנוסחים בלשון מפצירה. נספח ז', שנכתב ב- 24.10.04, הינו מכתב "רשמי" יותר, שנכתב ע"י מר עלי יהלום (להלן: "עלי"), שהיה אז מזכיר הקיבוץ, בו נטען שאי העברת כספי הפנסיה לקיבוץ מהווה הפרה חמורה של נוהגי הקיבוץ והתקנון ובו נדרשה המבקשת להשיב את כל הכספים לקיבוץ.

20. משהמבקשת לא נעתרה, החליט הקיבוץ "לקזז", תשלומים שונים המגיעים למבקשת, כנגד כספי הפנסיה שאינו מועברים. בין היתר, החליט הקיבוץ לממן רק מחצית מהעלות הכספית המשוערת של ספר שנת היובל, שביקשה המבקשת להוציא לאור (8,000 ₪) ולא את כל העלות.

בנוסף, בשולי דו"ח על מצב פיננסי, שהוגש למבקשת לגבי שנת 1999 (נספח יב' לכתב התובענה), נכתב ע"י עלי:

"הצבירה הקיימת על שמך נוצרה מהפקדות של שנים קודמות. בשנים האחרונות איננו מפקידים על שמך כי את מקבלת קצבה של זרו ז"ל".
(ההדגשה – במקור).

טענת האפליה -

21. טענת המבקשת הינה, שהקיבוץ לא אכף על חברים אחרים, העברת רכושם הפרטי בעוד שמשפחת זורע העבירה את כל רכושה הפרטי לקיבוץ. כאמור, מהמסמכים שצורפו ע"י שני הצדדים וכן מהצהרות הקיבוץ עצמו עולה, שכך, אכן, היו הדברים וזאת – על אף שהמבקשת ובנה גדעון, לא מסרו, בתצהיריהם או בעדויותיהם בפני
י, שמות של חברים ספציפיים, שלא העבירו את רכושם הפרטי לקיבוץ.

בשל אי העברת רכוש פרטי ע"י חלק מהחברים (לטענת המבקשת – חברים רבים) ומשום האפליה אשר נקט הקיבוץ, לטענתה, בינה לבין חברים אחרים, בכך שהוא לא אכף, על האחרים, אשר לא העבירו את כל רכושם לקיבוץ, את העברת הרכוש (כפי שהתקנון חייב אותם לעשות), סבורה המבקשת, שניתנה לה חירות שלא להעביר את כספי הפנסיה לקיבוץ, כמעין " קיזוז" או מעין "השוואה עצמית", של זכויותיה וחובותיה אל מול זכויותיהם וחובותיהם של חברים אחרים.

22. לשם הצלחה בטענותיה אלה, על המבקשת לעבור מספר משוכות.

ראשית – להוכיח שהקיבוץ אכן נהג באפליה. ודוק: האפליה לה טוענת המבקשת איננה אפליה בדרישות הקיבוץ מהחברים, אלא באכיפת דרישות אלה.

שנית – על מנת שניתן יהיה לבחון אם, אמנם, נהג הקיבוץ באכיפה מפלה, על המבקשת להוכיח שהקיבוץ נהג איפה ואיפה באכיפת העברת הרכוש הפרטי, דהיינו – שהוא אכף עליה העברת הרכוש בעוד שלא אכף העברתו על חברים אחרים.

שלישית – עליה לשכנע, שהיא היתה זכאית לעשות דין לעצמה ולהימנע מקיום חובותיה היא כלפי הקיבוץ, דהיינו – שרשאית היתה להימנע מלהעביר לקיבוץ את כספי הפנסיה.

23. המבקשת לא ביססה טענתה לאפליה ולא עמדה בדרישות הנ"ל.

למעט טענות כלליות, שנטענו מפי המבקשת ושני בניה אשר העידו, לא הובאו בפני
י די נתונים על מנת שאוכל לקבוע שהקיבוץ הפלה, או מפלה את המבקשת לרעה.

המבקשת, שהינה, כאמור, חברת הקיבוץ מעת היווסדו ובוודאי מכירה, היטב, את החברים הותיקים, לא הביאה ולו עד אחד מחברי הקיבוץ, אשר יעיד על כך שהקיבוץ נהג כלפיו אחרת, או נוהג באפליה כלפיה.

כאשר נשאלה המבקשת האם יש מקום, לדעתה, לאבחן בין חברים ותיקים, שהעבירו בזמנו רכוש לקיבוץ לבין חברים חדשים ("הדור הצעיר", כלשונה), השיבה בכנות:

"אני לא יודעת בדיוק. צריך לשבור את הראש על זה".

