פסקי דין על בלה לוי | פסקי דין על בית הדין הרבני הגדול בירושלים

4238/03 בג"צ     08/09/2003




בג"צ 4238/03 בלה לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים






בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ 4238/03 - ב'

כבוד הנשיא א' ברק

בפני
:
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופט ס' ג'ובראן
1. בלה לוי

העותרים:
2. אופק לוי קטין

3. פריאל לוי קטינה

4. חגאי לוי

5. נעמ"ת- תנועת נשים עובדות ומתנדבות

6. המועצה הלאומית לשלום הילד


נ ג ד


1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים

המשיבים:
2. בית הדין הרבני האיזורי באשקלון

3. לוי נחשון


עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים

(31.7.03)
ב' באב תשס"ג
תאריך הישיבה:

עו"ד רוברט ליכט פטרן
; עו"ד יוסי מנדלסון
בשם העותרים 4-1:
עו"ד תמר לביא
בשם העותרת 5:
עו"ד לימור סלומון
בשם העותרת 6:

עו"ד שמעון יעקבי

עו"ד עמנואל שרעבי; עו"ד ינון שרעבי

בשם המשיבים 2-1:
בשם המשיב 3:



פסק-דין

השופט א' גרוניס
:

1. העותרת 1 (להלן - האם) והמשיב 3 (להלן - האב; שניהם ביחד - להלן בני הזוג) נמצאים בהליכי גירושין. העותרים 4-2 הינם ילדיהם הקטינים (להלן - הילדים). הליכים שונים מתנהלים בין בני הזוג הן בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד (להלן - בית המשפט) והן בבית הדין הרבני האיזורי באשקלון (להלן - בית הדין האיזורי). עניינם של בני הזוג נדון אף בפני
בית הדין הרבני הגדול. העתירה שבפני
נו מכוונת כנגד החלטות של בית הדין האיזורי ושל בית הדין הרבני הגדול בעניין חינוכם של הילדים. בעתירה נטען, כי בית הדין הרבני נטול סמכות לדון בעניין המשמורת והחינוך.

2. בני הזוג נישאו ביום 4.7.94. לאחר הנישואין עברו בני הזוג להתגורר במושב הדתי זבדיאל. לבני הזוג נולדו שלושה ילדים, שכיום הינם בני 4, 7, ו-8. נישואיהם עלו על שרטון. ביום 8.3.01 הגישה האם תביעה למזונות לבית המשפט. ביום 11.3.01 הגיש האב תביעה לגירושין לבית הדין האיזורי, בה ביקש לכרוך גם את עניין המזונות וכן ביקש כי משמורת הילדים תינתן לו. האם הגישה כתב תשובה ובו ביקשה לקבוע כי החזקת הילדים תהיה בידיה. באותו כתב בי-דין טענה האם, כי אין לדון בנושא המשמורת לפני שיתקבל תסקיר של פקידת סעד. בעת פרוץ הסכסוך בין בני הזוג למדו שניים מבין הילדים בגן חילוני בקיבוץ גת ואילו אחד הילדים התחנך במעון דתי. עם תחילת שנת הלימודים תשס"ב התחנכו שלושת הילדים במסגרות חילוניות. לטענת האם, בא האב ביום 6.9.01 לגן הילדים, לקח את שני הילדים הקטנים והעביר אותם לגן ילדים דתי. ביום 11.9.01 פנתה האם לבית הדין האיזורי וביקשה "ליתן צו מניעה זמני, במעמד צד אחד, האוסר על הבעל להוציא ו/או להעביר את הילדים של בני הזוג למוסדות חינוך אחרים, ללא הסכמתה של המבקשת" וכן "להורות על מתן תסקיר פקידת סעד". בטרם נדונה הבקשה, הגישה האם, ביום 23.9.01, לבית הדין האיזורי "בקשה דחופה לביטול ומחיקת בקשה לצו מניעה". יום לאחר מכן ביקשה את אותו הסעד שנתבקש מאת בית הדין - מבית המשפט. בית המשפט הוציא צו מניעה כמבוקש במעמד צד אחד וקבע דיון במעמד הצדדים ליום 28.10.01. ביום 25.10.01 התקיים בבית הדין דיון בתביעת הגירושין. בדיון הועלה נושא חינוכם של הילדים. באת-כוחה של האם טענה כי הסמכות בעניין חינוך הילדים נתונה לבית המשפט. בית הדין הביע דעתו כי הסמכות נתונה לו היות והאם ביקשה ממנו את הוצאת צו המניעה. בדיון הוסכם בין הצדדים כי האם תפנה לבית המשפט בבקשה לדחות את הדיון בנושא צו המניעה וכי הצדדים יפנו לייעוץ משפחתי. בהחלטה לא קבע בית הדין במפורש כי הסמכות בעניין חינוך הילדים נתונה לו.

