פסקי דין על מינהל מקרקעי ישראל | פסקי דין על כהן מזל | פסקי דין על שושנה חג'בי | פסקי דין על אירועים בפרדס ואח' |

3488/02 בשא     05/11/2003




בשא 3488/02 מינהל מקרקעי ישראל נ' כהן מזל, שושנה חג'בי, אירועים בפרדס בע"מ ואח'




בעניין:

41



בתי המשפט



בית משפט השלום נתניה
בשא003488/02

בתיק עיקרי:
א
005837/02

כב' השופטת, יעל קלוגמן
תאריך:
05/11/2003



מינהל מקרקעי ישראל
בעניין:
המבקשת

הררי שחר
ע"י ב"כ עוה"ד




נגד



1 . כהן מזל

2. שושנה חג'בי
3. אירועים בפרדס בע"מ
4. עגיב בנימין
5. מורי מצליח
6. ישראלי דהרי

המשיבים מס' 3 - 6 ע"י עו"ד אריאלי
7. אלישיב מושב עובדים להתיישבות חקלאית שתופי בע"מ - ע"י עו"ד פלדמן

המשיבים
עו"ד פלדמן אילן
ע"י ב"כ עוה"ד







החלטה


1.

מינהל מקרקעי ישראל
(להלן: המינהל) הגיש תביעה כנגד גב' מזל כהן וכנגד אלישיב, מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ (להלן: המושב).
בכתב התביעה נטען כי המושב קיבל מקרקעין מסויימים במסגרת הסכם משבצת שבינו לבין המינהל והקרן הקיימת לישראל, רק לצורך שימוש חקלאי ומגורים של חברי המושב.
המינהל הסכים כי גב' כהן תשתמש בחלקות מסויימות מתוך אותם מקרקעין, כברת רשות, לשימוש חקלאי ובית מגורים בלבד.
המינהל טען כי גב' כהן הסבה מבנה במקרקעין הללו לגן אירועים בשם "הפרדס", דבר שמהווה שימוש חורג אשר לא קיבל את אישור המינהל.
המינהל טען כי גב' כהן מתעשרת שלא כדין מן השימוש החורג במקרקעין.
הסעדים שנתבעו: צו מניעה קבוע המונע משני הנתבעים, או מי מטעמם, לעשות שימוש חורג כאמור במקרקעין, וכן צו עשה שמורה לגב' כהן לסלק כל מחובר בקרקע, שהוקם על ידה שלא כדין, וכן לסלק מהנכס כל צד שלישי, שאינו בר רשות במקרקעין, אשר אושר על ידי המינהל.
עוד התבקש היתר לפיצול סעדים, על מנת שלאחר השימוש החורג יוכל המינהל לתבוע דמי שימוש ראויים, ובמידת הצורך אף פינוי.

בד בבד עם התביעה הגיש המינהל בקשה לסעדים זמניים ובה ביקש צו מניעה זמני המונע מהמשיבים (הנתבעים) וכל הפועל מטעמם להיכנס למקרקעין ולהפעיל את גן האירועים "הפרדס"; וכן צו עשה זמני המורה למשיבים וכל הפועל מטעמם לסלק ידם מהמקרקעין ולסלק מהם כל מחובר שנבנה שם על ידם וכל ציוד אחר שאינו מחובר בחיבור של קבע.

2.
לאחר מספר ישיבות הגיש המינהל כתב תביעה מתוקן כנגד שבעה נתבעים:

1) גב' כהן שנתבעה בתביעה המקורית.

2) גב' שושנה חג'בי
שהיא ברת רשות בחלק מהחלקות, שעליהן הוקם גן

האירועים "הפרדס".

3) חב' אירועים בפרדס בע"מ.

4) עגיב בנימין.

5) מורי מצליח.

6) ישראל דהרי.


ארבעת הנתבעים הללו יקראו להלן, לשם הנוחות, "הפרדס".

7) המושב.


כתב התביעה המתוקן חוזר על האמור בכתב התביעה המקורי בעניין מסירת המקרקעין למושב, במסגרת הסכם המשבצת, לשימוש חקלאי ולמגורים של חברי המושב, ולא למטרות אחרות; וכי הנתבעות מס' 1 ו- 2 הורשו להשתמש בחלקות הקרקע מושא התביעה למטרות של חקלאות ומגורים בלבד, במעמד של ברות רשות.