24. המבקשת איננה טוענת שהקיבוץ אכף עליה העברת רכושה הפרטי לקיבוץ. הרכוש הועבר על ידה ועל ידי זרו, מרצונם, על פי התקנון, אשר שיקף את "ההסכמה הקיבוצית". טענתה הינה, איפוא, שהיה על הקיבוץ לנקוט פעולות אכיפה כנגד החברים שלא העבירו רכושם לקיבוץ.

אמנם, ממסמכים שונים, שהוגשו ע"י ב"כ המבקשת ואשר נערכו ע"י הקיבוץ או נכתבו ע"י חברים שונים מחברי הקיבוץ, עולה, שבמהלך השנים הועלו טענות שונות הן על ידי חברי קיבוץ שונים והן על ידי בעלי תפקידים שונים במזכירות הקיבוץ, כנגד כך שלא כל החברים פועלים על פי התקנון בכך שלא כולם מעבירים את כל רכושם הפרטי לקיבוץ.

כן עולה מהמסמכים, שנושא העברת רכוש פרטי לקיבוץ נדון ע"י חברי הקיבוץ וע"י האסיפה הכללית, לא פעם, אולם נראה שלא היתה הסכמה שיש לנקוט פעולות אקטיביות, משפטיות או אחרות, כנגד אותם חברים שלא העבירו רכושם הפרטי לקיבוץ.

למעשה – הקיבוץ עצמו אינו מתכחש בסיכומיו (סעיפים 146 -147 לסיכומים), לקיומה של בעייה זו, אולם, לטענתו, הוא לא ידע על כך וממילא לא יכול היה לפעול, בצורה אקטיבית, לשם העברת רכוש זה לידיו.

25. אין, בעיניי כל ספק, שהקיבוץ ידע שקיימת בעיה של אי העברת רכוש פרטי, אולם על מנת שיפעל לאכיפת העברת הרכוש, היה צריך שניים: שהוא ידע אילו חברים בדיוק אינם מעבירים רכוש פרטי ושתהיה הסכמה קיבוצית – הסכמה של האסיפה הכללית לכפות העברת הרכוש בדרך אקטיבית, משפטית או אחרת.

אולם, לא הוכח שהקיבוץ ידע בדיוק אילו חברים אינם מעבירים רכושם ובעיקר – מהו, בדיוק, הרכוש שאיננו מועבר ובוודאי שלא הוכח שהיתה הסכמה קיבוצית לנקוט פעולות אקטיביות לשם אכיפת ההסכמה. נהפוך הוא – מהמסמכים שצורפו ע"י שני הצדדים, כאמור, עולה, שעל אף שחברים העלו את הנושא, לא היתה הסכמה לפעול, אקטיבית. ככל הנראה, כך היה (עד שבסופו של דבר בוטלה חובת העברת רכוש פרטי), בשל מרקם היחסים המיוחד בין חברי הקיבוץ, הוא מרקם היחסים, אשר החזיק את התנועה הקיבוצית בחיים, שנים כה רבות.

בהקשר לכך מעניין ואף חשוב לציין, שהמבקשת ובנה גדעון, שהעידו בפני
י, מסרבים עד היום לנקוב בשמו של חבר כלשהו (ולו חבר אחד), אשר לא העביר את רכושו הפרטי לקיבוץ.

כאשר נשאלה המבקשת מדוע אין היא מעבירה את כספי הפנסיה השיבה:

"אני לא יודעת מה יש לחברים ומה אין לחברים. כי בשעתו כשעשו את הסיכום שלא מעבירים יותר אין לי מושג מה היה לחברים ומה אין להם. בשעה שכל מה שהיה לי מסרנו הכל לקיבוץ".
(עמ' 5 לפרוטוקול, שו' 3-5).

כאשר נשאל בנם של בני הזוג זורע, גדעון זורע (להלן: "גדעון"), האם הוא יכול להצביע על חבר אחד שלא העביר נכס לקיבוץ, השיב:

"אני רק יודע שחברים רבים מחזיקים נכסים, דירות ועוד שאר דברים שאני לא נכנס לעניינם רק ברור לי חד וחלק שיש את זה, יש לאנשים כסף לחיות מעבר לתקציב שהקיבוץ נותן להם. אני לא נוקט בלענות על שמות של חברים. יש חברים רבים שמחזיקים דירות נהנים מפרי הדירות. חברים רבים יש להם גם הכנסות מנכסים כאלה. חברים רבים קיבלו ירושות וכהנה וכהנה".