3. ביום 24.12.01 הגישה האם בקשה לרשות ערעור לבית הדין הרבני הגדול. בבקשת רשות הערעור התבקש בית הדין הרבני הגדול לקבוע, כי לבית הדין אין סמכות לדון בחינוך הילדים. הבקשה נדחתה על הסף היות שהוגשה באיחור. ביום 13.5.02 נתן בית הדין האיזורי את פסק דינו. בפסק הדין נקבע, כי נושא החינוך נכרך כדין ולפיכך הסמכות בנושא זה נתונה בידי בית הדין. ביום 10.7.02 ניתן

פסק דין
נוסף על ידי בית הדין האיזורי ובו נקבע, כי החל משנת הלימודים הקרובה ילמדו הילדים במוסדות חינוך דתיים. פסק הדין לא נומק ונאמר בו כי הנימוקים יימסרו בנפרד. יוער, כי בפני
בית הדין האיזורי לא עמד תסקיר של פקיד סעד או חוות דעת מומחה. על

פסק דין
זה הגישה האם ערעור לבית הדין הרבני הגדול. ערעורה נגע הן לשאלת הסמכות והן לקביעה האופרטיבית. ביום 5.9.02 פרסם בית הדין האיזורי את נימוקיו לפסק הדין בעניין חינוך הילדים. הדיינים קבעו כי היות שהאב היה מעוניין להעניק לילדים חינוך תורני ואילו האם רוצה כי הילדים יתחנכו בחינוך חילוני, הרי שדרך הפשרה היא כי הילדים יתחנכו בחינוך ממלכתי-דתי. לאחר מתן הנימוקים, פנה האב לבית המשפט בבקשה כי יקבע שהסמכות בנושא חינוך הילדים נתונה לבית הדין. לא נערך דיון בבקשה זו מאחר שבית המשפט מצא לנכון להמתין לתוצאת הערעור בבית הדין הרבני הגדול. בית הדין הרבני הגדול נתן את החלטתו בערעורה של האם ביום 6.2.03. בהחלטתו קבע בית הדין הרבני הגדול כי דין הערעור להידחות. זאת, הן בשל העובדה כי המועד להגשת הערעור בנושא הסמכות חלף והן משום שעניין חינוך הילדים נכרך בכריכה כנה בתביעת האב. עוד נקבע, כי אין לייחס חשיבות לכך שבפני
בית הדין האיזורי לא ניצבו תסקירים של פקידת סעד הואיל וחברי בית הדין עסקו בחינוך שנים רבות והם בעלי ניסיון חינוכי רב. ביום 2.3.03 התקיים בבית המשפט דיון בבקשת האב כי ייקבע שהסמכות בעניין חינוך הילדים נתונה לבית הדין. נקבע, כי יש לעכב את ההחלטה בנושא עד שבאת כוחה של האם תודיע אם יש בכוונתה להגיש עתירה לבית משפט זה. נוסיף, כי בעקבות ההחלטה של בית הדין האיזורי מיום 10.7.02 בה נקבע כי הילדים יעברו ללמוד בחינוך הממלכתי-דתי, ולאחר שנטען כי האם אינה מכבדת את פסק הדין, החליט בית הדין האיזורי ביום 2.10.02 להשית על האם קנס של 200 ש"ח בגין כל יום של עיכוב בביצועו של פסק הדין. עד כאן תיאור תמציתי ובלתי שלם של מסכת ההתדיינות בין בני הזוג.


4. ביום 14.5.03 הוגשה העתירה דנא. בעתירה נתבקש אף צו ביניים האוסר על בית הדין להמשיך ולדון בענייני החינוך והמשמורת של הילדים. ביום 10.6.03 נעתר כב' השופט א' א' לוי לבקשה ונתן צו ביניים כמבוקש. בעתירה העיקרית ביקשה העותרת לקבוע כי פסקי הדין של בית הדין האיזורי ושל בית הדין הרבני הגדול בעניין חינוך הילדים בטלים, ולהורות לבית הדין להימנע מלדון בשאלת המשמורת. לפי הנטען, הן עניין המשמורת והן עניין החינוך אינם ניתנים לכריכה במסגרת תביעת גירושין. כמו כן נטען, כי יש צורך בהסכמה נפרדת של הילדים על מנת להקנות סמכות לבית הדין בעניינים אלו. בהסכמת האב, החלטנו לדון בעתירה כאילו הוצא בה צו על-תנאי.