בכתב התביעה המתוקן (וכך אף בקודמו) צויין כי המינהל מנהל על פי דין את המקרקעין מושא התביעה, שבבעלות רשות הפיתוח ו/או הקרן הקיימת לישראל.

שאלת הבעלות על המקרקעין אינה שנוייה במחלוקת בהליך שלפני.

למען נוחות המינוח, אתייחס להלן למינהל כבעל המקרקעין.


בכתב התביעה המתוקן נטען, בין היתר, כי כפי שעולה מכתבי אישום שהוגשו בקשר עם השימוש באותן חלקות מקרקעין לגן אירועים, הפרדס מחזיקים ומפעילים במקום את גן האירועים.


עוד צויין כי בשנת 1997 הגישה גב' כהן תכנית לבניית גן אירועים בחלק מנחלתה. המינהל נעתר עקרונית למתן היתר לשימוש כזה למשך שלוש שנים, בתנאי שינתן היתר לשימוש חורג תוך שלושה חודשים ממועד מתן אישורו העקרוני. היתר כזה לא ניתן.

נטען כי הנתבעים הסבו מבנה שבמקרקעין לגן אירועים ואף הוסיפו ובנו מבנים חדשים לצורך גן האירועים ובנוסף, הקימו מגרש חניה על שטח אספלט, עם עמודי תאורה ועצי דקל, וכל אלה מהווים שימוש חורג ללא אישור כחוק.

עוד נאמר בכתב התביעה המתוקן כי במסגרת הליכים פליליים בקשר עם הפעלת גן האירועים הושג, ביום 17.1.02, הסדר בין התביעה לבין מפעילי הגן, בידיעתן של הנתבעות מס' 1 ו- 2, ולפיו ניתנו צווי הריסה דחויים ל- 24 חודשים.

לאחר מכן נבנה גן האירועים מחדש, וביום 29.4.02 ניתן לבקשת הועדה המקומית לתכנון ובניה, צו הפסקה שיפוטי שאסר על המשך הבניה ללא היתר בגן האירועים ועל איכלוסו של המבנה שנבנה ללא היתר.

צו ההפסקה השיפוטי - נספח ז' לכתב התביעה המתוקן - הוצא כנגד שתי הנתבעות מס' 1 ו- 2 בתביעה זו, וכנגד כל הגורמים שמרכיבים את "הפרדס".

הנתבעות מס' 1 ו- 2 הן ברות רשות במקרקעין, בהיותן חברות המושב, ועל כן חלות עליהן החובות על פי הסכם המשבצת, שאוסר בניה ללא אישור המינהל ומייעד את הקרקע רק לשימוש חקלאי ולמגורי המתיישבים.


בהמשך נטען כי הנתבעים מתעשרים שלא כדין מהשימוש החורג במקרקעין.

הסעדים שהתבקשו בכתב התביעה המתוקן זהים לאלה שבכתב התביעה המקורי, בכפוף להוספתה של הנתבעת מס' 2, גב' חג'בי, והם: צו מניעה קבוע המונע מהנתבעות מס' 1 ו- 2, ומהמושב, או מי מטעמם, לעשות שימוש חורג כאמור במקרקעין, וכן צו עשה שמורה לנתבעות מס' 1 ו- 2, ולמושב, לסלק כל מחובר בקרקע, שהוקם על ידם שלא כדין, וכן לסלק מהנכס כל צד שלישי, שאינו בר רשות במקרקעין, אשר אושר על ידי המינהל.
עוד התבקש היתר לפיצול סעדים, על מנת שלאחר השימוש החורג יוכל המינהל לתבוע דמי שימוש ראויים, ובמידת הצורך אף פינוי.
נגד הפרדס לא התבקש כל סעד, אם כי ברור שהענקת הסעדים שהתבקשו כנגד הנתבעים האחרים תשפיע על מרכיבי הפרדס, אם אמנם מחזיקים הם במקרקעין ומפעילים עליהם את גן האירועים.




