פסקי דין על אהרון אהרון

9020/00 פ     20/05/2002




פ 9020/00 מדינת ישראל נ' אהרון אהרון




1
בתי המשפט
פ 009020/00
בית משפט השלום תל אביב-יפו
20/05/2002
תאריך:
כב' השופטת ז. הדסי-הרמן
- סגן נשיא
בפני
:

מדינת ישראל

בעניין:
המאשימה
הרצמן

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
1 . אהרון אהרון

2 . אהרון אורי

הנאשם
עו"ד אלטלף אברהם

ע"י ב"כ עו"ד
החלטה
1. א. כתב האישום מייחס לנאשמים עבירה על סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז -
1977 (להלן: "החוק") שעניינה גרימת מוות ברשלנות.

על פי הנטען בכתב האישום שימשו הנאשמים בתקופה הרלבנטית לכתב
אישום זה כמנהלים של חברת "א.ר.ר קבלני שלד".
הנאשמים גרמו ברשלנותם למותו של עבד אגבאריה מוחמד (להלן: "המנוח")
שעבד אצלם, בכך שלא מינו מנהל עבודה כנדרש ואיפשרו ביצועה של עבודה
באתר הבניה ללא השגחתו של מנהל עבודה, לא נקטו באמצעי זהירות
מיוחדים למניעת התקרבות יתר מסוכנת של אדם לקווי החשמל, איפשרו
למנוח לעבוד מבלי שדאגו לנתק את קווי החשמל ממקור אספקת המתח, לא
הזהירו את המנוח מן הסכנה הטמונה בעבודה בקרבת קווי החשמל ולא וידאו
כי אינו מתקרב אליהם.
ב. עם תום פרשת התביעה העלה ב"כ הנאשמים את הטענה כי אין להשיב
לאשמה. לטענתו, התביעה לא הוכיחה, אף לא לכאורה, את העובדות
המיוחסות לנאשמים בכתב האישום ובקליפת אגוז, להלן טענותיו:
בראש ובראשונה, מכל חומר הראיות שהביאה התביעה לא עולה גרסה אחת,
אחידה וברורה לאופן קרות התאונה. מהעדויות שהובאו, לרבות עדותם של
דוד צבר (להלן: עת/7) והפועל נאדר (להלן: עת/9) שנמצאו ביום קרות
התאונה באיזור האירוע לא ניתן לדלות כל מידע ברור המסביר איך קרתה
התאונה.
שנית, המרחק בין קווי המתח העליון למקום בו בוצעו העבודות לא התקרב
למרחק "הקריטי" שנקבע בתקנות הבטיחות בעבודה עבודות בנייה),
התשמ"ח - 1988 (להלן: "תקנות הבטיחות") והוא מצביע על תקנה 164(א)
לתקנות אלה הקובעת מרחק של לפחות 5 מטר.
בענין זה, ב"כ הנאשמים מפנה את בית המשפט לת/12 ו- ת/13 וטוען,
המדידות שביצע עת/4 לא נעשו מהמקום בו בוצעו העבודות בפועל אלא
מהבניין הקיים ולמרות זאת הן מצביעות על מרחק העולה על הנדרש
בתקנות.

בנוסף, על סמך העדויות שהביאה התביעה לא ניתן לראות בנאשמים מבצעי
בניה, מזמין או קבלן ראשי ועל כן, לא עליהם חלה החובה
למנות מנהל עבודה במקום (מפנה לעניין זה לע"א 600/86 פורטונה מגדיש נ'
גת גבעת חיים, פד"י מו(3) 233).
זאת ועוד. מעדותו של עת/9 נלמד כי מי שנתן את הוראות העבודה בפועל היו
עת/7 ואחיו (להלן: עת/8) ולא הנאשמים ולכן, אין לראות בנאשמים
אחראים לתאונה שארעה, למרות היותם מעבידים של המנוח.

ג. ב"כ התביעה, מצדה, מבקשת לקבוע כי יסודות העבירה המיוחסת לנאשמים
הוכחו, ולו לכאורה.
לטענתה, יש בראיות הנסיבתיות שהובאו בפני
בית המשפט כדי להצביע על
אופן קרות התאונה ומהן עולה מסקנה אחת ויחידה והיא כי המנוח
התחשמל מכבל מתח עליון בעקבות היווצרות קשת חשמלית.
בנוסף, מפנה ב"כ התביעה את בית המשפט לתמונות ת/6 ו- ת/9 ולעדותו של
עת/9 כמצביעות על העובדה כי העבודות בוצעו לא רק במבנה הצמוד לבניין
הקיים אלא גם בבניין הקיים עצמו.

