פסקי דין על פינקוס שלום | פסקי דין על פינקוס רוחמה רחל | פסקי דין על פינקוס אליעזר שמואל ואח' | פסקי דין על בטוח אישי ישיר | פסקי דין על קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים בעמ | פסקי דין על אבנר- איגוד לנפגעי רכב |

7037/03 א     13/07/2008




א 7037/03 פינקוס שלום, פינקוס רוחמה רחל, פינקוס אליעזר שמואל ואח' נ' בטוח אישי ישיר בע"מ, קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים בעמ, אבנר- איגוד לנפגעי רכב בע"מ




בעניין:

1



בתי המשפט


בית המשפט המחוזי בבאר שבע
א
007037/03


בפני
:
כבוד השופטת ר. אבידע
- ס. נשיא
תאריך:
13/07/2008



בעניין:
1 . פינקוס שלום

2 . פינקוס רוחמה רחל
3 . פינקוס אליעזר שמואל
4 . פינקוס יוסף דב
5 . פינקוס
ישראל יעקב
6 . פינקוס
אליהו יצחק
7 . פינקוס משה אהרון
8 . פינקוס הלל
9 . פינקוס הינדה מנוחה
10 . פינקוס שיינע אסתר
11 . פינקוס מתתיהו
12 . עזבון פינקוס דוד שמשון וחיה ז"ל
באמצעות ב"כ עו"ד י. וינברג




התובעים


נגד


1 . בטוח אישי ישיר בע"מ

2 . קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים בעמ
3 . אבנר- איגוד לנפגעי רכב בע"מ
באמצעות ב"כ עו"ד ל. ליאור




הנתבעות
פסק דין
א. כללי
דוד שמשון וחיה פינקוס ז"ל (להלן:"המנוחים") נהרגו בתאונת דרכים ביום 5.4.01.
התובעים מס' 1-11 הינם ילדיהם של המנוחים (להלן: "התובעים"). התובע מס' 12 הינו עזבונם של המנוחים. התובעים והעיזבון עתרו לפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). המנוח יליד 16.8.44 שימש כרבה של הקהילה החרדית בעיר אופקים, המנוחה ילידת 24.6.48, עבדה כמנהלת בית ספר על יסודי של מרכז בית יעקב.

למנוחים היו 12 ילדים. בתם מרים ז"ל נהרגה אף היא בתאונה, ונותרו התובעים, שבעת התאונה הבכור, ישראל יעקב פינקוס היה כבן 32, וצעיר הבנים שלום פינקוס היה כבן 10. מבין 11 ילדיהם של המנוחים, חמישה מהם היו קטינים במועד התאונה.
להלן שמות ילדי המנוחים ותאריכי לידתם:
ישראל יעקב פינקוס – 6.10.69 בן 32 במועד התאונה.
אליהו יצחק פינקוס – 29.5.71 בן 30 במועד התאונה.
משה אהרון פינקוס – 28.8.73 בן 28 במועד התאונה.
הילל פינקוס – 2.2.77 בן 24 במועד התאונה.
מנוחה הינדה פינקוס – 10.5.79 בת 22 במועד התאונה.
שיינע אסתר פינקוס – 31.3.83 בת 18 במועד התאונה.
מתתיהו פינקוס – 28.2.84 בן 17 במועד התאונה.
יוסף דב פינקוס – 30.5.86 בן 15 במועד התאונה.
שמואל אליעזר פינקוס – 7.8.88 בן 13 במועד התאונה.
רוחמה רחל פינקוס – 6.1.90 בת 11 במועד התאונה.
שלום פינקוס – 7.11.91
בן 10 במועד התאונה.
הנתבעת כפרה בחבותה כלפי התובע 12, העיזבון. פרט לכפירתה של הנתבעת בחבותה כלפי העיזבון גדר המחלוקת בין הצדדים הינה רחבה, בין היתר, נחלקו הצדדים לגבי שאלת גובה הכנסותיהם של המנוחים, דינן של הכנסותיו של המנוח, האם היו הן שכר או תרומה. כן עלו שאלות באשר לאורך השנים בהם התובעים היו ממשיכים להיות תלויים בהוריהם המנוחים, והאם זכאים התובעים לפיצוי בגין מתנות, להן לטענתם היו זוכים מהמנוחים עם נישואיהם.

ב. הנזק המחושב לתביעת התלויים

השתייכות המנוחים לקהילה החרדית
התובעים טענו כי יש ליתן משקל רב לעובדה כי המנוחים נמנו על הקהילה החרדית, אשר שונה במידה רבה באורחות חייה והתנהלותה מן העולם החילוני. בין היתר טענו כי עובדה זו משליכה על קביעת הכנסות המנוח וגיל התמיכה בתובעים.
התובעים טענו כי יש לפסוק להם הפסדי תלות עד תום חייו של המנוח, וכי יש לפסוק להם פיצוי נפרד על כספים שאמורים היו לקבל מהמנוח כמתנות חתונה.


לטענת הנתבעת, אין בראיות התובעים כדי לשנות מהקביעות בדין ובפסיקה, וכי לכן אין לפסוק לתובעים פיצוי לאחר הגיעם לגיל 18.


אין מחלוקת בין הצדדים כי המנוחים השתייכו למגזר החרדי. יצויין כי אין בעצם ההשתייכות לאותו מגזר כדי להכריע בגורלה של התביעה, ועל התובעים להוכיח את טענותיהם בראיות ממשיות כנדרש. יחד עם זאת, השתייכותם של המנוחים והתובעים למגזר החרדי תילקח בחשבון בעת פסיקת הפיצויים, לאור הראיות שהובאו.
ג. הפסדי תלות במנוח - בסיס השכר
המנוח שימש כרב הקהילה החרדית של אופקים "וכמנהיגה הרוחני של הקהילה". המנוח לא היה רבה הרשמי של העיר ולכן לא קיבל
שכר מהרשות בגין תפקידו. בנוסף להיותו רב הקהילה באופקים, הוזמן המנוח למתן הרצאות בחו"ל, ונטען כי שימש רב רוחני של מספר קהילות יהודיות בחו"ל. לטענת התובעים המנוח ומשפחתו התפרנסו "מתמיכה של מאמיניו ומעריציו הרבים ומתרומות שקיבל המנוח עבור הרצאות שנתן ברחבי העולם". לטענת התובעים, המנוח קיבל את כספי התמיכה והתרומות במזומן והשתמש בהם מבלי להפקידם בחשבון הבנק שהיה לאשתו המנוחה. עוד נטען כי בהיות
הכספים שהמנוח קיבל תרומות, לא נזקק לדווח עליהם, או לשלם בגינם מס הכנסה.


להוכחת גובה הכנסותיו של המנוח, העידו התובעים מטעמם את מר בנג'י שליידר ומר אמיל טאובר, אשר נטען כי תרמו למנוח והגיעו לצורך מתן עדותם מחו"ל. כמו כן העידה התביעה את יאיר מישור, שבזמנו היה בדרום אפריקה, באשר לגובה התרומות שהמנוח קיבל מהקהילה שם. התביעה אף העידה שלושה מילדי המנוחים, אליהו פינקוס, הילל פינקוס, ומנוחה לוי פינקוס, באשר לרמת החיים לה היו מורגלים כאשר הוריהם המנוחים היו עדיין בחיים, והתמיכה הכלכלית שהללו העניקו להם. בנוסף לעדים אלה, זימנה התביעה לעדות את הרב מנחם לוי, אבי חתנו של המנוח, אשר העיד לגבי תמיכת המנוח בבתו מנוחה לוי פינקוס וחתנו אברהם לוי. על המקובל במגזר החרדי, העידה התביעה את עו"ד דר' יעקב וינרוט ואת פרופ' מנחם פרידמן, הללו התייחסו בעדותם להתנהלותו של העולם החרדי והמקובל בו, וכן לעניין הכנסותיו של מנהיג רוחני, כדוגמת המנוח, והתמיכה של הורים בילדיהם.
עיקרן של עדויות התביעה היה כי המנוח זכה לקבל תרומות רבות מחברי קהילות יהודיות בחו"ל, וכי בתרומות אלה קיים את משפחתו בכבוד, ואף דאג לכלכל את ילדיו גם לאחר שנישאו והקימו משפחות משלהם.

לטענת הנתבעת, לא הובאה כל ראיה בכתב לגבי הכנסותיו של המנוח וכי כל הראיות שהובאו היו עדויות בע"פ, מגמתיות ורצופות בסתירות. כן טענה הנתבעת כי המנוח לא דיווח מעולם לשלטונות המס על הכנסה כלשהי, וכי לא הוצגה כל אסמכתא בכתב לתשלומים שנטען כי ניתנו למנוח. הנתבעת אף טענה כי על אף טענות התובעים בדבר הכנסותיו הגבוהות של המנוח, לאחר פטירתם של המנוחים, הסתבר כי מצבם הכלכלי היה ירוד - הם התגוררו בשתי דירות שכורות באופקים שאוחדו, חשבונות הבנק שהיו על שם המנוחה עמדו ביתרת חובה, אחד מהם ביתרת חובה של כ- 40,000 ₪ במשך השלוש וחצי שנים שקדמו לתאונה. כן התברר כי אין בעיזבונם של המנוחים כל רכוש, ועל היורשים היה מוטל לכסות את חובותיהם של המנוחים.


עדויות בנג'י שליידר, אמיל טאובר ויאיר מישור
בנג'י שליידר, מומחה לפיננסיים וברוקר מוכר בדרום אפריקה, העיד כי פגש את המנוח לראשונה, כשנה וארבעה חודשים בטרם מותו, בעת שנאם באחת המסעדות הכשרות ביוהנסבורג. לדבריו התרשם מיכולותיו של המנוח והידע הכללי אותו הפגין ונפגש עימו עשרות פעמים נוספות, בטרם המנוח נהרג. המנוח היווה עבורו "מעין "אב"" וייעץ לו עצות רוחניות בתחומים שונים בחיים. מר שליידר הדגיש כי לא שילם עבור עצותיו של המנוח (עמ' 34 לפרוט' מיום 26.09.05).

בתצהירו טען מר שליידר כי "מספטמבר 2000 ועד למותו נתתי לרב פינקוס עבור הרצאות- פעמיים בגיברלטר פעם אחת בדרא"פ ופעם אחת בישראל סכום של 20,000$. בנוסף קניתי לו מכונית חדשה בארץ בסכום נוסף של 20,000$." (סעיף 11 לתצהיר). כן ציין כי אלמלא נהרג המנוח היה ממשיך להיפגש עימו ולקבל את עצותיו והכוונותיו ולשלם לו סכומים הדומים לסכומים אותם שילם עד למותו "(פרט לרכב כמובן)" (סעיף 13 לתצהיר). במהלך עדותו טען מר שליידר כי נפלה טעות בסעיף 11 לתצהירו וכי את המילה "הרצאות" יש לשנות למילה "הוצאות". מר שליידר העיד כי מסר את הכספים למנוח במזומן ובמועדים שונים. בשלוש הזדמנויות מסר לידי המנוח 5,000$ בכל פעם, בפעם אחרת מסר לו 3,500$, ובפעם נוספת 1,500$ (שם). את הכסף עבור רכישת הרכב, סך של 20,000$ - 22,000$ העביר שליידר מחשבון הבנק שלו בגיברלטר לחשבון הבנק של הרב דויטש, אשר היה חברו של המנוח, ואשר דאג לקניית רכב למנוח מסכום זה. שליידר טען כי נתן למנוח מזומן, מאחר -"ולא רציתי שהוא יחכה בשביל הכסף הזה ושתהיה בעיה... לכל הרבנים בעולם והוא היה רב גדול בעולם, מקובל לתת כסף במזומן" (עמ' 36 לפרוט'). מר שליידר אישר כי לא רשם
כהוצאה בספרי החשבונות של החברה שבבעלותו
תרומותיו למנוח מאחר ודובר במתנה אישית ומאחר ושלטונות המס בדרום אפריקה מכירים כהוצאה רק בתרומות למוסדות צדקה רשמיים (עמ' 43 לפרוט').
לטענת הנתבעת אין ליתן אמון בעדותו של שליידר, משנפלה סתירה בדבריו כאשר כדי לסייע לתובעים ביקש להחליף את המילה "הרצאות" למילה "הוצאות". כן טענה כי לא היה באפשרות העד להוכיח בשום ראיה ממשית כי אכן נתן למנוח את התשלומים כפי שטען. עדותו של שליידר, טענה הנתבעת, אינה ראויה לאמון, אף משום שלדבריו לאחר מותם של המנוחים לא תמך במשפחתם בצורה כלשהי, למרות הטרגדיה הנוראה שפקדה את המשפחה, ולמרות שלטענתו ראה במנוח "אביו". עוד טענה הנתבעת כי הימנעותם של התובעים מהעדת הרב דוייטש, אשר מסר תצהיר וניתן היה לחוקרו לגבי הטענה כי שליידר העביר באמצעותו סכום של כ- 22,000$ בו נקנה רכב למנוח, פוגעת ומכרסמת בגרסתו של שליידר.