5. בית הדין הרבני רוכש סמכות לדון בענייני חינוך ילדים ומשמורתם בשתי דרכים. האחת, אם הנושאים נכרכו בתביעת הגירושין של אחד הצדדים, לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953. האחרת, מכוח הסכמתם של הצדדים, לפי סעיף 9 לאותו חוק. לעניין הדרך הראשונה, קרי כריכה, עלינו להבדיל בין נושא המשמורת לתחום החינוך. משמורת ילדים היא עניין אשר לפי עצם טיבו וטבעו כרוך בתביעת הגירושין ועל כן נתון לסמכות בית הדין, אלא אם ערכאה מוסמכת אחרת דנה בעניין קודם לכן (למשל, בד"מ 1/60 וינטר נ' בארי, פ"ד טו 1457). לפיכך, היה והוגשה תביעת גירושין לבית הדין טרם הגשתה של תביעה בעניין משמורת לבית המשפט, תהיה הסמכות הבלעדית לדון בנושא המשמורת לבית הדין. עניין החינוך לעומתו איננו עניין הכרוך בתביעת הגירושין מעצם טיבו וטבעו, אלא נדרשת לגביו כריכה מפורשת (בג"ץ 181/68 פלורסהיים נ' בית הדין הרבני האיזורי בחיפה, פ"ד כב(2) 723; בג"ץ 5507/95 אמיר נ' בית הדין האזורי בחיפה, פ"ד נ(3) 321, 334). יחד עם זאת חשוב לציין, כי השאלה האם נושא החינוך ניתן כלל לכריכה בתביעת הגירושין הושארה בצריך עיון (בג"ץ 5507/95 הנ"ל, בעמ' 332).


הדרך הנוספת לפיה קונה בית הדין סמכות הינה, כאמור, הסכמת הצדדים. משניתנה הסכמה, נתונה סמכות השיפוט באופן ייחודי לבית הדין (בד"מ 1/81 נגר נ' נגר, פ"ד לח(1) 365, 397 להלן - פרשת נגר). בפרשת נגר אף נקבע כי ההסכמה יכולה להיות מפורשת או מכללא. כך למשל, עצם ההתדיינות בפני
בית הדין תיחשב כהסכמה. לגבי הסכמת בני זוג בשם ילדיהם נאמר שם כי "אף זו הלכה פסוקה, שהסכמה מפורשת או מכללא לסמכות שיפוטו של בית הדין הרבני, הניתנת על-ידי האפוטרופסים הטבעיים בעניין תביעה הקשורה בחזקה ואפוטרופסות על ילדם, לא רק בשם עצמם היא ניתנת אלא גם בשם ילדיהם..." (שם, 386). מן המקובץ למדים אנו שלצורך בדיקת טענות העותרים עלינו לבחון האם בעניין משמורת הילדים היה הליך קודם בבית המשפט אשר הקנה לו את סמכות הדיון. לצורך בדיקת הטענה בדבר סמכות בית הדין לדון בסוגיית חינוך הילדים עלינו לבדוק האם הנושא נכרך במפורש בתביעת הגירושין או האם ניתנה הסכמת הצדדים כי בית הדין ידון בעניין.


6. כזכור, ההליך הראשון שהוגש במסגרת ההתדיינות בין בני הזוג היה תביעת המזונות של האם בפני
בית המשפט. הקטינים מצוינים בכתב התביעה כתובעים בצידה של האם. בתביעה זו לא נאמר דבר לגבי משמורת הילדים ואף לא לגבי חינוכם. מספר ימים לאחר מכן הגיש האב לבית הדין האיזורי תביעת גירושין. בכתב תביעתו ביקש האב במפורש את המשמורת על ילדיו. לא זו אף זו, בכתב התשובה של האם לא העלתה היא כל טענה לגבי סמכותו של בית הדין לדון במשמורת הילדים ואף ביקשה שבית הדין יקבע כי המשמורת הבלעדית על הילדים תהיה בידיה. מכאן ניתן ללמוד כי נושא המשמורת נמצא בסמכותו של בית הדין, ובכל מקרה האם הסכימה כי בית הדין ידון בעניין זה.


