פסקי דין על יאן טרכטנברג | פסקי דין על דניס בן דימטרי לוקיאנקו | פסקי דין על אלכסנדר בן ולדיסלב קוגן | פסקי דין על משרד הביטחון ואח' |

888/07 א     19/02/2009




א 888/07 יאן טרכטנברג נ' דניס בן דימטרי לוקיאנקו, אלכסנדר בן ולדיסלב קוגן, משרד הביטחון ואח'








בית המשפט המחוזי בחיפה

ת"א 888-07 טרכטנברג נ' דניס בן דימטרי לוקיאנקו
(אסיר) ואח'


19 פברואר 2009



בפני

כבוד השופט דר' עדי זרנקין

התובע
יאן טרכטנברג


נגד

הנתבעים
1. דניס בן דימטרי לוקיאנקו
2. אלכסנדר בן ולדיסלב קוגן
3. משרד הביטחון
4. משטרת ישראל
5. עיריית חיפה


בשם התובע: עו"ד משה גביש
בשם הנתבעים 3 ו-4: עו"ד הדר מסורי
, פרקליטות מחוז חיפה
בשם הנתבעת 5: עו"ד גלעד גושן

פסק דין


מעשה שהיה כך היה: התובע היה בזמנים הרלוונטיים לתביעה אחראי אבטחה במועדון לילה בחיפה הקרוי "זברה". בתאריך 3.3.05 הגיעו הנתבעים 1 ו-2 למועדון, והתפתחה קטטה בינם לבין אדם נוסף, מבאי המקום. בעקבות קטטה זאת הוצאו הנתבעים 1 ו-2, בכוח,
מן המועדון על ידי המאבטחים במקום. הנתבעים 1 ו-2 לא השלימו עם רוע הגזירה והחליטו לבוא חשבון עם המאבטחים, ולפיכך שבו למקום מאוחר יותר כאשר הנתבע 1, אשר היה אותה עת חייל בשירות סדיר בצה"ל, מצטייד ברובה

m-16
שהיה נשקו האישי שניתן לו על ידי הצבא. הנתבעים ביקשו בתקיפות מן הנוכחים במקום
כי יימסרו להם את שמות המאבטחים אשר השתתפו באירוע באותו הלילה, ומשמבוקשם לא ניתן להם, השיגו בדרך כלשהי את מספר הטלפון של התובע, שהיה, כאמור, אחראי על המאבטחים, התקשרו אליו פעמים אחדות ודרשו במפגיע כי ימסור להם את שמות המאבטחים איתם הם מבקשים לבוא חשבון.
משסירב התובע למסור להם את השמות, הציעו הנתבעים 1 ו-2 לתובע כי הוא עצמו יבוא להיפגש עימם בגן ציבורי שברחוב כברי בקריית חיים. התובע, מטעמים השמורים עימו, אשר המעט שניתן לומר עליהם הוא שהתבונה היא מהם והלאה, החליט להיענות לדרישתם, והגיע לגן הציבורי, לא לפני שהוא מצרף אליו אף חבר נוסף.
בהגיעו למקום, פנה הנתבע 1 לתובע ותוך שהוא מאיים עליו בנשק דרש לשוחח עימו ביחידות, ומשהתרחקו מעט מיתר המשתתפים דרש הנתבע 1 מן התובע כי ימסור לו את שמות המאבטחים אשר השתתפו באירוע הלילי ההוא, התובע סרב לכך, ותוך כדי חילופי הדברים ירה הנתבע 1 מנשקו בירכו של התובע, פצע אותו וגרם לו חבלה חמורה.

בגין המעשים הללו
הועמדו הנתבעים 1 ו-2 לדין בבית משפט זה בתיק פלילי 4052/05, הואשמו בחבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(1) +סעיף 29 לחוק העונשין תשל"ז – 1977, הורשעו על פי הודאתם, ונידונו, הנתבע 1 ל-6 שנות מאסר מהן 5 שנים לריצוי בפועל ושנה אחת של מאסר מותנה, ואילו הנאשם 2 נידון ל-36 חודשי מאסר מהם 24 חודשים לריצוי בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי.

בגין נזקיו של התובע כתוצאה מפציעתו הנ"ל הגיש התובע את התביעה שבפני
,
בגדרה תבע לא רק את המעורבים הישירים באירוע שתואר לעיל, דהיינו הנתבעים 1 ו-2, אלא אף את משרד הביטחון, משטרת ישראל ועיריית חיפה.
הנתבעים 1 ו-2 לא הגישו כתב הגנה ואף לא התייצבו לדיון, והתובע ביקש לקבל כנגדם

פסק דין
בהיעדר הגנה, ובתאריך 20.12.07 החליטה רשמת בימ"ש זה כי התובע זכאי ל

פסק דין
כנגד נתבעים אלו, אך מאחר והמדובר בתביעה לנזקי גוף חייבה את התובע להגיש תצהיר מלווה במסמכים לביסוס נזקו, וכן תחשיב נזק.
התובע עשה כפי שנצטווה, הגיש תצהיר וכן מסמכים שונים אשר יש בהם, לדעתו, כדי לתמוך בתצהירו, וכן הגיש הוא תחשיב נזק, ובדעתי בפסק דיני זה ליתן