התרשמתי כי שליידר העיד עדות אמת, ולפיכך, מוכנה אני לקבוע ממצאים בהסתמך על עדותו. כאמור, עולה מעדותו של שליידר, כי במהלך כ- 18 חודשים בהם היה לשליידר קשר עם המנוח, הוא נתן למנוח סכומים שונים שהצטברו לסכום
של כ- 20,000$, וכן מימן קניית מכונית חדשה עבור המנוח בסכום של כ- 22,000$. שליידר ביקש לתקן את הרשום בסעיף 11 לתצהירו באופן שבמקום שיאמר "... נתתי לרב פינקוס עבור הרצאות...", יאמר "... עבור הוצאות". בין אם נאמר "הרצאות" ובין אם נאמר "הוצאות", עלה בבירור מעדותו של שליידר, כי הכספים שנתן למנוח היו עבור שיעוריו של המנוח, עצותיו, והכוונתו הרוחנית. שליידר אף ציין בתצהירו כי עצותיו של המנוח היו "חכמות מאוד ומועילות...", וכי
הסכומים שנתן לו היו לדעתו "... נמוכים ביחס לתועלת" שהפיק מהעצות החכמות שהמנוח נתן לו.

לדברי שליידר, המנוח הגיע פעמיים לגילברטר, במהלך שבעת החודשים ששליידר התגורר שם, ובדרום אפריקה נפגש עם המנוח מספר פעמים. לגילברטר הגיע המנוח באופן מיוחד כדי להיפגש עם שליידר.
מר שליידר לא טען, בתצהירו או בעדותו – כי מעבר לסכומים הנקובים לעיל, שילם למנוח סכומים נוספים. הוא אמנם טען, כי קנה למנוח מכשירי חשמל שונים "כגון מחשב פאל וכו'...". לנוכח התיקון שביקש שליידר לתקן בתצהירו, כאשר ביקש להחליף את המילה "הרצאות" למילה "הוצאות", נראה כי אכן היה על המנוח לממן את נסיעותיו לשליידר, ושהותו בגילברטר, מתוך הסכומים שמר שליידר נתן למנוח.
אשר לתמיכה שהמנוח היה זוכה לקבל משליידר בעתיד, ציין מר שליידר, כי "הייתי ממשיך לשלם לו סכומים דומים לאלה ששילמתי עד למותו והייתי עושה זאת בשמחה רבה (פרט לרכב כמובן)" (סעיף 13 לתצהיר). בהנחה שאכן שליידר היה עומד בדיבורו, היה המנוח זוכה לקבל משליידר, בעתיד,
כ- 20,000$ במהלך תקופה של כ- 18 חודשים, כאשר סכום זה, כדברי שליידר, היה עבור הוצאותיו של המנוח. גם אם נאמר שהסכום של 20,000$ לא נועד כולו לכיסוי הוצאותיו של המנוח, הרי שבכל זאת נגרמו למנוח הוצאות כדי להגיע לשליידר, ולפיכך, על פי האומדנא, יש להפחית את הסכום של 2,000$ שהיה על המנוח להוציא לשם קיום המפגשים עם שליידר. לכן, התמורה החודשית שקיבל משליידר, ועתיד היה לקבל משליידר עבור שיעוריו, הרצאותיו, והכוונתו הרוחנית היתה כ- 1,000$ לחודש.
מר אמיל טאובר, מייסד ארגון "שלהבת", מתגורר בניו יורק, העיד אף הוא מטעם התביעה. "שלהבת", לדברי טאובר, הינה עמותה ללא מטרת רווח, אשר יעודה הקניית ערכי יהדות ברחבי העולם. לצורך הקניית ערכי היהדות, ארגנה "שלהבת" הרצאות בהן נטלו חלק אך מר טאובר, המנוח ובתו של טאובר שהרצתה בפני
נשים. טאובר הסביר כי "שלהבת" אינה מעסיקה עובדים, אינה מנהלת ספרים, אין לה הכנסות או הוצאות, כדבריו, "שלהבת זה ארגון קש כמו מתווך. הכל תרומות ומשלמים במזומנים". כמו כן, העיד כי "שלהבת" כאשר מארגנת ימי עיון או סימנרים, אינה משלמת למלונות (עמ' 20 ש' 20 לפרוט'). לאחר שהמנוח נפטר, רק מר טאובר ממשיך להרצות בכנסים ש"שלהבת" מארגנת. מר טאובר טען, כי המנוח נהג ליתן "כ- 10 סימנרים בחו"ל בכל שנה" , וכי "לכל סדרת הרצאות קיבל סכום של 3,000$ בממוצע". לדבריו, בתום הכנס אסף כספים עבור המנוח "... בד"כ המשתתפים נתנו לי את המזומן ואם היה חסר כסף להשלים ל- 3,000$ שאני התחייבתי לתת למנוח, אני הייתי משלים זאת מכיסי. אני התחייבתי מראש ליתן למנוח עבור כל כנס 3,000$. לשאלה אם זה היה התעריף של המנוח אני משיב שזה היה המינימום שלו" (עמ' 21 לפרוט'). את הכסף שאסף מר טאובר עבור המנוח הוא אסף במזומן. לשאלה אם שילם למנוח עוד כספים מעבר לתשלומים עבור הכנסים, העיד מר טאובר "... שבד"כ כל חודש ניסן וכל חודש תשרי תמכתי בו בכ- 3,000$ שיהיה לו כסף למשפחתו בחגים... פעמיים בשנה נתתי לו 3,000$ בניסן ובתשרי לא קשורים לשלהבת, וזה לא היה שכר, זה היה תמיכה שלי במנוח" (עמ' 23 לפרוט').
מר טאובר אף הסביר מדוע נתן למנוח את התשלומים הללו של 3,000$ לחודשים ניסן ותשרי, שכן, "היות שבניסן ובתשרי יש חגים ואין סימנרים השלמתי לו את ההכנסה לחודשים אלה" (עמ' 24 לפרוט').
פרט לאמור, טען טאובר כי כאשר המנוח חיתן את אחד מילדיו, הוא "ארגן שהמנוח יקבל 10,000$" (עמ' 25 לפרוט'), סכום זה, היה לדבריו למנוח, ולא לזוג המתחתן. מר טאובר טען כי לאחר שהמנוח נפטר הוא נתן למשפחת המנוח כ- 10,000$ תרומה.
עוד ראוי לציין, כי מר טאובר העיד לגבי ארגון "שלהבת" כי "הארגון זה אני ואני זה הארגון" (עמ' 23 לפרוט'), וכן טען לגבי תשלומיו למנוח כי "שכר ותמיכה זה אותו דבר" (עמ' 23 לפרוט').
מר טאובר אף טען כי המנוח הרצה גם מטעם "שלהבת" בארץ, אך עבור הרצאותיו בכנסים בארץ – והיו כארבעה חמישה כנסים בשנה בארץ - המנוח לא קיבל כל תשלום.

טענה הנתבעת כי אין ליתן אמון בעדותו של טאובר, בין היתר, לנוכח הסתירה שהתגלתה בעדותו של טאובר, כאשר מצד אחד טען כי פעמיים בשנה נתן למנוח 3,000$ שיצאו מכיסו, וזה היה תמיכה במנוח, אך כאשר נשאל לגבי מידת השתתפותו בתשלום הסכום של 120,000$ אשר לטענתו ניתן למנוח במשך 20 שנות היכרותו את המנוח, עבור החגים בתשרי וניסן, השיב "אני יכול להגיד בערך. אני לא יודע. אני יכול להגיד שבערך אולי מכיסי יצאו 30,000$ - 25%" (עמ' 24 לפרוט').

הנתבעת אף הצביעה על העובדה שלא נמצא ולו מסמך אחד עליו ניתן היה לבסס טענה כלשהי מהאמור בעדותו של טאובר.

אכן, נפלה אי בהירות בדברי טאובר כמפורט על ידי הנתבעת, ואף חסר תיעוד כלשהו לתמוך בגרסתו, ואולם, לנוכח התרשמותי ממר טאובר ועדותו, מוכנה אני להסתמך על דבריו ולבסס עליהם ממצאים. עולה מעדות טאובר, כי מסר למנוח סכום של כ- 36,000$ לשנה. 6,000$ בתקופות החגים, והיתר לאחר שהמנוח השתתף ב- 10 כנסים שאורגנו ע"י "שלהבת" בחו"ל. מתוך הסכום של 30,000$ היה על המנוח לממן את נסיעותיו ושהותו בחו"ל. בין היתר, נסע המנוח לשם השתתפותו בכנסים לארה"ב, שוויץ, אנגליה, דרום אפריקה, וארצות אחרות בהן יש קהילות יהודיות. מר טאובר לא טען כי הוצאות הנסיעה והשהייה של המנוח כוסו על ידו, ע"י "שלהבת", או ע"י אדם או גוף אחר, ולכן, ובהעדר ראיה אחרת, המסקנה היא כי המנוח הוא שכיסה מתוך הסכומים שקיבל מטאובר את הוצאותיו. משמדובר ב- 10 נסיעות לחו"ל, על דרך האומדנא, הנני מעריכה שמתוך הסכום של 30,000$ שקיבל המנוח עבור השתתפותו באותם כנסים וסימנרים סך של 10,000$ הוציא כדי לכסות את הוצאותיו.

אשר לשאלה האם מדובר היה בתרומות או בשכר, מר טאובר הסביר, כי מבחינתו "שכר ותמיכה" זה אותו דבר. יתר על כן, עלה בבירור מדבריו כי המנוח קיבל את ה- 3,000$ עבור השתתפותו בכנסים ובסימנרים, כדברי טאובר, "אני התחייבתי מראש ליתן למנוח עבור כל כנס 3,000$" (עמ' 21 לפרוט'). עוד הסביר מר טאובר, כי ה- 6,000$, אשר מסר למנוח בחודשים תשרי וניסן היו השלמת הכנסה לחודשים אלה (עמ' 24 לפרוט'), שכן בחודשים אלה לא התקיימו סימנרים וכנסים. לפיכך, יש לראות בכל התשלומים שמר טאובר שילם למנוח, פרט ל- 10,000$ שטוען כי נתן למנוח כאשר ילדיו נישאו, שכר עבור הרצאותיו של המנוח.
עולה מעדותו של טאובר כי הכנסתו של המנוח מטאובר- "שלהבת", לחודש היתה בסכום של כ- 2,167$.
ערה אני לכך, כי לא הועלתה על ידי הצדדים הטענה כי חלק מהתמורה ששולמה למנוח על ידי שליידר וטאובר נועדה לכיסוי הוצאותיו. שליידר כאמור טען זאת במפורש ואילו מעדות טאובר עלה כי הוא או שלהבת לא כיסו את הוצאות המנוח. מאחר, וכמפורט להלן, יש לראות בסכומים ששולמו למנוח "שכר" ולפיכך, חישוב הפסד התמיכה מוגבל לשילוש השכר הממוצע במשק, בסופו של דבר אין זה מעלה או מוריד אם מפחיתים מהכספים ששליידר וטאובר נתנו למנוח את הוצאותיו אם לאו.
מר יאיר מישור, אף הוא העיד באשר להכנסותיו הנטענות של המנוח. מר מישור, אשר בעת שהעיד התגורר בבית שמש ולמד בישיבת "אור לישרים" טען כי הכיר את המנוח כ-15 שנים. בטרם עבר להתגורר בבית שמש, שם הוא התגורר בחצי השנה האחרונה שקדמה למתן עדותו, במשך כשש שנים שהה בדרום אפריקה כאברך בכולל. מר מישור טען כי הציע למנוח להגיע לדרום אפריקה כדי להרצות בפני
הקהילה, ואכן במשך שלוש השנים האחרונות לחייו של המנוח, הגיע המנוח כ-10 פעמים בשנה, כל פעם למשך כשבועיים לשם מתן הרצאות בדרום אפריקה. בעבור כל סדרת הרצאות קיבל המנוח 2,500$.

פרט לתשלום עבור הרצאות, טען מישור, כי בזמן החגים, לפחות 3 פעמים בשנה, קיבל המנוח סכום של 5,000$ "כהערכה וכתמורה להרצאות שנתן ולהשפעה שלו על חיי הקהילה" (סעיף 8 לתצהיר). לטענת מישור הוצאותיו של המנוח, היינו מגוריו, מזון ורכב, בעת שהותו בדרום אפריקה, מומנו ע"י הנדבנים במקום.
לגבי טיסותיו של המנוח לדרום אפריקה, על אף שלא טען בתצהיר כי גם במחיר הטיסות המנוח לא נזקק לשאת, בעדותו טען (עמ' 58 לפרוט') כי בשנה האחרונה נשא במחיר כרטיסי הטיסה מר ארי סלסקי, ואילו בשנים הקודמות הקהילה נשאה בתשלום.

גם לגבי מישור טענה הנתבעת כי אין ליתן אמון בעדותו. אכן ייתכן שמר מישור הגזים בגובה התשלומים, בעיקר התשלומים בחגים, שלטענתו העביר למנוח. עם זאת, סבורתני, כי יש ליתן אמון בעיקר עדותו, היינו שהמנוח קיבל כספים עבור הרצאותיו בקהילה היהודית בדרום אפריקה.

עלה מעדותו של מישור, כי התשלומים שנמסרו למנוח, הן 2,500$ עבור כל סדרת ההרצאות, וכן הסכום של 5,000$ בחגים, היו עבור תמורה, היינו שהיו שכר, שכן לדברי מישור גם ה- 5,000$ נמסרו למנוח "כהערכה וכתמורה להרצאות שנתן וההשפעה שלו על חיי הקהילה".
מעדות מישור עולה כי הועברו למנוח בין באמצעותו ובין ישירות מהקהילה בדרום אפריקה, סכום של כ- 45,000$ בשנה, היינו כ- 3,750$ לחודש.