בכתב ההגנה של הפרדס נטען כי אין לבית משפט זה סמכות לדון בתובענה משני טעמים:
א. סמכותו של בימ"ש השלום לדון בתביעות שעניינן חזקה ושימוש במקרקעין אינה כוללת סמכות לדון בהגבלת עיסוק או במניעת עיסוק במקרקעין.
ב.
הסמכות האמורה מוגבלת לתביעות בקשר לחזקה ושימוש במקרקעין, תוך שמירה על גוף הנכס.
לחלופין, התבקש ביהמ"ש למחוק את התביעה על הסף בשל כך שלא נתבע בה כל סעד כנגד הפרדס, וכן - בשל העדר עילת תביעה כנגדם.
לגוף העניין, מוכחשים כל סעיפי כתב התביעה המתוקן, ונטען כי התביעה היא בגדר צרות עין והתנהלות שלא בתום לב מצד המינהל, המבקש למנוע שימוש סביר בקרקע למטרות פרנסה.

3.
בד בבד עם כתב התביעה המתוקן הגיש המינהל גם בקשה מתוקנת לצו מניעה זמני.

הבקשה הוגשה כנגד כל הנתבעים שבכתב התביעה המתוקן, והתבקש בה צו מניעה זמני

המונע מהמשיבים (הנתבעים), ומכל הפועל מטעמם, להיכנס למקרקעין ולהפעיל את גן האירועים "הפרדס".

בשונה מקודמתה, לא כללה הבקשה המתוקנת לסעד זמני, בקשה לצו עשה שיורה על סילוק ידם של המשיבים מהמקרקעין ועל סילוק כל מחובר, או ציוד אחר, שהקימו שם.


בדיון שהתקיים ביום 19.5.03 בבקשה המתוקנת לצו מניעה זמני הושגה הסכמה בין ב"כ המינהל לבין ב"כ של המשיבה מס' 1 (גב' כהן) ושל המושב, ולפיה מחק המינהל את הבקשה כלפי המשיבים האמורים, כנגד הודעתם כי הם מסכימים

למתן צו המניעה הזמני כנגד המשיבים האחרים בבקשה המתוקנת, וזאת מבלי לגרוע מזכויותיהם.

המשיבה מס' 2, גב' חג'בי, לא התייצבה לדיון, למרות שזומנה כדין, אך ב"כ המושב מסר כי מדובר באשה מבוגרת, שאינה מחזיקה, פיזית, במקרקעין שבהם מדובר, ואשר יתכן שלא הבינה את פשר הזימון שקיבלה.

משיבה זו היא ברת רשות בחלק מהחלקות, שעליהן מצוי גן האירועים "הפרדס", בעוד שהמשיבה מס' 1 היא ברת רשות ביתר החלקות.

משנמחקה הבקשה, בהסכמה, כלפי המשיבה מס' 1 וכלפי המושב, לא ראיתי טעם בהוצאת צו מניעה זמני כנגד המשיבה מס' 2, שהיא ברת רשות רק בחלק מהחלקות, ש"הפרדס" נמצא עליהן, וממילא אינה מחזיקה בפועל במקום.

הפרדס לא זומנו לדיון, כנראה עקב טעות, ועל כן לא התייצבו.

ביום 19.10.03 התקיים דיון נוסף בבקשה לצו מניעה זמני, שבו נשמעו טיעוניהם של המינהל מצד אחד ושל ב"כ הפרדס, מצד שני.


בפתח הדיון נחקר המצהיר מטעם המינהל, המפקח מר צח אברמסון, שביקר במקרקעין בספטמבר 2001, ביולי 2002 ובפברואר 2003 וראה את גן האירועים על מבניו ועל מגרש החניה, כפי שתוארו בתביעה.

העד מסר כי לא בדק מי מנהל את גן האירועים ואינו יודע מי מנהל אותו.

4.
המחלוקת בעניין צו המניעה הזמני נתגלעה בשני מישורים: האחד - טענת סף של חוסר סמכות עניינית; והשני - ההצדקה או אי ההצדקה להוצאת צו המניעה הזמני, אם אקבע שיש לבימ"ש השלום סמכות עניינית להיזקק לבקשה.




שאלת הסמכות העניינית

5.
כידוע, סמכותו של בימ"ש השלום בענייני מקרקעין הוגדרה בסעיף 51 (א) (3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (להלן: חוק בתי המשפט): "תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שעניינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה; אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין".



טענתו הראשונה של ב"כ הפרדס לגבי העדר סמכות עניינית לבימ"ש השלום היא, כי מדובר בתביעה בגין שימוש עיסקי במקרקעין.

הטענה היא כי סמכותו של בימ"ש השלום לדון בתביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין נועדה רק להגנת עצם הזכות לחזקה, אך לא נועדה למקרה שבו הטענה היא שהמשיב עושה במקרקעין שימוש שונה מזה שהותר לו לעשות בהם, על פי הסכם או על פי הדין.