ת/11 ועדותו של עת/7 מלמדים באופן ברור כי הנאשמים היו קבלנים אשר
ביצעו את עבודות השלד ויציקת הבטון ובאותו פרק זמן הם ורק הם ביצעו
עבודות אלה. לפיכך ובשילוב עם תקנה 1 ו- 2 לתקנות, על הנאשמים חלה
החובה למנות מנהל עבודה, חובה אותה לא מילאו.
עובדה נוספת היא כי על הנאשמים כמעבידים של המנוח חלה גם החובה
לדאוג לשלומו ולבטיחותו של המנוח וגם בכך , לדעתה, התרשלו.

מסכמת ב"כ התביעה טענותיה ומציינת כי התביעה הביאה "ראיות חזקות"
המצביעות על התרשלות הנאשמים ולפיכך, יש לקבוע כי התביעה עמדה בנטל
ההוכחה המוטל עליה בשלב זה של הליך ומשלב זה ואילך על הנטל לעבור אל
הנאשמים.

2. א. ההלכות בעניין הטענה של "אין להשיב לאשמה" הינן ברורות וידועות והן
קובעות כי די בראיות דלות, בסיסיות וראשוניות המתייחסות ליסודות
העיקריים של האישום, בכדי לחייב נאשם להשיב לאשמה. בשלב זה של הדיון
אין חשיבות לשיקולים של מהימנות ושל משקל הראיות. (ראה י. קדמי "על
סדר הדין בפלילים", חלק שני, כרך א', 1998 עמ' 891 ואילך; ע"פ 141/84 מ"י
נ' טובול, פד"י לט(3) 596, 606 - 697; ע"פ מ"י נ' שדמי, פד"י לה(2) 757, 760).

ב. כאמור, הנאשמים הואשמו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304
לחוק, הקובע:
"הגורם ברשלנות למותו של אדם, דינו מאסר שלוש שנים".

על מנת לעמוד בנטל ההוכחה על התביעה להוכיח כי מתקיימים יסודות
העבירה - היסוד העובדתי המוגדר בסעיף 18 לחוק והיסוד הנפשי המוגדר
בסעיף 21 לחוק.
יסודות עבירת גרימת מוות ברשלנות זוהו בפסיקה כתואמות את
יסודות עוולת הרשלנות בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
לפיכך, על התביעה להוכיח קיומה של חובת זהירות החלה על הנאשמים כלפי
המנוח, את הפרתה ואת הקשר הסיבתי בין ההפרה לסיבת המוות.
(ראה ע"פ 119/93 לורנס נ' מ"י, פד"י מח(4) 11-12 וע"פ 186/80 יערי נ' מ"י,
פד"י לה(1) 775).

ג. מחומר הראיות שבפני
עולה כי די בראיות שהביאה התביעה כדי לקבוע
שהתביעה הוכיחה, לכאורה, את יסודות העבירה, ואבאר.
על פי החוזה, ת/11, הנאשמים הם במעמד של קבלנים שהתקשרו בחוזה עם
מזמין, הוא עת/7, הם מתחייבים בחוזה לבצע עבודות עבור עת/7, דהיינו,
לספק פועלים ואף חלק מכלי העבודה הדרושים.
ראיות נוספות תומכות בת/11 ומצביעות על הנאשמים כקבלנים וכמבצעי
בנייה (ראה ת/7, ת/8, פרוטוקול עמ' 9 ש' 12-13, שם עמ' 14 ש' 13-14, נ/5 עמ'
1 18- 20 וש' 24 והודעתו של עת/9 עמ' 1 ש' 4-5).
עיון בהגדרות הרלבנטיות המצויות בתקנה 1 לתקנות הבטיחות בשילוב עם
הסברו של עת/3 לענין מעמדם של הנאשמים ומדוע אין לראות בנאשמים
קבלני משנה מחזקים את העובדה כי הנאשמים היו קבלנים ראשיים ולא
קבלני משנה (שם, עמ' 14 ש' 1-7 וש' 13-14 ועמ' 15 ש' 14-23) .
עובדה נוספת ברורה עולה מן הראיות והיא כי הנאשמים היו מעבידים של
המנוח ובין הצדדים התקיימו יחסי עובד-מעביד (ראה שם, עמ' 8 ש' 3-4, ת/1
עמ' 1 ש' 8-10, ת/3 עמ' 1 ש' 12, ת/4 עמ' 1 ש' 6-7 וש' 20, ת/10 עמ' 1, ת/7, ת/
8 עמ' 2-3, נ/5 עמ' 1 ש' 20-21).