עדויות פרופ' מנחם פרידמן ועו"ד ד"ר יעקב וינרוט
15.
פרופ' פרידמן המשמש כפרופ' מן המניין במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן, מסר חוות דעת לגבי המקובל בחברה החרדית. פרופ' פרידמן הגדיר את החברה החרדית כ"חברת לומדים", השמה על נס את "ההתמסרות הכמעט מוחלט ללימוד תורה לבנים"
במשך שנים רבות גם לאחר שנישאו והפכו לבעלי משפחות. אשר להכנסותיו של המנוח הביע פרופ' פרידמן את דעתו כי "בעלי כישורים כמו אלה של הרב פינקוס ז"ל, מצווים לצאת ולגייס משאבים מבעלי יכולת כלכלית כיוצב', בעלי יכולת כלכלית רואים חובה לעצמם לתרום הרבה מהונם לשם כך". פרופ' פרידמן אישר כי לא נמסר לו איזה סכומים נתרמו למנוח, הוא מעולם לא פגש בו, אך שמע עליו לפני שנפטר, וראה את מודעות האבל.

16.
עו"ד וינרוט הצהיר "אין לי שום ספק כי היה ביכולתו, (של המנוח - ר.א.)
לגייס מציבור תומכיו ושומעי לקחו כספים למטרות האמור בסעיף 10 לעיל, וכי כדרך אנשים כמעמדו בציבור החרדי היה נוהג כך". עם זאת, לצד עדות הסברה, העיד עו"ד וינרוט כי "נכון שאני אישית לא ראיתי אף פעם במו עיני בן אדם שנותן למנוח כסף" (עמ' 8 לפרוט'). מלבד העובדה כי המנוח יכל לגייס כספים, לא ניתן ללמוד מעדותו של עו"ד וינרוט על כושר השתכרותו של המנוח, היינו באיזה סכומי כסף המדובר.

עדויות ילדי המנוח והרב מנחם לוי
ילדי המנוח תיארו בעדויותיהם את רמת החיים לה לטענתם זכו כאשר הוריהם היו בחיים. הרב מנחם לוי, שהוא אבי חתנו של המנוח מר אברהם לוי - בעלה של מנוחה לוי, העיד לגבי כספים שנטען כי המנוח נתן לבני הזוג עם נישואיהם. לא מצאתי צורך להתייחס לעדויות ילדי המנוח והרב מנחם לוי לצורך קביעת הכנסותיו של המנוח, וזאת לאור הקביעות המפורטות לעיל בדבר גובה הכנסותיו של המנוח.


כשם שהתובעים ביקשו כי נלמד על גובה הכנסותיו של המנוח מרמת החיים לה זכו לטענתם בעבר, טענה הנתבעת כי מהראיות שהובאו יש ללמוד כי רמת החיים של המנוחים ומשפחתם היתה רחוקה מלהיות גבוהה כפי שתוארה ע"י התובעים. בסיכומיה הצביעה הנתבעת על כך שבעת שנפטרו המנוחים עמד אחד מחשבונות הבנק שהיה על שם המנוחה ביתרת חובה של כ- 40,000 ₪, למנוחים לא היה רכוש כלשהו, והם התגוררו באופקים בדירות שכורות שאוחדו. עוד טענה הנתבעת, כי עלה מעדות כלתם של המנוחים, יוספה פינקוס, כי התובעים החליפו חלק מהריהוט שהיה בדירות. כשם שלא מצאתי צורך לבסס ממצאים עובדתיים לגבי גובה הכנסות המנוחים בהסתמך על עדויות התובעים, כך גם לא מצאתי צורך להיזקק לטענות הנתבעת לעניין זה. לצד העובדה שאכן חשבונה של המנוחה בבנק עמד ביתרת חובה, מצינו כי במהלך השנים שלגביהן הוגשו דפי החשבון, הופקדו בחשבון סכומי כסף שונים, כך שהחשבון לא יחרוג מעבר לסכום של כ- 40,000 ₪ בחובה. אין להסיק מסקנות באשר לגובה הכנסותיו של המנוח מכך שהחשבון עמד ביתרת חובה. גם רמת החיים של משפחת התובעים, על פי טענות הנתבעת, עדיין אינה יכולה ללמד על גובה הכנסתו של המנוח. העובדה שהמשפחה התגוררה בדירות שכורות באופקים – יכלה לנבוע משיקולים שונים אשר אין בהכרח דבר בינם לבין גובה
הכנסת המנוח.

עם זאת, גם לו סברתי כי יש צורך להיזקק לעדויות התובעים, ילדי המנוחים, כדי לבסס קביעות בפסק הדין, באשר לגובה הכנסתו של המנוח, היה הדבר מעורר בעייתיות, בין היתר, משמדובר בעדויות בעלי דין, והקושי שנמצא בליתן אמון מלא בדבריהם. לצד תיאורי התובעים בדבר רמת חיים גבוהה, שלטענתם, זכו לה בחיי המנוחים, התברר, כאמור, כי אחרי מותם לא הותירו המנוחים רכוש כלשהו אלא רק חובות, שהתובעים נאלצו לכסות. לזאת יש להוסיף, את שהעידה יוספה פינקוס, כלתם של המנוחים, בדבר הצורך שהתעורר לאחר האסון, להחליף ריהוט בבית המנוחים, עדות אשר אינה מתיישבת עם התיאורים בעדויות התובעים. יוספה טענה בעדותה, כי המיטות שהיו לתובעים הקטינים היו מיטות נוער, והללו, היתומים, "רצו מיטות יותר נוחות ולכן קנינו להם מיטות חדשות" (עמ' 100 לפרוט'). כמו כן, התברר שיש צורך לקנות שולחן וכסאות, למרות שהמנוחים ארחו בביתם, לטענת התובעים, את משפחתם המורחבת בשבתות וחגים. כן היה צורך לקנות ארונות למטבח. אוסיף לעניין רמת החיים הנטענת, כי לא נעלם מעיניי, שילדי המנוחים
מגיל צעיר לא חיו בבית, בהיותם במסגרות חינוך מחוץ לבית, וכי כאשר קיבל המנוח את הרכב ששליידר מימן, לטענת שליידר, אמר "שהחיינו". הנתבעת אף טענה, כי לא כל הכספים שהועברו לידי המנוח נועדו לו ולמשפחתו, ואכן, התובע הילל פינקוס העיד "... זכור לי לפחות פעם אחת שראיתי בפורים שהיתה לו מעטפה עם 10,000$ שחילק לאנשים.." (עמ' 68 לפרוט').

תרומות או שכר
כאמור, טענו התובעים כי הכנסותיו של המנוח היו תרומות, ולפיכך, אין המגבלות המופיעות בסעיף 4(א) לחוק הפיצויים בדבר שילוש השכר הממוצע במשק וניכוי מס בסך 25% חלות על הכנסות המנוח. כאמור, ומהנימוקים שפורטו לעיל, אין בידי לקבל הטענה. משלושת המקורות הכספיים (שליידר, טאובר ודרום אפריקה (כעולה מעדות מישור)), היו לתובע הכנסות בסכום של כ- 6,917$ לחודש. לאור העובדה כי המנוח השתכר ערב התאונה על בסיס דולרי, יש להניח כי שכרו היה ממשיך להיקבע על בסיס זה אלמלא התאונה, ולכן יש לקבוע את הפסד השתכרותו על ידי המרת הדולרים לשקלים לפי השער היציג. בעת עריכת החישוב השער היציג היה 3.60 ₪. מכאן ששכרו של המנוח בשקלים היה 24,541 ₪.
השכר הממוצע במשק, נכון לפרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לחודש אפריל 2008, ביחס לחודש ינואר 2008,
היה 8,113 ₪, ולכן שילוש השכר היה הסך של 24,339 ₪, מאחר ושכרו של המנוח היה גבוה משילוש השכר הממוצע במשק, יש להעמיד את שכרו על שילוש השכר הממוצע במשק. התובעים טענו כי אין להפחית מס הכנסה מהכנסותיו של המנוח, לא מצאתי

בפסיקה שצוטטה על ידם תימוכין לטענתם, וגם לא מצאתי הצדקה לטענה.

לפיכך, הכנסתו החודשית של המנוח, לאחר הפחתת מס הכנסה, היתה בגובה של
19,170 ₪.

מתנות
התובעים טענו כי יש לכלול בחשבון הכנסותיו של המנוח גם את המתנות בסך 10,000$ שקיבל מטאובר לקראת כל אחת מחתונות ילדיו. לדעת התובעים "יש לפסוק בנפרד את הכספים שקיבל המנוח כמתנות לחגים וחתונות ילדיו, בסכומים אלה אין להתחשב בהגבלת שילוש השכר הממוצע במשק.....". התובעים ביקשו להסתמך לעניין טענתם זו על פסיקתו של כב' השופט עמית בת.א. (חיפה) 205/01 מאיר רות תקוה ואח'
נ' מנורה, שם פסק בית המשפט לתובעים, בנוסף לפיצוי בגין אובדן השתכרות, אף פיצוי בגין הפסד זכויותיו של המנוח בשל היותו נכה צה"ל. יצויין, כי לא נדונה באותו עניין, ת.א. (חיפה) 205/01 השאלה האם יש לכלול את הפסד הזכויות בשל היות המנוח נכה צה"ל במסגרת הפסד שכר אם לאו.
לא מצאתי צורך להכריע בטענה העקרונית שהעלו התובעים בדבר האפשרות לפצותם בגין הפסד הסכום של 10,000$ מעבר לשילוש השכר הממוצע במשק, שכן,
איני סבורה כי התביעה הוכיחה, במידה הנדרשת, את ההפסד הנטען שנגרם לתלויים בגין המתנות בסך 10,000$ שטאובר טען כי נתן למנוח. הראייה היחידה להוכחת התמיכה אותה קיבל המנוח בגין חתונת ילדיו, בסך 10,000$, היתה עדותו של מר טאובר, אשר העיד כי לפני כל אחת מחתונות ילדי המנוח נהג לאסוף 10,000$ ממעריציו של המנוח. מר טאובר לא ידע לומר לכמה חתונות אסף סכום זה ומתי, על אף שדובר בסכום גבוה יחסית. כמו כן, לא עולה מעדויות ילדיו של המנוח כי אביהם קיבל בגין חתונותיהם סכומים כאמור.
כן לא התברר כיצד נהג המנוח באותם 10,000$ ולמה ייעד אותם.
כמו כן, ספק בעיני, אם ניתן לקבוע כי מר טאובר היה ממשיך ליתן למנוח את הסכום האמור בהמשך כמתנה לחתונות ילדיו. מר טאובר העיד על עצמו כי בעת שמסר את עדותו היה כבן 70, וכבר היה 15 שנים מחוץ למעגל העבודה. אין לדעת היום אם ועד כמה היה עומד לו הכוח בעתיד להעניק את המתנה של 10,000$ לחתונות ילדי המנוח. מה עוד שאת הסכום של 10,000$ אסף מר טאובר מתרומות של אחרים "כשהוא חיתן ילד, ארגנתי שהוא יקבל 10,000$ בנוסף למה שנתתי לו..." (עמ' 25 לפרוט').
לפיכך, לא מצאתי כי יש לחייב הנתבעת בפיצוי התובעים בשל כך שנשללה, לטענתם, המתנה בסך 10,000$ שנטען כי טאובר נתן למנוח לקראת חתונות ילדיו.

תום תקופת השתכרותו של המנוח
התביעה טענה כי המנוח היה ממשיך לקבל מידי חודש את הסכומים שלגרסתה קיבל במועד פטירתו, וזאת עד לתום תוחלת חייו, אשר היתה עד גיל 80. הנתבעת טענה כי לא הוכח שיש לסטות מגיל הפרישה החוקי, היינו, 67 שנים.

