פסקי דין על ג'קי רבח | פסקי דין על הכשרת הישוב בע"מ - חברה לביטוח

2993/05 א     21/04/2009




א 2993/05 ג'קי רבח נ' הכשרת הישוב בע"מ - חברה לביטוח




בעניין:

42



בתי המשפט



בית משפט השלום רחובות
א
002993/05


בפני
כבוד השופטת איריס לושי-עבודי

תאריך:


21/04/2009


בעניין:
ג'קי רבח



ע"י ב"כ
עו"ד עומר כהן

התובע



נגד



הכשרת הישוב בע"מ - חברה לביטוח




ע"י ב"כ
עו"ד חגית ברכה

הנתבעת


פסק דין

התובע, יליד 19.10.1960, נהג אוטובוס של חברת "דן", נפגע בתאונת דרכים ביום 4.7.04 (להלן: "התאונה"), בנסיבות המזכות אותו לכאורה בפיצוי בגין נזקי גוף מאת הנתבעת (המבטחת) לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק" או "חוק הפלת"ד").

אין מחלוקת בין הצדדים לגבי הכיסוי הביטוחי, אך קיימת מחלוקת ביניהם לגבי עצם התרחשות התאונה (יצוין כי בכתב ההגנה הופיעה גם טענה כי כלל אין מדובר בתאונת דרכים, כהגדרתה בחוק, אך הנתבעת זנחה טענה זו בטיעונים בפני
י ובסיכומיה). כמו כן קיימת מחלוקת בין הצדדים בעניין גובה הנזק שנגרם לתובע בגין התאונה, ככל שזו אכן התרחשה.

אדון אפוא בדברים על-פי סדרם.

עצם התרחשות התאונה

גרסת התובע ביחס לנסיבות התאונה עולה מתצהירו ומחקירתו בפני
י. לטענת התובע, התאונה אירעה בסביבות השעה 06:00 בבוקר, שעה שהתובע נהג בקו 40 של חברת "דן" ברחוב הרב ניסבוים בבת-ים, כאשר באותה עת בוצעו ברחוב עבודות שיפוץ, תשתית ואחזקה. התובע נהג במהירות של כ-40 קמ"ש כאשר האוטובוס נקלע לפתע לבור בכביש והיטלטל בעוצמה רבה – דבר אשר גרם לצווארו של התובע להיטלטל בחוזקה לכל הכיוונים ולהימתח. הדבר אירע בתחילת מסלול הנסיעה, לאחר יציאתו של התובע מחניון "דן", ובטרם הספיק לאסוף נוסעים. לאחר התאונה, סבל התובע מכאבים בצוואר ומקושי להניע את ראשו, ולפיכך עצר את האוטובוס בצד הדרך, נח כחמש דקות והמשיך בנסיעה לאיסוף הנוסעים שהמתינו בתחנות. התובע השלים את קו הנסיעה ולאחר הגעתו חזרה למסוף של חברת "דן" פונה באמבולנס לבית-החולים "וולפסון" (ראו סעיפים 4-2 לתצהיר התובע וחקירתו הנגדית בעמ' 34-33 לפרוטוקול, משורה 21 ואילך).

הנתבעת טענה בסיכומיה, כאמור, כי כלל לא הוכח שהתאונה אכן התרחשה, וזאת משני טעמים עיקריים:

ראשית
, מעבר לעדותו של התובע עצמו לא הוכח דבר קיומן של עבודות השיפוץ במקום התאונה ושל המפגעים ברחוב, לרבות הבור שגרם כביכול לתאונה, וזאת באמצעות ראיות חיצוניות כלשהן, כגון תמונות, עדי ראייה, הצבעה על מיקומו המדויק של הבור וכיו"ב. בנוסף לכך, הסבירות, לפיה בעורק תנועה ראשי ייכרה בור כה גדול כאשר עורק תנועה זה כלל לא נחסם לתנועה, הינה אפסית.

שנית
, כאמור, התובע שב למסלול נסיעתו מיד לאחר התאונה ואף אסף נוסעים לאורך כל מסלול הנסיעה (סעיף 4 לתצהיר התובע). ברם, ניתן היה לצפות כי לאחר אירוע כה קשה, ובמיוחד שהדבר התרחש לכאורה בתחילת מסלול הנסיעה ובטרם הספיק התובע לאסוף נוסעים, יפסיק התובע מיד את נסיעתו ויזעיק עזרה או יתפנה לבית-החולים, לא כל שכן כאשר מדובר בפציעה כה קשה אשר אף הצריכה אשפוז וניתוח לקיבוע חוליות הצוואר כמתואר להלן.