על קבלן ראשי, מכוח תקנה 6 לתקנות הבטיחות , חלות כל החובות החלות על
מבצע בניה וביניהן החובה למנות מנהל עבודה לפי תקנה 2 לתקנות והחובות
המנויות בתקנה 164 לתקנות אלה. במילים אחרות, על קבלן ראשי, כמו גם
על מבצע בניה, מטיל החוק חובת זהירות כלפי כל מי שמבצע עבודות באתר
הבניה ועליו לוודא ולהשגיח שלא תבוצענה עבודות מסוכנות או שפועלים
העובדים במקום לא ינקטו בשיטות עבודה לקויות אשר יש בהן כדי לסכן
חיי אדם.
אין חולק כי הנאשמים לא מינו מנהל עבודה כנדרש (שם, עמ' 9 ש' 24, ת/2
עמ' 1 ש' 11-13 וש' 23-24, ת/8 עמ' 2). ספק קיים גם בשאלה אם דאגו
לאמצעי בטיחות כלשהם שימנעו קרבה של הפועלים לקווי החשמל הנמצאים
בקרבת מקום לשטח העבודה, אם הזהירו את הפועלים בדבר הסכנה ווידאו
כי אין הם מתקרבים, לשם עבודה או לכל צורך אחר, אל קווי החשמל (ראה
שם עמ' 9 ש' 20, עמ' 10 ש' 1 ות/1 עמ' 2 ש' 26-29).

בהערת אגב, יוער. גם אם תתקבל טענת ב"כ הנאשמים כי הנאשמים אינם
במעמד של קבלן ראשי אזי אין בכך כדי לפטור את הנאשמים מאחריותם.
חובתו של מעביד כלפי עובדו היא מן החובות שמצאו ביטוי בדין הפסוק
(ראה ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פד"י מז(3) 222 וע"פ
876/76 ויינגרטן נ' מ"י, פד"י לב(2) 29).
הנאשמים, כמעבידים של המנוח, חבים חובת זהירות כלפיו, חובה שמכוחה
על הנאשמים לנקוט בשיטת עבודה בטוחה ולהדריך ולפקח על עבודתו של
העובד באופן שלא תרבץ סכנה לפתחו. (ראה ע"א 3463/95 מ"י נ' דרעי וערעור
שכנגד, פד"י נ(3) עמ' 436).
הראיות שהובאו בפני
מקימות ספק לעניין זה, ומשאירים בצריך בדיקה את
השאלה האם פיקחו הנאשמים על עובדיהם בכלל ועל המנוח בפרט כנדרש
ממעביד והאם וידאו כי העובדים פועלים על פי תוכנית עבודה בטוחה
ומסודרת ואינם נוקטים בשיטות עבודה "מסוכנות" (שם, עמ' 9 ש' 20-23
ועמ' 11 ש' 2-4).
הממצאים מלמדים כי די בראיות שכבר הובאו כדי להוכיח, ולו לכאורה
כי במעשיהם או במחדליהם הפרו הנאשמים את חובת הזהירות החלה
עליהם, אם כמעבידים ואם כקבלנים ו/או מבצעי בניה.
בנוסף. הראיות מצביעות על קיומו של קשר סיבתי בין התנהגות
הנאשמים לבין התאונה.
זה המקום לציין כי גם אם התרשל המזמין, עת/7, אין בכך כדי לפטור את
הנאשמים מאחריות בטענה שגם אחר אחראי לכך ולא נקט בצעדים
המתחייבים. אחריותם של הנאשמים כמעבידים וכקבלנים לא נפסקה בשל
התערבותו או אי התערבותו של עת/7.
הנאשמים היו, לפחות, חלק מהדרג המחליט בשטח ועל כן, אינם יכולים
לחסות בצל טענה כי פעלו על סמך הוראות של עת/7 ו/או עת/8. מדובר בבעלי
מקצוע, בעלי ניסיון והם אלה שהיו צריכים להיות אחראים על אופן הביצוע
ומתן הוראות לפועלים.

3. סיכומו של דבר, לאחר בחינת כל שבפני
אין ספק כי הראיות שהביאה התביעה מסבכות את הנאשמים בעבירה המיוחסת להם בכתב האישום ויש בהן, לכאורה, כדי להוכיח את יסודותיה של העבירה.

על סמך האמור לעיל, על הנאשמים להשיב לאשמה.

נקבע לתזכורת, לקביעת מועדים, ליום 4.6.00 שעה: 13:00.

המזכירות תשלח עותק ההחלטה לנאשמים.

ניתנה היום ט' בסיון, תשס"ב (20 במאי 2002) במעמד הצדדים.

ז. הדסי-הרמן
, שופטת
סגן נשיא








פ בית משפט שלום 9020/00 מדינת ישראל נ' אהרון אהרון (פורסם ב-ֽ 20/05/2002)