נקבע בפסיקה לעניין גיל פרישה, כי
"זה עשרות שנים הכירה הפסיקה בחזקה, הניתנת לסתירה, שעל-פיה פרישתו של אדם מעבודה היא בגיל 65 שנים. זוהי נקודת המוצא. באין ראיות אחרות ייקבע גיל זה כגיל שבו היה צפוי שהתובע (או המנוח במקרה תביעת תלויים) יפרוש מעבודתו לולא התאונה .... בצדה של חזקה זו נקבע כלל נוסף, ועל-פיו רשאים בעלי-הדין להוכיח נסיבות מיוחדות שעל-פיהן היה צפוי שהתובע המסוים היה פורש מעבודה בגיל צעיר מגיל 65 שנים או גבוה ממנו. נסיבות היכולות ללמד על גיל פרישה נמוך יותר הן, לדוגמה, מצב בריאות לקוי של התובע, ללא קשר לתאונה, אשר סביר לצפות שיביא לפרישה מוקדמת שלו מן העבודה (ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו [5]). לעומת זאת במקרים רבים הכירו בתי-המשפט בגיל פרישה מבוגר יותר של 68 או 70 שנים. גישה זו הוכרה, לדוגמה, לגבי בעלי מקצועות חופשיים .... הניסיון מלמד שרובם ככולם של העוסקים במקצועות חופשיים, אם אינם סובלים מחולי כלשהו, ממשיכים לעבוד מעבר לגיל 65 שנים. גם העובדה שאדם נפגע בגיל מבוגר ועד התאונה עבד במלוא המרץ עשויה לחזק את הטענה שהתובע היה ממשיך לעבוד מעבר לגיל הפרישה המקובל של 65 שנים."
(ראו ע"א 7942/99 עיזבון המנוח צבי אבני ז"ל נ' ביטוח ישיר א די אי לביטוח בע"מ, פ"ד נה(2) 511).
22.
לא הובאו ראיות כלשהן באשר למצבו הרפואי של המנוח או תוכניותיו. המנוח קיפח את חייו כאשר היה בן 56 ו- 8 חודשים. עלה מהעדויות כי המנוח הרבה לנסוע לחו"ל, לטענת מישור היה המנוח עשר פעמים בשנה בדרום אפריקה כל פעם למשך שבועיים. מר טאובר טען כי המנוח נסע עשר פעמים בשנה להרצות במקומות שונים בעולם, ואף מר שליידר טען כי המנוח נסע לגילברטר פעמיים במיוחד כדי להיפגש עימו. למנוח לא היתה משרה רשמית כלשהי, הוא שימש כרבה ומנהיגה הרוחני של קהילתו באופקים. בנוסף לאמור, אף עסק במתן הרצאות בפני
קהלים שונים גם בארץ. לאור אופי עבודתו, סבורתני, כי היה ממשיך בעיסוקו עד לגיל 70.
מתנות חתונה
התובעים טענו כי אלמלא נהרגו המנוחים היו הם, התובעים, זוכים למתנות חתונה מהוריהם, הכוונה בעיקר לדירות ותכולתן לכשיינשאו. משהלכו הוריהם לעולמם, טענו התובעים, יש לפצותם אף בגין שלילת מתנות החתונה האמורות, היינו הדירות ותכולתן. תימוכין לדעתם מצאו התובעים בפסק הדין ע"א 20/80 פליישר נ' לקטוש, פ"ד לו(3) 617 (להלן: "

פסק דין
פליישר"), שם פסק כב' השופט ש' לוין (עמ' 628) כי "
אכן, גילם של בני המשפחה התובעים - בין

שהוא שמונה-עשרה ובין

שהוא עשרים ואחת - עשוי לשמש, בהעדר ראיה לסתור, כקנה מידה לקביעת

גבול הנזק שנגרם לתובעים עקב הפטירה, אך כשהביאו הללו ראיה פוזיטיבית, המעידה שבגיל כלשהו נגרם להם בעטייה של הפטירה נזק, הנובע ממערכת היחסים המשפחתיים שביניהם

לבין המנוח, אפילו כשהמדובר בשלילת מתנות, נזק זה בר פיצוי
הוא. שאלה אחרת היא, כיצד יש לשום נזק מן הסוג האמור, ואף כאן אין מתעורר כל קושי במישור העקרוני. שומה על

התובע להוכיח קיומה של ציפיה סבירה, שלו היה המנוח חי, הייתה בידו

הכנסה, שהייתה משמשת את

התובע, הכנסה, שנשללה ממנו עקב הפטירה
: davies v. taylor;
[
20
]

(
1913
)
taff vale railway company v. jenkins
[
21
]

(
1794
)
.
".


לטענת התובעים עולה מפסק הדין כי ניתן להכיר בפיצוי לתלויים בגין אובדן מתנות שנשללו מהם בעקבות פטירת המנוח.
לטענת הנתבעת דינה של הטענה בדבר זכותם של התובעים לפיצוי עבור אובדן מתנות חתונה להידחות. הנתבעת הסתמכה על שנקבע בפסק הדין ת"א 439/00 אלעד רווה נ' עיזבוןהמנוח דורון רווה ז"ל ואח'
(מיום 09.08.07), שם נקבע כי "
יש לזכור כי הפיצוי לתלויים נועד "לפצות את אלה מקרובי המנוח המנויים בסעיף (הכוונה היא לסעיף 78 לפקודת הנזיקין, ש.ש.), אשר מטה לחמם נשבר עם פטירתו" (ע"א 148/53 פנץ נ' פלדמן, פ"ד ט(1) 1711, 1717). סביר להניח, שהמנוחים היו עוזרים לארבעת ילדיהם במימון החתונות והדירות, אך לא מדובר בתלות הקשורה להשתכרותם החודשית, וניתן להניח שהם היו נאלצים לממש נכסים (חסכונות) לשם כך.
מסקנתי היא, כי התובעים לא הצליחו לבסס "תלות", שיש לפצות בגינה, במימון חתונותיהם ודירותיהם."
(סעיף 30 לפסק הדין).

24.
התובעים טענו כי הוכיחו את זכאותם לפיצוי בגין אובדן מתנות חתונה וזאת בהסתמכם על עדויותיהם ועדויותיהם של עו"ד ד"ר וינרוט, פרופ' פרידמן והרב מנחם לוי.

הרב מנחם לוי, חמיה של מנוחה לוי (פינקוס), העיד כי הוא והמנוחים היו שייכים לקהילה הליטאית, וכי המקובל בקהילה הליטאית "הצד של הכלה לוקח את רוב העומס של קניית הדירה" (עמ' 80 לפרוט'). כן העיד הרב מנחם לוי, כי לאף אחד מבניו לא קנה דירה, אך לקח על עצמו לקנות דירות לבנותיו הנשואות, כאשר הכנסתו החודשית היא 5,000 ₪ נטו, ואת הדירות, לטענתו, מימן מהלוואות שלקח, ואשר אותן הוא משלם בתשלומים מכספים שהוא מגייס. הרב מנחם לוי מכהן כראש כולל בבית שמש. לטענת הרב מנחם לוי, המנוח רכש עבור בתו מנוחה ובן זוגה דירה בת 4 חדרים ברמת שמש, בשווי של 115,000$, ואף שילם דמי שכירות בסכום של 650$ לחודש למשך שנה עבור דירה בירושלים בה התגורר הזוג הצעיר.


התובעת מנוחה לוי (פינקוס), כלתו של הרב מנחם לוי, העידה כי אביה רכש עבורה ועבור בן זוגה את הדירה, כפי שהרב מנחם לוי העיד, ואף מימן את הוצאות הכניסה לדירה בסכום של 5,000 ₪. בחקירתה הנגדית של מנוחה לוי התברר כי עבור הדירה שולם הסכום של 40,000$, ולגבי יתרת הסכום נלקחה משכנתא, שאמורה היתה להשתלם מתוך חשבון אימה המנוחה של מנוחה, אלא שסכום המשכנתא נפדה מתוך ביטוח החיים שהיה למנוחה, בשל היותה החייבת הראשית על פי המשכנתא. לטענת מנוחה לוי, נעשו תשלומים על חשבון המשכנתא מחשבון אימה, ואכן, עיון בדפי החשבון מלמד כי נעשו העברות חודשיות מחשבון המנוחה לבנק ירושלים בסכום של כ- 1,800 ₪. מנוחה טענה כי התשלומים החודשיים היו בסכום של כ- 2,000 ₪ לחודש.


אליהו פינקוס, בנם השני בסדר הלידות של המנוחים, העיד כי עם נישואיו הוריו במשותף עם חמו קנו לו דירה במרכז ירושלים, ואף ריהטו אותה, וחלקם של הוריו במחיר הדירה והריהוט היה כ- 100,000$. מחיר הדירה, כפי שעלה מעדותו של אליהו פינקוס, היה 140,000$.


הילל פינקוס, העיד כי כאשר נישא בשנת 98, הוריו והורי אשתו רכשו עבור הזוג הצעיר דירה באלעד שמחירה היה 92,000$. גם דירה זו נרכשה בעזרת משכנתא, כאשר לדברי הילל פינקוס, נלקחה משכנתא בסכום המקסימלי שניתן היה לקחת, ולטענת הילל, כיום, הוריי אשתו משלמים את המשכנתא. בנוסף לדירה, טען הילל פינקוס, רכשו הוריו המנוחים והוריי אשתו במשותף ריהוט ומכשירי חשמל לדירה. עד לכניסתם לדירה, התגוררו הילל פינקוס ואשתו במשך כארבע שנים בדירה שכורה בבני ברק, כאשר שכר הדירה בסך 500$ מומן כולו ע"י הוריו.


מאז נהרגו המנוחים בתאונה, נישאו שניים מילדיהם, שיינה אסתר ומתתיהו. שיינה אסתר נישאה כשנה לאחר מות הוריה, ולטענת אליהו פינקוס נרכשה עבורה ועבור בן זוגה דירה, אשר יחד עם הריהוט עלתה כ- 200,000$, מזה מחצית מומן ע"י משפחת החתן, ומחצית ע"י משפחת התובעים. כאשר נשאל אליהו פינקוס מהיכן היה למשפחת התובעים 100,000$, הסביר שדודו אברהם סברלוף, אשר אשתו היא אחות המנוח "סידר הלוואה".

עו"ד ד"ר וינרוט טען כי "אילו הרב פינקוס ז"ל חי בעת נישואי ילדיו אין לי שום ספק שהוא היה רואה לנגד עיניו לתמוך בילדיו. התמיכה האמורה באה לכלל ביטוי בשני דברים: א. תמיכה בנישואים ובדירה.

ב. תמיכה שוטפת בפרנסה".

גם פרופ' פרידמן ציין בחוות דעתו "מקובל שמשפחות המוצא – הוריי החתן והוריי הכלה – מתחייבים במה שקרוי "חצי סידור" – 50% - תשלום מחצית מההוצאות הכרוכות בנישואי הילדים. אלה כוללים לא רק הוצאות החתונה בלבד, אלא בעיקר הוצאות דיור וכל עזרה אחרת אפשרית, הן בחיי היום יום, והן לצרכים אחרים הקשורים לרווחה כלכלית לטווח ארוך הכל בהתאם לאפשרויות ההורים ומצבם הכלכלי".

חמישה מילדיהם היו נשואים בעת שהמנוחים נהרגו. לא הובאו ראיות כלשהן באשר למתנות חתונה הנטענות לגבי ישראל יעקב פינקוס, למרות שאשתו יוספה העידה, ואף לא לגבי מתנות חתונה של משה אהרון פינקוס. לעדותה של מנוחה לוי נמצאו כאמור תימוכין הן בעדותו של הרב מנחם לוי, הן בהסכם הנישואים שהוצג, והן בתשלומי המשכנתא כעולה מחשבונה של המנוחה. לעומת זאת, לגבי מתנות החתונה אשר אליהו והילל טענו כי קיבלו מהוריהם הרי שפרט לעדויותיהם, שהן עדויות של בעלי דין, לא הובאו ראיות נוספות התומכות בהן. על אף שהילל טען שנלקחה משכנתא כדי לשלם עבור דירתו, לא הוכח תשלומי משכנתא, כשם שלא הוכח פרט כלשהו, מעבר לעדויות הילל ואליהו, באשר למתנות החתונה. לא מצאתי כי ניתן בנסיבות לבסס ממצאים על עדויותיהם של אליהו והילל. לזאת יש להוסיף, כי לטענת הרב מנחם לוי, בקהילות הליטאיות, אליהן השתייכו המנוחים, מקובל היה כי הוריי הכלה נוטלים על עצמם "את רוב העומס של קניית הדירה" (עמ' 80 לפרוט'), וכדבריו לבניו לא נתן מתנות חתונה. פרט לשיינה אסתר, שנישאה בינתיים, רוחמה ורחל, יתר התובעים היתומים אשר טרם נישאו הינם יתומים בנים, אשר אליבא דגירסת הרב מנחם לוי, לא היו זוכים לקבל מתנות חתונה מהוריהם, על פי מנהג הקהילות הליטאיות.


גם אילו מוכנה הייתי להניח כי הוריהם המנוחים של התובעים סייעו לבניהם שנישאו ברכישת דירות וציוד, לא מצאתי כי יש לחייב את הנתבעת לפצות התובעים בגין הנזק הנטען בשל אובדן מתנות החתונה, וזאת משלא הוכח בראיות ממשיות כי אכן היה למנוחים האפשרות הכלכלית להעניק לילדיהם את מתנות החתונה הנתבעות.
מעבר לסכומים אותם קיבל המנוח בגין מתן הרצאותיו בפני
קהילות יהודיות בחו"ל, ושכרה של המנוחה מעבודתה, לא הוכח כי למנוחים היה מקור כספי נוסף שממנו יכלו לממן את מתנות החתונה.


כאמור, עלה מעדותה של מנוחה לוי כי עיקר התשלום עבור הדירה שלגרסתה הוריה קנו לה ולבעלה, שולם באמצעות משכנתא. פירעון המשכנתא במהלך החודשים עד למותם של המנוחים, נעשה מתוך חשבונה של המנוחה. סבורתני, כי קיים ספק כלשהו, אם המנוחים היו ממשיכים לשלם את המשכנתא גם כאשר, כפי שניתן לקוות, ירווח כלכלית למנוחה ובעלה. הרב מנחם לוי, העיד כי הדירות שרכש לבנותיו הן מהלוואות שנטל ותרומות שקיבל, היינו שגם לגבי הדירות שלטענתו "רכש עבור בנותיו" עדיין קיים ספק אם את כל כספי ההלוואות שנטל, הוא ישלם או שמא בנותיו ובני זוגן יסייעו בתשלום, כאשר ישתפר מצבם הכלכלי. משהתברר, בנוסף לנימוקים המפורטים לעיל ולהלן, שאף טרם הסתיימה רכישתה של דירתה של מנוחה לוי ע"י המנוחים, נמצא כי אין מקום לחייב הנתבעת בפיצוי בגין מתנות חתונה כמבוקש.