כאשר זו היא הטענה שבשלה מבקשים להפסיק את השימוש, אזי חלה סמכותו השיורית של ביהמ"ש המחוזי, ואין העניין מצוי בסמכותו של בימ"ש השלום.


ב"כ של הפרדס מסתמך לעניין זה על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בתל אביב ב-ע"א 1110/94 דיין נ. מוסך אגוז בע"מ (להלן: עניין דיין); וכן על החלטתו של בימ"ש זה ב- בש"א 4548/01 (בתיק א 2884/97),שבה ניתנה החלטה דומה לזו שבעניין דיין.

הערעור בעניין דיין נסב בעיקרו על צו מניעה, שהוציא בימ"ש השלום בנתניה, על בסיס תביעה למנוע בעד דיין מלהפעיל מוסך פחחות באזור התעשייה עמק חפר, לאחר שהפעיל מוסך כזה בתחום מוסכה של "מוסך אגוז", על פי הסכם שכירות

בין הצדדים. אחד מתנאי ההסכם היה כי אם יעזוב דיין את המושכר אצל "אגוז", הוא לא יהא רשאי לפתוח עסק מתחרה באזור התעשייה עמק חפר.

דיין עזב את המושכר אצל "אגוז" ופתח עסק פחחות באזור התעשייה עמק חפר, בקירבת המוסך של אגוז.

אגוז הגישה כנגד דיין תביעה לפיצוי כספי וכן תבעה צו מניעה קבוע שיאסור עליו להפעיל את עיסקו במקום האמור.

ב"כ של דיין טען כי אין לבימ"ש השלום סמכות לדון בתובענה, אך בימ"ש השלום דחה טענה זו, וכמוהו אף ביהמ"ש המחוזי, כאשר דן - בהרכב של דן יחיד (כב' השופטת פורת) - בבקשה לעיכוב ביצוע של החלטת בימ"ש השלום.

פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי, שעליו מסתמך ב"כ של הפרדס, הוא פסק הדין שניתן - במותב תלתא בראשות כב' השופט גולדברג - בערעור שהגיש דיין על החלטתו של בימ"ש השלום להוציא כנגדו את צו המניעה.

ביהמ"ש המחוזי קבע שאין מדובר כאן בתביעה בגין חזקה או שימוש במקרקעין, שמצוייה בסמכותו של בימ"ש השלום על פי סעיף 51 (א) (3) לחוק בתי המשפט.

ל"אגוז" לא היתה כל טענה לזכות במקרקעין, שעליהם הקים דיין את עיסקו החדש.

תביעתה נועדה לאכוף את התחייבותו החוזית כלפיה, לבל יפתח עסק של פחחות רכב באזור שהוגדר בהסכם שבין הצדדים.

מכיוון שלב התביעה אינו עניין שבחזקה או שימוש במקרקעין, אלא אכיפת הסכם להגבלת עיסוק - הרי שאין למצוא את הבסיס לסמכותו של בימ"ש השלום בסעיף 51 (א) (3) לחוק בתי המשפט.

"בסיסי סמכות" אחרים, שבימ"ש השלום הסתמך עליהם: סמכותו הכללית, מכוח סעיף 75 לחוק בתי המשפט, ליתן צווים וביניהם צו מניעה, כפי שיראה לנכון; סמכותו שבגררא, לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט - אלה יכולות לעמוד,

רק מקום שהתביעה מצוייה מלכתחילה בתחום סמכותו העניינית של בימ"ש השלום, אך לא יועילו לבסס סמכות מקום שמלכתחילה לא היתה התביעה בתוך תחום הסמכות של ביהמ"ש.


ועל שום מה מצא ביהמ"ש המחוזי, כי אותה תביעה לא נכנסה לגדר סמכותו של בימ"ש השלום?

מהאמור בסיפא של סעיף 7 של פסק הדין (בעמ' 13) עולה כאילו אין התביעה באה בגדר הסמכות, משום שאינה תביעה בקשר לחזקה או לשימוש במקרקעין, לעניין סעיף51 (א) (3) לחוק בתי המשפט.

אם ירדתי לסוף דעתו של ב"כ הפרדס, הרי לכך כיוון בהסתמכו על פסק הדין בעניין דיין, תוך הפניית תשומת ליבי במיוחד לאופן שבו סיווג ביהמ"ש המחוזי את מהות התביעה (בעמ' 12 של פסק הדין; ראו טיעונו של ב"כ הפרדס, בעמ' 17 לפר').