מיד לאחר מכן נשאל:

"ש. תשובתך היא לא."
והשיב:

"ת. לא לא. אינני מתכוון לתת שמות של אנשים".

(עמ' 11 לפרוטוקול שו' 9-15)

26. לא ייתכן שקיימים כל כך הרבה חברים, בעלי דירות ורכוש אחר, שלא העבירו רכושם לקיבוץ והמבקשת או בנה אינם יודעים לנקוב ולו בשם של חבר אחד. אין זאת, אלא שאין המבקשת מוכנה לעשות זאת, אף לא היום, במסגרת תביעתה, ואף בנה אינו מוכן לכך. דבר זה מצביע, אולי יותר מכל, על הלך הרוח בקיבוץ, אשר גם משפחת זורע היתה חלק ממנו, שלא לנקוט צעדי אכיפה, משפטיים או אחרים, כנגד החברים שאינם מעבירים רכושם לקיבוץ.
מה לה, איפוא, למבקשת כי תלין על הקיבוץ בענין זה ?

הן הקיבוץ, בבסיס התאגדותו, מהווה סיכום של הסכמת כל חבריו. נראה, שהסכמה זו לא כללה אכיפת העברת רכוש פרטי באמצעים אקטיביים (ואף התקנון אינו קובע חובה שכזו).

27. לאור כך ובהעדר הסכמה קיבוצית על נקיטת פעולות אקטיביות ואף בהעדר הוכחה שהקיבוץ נקט איפה ואיפה באכיפת החובה למסור רכוש פרטי לקיבוץ, לא הונחה תשתית עובדתית מספקת לביסוסה של טענת האפליה.

למעשה, מהמסמכים השונים עולה, שהקיבוץ דרש מחבריו לעמוד בהוראות התקנון וגם אם לא תמיד עלה הדבר בידו, אין בכך כדי להוכיח אפליה, המאפשרת למבקשת לדרוש, כיום, החזר כספים.

הן גם בעניינה של המבקשת, על אף שהקיבוץ סבר, כפי שעולה מפניותיו אל המבקשת, שעל המבקשת להעביר אליו את כספי הפנסיה וכספי השכול, הוא לא אכף זאת עליה.

לא רק זאת, אלא שמר שאול אשכנזי, אשר העיד מטעם המבקשת, סיפר שזרו היה חבר בוועדה שמנתה שלושה חברים, אשר בחנה סוגיה זו של חברים שאינם מעבירים רכוש פרטי לקיבוץ, אולם הוא, ביחד עם חבר נוסף בוועדה, החליטו להשמיד את הרשימה ולא לפעול כנגד אותם חברים. לאור כך – מה לה למבקשת כי תלין, כיום, בשמה ובשם זרו, על כך שהקיבוץ לא פעל כנגד אותם חברים.

28. אין בכך שהקיבוץ לא פעל באופן אקטיבי לאכיפת העברת רכוש פרטי, כדי להוכיח שהקיבוץ נהג איפה ואיפה, שכן כך הוא נהג כלפי כל החברים, שלא העבירו רכושם הפרטי לקיבוץ.

כעיקרון, הפליה הינה יחס שונה לשווים. ראו, למשל, דברי כבוד הנשיא ברק בבג"צ 6778/97 - האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' השר לבטחון פנים ואח' . פ"ד נח(2), 358, עמ' 364-365:

"תפיסת השוויון בענייננו משמעותה יחס שווה לשווים ויחס שונה לשונים. הפליה משמעותה יחס שונה אל שווים, ויחס שווה אל שונים"

29. עוד יש לומר, שלא הובאה בפני
י ראייה כלשהי ואך לא טענה כלשהי, לפיה המבקשת, או מי מבני משפחת זורע, פנה לקיבוץ, בזמן אמת, כאשר נודע לו על חבר ספציפי שאינו מעביר את כל רכושו לקיבוץ ודרש ממנו לכפות על אותו חבר העברת הרכוש. גם משום כך, לא ניתן לקבל את טענות המבקשת לאפליה.

על חבר הסבור שזכויותיו מקופחות או שחבר אחר אינו ממלא חובותיו כלפי הקיבוץ או כלפי שאר החברים, לפעול במסגרת התקנון, או על פי כל דין, על מנת להביא דברים על תיקונם ואין הוא רשאי לעשות דין לעצמו ולהחליט שאין הוא מבצע את חיוביו כלפי הקיבוץ והחברים.