אף שאין להקל ראש בטענות אלה של הנתבעת, והיה מצופה מן התובע לתמוך את עדותו בראיות נוספות, הגעתי לבסוף לכלל דעה כי – לפי מאזן ההסתברויות במשפט האזרחי - יש לקבל את גרסתו של התובע כפשוטה, וזאת מן הטעמים העיקריים הבאים:

ראשית
, התובע נחקר בפני
י ועדותו הייתה מהימנה, עקבית ומפורטת בכל הנוגע לנסיבות התרחשות התאונה, כאשר עדות זו לא נסתרה בדרך כלשהי על-ידי הנתבעת.

שנית

, בעיניי, אין בהתנהגותו של התובע מיד לאחר התרחשות התאונה - כשלעצמה -
כדי להביא לדחיית גרסתו. העובדה, שהתובע המשיך בנסיעתו לאחר התאונה ואסף את הנוסעים שהמתינו לו

,

אינה גורעת לדעתי מאמינות גרסתו ביחס לנסיבות התאונה. שכן, ניסיונו של התובע לחזור לשגרה מיד לאחר האירוע שחווה ולעמוד במשימה שהוטלה עליו, ובפרט ביודעו כי ממתינים לו נוסעים בתחנות השונות, הינו ניסיון הגיוני וסביר המתרחש פעמים רבות במצבים מעין אלה, דווקא מתוך תחושת אחריות של הנפגע המתאמץ למלא את החובה הנובעת מתוקף תפקידו. לכך יש להוסיף את העובדה, כי לאחר שהתובע סיים את מסלול נסיעתו – ועוד לפני שיצא למסלול נסיעה נוסף (כדבריו: "עבדתי חצי טור ואז פינו אותי" - עמ' 34 לפרוטוקול, שורה 2) - הוא התפנה לבית-החולים באמצעות אמבולנס וככל הנראה רק שם הכיר בחומרת פציעתו.

עוד יצוין בהקשר זה כי ד"ר ניסים אוחנה, המומחה מטעם בית-המשפט בתחום האורטופדי, תמך בחוות-דעתו באפשרות קיומו של קשר סיבתי בין התאונה כפי שתוארה על-ידי התובע לבין מצבו הרפואי האובייקטיבי (עמ' 6 לחוות-הדעת). אכן, בחקירתו הצביע ד"ר אוחנה על כך שמדובר במקרה נדיר. ברם, אף-על-פי-כן, הוא דבק בקשר הסיבתי בין נסיבות התאונה כפי שתיאר התובע לבין הממצאים הרפואיים האובייקטיביים, וכלשונו:

ש. אדם נוסע בצורה מסוימת...האם יכול להיווצר מנגנון פגיעה כזאת כמו של התובע?
ת. לא מדובר במנגנון שכיח. מניסיוני, זו הפעם הראשונה שאני נתקל בתוצאה שכזו. במצב שבו אירוע כזה היה והתובע הובהל לבית חולים מיד אחריו, ראה אותו רופא בכיר שהוא נוירוכירורג וגם עוסק בניתוחי עמוד שדרה וסבר שהתופעה אירעה בעקבות התאונה וגם כמובן בהנתן שלא היה אירוע חבלתי אחר לפני התאונה הזו אין לי דרך אחרת לבטל את זה ולומר שזה בלתי אפשרי וזאת למרות נדירות התופעה.
[עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 7-1.]


מכלל האמור לעיל ניתן אפוא לומר כי התובע השכיל, למצער, להעביר את הנטל הראייתי לכתפיה של הנתבעת וכי זו, מצידה, לא השכילה להרים נטל זה ולא הניחה כל תשתית ראייתית לטענתה, לפיה גרסתו של התובע אינה נכונה. כמו כן התובעת לא הוכיחה כי נסיבות התאונה, כפי שתוארו על-ידי התובע, לא היו יכולות לגרום לטלטלה צווארית חזקה ולפגיעה שלה טוען התובע, ולא הציגה כל חלופה או הסבר אחר מטעמה לממצאים הרפואיים האובייקטיביים הקשים למדי של התובע.


הנכות הרפואית

כאמור, התובע פונה לאחר התאונה לבית-החולים "וולפסון", שם אושפז במשך שמונה ימים.