התובעים ציטטו בסיכומי התשובה שלהם מפסק הדין ת.א. (מחוזי – חיפה) 439/00 אלעד רווה נ' עיזבוןהמנוח דורון רווה ז"ל ואח'
, שם נאמר "...סביר להניח שהמנוחים היו עוזרים לארבעת ילדיהם במימון החתונות והדירות.... וניתן להניח שהם היו נאלצים לממש נכסים (חסכונות) לשם כך". אליבא דגירסת התובעים "המסקנה (לאור האמור בת.א. (מחוזי חיפה) 439/077 – ר.א.) הינה ברורה, כאשר רכישת הדירות ומימון הנישואים אינה נגזרת של מימוש נכסים או חסכונות, הרי שאז יש לפצות את התובעים בגין הפסד זה, וכך גם במקרה דנן". על פי חוק הפיצויים, שפסק הדין בעניין פליישר ניתן עוד בטרם חוקק, בחישוב הפיצויים בשל אובדן השתכרות, לא תובא בחשבון הכנסה העולה על שילוש השכר הממוצע במשק. לא נטען כי היו למנוח או למנוחה מקורות נוספים מעבר להשתכרותם, ונקבע כי הכספים שהמנוח קיבל ואשר התובעים כינו "תרומות", היו בגדר השתכרות. סבורתני, מעבר לאמור לעיל, כי לאחר שנפסקו לתובעים פיצויים על בסיס אובדן השתכרות של המנוח שנקבע כי היה בגובה שילוש השכר הממוצע במשק, פסיקת פיצוי נוסף בגדר מתנות חתונה, כנתבע, אינו עולה בקנה אחד עם חוק פסיקת הפיצויים, שכן פיצוי עבור מתנות חתונה אשר מומנו מתוך ההשתכרות מאפשר פיצוי מעבר לשילוש השכר הממוצע במשק. האמור בסעיף זה הינו בגדר אגב אורחא, לנוכח הקביעות
לגופו של עניין כמפורט לעיל.


גיל סיום התלות במנוח
לטענת התביעה יש להתייחס לעובדת היות המנוח שייך לעדה החרדית בעת פסיקת גיל התמיכה בילדים, ולפיכך לקבוע כי גיל התמיכה הינו עד תום תוחלת חייו. לחילופין טענו התובעים, כי יש לחשב את גיל התמיכה עד הגיע כל אחד מהילדים לגיל 32, שזה היה גילו של בנם הבכור של המנוחים, כאשר הללו הלכו לעולמם. להוכחת טענותיה, העידה התביעה שלושה מילדיו של המנוח ואת הרב מנחם לוי. כמו כן, התביעה הסתמכה על עדותיהם של עו"ד ד"ר וינרוט ופרופ' פרידמן, אשר העידו כי בחברה החרדית המורכבת מציבור "חברת לומדים", הנהוג בה כי ההורים נוטלים על עצמם, כפי יכולתם, את נטל הפרנסה של ילדיהם.


אליהו פינקוס, היה כבן 30 במועד התאונה. לדבריו בשנים הראשונות לאחר נישואיו בגיל 21, היה מגיע להוריו כל שבת שניה, ובמוצ"ש אימו היתה נותנת לו חבילות של אוכל, ואביו היה נותן לו דמי כיס, כיוון שמשכורתו מהכולל, שם למד, היתה נמוכה. כאשר נולדו ילדיו הוריו קנו להם בגדים, מיטה ועגלה וכל הדרוש לילדים. לטענתו, לאחר שמכר את דירתו, בשל כך שכשל בעסקים, אביו שילם דמי שכירות, עבור שכירת הדירה שמכר אך שהמשיך להתגורר בה, בגובה של 1,000$ לחודש, וכן תמך בו בסכום נוסף של כ- 1,000$ לחודש.

הילל פינקוס, ילדם הרביעי של המנוחים, היה כבן 24 במועד התאונה. הילל העיד כי הוריו המנוחים תמכו בו אף לאחר שנישא בשנת 1998, בגיל 21. התמיכה התבטאה בכך שאביו המנוח שילם עד לכניסתו עם אשתו לדירתם באלעד, סכום של 500$ עבור דירה ששכר. כמו כן, טען כי בכל שבת שניה נהג לבקר את הוריו, וכי הוריו מימנו את הנסיעות שלו ושל המשפחה בעלות של כ- 100 ₪ לביקור, ואימו היתה מציידת אותו באוכל ובממתקים למשך השבוע, וכן בדמי כיס. כן טען כי אביו נתן לו מידי חודש כ- 500$. הילל טען "אין לי ספק שאלמלא פטירתם של הוריי בתאונה הם היו ממשיכים לתמוך בי ובמשפחתי כפי שנהגו לעשות כל השנים" (סעיף 12 לתצהיר). אף הילל טען כי כשנולדו ילדיו הוריו רכשו עבורם את כל הציוד הנדרש. מאז נפטרו הוריו, הכנסותיו של הילל ואשתו גדלו, ומשפחתו אינה נתמכת עוד ע"י קרוביה, פרט לטענתו, שחמו משלם את המשכנתא עבור הדירה.

מנוחה לוי, בתם של המנוחים, הגדולה מבין הבנות, והחמישית בסדר הלידות, היתה כבת 22 במועד התאונה. עם סיום לימודיה בתיכון, למדה בסמינר להכשרת מורות, ובסיום לימודיה החלה לעבוד כמורה בהיותה כבת 21. מנוחה נישאה כאשר היתה כבת 20, ובנה הבכור נולד כשנה לאחר מכן. לטענת מנוחה עד אשר נישאה החזיקה בכרטיס כספומט של החשבון של הוריה, והוריה לא החסירו ממנה דבר. לאחר נישואיה
החזירה לאביה את כרטיס הכספומט. לטענתה, לאחר הולדת בנה הראשון, הוריה קנו את כל הנדרש לילד, אביה אף שילם את עלות הברית ל- 100 איש, וכדבריה "... אבי תמך בנו באופן קבוע והיה נותן לנו מידי פעם 500$, 600$. אין לי ספק כי לו אבא לא היה נספה בתאונה הוא היה ממשיך לתמוך בנו עוד שנים ארוכות בסכומי כסף נאים של מאות דולרים כל פעם, והיה משלם סכומים דומים לילדים כפי ששילם לבני הראשון". את החזרת הכספומט להוריה הסבירה מנוחה בכך "החזרתי לאבי את הכספומט כשהתחתנתי משום שכשבן אדם מתחתן הוא עומד ברשות עצמו ולא הרגשתי נוח להשתמש באופן חופשי בכספומט של אבי, הוא מיוזמתו נתן לי אח"כ הרבה כסף". (עמ' 73 לפרוט'). אשר לתמיכה טענה "הרגשתי נוח לקחת ממנו מידי פעם לאחר שנישאתי 500$, 600$ כי הוא נתן לי זאת מיוזמתו" (עמ' 73 לפרוט').

מנוחה לא העידה על תמיכה שהיום היא ומשפחתה מקבלים ממקור כלשהו, לאחר שהוריה נפטרו.

מלבד עדויות אלה, העידה התביעה, כאמור, את עו"ד ד"ר וינרוט ופרופ' פרידמן. עו"ד ד"ר וינרוט טען בתצהירו בעניין זה "...מלגת האברכים אין בה כדי לספק פרנסתו של אדם. אשר על כן, נהוג כי ההורים נוטלים למעשה על עצמם את נטל הפרנסה כפי יכולתם. בציבור החרדי לא זו בלבד שאין זו בושה להתפרנס מההורים, אלא שההורים רואים לעצמם זכות לתמוך בילדיהם כפי יכולתם. אילו היה הרב פינקוס ז"ל חי אין לי שום ספק שהיה רואה לעצמו הזכות לתמוך בילדיו כפי יכולתו". פרופ' פרידמן טען לעניין זה "אמנם החברה החרדית הקימה מערכת שלמה של מוסדות של עזרה הדדית (גמחי"ם) כדי לסייע לאברכים הלומדים בכולל ולבני משפחותיהם, אך עיקר העול נופל על ההורים של הבנים והבנות הגדלים במסגרת חברה זו... מקובל שמשפחות המוצא – הורי החתן והורי הכלה מתחייבים במה שקרוי חצי סידור... אלה כוללים לא רק הוצאות חתונה בלבד אלא בעיקר הוצאות דיור, וכל עזרה אחרת אפשרית, הן בחיי היום יום, והן לצרכים אחרים הקשורים לרווחה כלכלית לטווח ארוך, הכל בהתאם לאפשרויות ההורים ומצבם הכלכלי". ובהמשך "במידה רבה מאוד ומצופה מאישיות כמו הרב פינקוס ז"ל שיתמוך ככל האפשר בילדיו ובחתניו לוקחי בנותיו, כאשר הם עסקו בלימוד תורה הן לפני הנישואים וגם לאחריהם במשך שנים, ככל שמצבו הכלכלי היה מאפשר זאת...".

התובעים הסתמכו על האמור בפסק הדין ע"א 20/80 פליישר ואח'
נ' ג'ורג' לקטוש ואח'
, פד"י לו (3) 617, 628 שם ציטט כב' השופט ש. לוין מתוך ע"א 580/72 את המובאה מפי כב' השופט ברנזון "המזיק חייב לפצות את התלויים על מלוא נזקם ואם בפועל היה מחזיקם בחוג המשפחה גם אחרי הגיעם לגיל 18 הרי שזכותם לפיצוי קיימתו ועומדת עבור כל תקופת תלותם במנוח". בהמשך נאמר "אכן גילם של בני המשפחה התובעים – בין הוא 18 ובין שהוא 21 – עשוי לשמש, בהעדר ראיה לסתור, כקנה מידה לקביעת גבול הנזק שנגרם לתובעים עקב הפטירה, אך כשהביאו הללו ראיה פו
וזיטיבית, המעידה שבגיל כלשהו נגרם להם בעטייה של הפטירה נזק, הנובע ממערכת היחסים המשפחתיים שביניהם

לבין המנוח, אפילו כשהמדובר בשלילת מתנות, נזק זה בר פיצוי הוא. שאלה אחרת היא, כיצד יש לשום נזק מן הסוג האמור, ואף כאן אין מתעורר כל קושי במישור העקרוני. שומה על התובע להוכיח קיומה של צפיה סבירה, שלו היה המנוח חי, היתה בידו הכנסה, שהיתה משמשת את התובע, הכנסה, שנשללה ממנו עקב הפטירה...".
באותו עניין פסק בית המשפט לתובע הבן דוד דמי כיס שנטען כי אימו נתנה לו לתקופה של כשנתיים לפני פטירתה, וכן תשלומים לחשבון חסכון לבניין עד לשישה חודשים לאחר נישואיו, שהיו צפויים להיערך כעבור שישה חודשים מיום מסירת העדות. אשר לתובע
הבן אברהם, קבע בית המשפט, כי העובדה שהמנוחה נתנה לו סכום של 6,000 – 7,000 לירות, חודשיים לפני שהיא נפטרה, כעזרה ללימודיו בטכניון, אינה הוכחה "במידה מספקת, שהמנוחה היתה ממשיכה לתמוך בבנה אברהם בזמן לימודיו מעבר לתמיכה החד-פעמית שנתנה לו, ונוכח מצבו הכלכלי בזמן מסירת העדות לא ניתן לקבוע, שהאם הייתה תומכת בו גם בזמן לימודיו המאוחרים העתידיים והמשוערים".
בע"א 580/72 עזמי בן רושי אלחמורי ואח'
נ' אסתר דהרי ואח'
, אשר מתוכו ציטט כב' השופט ש. לוין ב

פסק דין
פליישר, נקבע "... אמנם מבחינה משפטית אין חובה על הורה לזון את הילדים אחרי הגיעם לגיל 18, אך אין בכך לקבוע את גורל הטענה לשלילה, משום שהשאלה ביסודה היא שאלה עובדתית. מה שקובע הוא התלות המעשית, וזו שאלה עובדתית". ובהמשך שם נקבע כי זכותם של התלויים "לפיצוי קיימת ועומדת עבור כל תקופת תלותם במנוח". מאחר ובאותו מקרה לא הובאה ראיה בדבר המשך תמיכה לאחר גיל 18, בית המשפט אף לא נכנס לשאלה מהי "תלות מעשית" ומהי "תלותם במנוח".
הנתבעת לעומת זאת הפנתה בסיכומיה לפסק הדין ת.א. (י-ם) 730/94 בלויא מלכה נ' מדינת ישראל- משרד הבינוי והשיכון, תשנ"ט (2) 433, 463 שם נפסק- "לא שוכנעתי שיש לקבוע לתובעים גיל תמיכה גבוה מהמקובל. גם בקרב הציבור החילוני קיימים מגזרים נרחבים בהם מקובל לתמוך בילדים מעבר לגיל 18, לרבות מתן עזרה כלכלית ותמיכה ברכישת דירה בעת הנישואין, וגם אחר כך. אולם ההלכה היא, כי פסיקת אובדן תמיכה מעבר לגיל 18 תיקבע רק ב"מקרים מיוחדים שבהם הובאו ראיות ממשיות שהתמיכה עמדה להינתן גם מעבר לגיל 18 שנה" (
ע"א 469/74 זדה נ' בכר [5]
,
בעמ' 172
). ראיות כאלה לא הובאו במקרה זה, ועצם העובדה שהתובעים נמנים על המגזר החרדי, אין בה כשלעצמה כדי להצדיק חישוב הפיצויים על בסיס הנחה זו."
.