לא למותר להבהיר, שוב, שהמחלוקת בין הצדדים לתובענה זו, איננה נוגעת להעברת רכוש פרטי של משפחת זורע לקיבוץ (הגם שהקיבוץ השמיע בענין זה טענות כנגד ירושה שבני הזוג זורע היו אמורים, לטענתו, לקבל וכנגד רכוש של הבנים, טענות שאינני רואה מקום לדון בהן, שכן אין הן רלבנטיות לענין). המבקשת אינה טוענת שמשפחת זרו (כמו גם שאר החברים), לא היתה מחוייבת להעביר את רכושה לקיבוץ, אלא שחברים אחרים לא קיימו חובתם זו.

30. ודוק: המבקשת איננה טוענת, שקיימים חברים אשר אינם מעבירים את כספי הפנסיה אל הקיבוץ ולכן אין היא מעבירה את כספי הפנסיה של זרו, אלא שהיא טוענת, כאמור, למעין "קיזוז" כספי הפנסיה של זרו, אל מול שווי הרכוש שהועבר, בזמנו, ע"י משפחת זורע לקיבוץ "מאחר שאצל חברים רבים נשארו הרבה נכסים וזה "קיפוח מוחלט לחברים שהעבירו הכל" (עדותה בעמ' 4 לפרוטוקול, שו' 13-14).

בענין זה מפנה, ב"כ הקיבוץ, ובצדק, לדבריה של המבקשת בעמ' 6-7 לפרוטוקול, מהם עולה שהורי המבקש וזרו נמנעו מלהוריש רכושם לילדיהם, הגרים בקיבוץ, "כי לא רצו להעביר את הנכסים לקיבוצים" ומשום שידעו שהקיבוץ ידאג להם.

אמנם, נכונה טענתו הנגדית של ב"כ המבקשת, לפיה זכותם של הורי המבקשת וזרו לפעול לפי שיקול דעתם, אולם על מי שמלין על חברים שלא העבירו רכושם לקיבוץ, להביא, במידה כזו או אחרת, בגדר מחשבותיו ושיקוליו, רכוש שהיה עובר אליו, לולא הוא עצמו היה חבר קיבוץ ולא עבר אליו רק משום כך.

31. אילו היה מחליט הקיבוץ לדרוש את כספי הפנסיה רק מהמבקשת ולא היה דורש תשלומם משאר החברים, יכולה היתה המבקשת לטעון לאפליה. במצב בו נדרשים כספי הפנסיה מכל החברים, אין לומר שדרישתם מהמבקשת מהווה אפליה, רק בשל כך שהקיבוץ לא אכף את התקנון בדבר העברת רכוש פרטי, על חברים שלא העבירו רכושם הפרטי לקיבוץ.

32. זאת ועוד - לא רק שאין כל קשר בין העברת הרכוש הפרטי לבין העברת כספי הפנסיה, אלא שהמבקשת גם לא הראתה מה שווי אותו רכוש פרטי אשר, לטענתה, לא הועבר ע"י חברים לקיבוץ ומה שווי רכוש פרטי של חברים אחרים שכן הועבר על ידם לקיבוץ. טוב שלא הובאו על ידה נתונים כאלה, שכן, ממילא, אין מקום לערוך התחשבנות כזו, במסגרת של קיבוץ, אשר העיקרון הבסיסי המונח בתשתיתה, הוא "תן כפי יכולתך, קבל לפי צרכיך", אולם נדרשתי לומר דברים אלה, על מנת להמחיש, כמה בעייתיות טענותיה של המבקשת וכמה מביאות, הן עצמן, לחוסר שוויון בין החברים ולאפלייתם של חברים אחרים.

אי אכיפת העברת רכוש פרטי, כעילה לעשיית דין עצמית ע"י המבקשת -

33. עיקר טענתה של המבקשת, היא, כאמור, שהיא היתה פטורה מהעברת כספי הפנסיה, עד לתיקון 2000 (וגם לאחריו, ככל שפרשנותה לתיקון לא תתקבל), היא, שאי אכיפת העברת הרכוש הפרטי, הקנתה לה זכות שלא להעביר את כספי הפנסיה "כנגד" הרכוש שהיא וזרו העבירו, בעבר, לקיבוץ.