אין אנו מוצאים לנחוץ לקבוע אם יש ממש בטענת האם, כי כריכת נושא החינוך על ידי האב בתביעת הגירושין שהגיש לא נעשתה במפורש ובמפורט. זאת, משום שאף אם לא כרך האב כנדרש את נושא החינוך בתביעת הגירושין שהגיש, הייתה זו האם שהקנתה את הסמכות לבית הדין האיזורי כשפנתה אליו בבקשה כי יוציא צו מניעה בעניין חינוך הילדים (על כן מקרה זה שונה מן העניין שנדון בבג"צ 9539/00 איתן נ' בית הדין הרבני האיזורי ירושלים, פ"ד נו(1) 125, שם התנגד בן הזוג מתחילת הדרך לכך שבית הדין ידון בנושא החינוך). פשיטא, כי אילו היה מוציא בית הדין האיזורי את צו המניעה המבוקש, לא הייתה טוענת האם בפני
נו כי אין לבית הדין סמכות. עתה, משלא קיבלה האם את מבוקשה, אין להישמע לטענה כי בית הדין האיזורי לא קנה סמכות לדון בחינוך הילדים. יפים לעניין זה דברי השופט זילברג:

"האשה, בנהגה כן, מעמידה כאילו את בית-הדין "תחת מבחן", ומשקיפה כיצד "מתנהג" הוא כלפי תביעתה: אם התנהגותו היא "טובה" - נשארת היא בבית-הדין הדתי, ואם לאו - בורחת היא אל האיזור האזרחי, ומביאה את תביעתה מחדש לפני בית-המשפט המחוזי. תמרון כזה לא ייתכן, לא יורשה ולא ייסבל"
(ע"א 15/64 מוזס נ' מוזס, פ"ד יח(3) 141, 162).
גם הטענה לפיה ביקשה האם לבטל את הבקשה לצו המניעה אין בה בכדי לסייע. תקנה ע"ח לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, עוסקת בבעל דין הרוצה לבטל תביעה או בקשה שהוגשה על ידו. בתקנה ע"ח(6) נאמר כי "ההחלטה אם לקבל את הבקשה, כאמור, או לדחותה מסורה לשיקול-דעתו של בית-הדין". במקרה שבפני
נו לא ביטל בית הדין את הבקשה לצו המניעה שהגישה האם. יוער, כי בעבר נדחתה עתירה התוקפת את חוקיותה של תקנה זו (בג"ץ 3650/98 פרידמן נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים (לא פורסם)). זאת ועוד, תביעת הגירושין של האב הוגשה, כאמור, עוד בחודש מרץ 2001 ואילו התביעה בעניין המשמורת, הוגשה על ידי הילדים באמצעות האם לבית המשפט רק שנתיים לאחר מכן. לא למותר אף לציין את השיהוי בהגשת העתירה. בית הדין האיזורי נתן כאמור את פסק דינו בדבר סמכותו לדון בעניין חינוך הילדים ביום 13.5.02. מן הדין היה כי יוגש מייד ערעור לבית הדין הרבני הגדול ובאם זה יידחה - תוגש עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. לא כך נהגה האם. הערעור הוגש לבית הדין הרבני הגדול רק לאחר שניתנה החלטה אופרטיבית בעניין המוסדות החינוכיים בהם ילמדו הילדים. משדחה בית הדין הרבני הגדול את ערעורה של האם (ביום 6.2.03), חלפו עוד למעלה משלושה חודשים עד שהוגשה העתירה שבפני
נו.


נסיבות המקרה הנוכחי, במיוחד הפנייה לבית הדין האיזורי בנושא החינוך ואי העלאת טענה כלשהי בעניין סמכותו של בית הדין לדון בנושא המשמורת, הן שהביאו אותנו לכלל דעה שאין זה המקרה המתאים לדון בטענות העקרוניות שהעלו העותרים, היינו כי נושאי המשמורת והחינוך אינם כלל בני כריכה וכי הסמכות בעניינים אלה טעונה הסכמה נפרדת של הילדים.