41.
בעבר קבעה הפסיקה הנחה עובדתית לפיה תמיכת הורים בילדיהם הינה עד הגיעם לגיל 18. הנחה זו שונתה וכיום מכירה הפסיקה, בכפוף להבאת הוכחות מיוחדות (ע"א 5/84 רחל יחזקאל ואח'
נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ

"ד מה(3) 374),
בפיצוי לתלויים, בגובה של שליש מהיקף הפיצוי שנפסק עבור תקופת הקטינות, אף עד הגיעם לגיל 24, על מנת לאפשר לימודים גבוהים (ת"א (ים) 1362/96 עיזבוןהמנוחים ילנה ודוד ליברמן ז"ל ואח'
נ' ליאוניד דון ואח'
).

ב"כ התובעים הסתמך על הוראות החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959

בטיעוניו, כי יש לפסוק לתובעים פיצויים בגין הפסד תמיכתו של המנוח. ראוי לציין, כי חוק זה
מגביל את החובה למתן מזונות לילדיו הבגירים של אדם רק למקרים בהם אותו אדם סיפק קודם כל את צרכיו שלו, של בן-זוגו ושל ילדיו הקטינים, ובנוסף רק למקרים בהם
"אותו בן-משפחה, על אף מאמציו, אינו יכול לספק צרכיו מעבודה, מנכסיו או ממקור אחר;"
(סעיף 5 לחוק).


עדויותיהם של פרופ' פרידמן ועו"ד ד"ר וינרוט אינם ממלאים אחר הדרישה של "הוכחה מיוחדת" אשר רק בהתקיימותה יפסקו פיצויים בגין אובדן תמיכה מעבר לגיל 18. אין די בקביעה שהמנוחים וילדיהם משתייכים למגזר החרדי כדי לזכות את התובעים לפיצוי בגין אובדן תמיכה מעבר לגיל 18. כפי שציינו פרופ' פרידמן ועו"ד ד"ר וינרוט, מקובל במגזר החרדי כי הורים יתמכו בילדיהם אף לאחר הגיעם לגיל בגרות, ואולם, התמיכה היא בכפוף "לאפשרויות ההורים ומצבם הכלכלי" כדברי פרופ' פרידמן, או כדברי עו"ד ד"ר וינרוט, "נהוג כי ההורים נוטלים למעשה על עצמם את נטל הפרנסה כפי יכולתם". בענייננו, במועד התאונה, היו שישה מהתובעים בוגרים. לא הובאו כל ראיות באשר לתמיכת המנוחים בישראל יעקב או משה אהרון. אליהו טען כי הוריו תמכו בו בסכום של 2,000$ לחודש. ואולם, לא הובאה כל ראיה אחרת, מעבר לדבריו, להוכחת אמיתות הטענה, ואף ב"כ התובעים ציין כי התמיכה הנטענת באליהו היתה "כ-24% מהסכום החודשי שקיבל המנוח". מתקשה אני ליתן אמון בדברי אליהו ולבסס עליהם קביעות בפסק הדין מבלי שהובאו ראיות המאוששות את דבריו.

הילל העיד, כאמור, כי אביו תמך בו בכ- 500$ לחודש, ואף לטענה זו לא הובאו תימוכין כלשהם. מנוחה טענה כי המנוח "מידי פעם" (עמ' 73 לפרוט' וכן סעיף 12 לתצהיר) נתן לה 500$- 600$. מנוחה לא פרטה מה היתה התכיפות של ה"מידי פעם". גם על דברי הילל ומנוחה איני מוכנה לבסס ממצאים בהעדר תימוכין לעדויותיהם.

מוכנה אני להניח כי המנוחים אכן סייעו לילדיהם כלכלית גם לאחר נישואיהם. אוסיף, שעזרת הורים, כיום, אינה מוגבלת דווקא למגזר החרדי, אף כי מקובלים עלי דבריהם של פרופ' פרידמן ועו"ד ד"ר וינרוט לעניין זה.

לא כל עזרה או סיוע כספי של הורה הניתן לילדו, לאחר גיל 18 ואף לאחר נישואיו, תזכה את הילד בפסיקת תמיכה כפי שעתרו התובעים. בענייננו, כאשר מתוך חמשת ילדי המנוח, שהגיעו לגיל 18 ונישאו, לגבי שניים לא הובאו ראיות כלשהן, לגבי שניים נוספים הובאו אך עדויותיהם ללא כל תימוכין, כאשר לעדותו של אליהו, כאמור, התקשיתי להאמין, ומנוחה העידה כי קיבלה כספים מידי פעם, הרי שלא ניתן לקבוע כי התביעה יצאה ידי חובתה והציגה "ראיות מיוחדות" כנדרש לשם קביעת הזכות לפסיקת תמיכה בפרנסה כפי שהתובעים עתרו.
לא מצאתי כי יש מקום להיענות לתביעתם של התובעים לקביעת גיל התמיכה עד לגיל סיום תוחלת חייו של המנוח או עד הגיעם לגיל 32.
45.
מנוחה העידה כי החלה לעסוק בהוראה בגיל 20, עם סיום לימודיה בסמינר למורות, וכי אף אחותה המנוחה מרים ז"ל, החלה ללמוד בסמינר למורות בטרם קיפחה את חייה. אשר לבניהם של המנוחים, עלה מהעדויות, כי אליהו, הילל ומתתיהו, לאחר שנישאו בגיל 21, לערך, המשיכו לימודיהם בישיבה כאברכים. לא הובאו ראיות כלשהן לגבי משה אהרון, הבן השלישי בסדר הלידה, שהיה כבן 28 בעת התאונה, ואף כי יתר ילדי המנוחים, יוסף דב, שמואל אליעזר ושלום נמצאים כיום במסגרות דתיות, עדיין מוקדם לקבוע איזו דרך חיים יבחרו בהגיעם לבגרות.
על אף העדר "ראיות מיוחדות", להוכחת תמיכה על ידי המנוח, כנטען על ידי התובעים, סבורתני, בהסתמך על מכלול העדויות, כי עלה בידי התובעים להוכיח שהיו נהנים מתמיכת הוריהם עד לנישואיהם, בגיל 21 לערך, ובמהלך שנות נישואיהם הראשונות, עד גיל 23. עם זאת, מאחר וצעירים במגזר הדתי בגיל 18, ואף קודם לכן, מקובל כי הם עוזבים את הבית, הרי שתעמוד התמיכה עד הגיעם לגיל 23, כמקובל ביתר חלקי האוכלוסייה, על שליש מגובה התמיכה לה היו זכאים קודם לכן. לא הוכח כנדרש, את שטענו התובעים בסיכומיהם, כי התמיכה הכלכלית לה זכו בבגרותם עלתה על זו שקיבלו קודם לכן.
לא נעלם מעיני כי הילל ומנוחה טענו כי קיבלו מאביהם 500$, הילל טען כי קיבל את התשלום מידי חודש, ומנוחה טענה קיבלה את הסכום מידי פעם. בהעדר תימוכין לטענה כי זה היה הסכום שאכן התקבל, ומשאף התובעים בסיכומיהם לא בחרו לחשב את הפסד התמיכה בהסתמך על הטענה כי ניתנה תמיכה של 500$ לחודש, יעשה החישוב לפי שיטת הידות.




ד. הפסדי תלות במנוחה - בסיס שכר
46.
המנוחה עבדה כמנהלת בית ספר התיכון "בית יעקב" "נווה יוכבד" באופקים כ- 4 שנים, קודם לתאונה בה קיפחה חייה. בית הספר שייך ל"מרכז בית יעקב בא"י" עמותה אשר לה רשת בתי ספר תיכוניים וסמינרים לבנות ברחבי הארץ.
לצורך חישוב שכרה הצפוי של המנוחה, אלמלא נהרגה, מונה חשב. לטענת התביעה עולה מתלושי שכרה כי המנוחה עבדה בחלקיות משרה של
1.464 והיתה בדרגת "מורה מוסמכת". התביעה טענה כי למנוחה היו שלושה מסלולי קידום אפשריים בשכר במסגרת הרשת- קידום בותק, קידום בדירוג ל"מורה בכירה" וקידום של 50% בשכרה בשל ניהול פרוייקט נוסף של כיתות י"ג-י"ד.
לטענת הנתבעת, יש להעריך שכרה של המנוחה לפי דרגת "מורה מוסמכת" וקידום "ריאלי" בשכרה, וכי אין לקחת בחשבון עליית שכר ספקולטיבית.

הגב' דינה ריז'י, המשמשת כחשבת השכר של "מרכז בית יעקב בא"י", העידה כי במידה והמנוחה היתה ממשיכה לנהל את בית הספר, שכרה היה עולה בהמשך. שכרה של המנוחה היה מורכב משכר יסוד/שכר משולב, גמול ניהול, תגבור הוראה, הסכם מסגרת ומקדמה על חשבון הסכם שכר (סעיף 7 לתצהיר), כמו כן, קיבלה המנוחה השתתפות בשכר דירה, בסך של 1,250 ₪, נכון לחודש ינואר 2001 (סעיף 10 לתצהיר). בנוסף קיבלה המנוחה תוספות שנתיות של הבראה וביגוד והופרשו משכרה כספים לקרן השתלמות וקרן פנסיה (סעיף 12-14 לתצהיר).

גב' ריז'י העידה כי על מנת להתקדם מדרגת "מורה בכיר" לדרגת "מורה מוסמך", על המורה ללמוד כ-720 שעות בודדות (עמ' 137 לפרוט'). טרם מותה, עבדה המנוחה בכמשרה וחצי, כאשר משרה מלאה הנה 24 שעות, ומשרת אם הנה 22 שעות. שכרה של המנוחה הורכב משעות הוראה ומשעות ניהול. בתחילת תפקידה כמנהלת, בשנת 1997, היקף משרתה היה 22 שעות, המורכבות מ-4 שעות הוראה ו-18 שעות ניהול. בשנת 2001 היקף משרתה היה 30 שעות, המורכבות מ-4 שעות הוראה ו-26 שעות ניהול. גב' ריז'י העידה כי "העליה בשכר מלמדת על ההשקעה של המנוחה בעבודה. אנחנו משלמים בהתאם להשקעה." וכן "לשאלה מי מקבל את ההחלטה על ההעלאה בשכר ברשת, אני משיבה שהרב ליברמן עם הסגן שלו" (עמ' 139 לפרוט').
הרב ישעיהו ליברמן, מנכ"ל "מרכז בית יעקב בא"י", העיד כי תפקידה של מנהלת בית ספר התיכון באופקים היה תפקיד קשה אשר דרש מיומנויות רבות וכי המנוחה הצליחה מאוד בתפקידה. לטענת הרב ליברמן, אלמלא נהרגה המנוחה בתאונה, היתה לו כוונה לבנות עימה כיתות י"ג-י"ד בבית סיפרה, דבר אשר להערכתו היה, מעלה את שכרה עד ל- 50%, בנוסף לעליה הרגילה בשכר כמנהלת בית ספר. לדבריו, טרם נמצאה מנהלת מתאימה שתמלא את מקומה של המנוחה, ולכן, טרם נפתחו כיתות י"ג-י"ד בבית הספר אותו ניהלה המנוחה (עמ' 13 לפרוט'). כן העיד הרב ליברמן כי כאשר ביקר בבית הספר באופקים בזמן שהמנוחה ניהלה אותו, התרשם הוא "שהמנוחה מתפקדת מעל ומעבר" (עמ' 12 לפרוט'). הרב ליברמן אף העיד כי הנהלת הרשת היא זו המחליטה האם להעלות שכרו של מנהל ב-50%. כדוגמא לכך, ציין כי ישנה מנהלת אשר שכרה הועלה ב-50% בקירוב, לאחר שקיבלה תפקיד הדומה לתפקיד שהועידה הרשת למנוחה (עמ' 13 לפרוט'). הרב ליברמן העיד כי על מנת להתקדם בדרגה מ"מורה מוסמכת" ל"מורה בכירה" יש לעבור קורסים ובסיומם יש להגיש עבודה (עמ' 13 לפרוט').

48.
מלבד עדותו של הרב ליברמן, באשר לכוונתו להוסיף בעתיד כיתות י"ג-י"ד בבית הספר אותו ניהלה המנוחה, לא הוכח שאכן הדבר היה קורה. לפיכך, ומשלא מצאתי כי ניתן אך על סמך עדות בדבר כוונות לבסס קביעות, לא מצאתי כי הוכח שהמנוחה, אלמלא נהרגה בתאונה, היתה מתקדמת ב-50% בשכרה.
אשר לאפשרות הקידום מ"מורה מוסמכת" ל"מורה בכירה", הרי שכאמור המנוחה נדרשה לשם כך ללמוד 720 שעות בודדות. לא הוכח כי טרם מותה החלה המנוחה בלימודים לצורך קידומה ל"מורה בכירה" ואף לא הוכח כי היה בכוונתה לעשות כן בעתיד.
יתרה מכך, לאור העדויות בדבר השקעתה של המנוחה בגידול משפחתה הברוכה וכן
השקעתה ההולכת וגדלה במשרת הניהול, לא שוכנעתי שהיתה מוצאת זמן פנוי לצורך הלימודים הנדרשים לקידומה.
המנוחה, כאמור בעדויותיהם של הגב' ריז'י והרב ליברמן, שימשה כמנהלת בבית הספר באופקים כמעט 4 שנים. הרב ליברמן, מנהלה של הרשת, העיד כי היה מרוצה מעבודתה ויש להניח כי היתה ממשיכה לנהל את בית הספר עד לפרישתה. הנני סבורה כי אלמלא התאונה, היתה ממשיכה המנוחה בתפקידה, ושכרה היה עולה בהתאם לוותק בהוראה ובניהול אותו היתה צוברת.