34. ב"כ הקיבוץ טוען, שחיובי החברים אינם שלובים ושאין למבקשת זכות כזו. טענה זו איננה מהווה הרחבת חזית (כטענת ב"כ המבקשת), שכן היא מבוססת על העובדות אשר בפני
י ומהווה תשובה משפטית לטענות המבקשת בענין זה.

אף אני אינני סבורה שמדובר בחיובים שלובים, במובן סעיף 43(א)(3) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. טענה לפיה חיובי החברים, על פי התקנון הינם חיובים שלובים תמוטט את יסוד ההסכמה הקיבוצית, את התשתית הבסיסית שלה, שכן במצב בו די אם חבר אחד אינו מממלא אחר חובותיו, פטורים שאר החברים מלמלא אחריהם, אין קיום לקיבוץ.

35. נסיונו של ב"כ המבקשת (בסעיף 3 לסיכומיו), לסמוך, בענין זה, על דברים שונים, שנאמרו ע"י חברים, באסיפות הקיבוץ, או מעל דפי עלונו, נסיון שווא הוא, שכן חברים אלה הביעו דעתם ולא קבעו מצב קיים.

כך, דבריה של נעמי, בעלון הקיבוץ מיום 1.6.2007 (המובאים בסעיף הנ"ל), לפיהם, כאשר הקיבוץ אינו מגיב להפרת החוזה (התקנון), אין הם יכולים לטעון עוד שהתקנון מחייב ולדרוש מאחרים שהפרו חלק ממנו לקיים אותו, אין בהם אלא דרישה לקיבוץ לעמוד על קיום התקנון ע"י כל חבריו, כפי שעולה מסיום הדברים: "זו הקרקע המסכנת את חיינו המשותפים", כפי שעולה גם מהתייחסותה של נעמי לדברים אלה, בחקירתה הנגדית (עמ' 30 לפרוטוקול, שו' 19-30 וכך גם לגבי דבריהם של חברים אחרים. אין הם מחייבים את הקיבוץ. למשמעותם, הנוגעת לפרשנות תיקון 2000, אתייחס בהמשך.

טענה דומה של חיובים שלובים, נדחתה ע"י כבוד השופטת מ. נאור בע"א 933/04 - הדסה בוטנר ואח' נ' קיבוץ חפציבה (28.3.05), באמרה:

"מתקשה אני לקבל שחבר קיבוץ, שדרישותיו אינן נענות על ידי המזכירות או גורם דומה, יעשה דין לעצמו ויימנע מלהעביר לקיבוץ את הכנסותיו. על פי תקנון הקיבוץ, על החבר לפנות לאסיפה הכללית בערעור על החלטות הרשויות המוסמכות של הקיבוץ (סעיף 111 לתקנון הקיבוץ)." (סעיף 9 לפסק הדין).

כן ראו: ע"א 8398/00 - יונה כץ נ' קיבוץ עין צורים (1.10.02); ת"א (נצרת) 1206/04 - אמנון ויסברון נ' קיבוץ מעגן (21.2.05)

36. לפיכך, גם אם היו חברים, שלא העבירו את כל רכושם הפרטי לקיבוץ וגם אם הקיבוץ לא פעל נגדם, לא הקנה הדבר למשפחת זורע זכות שלא להעביר את כספי הפנסיה לקיבוץ.

הקיבוץ מושתת על ערבות ואחריות הדדית, על כך שחבריו מקיימים, מרצונם, את הכללים שנקבעו בהסכמתם. כל חבר בקיבוץ חייב למלא אחר הוראות התקנון ואין הוא יכול לפטור עצמו ממילוין, כולן או חלקן, בשל כך שחברים אחרים אינם עושים זאת. קיבוץ אשר חבריו יפטרו עצמם מחובותיהם, על דעת עצמם (בשל טענות כאלה או אחרות) - לא יהיו לו חיים ולא תהא לו תקומה.

לא ניתן לשים את כל החובות והזכויות של חבר קיבוץ "בסל אחד", באופן שאם ישנם חברי קיבוץ שאינם ממלאים חלק מחובותיהם, פטורים שאר חברי הקיבוץ מלמלא את חובותיהם, הם.

37. למעשה, טענת המבקשת היא, שלאחרים "נשאר" ואילו לה ולמשפחתה "לא נשאר" ולכן זכאית היא שלא למלא אחר התחייבויותיה לקיבוץ, בענין כספי הפנסיה. זאת לא ניתן לקבל.