7. אף שמצאנו כי בית הדין האיזורי רכש סמכות בנושאים הנזכרים, הרי דין ההוראות שנתן בכל הנוגע להעברת הילדים למסגרת חינוכית דתית להתבטל. כזכור, הילדים התחנכו במסגרת חילונית במשך מספר שנים. לפני בית הדין האיזורי לא הובא תסקיר של פקידת סעד או חוות דעת מקצועית כלשהי בשאלה מהי טובת הילדים בכל הנוגע לחינוכם. חרף זאת החליט בית הדין, כדבריו, "ללכת בדרך הפשרה" והורה כי הילדים ילמדו במסגרת החינוך הממלכתי-דתי. "הפשרה" לעניין זה הינה בין דרישת האם כי הילדים יתחנכו במסגרת חילונית לבין תביעת האב כי ילמדו במסגרת חרדית. המסגרת בה יתחנכו הילדים אינה יכולה להיות מבוססת באופן בלעדי על הסדרי פשרה. השיקול העליון חייב להיות, כמובן, טובתם של הילדים. בהחלט ייתכן שלא יהיה מִתאם בין פשרה כלשהי לבין טובתם של הילדים. במקרה מעין זה, יש מקום להתערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק. כפי שנקבע:

"התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק נדרשת איפוא - והיא תבוא - במקום שבית-דין דתי לא פסק כמצווה עליו - על פי טובתו של הקטין - אלא על-פי שיקולים שאינם בהכרח טובתו של הקטין" (בג"ץ 1842/92 בלויגרונד נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מו(3) 423, 439).


כדי לברר מהי טובת הקטין היה על בית הדין לבקש חוות דעת מומחה. כפי שנאמר במקום אחר:

"טובתו של ילד אינה מושג תיאורטי. לעניינה נדרש בית-המשפט לקביעת מימצאים-שבעובדה. מימצאים אלה בית-משפט לא יוכל לקובעם - על דרך הכלל - אלא אם יובאו לפניו ראיות; וראיות לענייננו פירושן הינו - בעיקרם של דברים - חוות-דעת של מומחים" (בג"ץ 5227/97 דויד נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד נה(1) 453, 462; וכן ראו רע"א 4575/00 פלונית נ' אלמוני, פ"ד נה(2) 321, 331).



במקרה שבפני
נו קיימים גורמים נוספים המחזקים את הדרישה לחוות דעת מומחה בעניין חינוך הילדים. יש לזכור כי בתחילת שנת הלימודים תשס"ב, שעה שהאב ביקש להוציא שניים מילדיו מן המסגרת החינוכית בה למדו, התחנכו כל שלושת הילדים במסגרות חילוניות. מן הראוי הוא שבטרם קבלת החלטה המביאה שינוי בסביבה הלימודית בה נמצאים ילדים, תעמוד לפני הערכאה הדנה בעניין חוות דעת שתאפשר לקבל החלטה מושכלת בעניין חינוכם של הילדים. יש עוד לזכור, כי עד לשלב מסוים הייתה הסכמה של האב, בין במפורש ובין מכללא, כי הילדים ילמדו במסגרות חילוניות. אין ספק כי לאב ישנה הזכות לשנות את דעתו ולחפוץ שילדיו ילמדו במסגרות דתיות. ברם, אם אין התאמה בין טובת הילדים לבין רצונם של האב או של האם יש להעדיף, כמובן, את טובת הילדים. בנסיבות המקרה כמתואר, חייב היה בית הדין לקבל את החלטתו רק לאחר שהוצגה בפני
ו חוות דעת מגורם מקצועי אובייקטיבי.

8. אשר על כן, הננו מחליטים לקבל את העתירה באופן חלקי, במובן זה שהחלטת בית הדין האיזורי מיום 10.7.02 והחלטתו של בית הדין הרבני הגדול מיום 6.2.03 - מתבטלות. ממילא מתבטלת אף ההחלטה מיום 2.10.02 להשית קנס על האם בגין אי ציות להחלטה מיום 10.7.02. בית הדין האיזורי יפנה לקבלת תסקיר של פקידת סעד או של גורם מקצועי אחר על מנת שתוצג בפני
ו חוות דעת בשאלה מהי המסגרת החינוכית הראויה עבור כל אחד מן הילדים. כל עוד לא נתקבלה החלטה אחרת, ימשיכו הילדים להתחנך במסגרות הלימודיות הקיימות. לאור התוצאה לא יעשה צו להוצאות.

ש ו פ ט

הנשיא א' ברק
:

אני מסכים.

ה נ ש י א

השופט ס' ג'ובראן
:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס
.

ניתנה היום, יא' באלול תשס"ג (8.9.03).
ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03042380_s07.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
חכ/








בג"צ בית המשפט העליון 4238/03 בלה לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, [ פ"ד: נח 1 481 ] (פורסם ב-ֽ 08/09/2003)