ממכתב השחרור מן המחלקה האורתופדית בבית-החולים "וולפסון" עולה כי בבדיקתו של התובע נמצאה רגישות רבה במישוש הצוואר מאחור עם הגבלה בטווח התנועה של הצוואר. צילומי הרנטגן הדגימו אי יציבות אטלנטו-אקסיאלית עם מרווח של 10 מ"מ בין עצם ה-
dens
לקשת הקדמית של גוף חוליית הצוואר הראשונה. בשל חוסר היציבות הברור בגובה החוליות
c1-c2
הומלץ לתובע לעבור ניתוח לקיבוע החוליות והוא הופנה לצורך כך לבית-החולים "אסף הרופא".

בנוסף הופנה התובע לבדיקה אצל רופא עיניים ובבדיקה זו אובחנה פגיעה בעין ימין.

ביום 10.8.04 אושפז התובע בבית-החולים "אסף הרופא" ולמחרת היום עבר ניתוח בהרדמה כללית לקיבוע חוליות הצוואר הראשונה והשנייה (
c1-c2
). במהלך הניתוח נעשה שימוש בשתל עצם, שנלקח מן החלק האחורי של עצם הכסל השמאלית-אחורית לצורך יצירת האיחוי בין החוליות, ובסיומו הורכב לתובע מכשיר מסוג
halo

(מתקן המחובר לגולגולת בעזרת ארבעה ברגים ומחבר אותה לגוף בעזרת מחוך נוקשה). התובע שוחרר מבית-החולים "אסף הרופא" ביום 15.8.04 עם הנחיות להחלפה יומיומית של החבישות והמשך מעקב וטיפול רפואי.

בסך הכול אושפז אפוא התובע למשך 12 יום.

כעבור כארבעה חודשים, בתאריך 2.12.04, פורק מתקן ה-
halo
מגופו של התובע וצווארו קובע בצווארון "פילדלפיה".

המעקב לאחר הניתוח כלל ביקורים במרפאתו של הנוירוכירורג שטיפל בתובע, ד"ר אהוד שלמון (להלן: "ד"ר שלמון"), אשר קבע ביום 6.1.05 כי לא נראה שיש חיבור של השתל בין החוליות המנותחות; ואילו בבדיקה נוספת שנערכה לתובע ביום 10.2.05, התרשם ד"ר שלמון כי מדובר במצב סופי של חוסר חיבור החוליות. ד"ר שלמון העלה בפני
התובע את האפשרות לבצע ניתוח גדול יותר של חיבור הגולגולת לחוליות הצוואר, ואולם התובע סירב לאפשרות זו. בנסיבות אלה, הומלץ על-ידי ד"ר שלמון כי, בשלב זה, התובע יחזור לעבודה תוך הימנעות מלאה מנהיגה וממאמץ.

כעבור כחמישה חודשים נוספים, ביום 12.7.05, נבדק התובע פעם נוספת על-ידי ד"ר שלמון, אשר חזר על קביעתו הקודמת לפיה התובע סובל מחוסר יציבות בין חוליות הצוואר הראשונה והשנייה בלי איחוי גרמי שלהן. הלה שב והעמיד בפני
התובע שתי אפשרויות טיפוליות: האחת, ניתוח חוזר; והשנייה, שימוש קבוע בצווארון. כן חזר ד"ר שלמון על המלצתו לחזרת התובע לעבודה משרדית שאינה כרוכה בנהיגה ובמאמץ.

בנוסף לכך, הרופא התעסוקתי ד"ר אברהם מידן קבע בחודש יולי 2007 כי הלה לא יוכל יותר לשוב לעבודתו כנהג אוטובוס לצמיתות (נספח י"ב(7) לתצהיר התובע).

המומחה מטעם בית-המשפט וקביעות המוסד לביטוח לאומי

כמוזכר לעיל, בית-המשפט (כבוד סגנית-הנשיא אסתר שטמר) נעתר לבקשת התובע ומינה את ד"ר ניסים אוחנה כמומחה רפואי מטעם בית-המשפט בתחום האורטופדי (להלן: "המומחה").

בנוסף לכך, מינה בית-המשפט מומחה רפואי נוסף בתחום העיניים, ד"ר יהושע אלמוג, וזאת בכפוף לכך שהתובע יפקיד סך של 10,000 ₪ להבטחת שכרם של שני המומחים. ברם, התובע לא הפקיד את הסכום שנדרש להבטחת שכרו של ד"ר אלמוג ולפיכך בוטל מינויו של הלה.