פסק דין
כנגד הנתבעים 1 ו-2 כפי שיפורט בהמשך.
לגבי הנתבעים 3-5 הוחלט כי בעניינם יפוצל הדיון כך ששאלת האחריות תידון תחילה, ואכן נשמעו ראיות בעניין זה והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

ייאמר מיד -
תביעתו של התובע כנגד הנתבעים 3-5 אין בה כל ממש, וכפי שיבואר להלן, דינה להידחות.

וכך הוא הילוכו של התובע כנגד הנתבעים 3 ו-4:
ראשית טוען התובע כי משרד הביטחון אחראי באחריות שילוחית למעשיהם של הנתבעים 1 ו-2 שכן בעת שעשו את המעשה נשוא התביעה היו הם חיילים בשירות צבאי. טענה זו לאו טענה היא. אף כי ניתן, כעקרון, לראות במדינה כאחראית באחריות שילוחית למעשיהם המזיקים של חייליה, ולעניין זה אפשר ותחוב בגינם באחריות שילוחית כמעביד, הרי
שסעיף 13(ב) לפקודת הנזיקין קובע:
(א) לענין פקודה זו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו

—

(1)
אם הרשה או אישרר את המעשה;
(2)
אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו;
......
(ב) רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד.

בענייננו, מעשיהם הפליליים של הנתבעים 1-2 בוודאי ובוודאי שלא היו קשורים לעניין שירותם הצבאי ותוך כדי "עבודתם" הרגילה. הנתבעים 1-2 עשו שימוש עברייני פסול בנשק שניתן להם במסגרת שירותם ולצרכי שירותם הצבאי, על מנת "לסגור חשבון" עם התובע. אין ספק כי מעשיהם אלו של הנתבעים
1-2 אינם בבחינת "ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד" ,שכן מדובר בירי עברייני שאין בינו לבין "עבודתם" או "תפקידם" הצבאי של הנתבעים 1-2 ולא כלום. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט טירקל בפסקה 11 לפסק דינו
בע"א 1389/98 מזאוי
נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(3) 1389:
"לא בכל מקרה שבו נגרם נזק על ידי נשק שהחזיק חייל בחופשה יהיה על המדינה לשאת בנזק מכוח אחריותה השילוחית. לדוגמא, במקרה שבו שימש הנשק בידי חייל לשם ביצוע עבירה, יש מקום לראות את השימוש בנשק כ'מעשה שעשה העובד למטרות עצמו ולא לעניין המעביד', אשר המעביד אינו חב בגינו".
משכך הם פני הדברים, פשיטא שהנתבע מס' 3 אינו חב באחריות שילוחית למעשיהם הפליליים של הנתבעים 1 ו-2.

למעלה מן הדרוש אוסיף כי הגזירה השווה שמבקש התובע לערוך בסיכומיו, בין המקרה שנדון בע"א 8199/01, עיזבון המנוח עופר מירו ז"ל נ' מירו, פ"ד נז(2) 785, לבין המקרה דנן – איננה ממין העניין. שם דובר על מפגש של שלושה אנשים, שוטר אחד ושני אחרים. האקדח של השוטר, ובו מחסנית טעונה בכדורים ומוכנסת לקת, הונח על ידי השוטר על הספה שעליה ישב. אחד מן הנוכחים לקח את אקדחו של השוטר וירה באחר למוות. כב' השופטת דורנר קבעה שם כי אלמלא מחדליו של השוטר, המופקד על האקדח, לא היה מתרחש הנזק, וכי מחדלים אלו של השוטר הם הגורם בלעדיו אין, דהיינו הגורם העובדתי למות המנוח. אחריות המדינה, בתיק זה, נקבעה בהתאם לסעיף 13(ב) לפקודת הנזיקין, שכן השוטר, בהניחו אקדח טעון על הספה, הפר את הוראות הבטיחות המשטרתיות, ובכך ביצע "ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד", המטיל אחריות על המדינה.
לעומת זאת, בענייננו, אין מדובר במעשה רשלני של נתבעים 1-2 כלל ועיקר,
כי אם במעשה עברייני פלילי מכוון,
אשר בגינו אין לייחס לנתבע 3 אחריות שילוחית.