תום תקופת השתכרותה של המנוחה
אשר לשאלה מתי היתה המנוחה פורשת מעבודתה, הרי שגם בעניין זה נחלקו ב"כ הצדדים. התביעה טענה כי המנוחה היתה ממשיכה בעבודתה עד גיל 70, שכן אין הגבלה על גיל העובד ברשת החינוך בה עבדה "מרכז בית יעקב בא"י". הנתבעת טענה כי יש לעשות החישוב על בסיס ההנחה שהיתה פורשת בגיל 60. בהעדר ראיה התומכת באחת מהעמדות שהוצגו על ידי מי מהצדדים לגבי כוונות המנוחה באשר לפרישתה מעבודתה, ומאחר וגיל הפרישה הקבוע בחוק הוא 67, הנני קובעת כי המנוחה היתה עובדת עד הגיעה לגיל 67 ואז פורשת לגמלאות.



חישוב בסיס שכרה של המנוחה
50.
לצורך חישוב בסיס שכרה של המנוחה, מונה חשב- עו"ד אשר ברנשטיין. החשב ערך טבלאות שכר לכל אחת מהאפשרויות הבאות- המנוחה היתה עובדת עד לגיל 60, עד לגיל 65, עד לגיל 70, לכל אחת משלושת אפשרויות הקידום שהועלו על ידי ב"כ
התובעים.
בהתאם לאמור לעיל, נחשב את שכרה של המנוחה לפי מסלול קידום בותק, לעבר-מיום התאונה ועד ליום מתן פסק הדין, ולעתיד- עד הגיע המנוחה לגיל סיום תלות התובעים הקטינים בה, היינו, עד הגיעה לגיל 66.
אשר להפרשות לקרן הפנסיה "גלעד", אותם הפרישו הן המנוחה והן המרכז "בית יעקב", הרי שבעת חישוב גובה שכרה של המנוחה יכללו בחישוב
ההפרשות לקרן הפנסיה "גלעד" הן של המעביד והן של המנוחה. עם זאת ינוכה מהפיצויים שייפסקו סך של 73,636 ₪, העומד לזכות השארים בקרן הפנסיה "גלעד"- כעולה מעדותו של מר מנחם דויטש, מנהל אגף הפנסיה בקרן הפנסיה "גלעד", וזאת לאור האמור בפסק הדין ע"א 2235/96 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח עבד שואמרה ואח'
, פ"ד נד(3) 615- "יוזכר כאן במאמר מוסגר, שהתשלום לקרן פנסיה בא להבטיח פנסיה לעובד בבוא המועד לכך. לפיכך אין העובד זכאי גם לפיצוי בגין הפסד ההטבה של תשלום המעביד לקרן פנסיה וגם לפיצוי בגין הפסד פנסיה. התשלום הראשון – התשלום לקרן פנסיה – בא להבטיח את קבלת התשלום השני – הפנסיה. על
-
כן פיצוי גם על אובדן התשלום לקרן פנסיה וגם על אובדן פנסיה יהווה כפל פיצוי. העובד
-
הנפגע זכאי לפיצוי בגין אובדן אחד משני אלה בלבד (ראו בספרו של ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף [3], בעמ' 65-64).".


בטרם החלה המנוחה לעבוד בבית יעקב עבדה המנוחה בחינוך העצמאי. לטענת התובעים יש להוסיף להפסדי התמיכה של המנוחה את הפנסיה מהחינוך העצמאי אותה זכאית היתה לקבל המנוחה החל מחודש 07/08, טענתם זו מקובלת עלי, ואכן בחישוב הפסדי התמיכה של התלויים במנוחה יכללו גם תשלומי הפנסיה שהמנוחה היתה אמורה לקבל החל מ- 07/08. לעומת זאת, מתקבלת טענת הנתבעת כי יש לנכות מהפיצויים את הפנסיה מהחינוך העצמאי, שאותה מקבלים התלויים, ואתייחס לכך בהמשך בסעיף הדן בניכויים.

51.
משכרה של המנוחה ינוכה מס-הכנסה כדין, בגובה של 15.27%, וזאת מאחר ועלה מתלוש שכרה האחרון של המנוחה כי היתה זכאית ל- 9.25 נקודות זיכוי. הנתבעת ערכה טבלה (נספח ב' לסיכומים) לצורך חישוב שיעור המס ומקובל עלי כי שיעור המס הממוצע הוא כמצויין לעיל 15.27%.
נטען על ידי ב"כ הנתבעת כי אין לשערך את שכרה של המנוחה מאחר וב"כ התובעים פנה בעניין זה אל החשב אשר חישב את השכר, והלה השיב כי הסכומים חושבו לפי טבלאות השכר בפועל. תשובתו זו של החשב לא הומצאה. בחוות דעתו ציין החשב כי חישובי שכרה של המנוחה הינם נומינליים ללא הצמדה (סעיף 7 לחוות דעתו של החשב). לנוכח האמור ובהיעדר הבהרה באשר למידת הצמדת הסכומים, יעשה חישוב ההצמדה
למחצית התקופה, היינו מאפריל 2004 ועד למאי 2008. חישוב הריבית יעשה לגבי כל תובע בנפרד.

בהתאם לאמור, שכרה הממוצע החודשי של המנוחה לעבר, כולל ההפרשות לקרן "גלעד", ממועד התאונה ועד למועד מתן פסק הדין, בהסתמך על חוות דעתו של החשב, יעמוד על סך של 15,991₪. להלן פורט אופן חישוב השכר הממוצע. מאחר והחל מחודש 07/08 אמורה היתה המנוחה לקבל פנסיה מהחינוך העצמאי, חושב השכר הממוצע החודשי לעבר עד לחודש 06/08 כולל, כאשר בחישוב זה לא נכללת הפנסיה, ואילו השכר הממוצע החודשי לעתיד חושב כאשר הפנסיה כלולה בו, בהתאם לטבלאות החשב. סכום זה 15,991 ₪ משוערך למאי 08 – 17,142 ₪, ולאחר ניכוי מס – 15,039 ₪.


שכרה מחודש 04/01 (מועד התאונה) ועד לחודש
08/01 (5 ח')- 84,160.76 ₪.
שכרה מחודש 09/01 ועד לחודש 08/02 (12 ח')- 188,499.66 ₪.
שכרה מחודש 09/02 ועד לחודש 08/03 (12 ח')- 180,128.44 ₪.
שכרה מחודש 09/03 ועד לחודש 08/04 (12 ח')- 186,742.42 ₪.
שכרה מחודש 09/04 ועד לחודש 08/05 (12 ח')- 195,622.79 ₪.
שכרה מחודש 09/05 ועד לחודש 08/06 (12 ח')- 197,095.51 ₪.
שכרה מחודש 09/06 ועד לחודש 08/07 (12 ח')- 195,449.99 ₪.
שכרה מחודש 09/07 ועד לחודש 06/08 (10 ח')- 163,534.07 ₪.

______________

סה"כ – 1,391,233 ₪

סה"כ השכר 1,391,233: 87 חודשים = 15,991 ₪ לחודש.

שכרה הממוצע החודשי של המנוחה
לעתיד, מחודש 07/08 ועד לחודש 10/14 (סיום התלות במנוחה של אחרון התובעים התלויים) יעמוד על סך של 18,945 ₪ (להלן פורט אופן חישוב השכר ממוצע) סכום זה משוערך למאי 08 – 20,309 ₪, ולאחר ניכוי מס – 17,817 ₪.

שכרה מחודש 07/08 ועד לחודש 08/08 (2 ח')- 37,410.43 ₪.
שכרה מחודש 09/08 ועד לחודש 08/09 (12 ח')- 227,010.81 ₪.
שכרה מחודש 09/09 ועד לחודש 08/10 (12 ח')- 228.010.49 ₪.
שכרה מחודש 09/10 ועד לחודש 08/11 (12 ח')- 228,010.49 ₪.
שכרה מחודש 09/11 ועד לחודש 08/12 (12 ח')- 228,010.49 ₪.
שכרה מחודש 09/12 ועד לחודש 08/13 (12 ח')- 228,010.49 ₪.
שכרה מחודש 09/13 ועד לחודש 08/14 (12 ח')- 228,010.49 ₪.
שכרה מחודש 09/14 ועד לחודש 10/14 (2 ח')- 35,368.04 ₪.

__________________


סה"כ – 1,439,841.6 ₪

סה"כ השכר 1,439,841.6: 76 חודשים = 18,945 ₪.

לנוכח האמור לעיל, יש לחשב הפסדי התמיכה מהמנוחה על בסיס השכר של 15,039 ₪ לעבר ו- 17,817 ₪ לעתיד.


אופן חישוב פיצוי הפסדי השכר של התלויים:
לצורך ביצוע חישוב הפסדי התמיכה מהמנוחים, יש לזהות את השכר לעבר ולעתיד של כל אחד מהמנוחים, לאחר מכן יש לברר את מספר הידות בהתאם למספר בני המשפחה התלויים בכל אחת מתקופות החיים, בתוספת ידות המנוחים וידת משק הבית. לאחר מכן, יש לחשב את שוויה של כל ידה באמצעות חלוקת שכרו של המנוח ושכרה של המנוחה במספר הידות שהתקבל. לבסוף, מפחיתים מהכנסתם של המנוחים את ידות הקיום שלהם. היתרה המתקבלת מבטאת את הפיצוי לתלויים בגין הפסדי התלות מהכנסת המנוחים. לפיצוי זה ייתווספו פיצויים בגין נזקי ממון נוספים, כגון אובדן שירותי אב ואם (ראו ע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבוןהמנוח חנא כרכבי ז"ל , ניתן ביום 19.12.07 על ידי כבוד השופט ריבלין, להלן: "פס"ד כרכבי").

בשל קיומה של זכות תביעה אך לעיזבון המנוחה, כמפורט להלן, יתבצע חישוב הפסדי התלות מהכנסת המנוח והכנסת המנוחה בנפרד. חישוב הידות נעשה על בסיס הקופה המשותפת למנוחים, כנהוג. ואולם מאחר וחישוב הפסדי התמיכה נעשה בנפרד, תופחת ידה אחת של המנוחים מכל שכר בנפרד, שכן הוצאות הקיום של שניהם נחסכו עם מותם.
הפסדי תמיכה לעבר מהמנוח ומהמנוחה
הקופה המשותפת למשפחה עומדת על סך 34,209 ₪. (הכנסת המנוח 19,170 ₪ בצירוף הכנסת המנוחה 15,039 ₪). מספר הידות במשפחה נע בין 5 ל- 8
2/3
במהלך תקופות החיים השונות, כמפורט להלן:


ממועד
עד מועד
מס' ילדים עד גיל 18
מס' ילדים עד גיל 23
x
1/3 ידה
מס' ידות (תלויים+מנוחים+
משק בית)
ערך ידה
הפסד התמיכה מהמנוח

(שכר המנוח פחות ידת המנוח)
הפסד התמיכה מהמנוחה

(שכר המנוחה פחות ידת המנוחה)
סה"
כ
הפסד התלויים מהמנוח

(הפסד התמיכה
x
מס' חודשים)
סה"
כ
הפסד התלויים מהמנוחה

(הפסד התמיכה
x
מס' חודשים)
05/04/01
28/02/02
5
2/3
8
2/3
3,947
15,223
11,092
167,453
122,012
28/02/02
10/05/02
4
1
8
4,276
14,894
10,763
29,788
21,526
10/05/02
30/05/04
4
2/3
7
2/3
4,462
14,708
10,577
367,700
264,425
30/05/04
31/03/06
3
1
7
4,887
14,283
10,152
328,509
233,496
31/03/06
07/08/06
3
2/3
6
2/3
5,131
14,039
9,908
70,195
49,540
07/08/06
28/02/07
2
1
6
5,702
13,468
9,337
94,276
65,359
28/02/07
06/01/08
2
2/3
5
2/3
6,037
13,133
9,002
131,330
90,020
06/01/08
30/06/08
1
1
5
6,842
12,328
8,197
73,968
49,182


לפיכך, הפסדי התמיכה לעבר לתובעים הינם כמפורט להלן:

מנוחה – 20,448 ₪ ובתוספת ריבית מאמצע התקופה – 25,764 ₪ (1.26*20,448)
שיינה – 112,434 ₪ ובתוספת ריבית מאמצע התקופה – 132,672 ₪ (1.18* 112,434)
מתתיהו – 175,111 ₪ ובתוספת ריבית מאמצע התקופה – 203,129 ₪ (1.16*175,111)
יוסף – 320,450 ₪ ובתוספת ריבית מאמצע התקופה – 365,313 ₪ (1.14* 320,450)
שמואל – 435,887 ₪ ובתוספת ריבית מאמצע התקופה – 496,911 ₪ (1.14* 435,887)
רוחמה – 526,699 ₪ ובתוספת ריבית מאמצע התקופה – 600,437 ₪ (1.14 * 526,699)
שלום – 567,749 ₪ ובתוספת ריבית מאמצע התקופה – 647,234 ₪ (1.14* 567,749)

__________________


סה"כ – 2,471,460 ₪


(ראו אופן חישוב בטבלאות א' , ב' המצורפות לפסק הדין).