עוד יצוין כי בית-המשפט דחה את בקשת התובע למינויו של מומחה רפואי נוסף בתחום הפלסטיקה ותחת זאת ביקש את התייחסותו של ד"ר אוחנה לאפשרות שנגרמו צלקות לתובע.

בסיכום חוות-דעתו, שנחתמה ביום 11.6.06, קבע ד"ר אוחנה כי שיעור נכותו הרפואית הצמיתה של התובע הוא 30%, וזאת בגין מגבלות התנועה הצווארית ונוכחות "מפרק מדומה" בין החוליה הצווארית הראשונה לשנייה (דהיינו, פוטנציאל תנועתי בין שתי עצמות אשר אמורות להיות מחוברות). כאמור, לשיטתו של המומחה, נכות זו הינה תוצאה ישירה של התאונה.

בנוסף לכך קבע המומחה כי לתובע הייתה נכות זמנית לפי הפרוט הבא: 100% נכות למשך ששת החודשים הראשונים לאחר התאונה, וכן 50% נכות למשך ששת החודשים הבאים. עוד קבע המומחה כי החל משנה לאחר הניתוח ניתן להתייחס לנכותו הצמיתה שפורט לעיל, היינו 30%.

הנתבעת, מצידה, ציינה כי ביום 1.1.07 קבעה הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כי לתובע דרגת נכות צמיתה בשיעור של 19% בתחום האורטופדי, כאשר במסגרת דיון מחודש שנערך במל"ל נקבעה לתובע דרגת נכות בשיעור של 19.25% החל מיום 21.2.08.

עוד הדגישה הנתבעת כי הוועדה הרפואית של המל"ל קבעה כי יש לנכות 5% מן הנכות הצמיתה בגין התאונה, וזאת בשל מצבו הקודם של התובע, ומכאן שלשיטתה של הנתבעת דרגת הנכות הצמיתה בגין התאונה לפי קביעת המל"ל עומדת למעשה על שיעור של 15% בלבד (הנכות הצמיתה הועמדה לבסוף על שיעור של 19% ולאחר מכן על 19.25% בשל הפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, ולאור קביעת הוועדה כי התובע לא יוכל עוד לשוב לעבודתו כנהג אוטובוס) .

הנתבעת מסכימה בעיקרון כי קביעתו של מומחה רפואי מטעם בית-המשפט לעניין שיעור הנכות הרפואית גוברת על קביעת המל"ל כאשר חוות-דעתו של המומחה מתקבלת בטרם נקבעה נכותו של הניזוק על-ידי המל"ל (ראו לעניין זה סעיפים 6א ו-6ב לחוק הפלת"ד וכן רע"א 1619/93 "אליהו" חברה לביטוח בע"מ נ' טטרו, פ"ד מז(4) 89). ברם, במקרה ספציפי זה הצביעה הנתבעת על מספר עניינים המקשים, לשיטתה, על אימוץ קביעותיו של המומחה מטעם בית-המשפט, ומכאן טענתה כי ראוי שבמקרה זה יסטה בית-המשפט מקביעתו של המומחה ויאמץ את קביעת המל"ל.

אני סבורה כי יש לדחות טענה זו על הסף, הואיל וקביעת המל"ל אינה מהווה קביעה "אלטרנטיבית" לקביעת המומחה מטעם בית-המשפט, המופעלת באופן אוטומטי במצבים שבהם נופלים לכאורה פגמים בחוות-דעת המומחה. אכן, פגמים בחוות-דעת המומחה מטעם בית-המשפט יש "לתקן" בדרכים הקבועות בחוק ובתקנות, כגון באמצעות הפניית שאלות הבהרה למומחה, חקירה של המומחה על חוות-דעתו, בקשת חוות-דעת משלימה וכיו"ב.

מעבר לכך יצוין כי, לגופו של עניין, אינני סבורה שבמקרה זה נפלו פגמים כלשהם בחוות-דעתו של המומחה מטעם בית-המשפט. אדון אפוא בקצרה בטענות הנתבעת בעניין ה"סדקים" שנתגלו לכאורה בחוות-דעת זו:

א.
לטענת הנתבעת, המומחה עומת בחקירתו בבית-המשפט עם קביעת המל"ל, אך לא מסר תשובה עניינית ביחס לפער בין אחוזי הנכות שנקבעו על ידו לבין אלה שנקבעו על-ידי המל"ל. תחת זאת, הציב המומחה סימן שאלה ביחס למומחיות רופאי המל"ל.