אולם הסתמכות על פיסקה זו בלבד מתוך

פסק דין
דיין מעלה כביכול סתירה פנימית בתוך פסק הדין, שהרי קודם לכן קבע ביהמ"ש כי אין מדובר כלל במחלוקת על "חזקה או שימוש במקרקעין", ואם כך - סעיף 51 (א) (3) לחוק בתי המשפט אינו רלבנטי לעניין בדיקת הסמכות של בימ"ש השלום, וממילא אין רבותא בכך שהתביעה אינה באה בגדרו.

עיון מדוקדק יותר ב

פסק דין
דיין מעלה כי למעשה קיבל ביהמ"ש המחוזי את טענת ב"כ
של דיין, כי הסעד העיקרי שהתבקש בתובענה הוא צו מניעה קבוע, לתקופה בלתי מוגבלת, סעד שהוא פועל יוצא של התביעה לאכיפת הגבלת העיסוק.
סעד זה אינו ניתן להערכה כספית, ועל כן אינו מצוי בתחום סמכותו העניינית של בימ"ש השלום.



הדבר עולה מהאופן שבו ניתח ביהמ"ש המחוזי את החלטתה של כב' השופטת פורת, שדנה, כדן יחיד, בבקשה לעיכוב הביצוע ודחתה אותה, בקבעה כי יש לבימ"ש השלום סמכות לדון בתובענה (ביהמ"ש ציין, כמובן, כי אינו יושב כערכאת ערעור על החלטתה של עמיתה באותו בית משפט, אך כשמדובר בשאלה של חוסר סמכות עניינית, שומה על כל בימ"ש שדן בתיק לחזור ולבחון אותה).

החלטתה של כב' השופטת פורת בשאלת הסמכות התבססה על כך שהיקף הפיצוי הכספי שנתבע בתביעה (לרבות בשל הנזק כתוצאה מפתיחת העסק המתחרה על ידי דיין), עמד על סך 85,000 ש"ח, סכום שהוא בתחום סמכותו של בימ"ש השלום.

על כן קבעה כב' השופטת פורת כי בימ"ש השלום מוסמך לדון בתובענה, ולפיכך מוסמך הוא אף ליתן את צו המניעה.

על מסקנה זו חלק ביהמ"ש המחוזי בדונו בערעור.


הוא קבע כי עיקר התביעה היה צו המניעה הקבוע, "ומטבע הדברים שצו כזה לא ניתן היה לאמוד אותו ביחס לעתיד, בעיקר משום שלא הוגבל בזמן" (סעיף 5 סיפא של פסק הדין, פיסקה ב').

לשיטתו של ביהמ"ש המחוזי, עיקר התביעה היה סעד של צו מניעה קבוע, שאינו בר הערכה כספית, ומשום כך מצוי הוא בתחום סמכותו השיורית של ביהמ"ש המחוזי - על פי סעיף 40 (1) רישא של חוק בתי המשפט - ואין הוא מצוי בתחום סמכותו של בימ"ש השלום.
עם כל הכבוד, סבורה אני כי כך יש להבין וליישם את פסיקתו של ביהמ"ש המחוזי בעניין דיין.
ב"כ הפרדס מבקש לפרש את

פסק דין
דיין כקובע הלכה ולפיה תביעה, אשר מהותה דרישה למניעה או להגבלה של עיסוק מסויים - שנעשה (כמו מרבית העיסוקים) מתוך מקרקעין מסויימים - לעולם אינה בסמכותו של בימ"ש

השלום
, מכיוון שאין לסווגה כתביעה אודות "חזקה או שימוש במקרקעין", כמשמעותה בסעיף 51 (א) (3) לחוק בתי המשפט.
אני סבורה כי פרשנות כזאת של

פסק דין
דיין היא מוטעית.
העובדה כי תביעה מסויימת אינה באה בגדרו של סעיף 51 (א) (3) לחוק המקרקעין, עדיין אין משמעה, אוטומטית, כי אין היא בסמכותו של בימ"ש השלום.
יש לבחון את מהותה של כל תביעה, לגופה, ולראות אם התביעה, או לפחות החלק העיקרי שבה, נמצאים בגדר הסמכות.
בעניין דיין, המהות העיקרית של התביעה היתה: צו מניעה לצורך אכיפת הסכם של הגבלת עיסוק. אני מסכימה, בכל הכבוד, עם אבחנתו של ביהמ"ש המחוזי, כי "עניין המקרקעין" היה בגדר פועל יוצא של ההתחייבות החוזית, שעליה בוססה התביעה, ולא עמד בלב העניין.