גם בראייה כוללת, קשה להבין כיצד אפשרית טענתה של המבקשת. שהרי, אם תתקבל טענתה זו, משמעות הדבר הינה, שככל שקיימים חברים, אשר לא העבירו, אי פעם, את כל רכושם לקיבוץ – ובוודאי אם קיימים חברים רבים כאלה, כטענת המבקשת ובניה – פטורים שאר החברים מלהעביר את הכנסותיהם לקיבוץ (ובל נשכח את ההתחשבנות של כמה הועבר).

38. אם מי שהעביר בזמנו רכוש פרטי זכאי "לקזז" זאת אל מול כספי פנסיה, למשל (ולא להעבירם לקיבוץ), מדוע שלא נחיל עיקרון זה גם על העברת הכנסות מעבודה לקיבוץ. מה ההבדל ? מדוע "יופלה לרעה", מי שאינו מקבל פנסיה של בן-זוג ולכן אינו יכול לקזזה, על חשבון רכושו שהועבר לקיבוץ (בעוד אחרים לא העבירו רכושם), לעומת מי שמקבל פנסיה ויכול (לשיטת התובעת), לקזזה ?

בעמ' 8 לפרוטוקול שו' 23-24, בתשובה לשאלה מדוע בנות הזוג של שאר חברי הקיבוץ, שעבדו, לא יקבלו פנסיה כפי שהיא מבקשת לקבל: "לא כל הבנים שלהם פגועים כמו הילדים שלי. הילדים שלי עברו שכול של שני אחים וזה השפיע קשה מאד על המשפחה...". עם כל הכאב שבנימוק זה, אין בו כדי להקנות למבקשת זכויות-יתר.

טענת המבקשת לזכות עשיית דין עצמית על ידה, בשל שלל טענותיה – אפליה, רשלנות, הפרת חובה חקוקה, עשיית עושר ולא במשפט וכיוצ"ב, בשל כך שהמבקשת וזרו העבירו רכושם הפרטי לקיבוץ לפני 35 שנים איננה מוגבלת רק לשאלת העברת הפנסיה של בן הזוג. אם ראוי לקבל את טענת המבקשת, מדוע לא נקבל טענת חברים אחרים, למשל, להימנעות מהעברת שכר עבודה ? מדוע שהכלל אשר מבקשת המבקשת להחיל על כספי הפנסיה של בן הזוג לא יחול גם על שכר עבודה ? מדוע אותו הגיון, או אותו "צדק", לשיטת המבקשת, לא יחול גם על זכויות אחרות או כספים אחרים שחברים מעבירים לקיבוץ ?

לו היו מתקבלות טענות המבקשת ולו היו מוכשרים מעשיה, זכאים היו גם שאר החברים לנהוג כמוה, היינו – להפסיק להעביר את הכנסותיהם לקיבוץ (שכן אם אין מחויבים להעביר כספי פנסיה, גם אין מחויבים להעביר הכנסותיהם, מכל מקור שהוא). המשמעות של החלת העקרונות להם טוענת המבקשת, על הכלל, הינה ברורה והיא, אכן, מרחיקת לכת והרסנית.

האם אין המבקשת מבינה שבכך תבוא כליה על הקיבוץ ? האם זה רצונה ? בטוחתני שלא.

39. אין מקום להשוואות שעורך ב"כ המבקשת, בסיכומיו, בנוגע לרכושם של חברים כאלה ואחרים ובין רכושה של המבקשת. כך, גם אין מקום לחשב, כפי שעשה ב"כ הקיבוץ, כמה "עלתה" או כמה "עולה" כיום, משפחת זורע לקיבוץ, או מהו שווי "טובת ההנאה" שצמחה לקיבוץ ממשפחת זורע וכיוצא באלה השוואות ו"חישובים" כפי שעשו ב"כ שני הצדדים, בסיכומיהם.

השוואות אלה מנוגדות לרוח ההתאגדות הקיבוצית, של: "כל אחד תורם כפי יכולתו ומקבל כפי צרכיו" ומנוגדות לבסיסי ההסכמה הקיבוצית. יש להניח, במידה הקרובה לוודאות, שאם נבחן כמה תרם כל חבר וחבר, במהלך שנות חייו בקיבוץ וכמה קיבל מהקיבוץ, נגיע לפערים גדולים בין החברים. האם באמת ובתמים מבקשת המבקשת לערוך התחש







הפ בית משפט מחוזי 204/07 נעמי זורע נ' קיבוץ מעגן מיכאל (פורסם ב-ֽ 05/04/2009)