טענה נוספת בפי התובע והיא, כי הנתבע 3 התרשל בכך כי מלכתחילה גייס את הנתבע 1 לשירות בצה"ל ,חרף עברו הפלילי קודם גיוסו. הרקע לטענה זו הינו כי הנתבע 1 הסתבך טרם גיוסו בעבירות של תקיפה ואיומים וכן אחזקת כלי פריצה. אף טענה זו אין בה ממש. שאלת גיוסם לצה"ל של מועמדים לשירות ביטחון בעלי עבר פלילי כלשהו הינה שאלה של מדיניות, ובודאי איננה אסורה על פי פקודות הצבא, ובודאי אין לומר כי לכשעצמה הינה פעולה רשלנית.
יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט בייסקי, בע"א 796/80 אוחנה נ' אברהם, פ"ד לז(4) 337 (בפסקה 5 לפסק דינו):
"
לא הופנינו לכל פקודות מטכ"ל האוסרות גיוס בעלי עבר פלילי לשרת בצה"ל, ולא מצאנו כל הוראת חוק כזאת [..] זוהי אפוא שאלה
של מדיניות, המוכתבת על ידי שיקולים, שבינם לבין אחריות שילוחית בעוולה בנזיקין אין ולא כלום. ואכן, אותה מדיניות, מביאה, כנראה, את שלטונות צה"ל לגייס אף צעירים
אשר נכשלו על רקע פלילי [...] בוודאי אין לגרוס, כי עצם גיוסו לצה"ל של צעיר, שהיו לו בעבר 'שני משפטים- היה במוסד לעבריינים', הוא בבחינת רשלנות".

טענה נוספת בפי התובע, כנגד משרד הביטחון היא כי הצבא התרשל בכך שלא הכשיר את הנתבע 1 לשימוש בנשק, לא העבירו מטווחים מסודרים, לא נתן לו הוראות הדרכה לגבי הוראות פתיחה באש ולא הקפיד על הוראות פקודות מטכ"ל הנוגעות לשמירה על נשק.
ככל שיגעתי לא הבנתי את הגיונה של טענה זו. אף אם הייתה זו טענה נכונה, ולא הוכח כלל כי יש שמץ של אמת בה , הרי מה להכשרת הנתבע 1 בתורת הירי ולמעשה העברייני שעשה תוך שהוא משתמש בנשק שניתן לו ע"י הצבא? לא בשימוש רשלני בנשק עסקינן, אלא בשימוש עברייני, זר ומנוכר למטרה שלשמה ניתן לו הנשק, ודומה שאין צורך להכביר על כך מילים עוד.

עוד טוען התובע כי על רקע
התנהגותו של הנתבע 1 במהלך שירותו, לא מן הדין היה לאפשר לו לשאת נשק בעת יציאתו מן הבסיס. אף טענה זו אין בה ממש. אף כי אין לומר שהנתבע 1 היה חייל לתפארת, והוא אכן צבר אי אלו עבירות משמעת הנוגעות להתרשלות במילוי תפקיד, והופעה מרושלת, וכן עבירות של היעדר מן השירות שלא ברשות, אך אין בכל אלו, בשום אופן, כדי לקבוע כי בגינן ההחלטה להפקיד בידיו נשק, כבידי כל החיילים העוזבים את הבסיס לצרכי חופשתם, הייתה החלטה רשלנית.
הפרופוזיציה שהתובע מבקש להציע, על פיה שלטונות הצבא צריכים היו לצפות כי חייל בעל בעיות התנהגות כאלו יעשה שימוש כזה בנשק, אינה נראית לי סבירה כלל וכלל.
מעניין לציין כי אף התובע עצמו סבר כי
מעשה כגון זה, כפי שעשו הנתבעים 1 ו-2, היה מעשה בלתי סביר לחלוטין שלא ניתן היה להעלותו על הדעת, וכך בסעיף 58 לכתב התביעה טוען התובע
כהאי לישנה: "הנתבעים קיבלו החלטה שאדם סביר לא היה מעלה על דעתו לקבלה...". אם כך הם פני הדברים, ואדם סביר לא היה אמור, אכן, לצפות התנהגות עבריינית כזאת, על שום מה מבקש התובע להטיל על משרד הביטחון חובת ציפיות אשר כזו?
עוד טוען התובע כי שלטונות הצבא התרשלו בכך שהעבירו את הנתבע 1 מבסיס קודם בו שירת, לבסיס אחר, מבלי שמפקדיו החדשים קיבלו את כל המידע הרלוונטי לגבי הנתבע 1, ומפקדיו החדשים, כך הטענה, התרשלו כשהסתפקו בראיון קצר בעת שהגיע ליחידתו החדשה ולא השכילו לעמוד
על טיבו ועל אישיותו. לא מצאתי אף בטענה זו כל טעם. ראשית, טענה זו אף לא הוכחה מבחינה עובדתית, ומפקדו הישיר אף העיד כי המדובר בחייל אשר תפקד בצורה מאוד טובה. מעבר לדרוש אציין, כי

חוק רישוי עסקים,

"
חוק רישוי עסקים,
-


.









א בית משפט מחוזי 888/07 יאן טרכטנברג נ' דניס בן דימטרי לוקיאנקו, אלכסנדר בן ולדיסלב קוגן, משרד הביטחון ואח' (פורסם ב-ֽ 19/02/2009)