הנסיבות בענייננו שונות: תביעת המינהל אינה מופנית כנגד הפעלת העסק של גן האירועים, בתור שכזה, אלא היא מופנית כנגד הפעלתו על המקרקעין שבבעלותו.
זכות הבעלות של המינהל במקרקעין אינה שנוייה במחלוקת, ועל כן טוען בא-כוחו כי עניין לנו במחלוקת אודות "חזקה ושימוש" במקרקעין, שמצוייה - במובהק - בתחום הסמכות של בימ"ש השלום.
אין מדובר כאן בבקשה לסעד של צו מניעה לשם מניעת עיסוק כלשהו מתוך מקרקעי הזולת - כפי שהיה בעניין דיין ואף ב-בש"א 4548/01 שנזכרה לעיל - אלא בבקשה של בעל המקרקעין, לאמור: 'הפרדס מחזיקים בקרקע שלי ללא רשותי (הישירה או העקיפה) ומשתמשים בה באופן שמנוגד לחוק, ואף לרשות השימוש שנתתי למושב ולברי הרשות מכוחו. עתירתי היא למנוע בעדם שימוש זה בקרקע שלי'.

מהותה של תביעה זו שונה לחלוטין מזו של תביעת מוסך "אגוז", בעניין דיין.
מהותה היא: חזקה ושימוש שנעשים בקרקע של התובע (המינהל); כאשר אין מחלוקת בדבר בעלותו בקרקע.
לדעתי, זה הוא, בבירור, עניין של "חזקה או שימוש במקרקעין", שעליו חל סעיף
51 (א) (3) לחוק בתי המשפט, וכך יש לסווג אותו.
על כן אני דוחה את טענתו הראשונה של ב"כ הפרדס, כי אין לבימ"ש זה סמכות עניינית להיזקק לתובענה, מכיוון שאינה באה בגדר "חזקה או שימוש במקרקעין".

[אציין כי בפסיקה לגבי תובענות למניעת סוגים שונים של שימוש במקרקעין, בעילות נזיקיות של מטרד, מניעת הנאה ממקרקעין, הפרת חובה חקוקה, וכן בעילה של עשיית עושר ולא במשפט; כאשר אין מחלוקת על הבעלות במקרקעין, שצו המניעה מתבקש לגבי השימוש בהם, וכאשר צו המניעה התבקש על מנת למנוע את המשך העוולה - הכירו בתי המשפט בסמכותו של בימ"ש השלום ליתן צו מניעה כזה, בין מכוח סעיף 75 לחוק בתי המשפט, בין מכוח הסמכות שבגררא על פי סעיף 76 לאותו חוק, ובין על ידי צמצום ההלכה כי סמכותו של בימ"ש השלום מוגבלת למקרים שבהם אין מדובר ב"פגיעה בגוף הנכס".
המגמה הכללית של הפסיקה החדישה בעניין זה היא לפרש בהרחבה את סמכותו של בימ"ש השלום לגבי "חזקה ושימוש במקרקעין", על מנת למנוע פיצול מלאכותי של הליכים, אשר במהותם סבים סביב חזקה ושימוש במקרקעין.
אתייחס לפסיקה זו להלן. אני מציינת אותה, בשלב זה, כפסיקה שמהווה משקל נגד לטענתו של ב"כ הפרדס, כי יש לפרש את

פסק דין
דיין כאילו קבע הלכה, שכאשר מדובר בהגבלה או במניעה של שימוש מסויים במקרקעין - אזי יש לקבוע, באופן גורף, כי העניין אינו מצוי בתחום סמכותו של בימ"ש השלום].

6


.
ככר
:

מקביאן

)


דור אנרגיה
קלקודה

הפדרציה הישראלית
.
א 2295/02) סולימאן

.

)
, לוי
קעדאן
.
חסן
:

.
שמש
שמש


.






בשא בית משפט שלום 3488/02 מינהל מקרקעי ישראל נ' כהן מזל, שושנה חג'בי, אירועים בפרדס בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 05/11/2003)