אני סבורה כי אין לקבל טענה זו, שכן עיון מדוקדק בתשובתו של המומחה מלמד כי קביעות המל"ל ופרוטוקול הדיון בוועדה הרפואית כלל לא עמדו לנגד עיניו במהלך חקירתו ומכאן נבע סירובו להתייחס לקביעות אלו, ולאו דווקא בשל זהותם של רופאי המל"ל (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 16-15).

לכך יש להוסיף, כי ההלכה המחייבת בעניין זה היא כי:

...קביעות של ועדות רפואיות של המוסד לביטוח לאומי אין להציג בפני
המומחה הרפואי... חל איסור על הצגת חוות-הדעת גם בשלב שאלות ההבהרה והחקירה הנגדית.
[רע"א 1422/01 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' ג'האן עבד אל רחמן, פ"ד נה(4) 153, 155.]


וכן נאמר בהמשך כי
:


ניתן להציג למומחה הרפואי תזות או גישות של אסכולות רפואיות הסותרות את אלה שלו במטרה לקעקע את קביעותיו. מותר לנסות ולערער את מסקנותיו בהסתמך על ספרות רפואית ועל דעות רופאים לגבי נושאים השנויים במחלוקת בין בעלי-הדין, אך זאת בהבחנה מהצגת חוות-דעת המתייחסת לתובע אשר בפני
בית-המשפט... הצגת עמדות שונות וחקירה עליהן הינן דבר אחד, ואילו הגשת חוות-דעת של מומחה ביחס לתובע הנדון היא דבר שונה..
.
[שם, בעמ' 156.]

ראו גם רע"א 358/02 פרץ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' (ניתן ביום 25.3.02, פורסם במאגרים).

בנסיבות אלה, אני דוחה טענה זו של הנתבעת.

ב.
לטענת הנתבעת, המומחה לא התייחס למצבו הרפואי הקודם של התובע, ממנו ניתן ללמוד כי כחמישה חודשים עובר לתאונה סבל התובע מכאבים, תחושת הרדמות והגבלה בתנועות הצוואר. לעומת זאת, המומחה גרס
- לשיטתה של הנתבעת - כי יש להתייחס למצב רפואי קודם רק במקרה שבו תסמינים אלה נגרמים בשל מצב מולד (ראו עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 16-14).

ברם, אינני סבורה כי האופן שבו העמידה הנתבעת את דברי המומחה מתאר נאמנה את גישתו בנושא זה, ועל כל פנים, לטעמי, יש לקבל את קביעתו הספציפית של המומחה בהקשר זה, לפיה:

...כאבי צוואר הם תופעה כ"כ שכיחה שאני לא חושב שיש מישהו בחדר הזה שלא סבל בתקופה כלשהי בחייו מכאב כזה. לבוא ולומר שהפירוט מקופת החולים הוא רקע קודם למה שאנו רואים כאן אני חושב שמדובר במחשבה שאין לה כל בסיס.
[עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 12-10].


ובהמשך דבריו:

ברצף הרישומים שהראת לי יש גם תיעוד של בדיקת סיטי אשר נעשתה לפני התאונה וזה רשום שם, כך שאם היה לפחות מבחינתך ספק לגבי מחלה קודמת בחוליות אחד ושתיים (אלה שנותחו) אזי שזה התבטל מכיוון שבדיקת הסיטי הייתה מראה זאת. תלונות כאלה יכולות לנבוע מדברים אחרים.
[עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 21-18.]


אשר-על-כן, אני מקבלת את עמדת המומחה לפיה אין מקום לקזז מן הנכות הרפואית של התובע אחוזים כלשהם בשל מצבו הרפואי עובר לתאונה.

ג.
עוד נטען על-ידי הנתבעת כי המומחה ביסס את חוות-דעתו על סעיף נכות הדן במגבלת תנועה קשה ולא במגבלה קלה יותר. לשיטתה של הנתבעת, מאחר ופגיעת התובע אירעה "רק" בחוליות

c1-c2
(מתוך כלל החוליות הצוואריות
c1-c7
), בתוספת העובדה כי חוליות אלו אחראיות "רק" לפעולה אחת מתוך שלושת הפעולות הצוואריות (פעולת הצידוד), ראוי היה לדבוק בסעיף נכות אחר, קל יותר, ולא בסעיף המתייחס למגבלת התנועה הקשה ביותר.