[סה"כ הפסדי התמיכה לעבר מהמנוחה – 895,560 ₪, בתוספת ריבית כחוק מאמצע התקופה 1,020,938 ₪ (895,560 ₪ *1.14)].

סה"כ הפסדי התמיכה לעבר מהמנוח והמנוחה, בתוספת ריבית כחוק מאמצע התקופה – 2,471,460 ₪.
הפסדי תמיכה לעתיד מהמנוח ומהמנוחה
הקופה המשותפת למשפחה עומדת על סך של 36,987 ₪ (הכנסת המנוח 19,170 ₪ בצירוף הכנסת המנוחה 17,817 ₪). מספר הידות במשפחה נע בין 3
1/3
ל- 5 במהלך תקופות החיים השונות, כמפורט להלן:


ממועד
עד מועד
מס' ילדים עד גיל 18
מס' ילדים עד גיל 23
x
1/3 ידה
מס' ידות (תלויים+מנוחים+
משק בית)
ערך ידה
הפסד התמיכה מהמנוח

(שכר המנוח פחות ידת המנוח)
הפסד התמיכה מהמנוחה

(שכר המנוחה פחות ידת המנוחה)
סה"
כ
הפסד התלויים מהמנוח

(הפסד התמיכה
x
מס' חודשים מהוון)
סה"
כ
הפסד התלויים מהמנוחה

(הפסד התמיכה
x
מס' חודשים מהוון)
30/06/08
30/05/09
1
1
5
7,397
11,773
10,420
127,552
112,893
30/05/09
07/11/09
1
2/3
4
2/3
7,926
11,244
9,891
54,144
47,629
07/11/09
07/08/11


1
4
9,247
9,923
8,570
193,971
167,523
07/08/11
06/01/13


2/3
3
2/3
10,087
9,083
7,730
135,497
115,313
06/01/13
07/11/14


1/3
3
1/3
11,096
8,074
6,721
151,114
125,791

לפיכך, הפסדי התמיכה לעתיד לתובעים הינם כמפורט להלן:
יוסף – 40,074 ₪.

שמואל – 180,927 ₪.
רוחמה – 306,332 ₪.
שלום – 704,095 ₪.
____________________
סה"כ – 1,231,428 ש"ח.

(ראו אופן החישוב בטבלאות ג', ד' המצורפות פסק הדין).


[סה"כ הפסדי תמיכה לעתיד מהמנוחה- 569,149 ₪].

סה"כ הפסדי תמיכה לעבר ולעתיד מהמנוח ומהמנוחה : 1,231,428 ₪.


פיצוי בגין ימי מחלה לא מנוצלים- ב"כ התובעים עתר לפיצוי תלויי המנוחה בגין ימי מחלה אותם לא ניצלה בחייה, לעבר ולעתיד. ב"כ הנתבעת טען כי לא הוכח באם זכאים יורשי המנוחה לסכומים בגין ימי מחלה לא מנוצלים בעבר, וכי ההערכה לגבי העתיד הנה ספקולטיבית, וכי יש להניח כי עם התבגרותה, היתה המנוחה מנצלת ימים אלו.


ד. קציר בספרו פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה רביעית, תשנ"ח), בעמ' 65, ציין כי "כאשר עורכים את חשבון שכרו האפשרי של הנפגע, על יסוד תקופת עבודה מלאה, של 26 ימים בחודש במשך 12 חודשים בשנה – אין מקום להביא בחשבון ימי חופשה, או ימי מחלה, שהתובע היה זכאי להם, אלמלא נפגע".

משלא הוכח כי ימי המחלה לא היו מנוצלים, אין מקום לפסיקת פיצוי בגין ימי מחלה לא מנוצלים.

אובדן שירותי אם ואב
58.

המנוחים הותירו לאחר מותם 11 ילדים, מתוכם חמישה היו נשואים נכון למועד התאונה. יתר הילדים היו בגילאים 10, 11, 13, 15, 17 ו- 18. לטענת התובעים, עולה מהעדויות בתיק כי המנוחה היתה "אשת חיל" בביתה, ניהלה את ביתה וגידלה את ילדיה במסירות. כמו כן טענו התובעים כי המנוח היה מסייע להם בלימודיהם. לאחר מות המנוחים, אחיהם הבכור של התובעים הקטינים- ישראל- ורעייתו יוספה, עברו להתגורר בבית המנוחים באופקים על מנת לגדל את התובעים הקטינים היתומים.
התובעים עתרו לפיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 1,470,000 ₪, לפי חישוב של הפסד חודשי בסך של 5,000 ₪ עבור כל אחד מהקטינים עד הגיעם לגיל 18.
בנוסף עתרו התובעים לפיצוי עבור "הוצאות עודפות ליתומים בגין מותם של המנוחים", בסך של 1,000,000 ₪, הוצאות אשר לטענת ב"כ התובעים, לא היו כאשר הורי התובעים היו בחיים, ביניהן הוצאות בגין העסקת עזרה בבית, העסקת מטפלת לילדיה של יוספה, הוצאות נסיעה, אירוח אחיהם הגדולים של היתומים בשבתות, שיעורי עזר, שכירת שירותי מגהצת, רכישת ריהוט ומייבש כביסה, הוצאות בגין שיחות טלפון של היתומים וחופשת הבראה פעם בשנה.
התובעים הפנו בסיכומיהם, בין היתר, לפסק הדין ת.א. 1362/96 עיזבוןהמנוחים ליברמן נ' אליהו חברה לביטוח ואח'
(לא פורסם), בו נפסק לתובע הקטין, בגין אובדן שירותי הוריו, סך של 2,500 ₪ לחודש, החל מגיל 13. בפסק הדין ע"א 3662/05 עיזבוןהמנוחה מיכל שרוין ז"ל נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (מפי כבוד השופט ריבלין, מיום 05.09.07) אישר בית המשפט את סכום הפיצויים שנפסק לשני יתומים קטינים ואלמן בגובה של 7,500 ₪ לחודש, כאשר לאחר הגיע הקטינים לגיל 18, נפסק כי האלמן ימשיך לקבל סך של 1,500 ₪ לחודש. מכאן שנפסק לכל אחד מהקטינים סך של 2,500 ש"ח לחודש עבור אובדן שירותי אם.

הנתבעת טענה כי הסכומים אותם דרשו התובעים הינם מופרזים ואין דומה להם בפסיקה. לטענת הנתבעת, אין לערוך חישוב פרטני בגין כל אחד מהתובעים הקטינים, כפי שביצע ב"כ התובעים, משחלק מהעזרה אותם מעניקים ההורים מופנית לכל הילדים יחדיו. הנתבעת טענה כי נהוג לקבוע בראש נזק זה סכום פיצוי גלובאלי. עוד טענה הנתבעת כי ישנם נתונים האמורים להפחית את גובה הפיצוי בגין ראש נזק זה, אם בשל טענות התובעים כי המנוח בילה את רוב זמנו בחו"ל והמנוחה בילתה את מרבית זמנה בניהול בית הספר, אם בשל העובדה שהתובעים הבנים נשלחים לישיבות בתנאי פנימייה בהגיעם לגיל 13 ומגיעים לביתם בסופי שבוע בלבד, ואם בשל היות התובעים משתייכים למגזר החרדי, בו נהוג כי הילדים הבוגרים מסייעים בטיפול אחיהם הקטנים יותר. לפיכך, הציעה הנתבעת, כי פיצוי התובעים בסכום גלובאלי של 150,000 ₪.
אשר לדרישה לפיצוי עבור הוצאות עודפות, טענה הנתבעת כי אין בסיס לדרישה זו, משההוצאות שנגרמו למשפחה, נכללות בגדר שירותי אב ואם. כן טענה הנתבעת כי לא הובאו כל ראיות המוכיחות כי אכן הוצאו הוצאות בגין העסקת עוזרת, מטפלת או נסיעות, כנטען. עוד טענה הנתבעת כי מאחר ולא הוצגו בפני
ה דו"חות האפוטרופסים, אין מידע בדבר אופן הוצאת כספי הקטינים.

ב"כ הנתבעת הפנה בסיכומיו לפסק הדין ת.א. 439/00 אלעד רווה נ' עיזבוןהמנוח דורון רווה ז"ל ואח'

בו נקבע כי התובעים הקטינים בני ה-15, זכאים, כל אחד מהם, לפיצוי בגין אובדן שירותי הוריהם בגובה של 100,000 ₪. לפי חישוב חודשי, יוצא כי סך הפיצוי החודשי עבור כל קטין הינו 2,777 ₪.

התובעים העידו אודות פועלם של הוריהם המנוחים, תמיכתם ודאגתם לכל צורכי ילדיהם.

אלי פינקוס העיד כי בכל פעם בו ביקר בבית הוריו המנוחים הבחין בתמיכת הוריו באחיו הקטנים אשר התגוררו עימם- "ראיתי במו עיני שהבית היה תמיד מלא בכל טוב, היה אוכל בשפע... אחי הקטנים תמיד היו לבושים "טיפ טופ", ולא חסר להם דבר." וכן "כשאני ואחי היינו קטנים, אמי הייתה תמיד יושבת אתנו, עוזרת לנו להכין שיעורים וחוזרת אתנו על השיעורים ומסייעת בהכנות למבחנים. אבי היה חוזר אתנו על לימודי הקודש. אמי היתה מנהלת את משק הבית, בצורה מעוררת התפעלות, היא היתה מכבסת, מגהצת..." (סעיפים 14,16,17 לתצהירו מיום 04.05.04).
הלל פינקוס העיד (סעיף 14 לתצהירו) כי בילדותו, כיתר אחיו, סייעה לו אימו בלימודיו ואביו סייע לו בלימודי הקודש. כן העיד כי אימו ניהלה את משק הבית וכי בעת שלמד בישיבה "היתה לי אמא מאוד מאוד טובה, אימי ציידה אותי באוכל שלה" (עמ' 60 לפרוט') וכן "הייתי חוזר כל יום שישי עם אוכל ובקבוקי שתיה וסלטים לשבוע" (עמ' 61 לפרוט').
מנוחה לוי העידה (סעיף 14 לתצהירה) כי אמה היתה אשת חייל, אשר גידלה אותה ואת אחיה במסירות ודאגה לכל צורכם- בישלה, כיבסה, גיהצה, וכן עזרה להם בלימודיהם.

המנוחה, כעולה מעדויות ילדיה, היא זו אשר דאגה לכל צרכי משק הבית ולגידול ילדיה והשקיעה את כל זמנה הפנוי לכך. המנוח, כאמור, היה תקופות ממושכות ותדירות בחו"ל, אך גם הוא, כנטען, סייע לילדיו. בשל הצורך לחשב בנפרד תביעות התלויים של המנוח והמנוחה ומאחר ולפיצוי בראש נזק זה, זכאים אך התובעים שהיו קטינים כאשר התאונה ארעה וזכאותם לפיצוי היא עד הגיעם לגיל 18, יועמד הפיצוי בגין אובדן שירותי ההורים המנוחים, לפי פיצוי פרטני, בהתאם למספר הקטינים, עד הגיעם כל אחד מהם לגיל 18.


מאז נהרגו המנוחים עברו בנם הבכור ישראל ואשתו יוספה ומשפחתם לביתם ויוספה וישראל דואגים לגידולם של התובעים הקטינים ועל ליכודה של המשפחה. משרד הרווחה הכיר בבני הזוג יוספה וישראל פינקוס כמשפחתם האומנת של היתומים הקטינים, ולפיכך העביר מידי חודש תשלומים עבור האומנה לזוג יוספה וישראל בהתאם למספר היתומים הקטינים שהיו בטיפולם. הנתבעת טוענת כי יש להפחית מתוך הסכומים שייפסקו את הסכום של 894,755 ₪ שזה הסכום שהתקבל – בצירוף הפרשי הצמדה וריבית – ויתקבל עבור האומנה. התובעים טענו כי אין לנכות הכספים המתקבלים עבור האמנה שכן "... בתיק זה לא נתבע פיצוי עבור המשפחה האומנת לצורך טיפול בילדים..." ובהמשך "הכספים שמקבלת יוספה פינקוס כמשפחה אומנת הינם כספים המתקבלים על ידה כשכר משפחה אומנת ואינם כספים המתקבלים על ידי התובעים כתוצאה ממות המנוחים...".
64.

x

x

x
x
x

x
x

x

x
x
x



d

"
"







x
x
5

9

4
1
9
4

8

3
1
8
3

7

2
1
7
2

6

1
1
6
x
x
1
1
6
1

5
1
5
4

4

4








1

2

3

4

5

6

7

8
1
2
3
4
5
6
7
8

1


1
1
1


1
1
1
1
1

1
1
1
1
1
1
1
1
1
1
1
1
1
1
1

1
2
3

4

5
1
2
3
4
5


1
1







א בית משפט מחוזי 7037/03 פינקוס שלום, פינקוס רוחמה רחל, פינקוס אליעזר שמואל ואח' נ' בטוח אישי ישיר בע"מ, קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים בעמ, אבנר- איגוד לנפגעי רכב בע"מ (פורסם ב-ֽ 13/07/2008)