ואולם, בהתייחסו לעניין זה בחקירתו, השיב המומחה כי:

...שאמרתי שיש תרומה של חוליות נוספות אומר כאשר אדם מכופף ראשו מטה נכון שהתנועה נשענת על חוליות תחתונות אבל אם יש לו הגבלה כואבת בעורף בגלל חיבור לא טוב או מתיחה של כבלים, אז התנועה שלו כמה שהחוליה התחתונה תהייה מצוינת, התנועה הזאת מוגבלת. אי אפשר לקבוע הגבלה במתמטיקה פשוטה, בודאי לא כאשר אדם עובר ניתוח שלא השיג את מטרתו.
[עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 19-16.]


אני סבורה, כי די בדבריו אלו של המומחה, לפיהם ישנה השפעה של כישלון הניתוח אותו עבר התובע על כלל הפעולות הצוואריות שלו, כדי לספק תשובה הולמת לשאלה מדוע בחר המומחה בסעיף של מגבלה קשה.

לסיכום:
לאור כל האמור לעיל, ולאור ההלכה הפסוקה, לפיה בית-המשפט נוטה לקבל את חוות-הדעת של המומחה מטעמו ועל דרך הכלל אינו נוהג להתערב בקביעות שבחוות-הדעת הרפואית של מומחה שמינה (ראו, למשל,
ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב חברה לביטוח (ניתן ביום 24.11.05,
פורסם במאגרים)), אני מקבלת את חוות-הדעת מטעם המומחה ומעמידה את הנכות הרפואית הצמיתה של התובע בתחום האורטופדי על שיעור של 30%.
כמו כן אני מקבלת את קביעותיו של המומחה בנוגע לנכות הזמנית של התובע, כלומר: 100% נכות למשך ששת החודשים הראשונים לאחר התאונה, וכן 50% נכות למשך ששת החודשים הבאים.

הנכות התפקודית; הפסד כושר השתכרות

לטענת התובע, יש להעמיד את שיעור נכותו התפקודית על 60%, קרי על שיעור גבוה יותר באופן משמעותי משיעור הנכות הרפואית שנקבע כאמור לעיל. זאת, בהתחשב בטיב עיסוקו בעת התאונה ובהינתן אובדן כושר העבודה המלא שלו כנהג אוטובוס אליבא דכל הרופאים שבדקו אותו (הנוירוכירורג ד"ר שלמון, הרופא המטפל ד"ר רוטמן והרופא התעסוקתי ד"ר בן יצחק שליוו את התובע במהלך החלמתו מן הניתוח, הרופא התעסוקתי ד"ר מידן שקבע כאמור את אובדן כושר העבודה של התובע כנהג אוטובוס לצמיתות, וכן המומחה מטעם בית-המשפט ד"ר אוחנה) ובהתאם לקביעת הוועדה הרפואית של המל"ל הנזכרת לעיל.

כמו כן היפנה התובע בהקשר זה למכתבו של מר יעקב פרידמן, מנהל כוח-אדם בחברת "דן" (להלן: "מר פרידמן"), מיום 29.7.07 (נספח כ' לתצהיר התובע), שבו כתב הלה לתובע כי "חברת דן יכולה להמשיך ולהעסיקך במקצועך כנהג בלבד ובהעדר עבודה חלופית אחרת להציע לך לפי כישוריך וכשירותך הרפואית, הרי שלאור מכתבו של הרופא התעסוקתי [ד"ר מידן – א.ל.ע.] אינך יכול לבצע עבודה כלל".

הנתבעת - נאמנה לגישתה הנ"ל לפיה נכותו הרפואית של התובע עומדת על 15% בלבד – טענה מצידה כי ראוי לקבוע לתובע נכות תפקודית בשיעור של 20% בלבד, וזאת בשל הנימוקים העיקריים הבאים: ראשית, התובע הודה כי הוא נוהג ברכבו הפרטי מדי פעם (עמ' 32 לפרוטוקול, שורות 17-14), ואף המשיך, כאמור, לנהוג באוטובוס מיד ובסמוך לקרות התאונה; שנית, אף אם קיים קושי מסוים לתובע בנהיגה, הרי שניתן להתגבר עליו בעזרת משככי כאבים או צווארון; שלישית – וזה העיקר - התובע יכול לעסוק בעבודות אחרות, מלבד נהג אוטובוס, וזאת על אף המגבלה הקיימת אצלו ביחס לחלק מתנועות הצוואר.

בין היתר סמכה הנתבעת את ידה על העובדה, לפיה בשנת 2007 עבד התובע במשך מספר חודשים כשומר במשרה מלאה בחברת "דן", ועל כן, לשיטתה, אין מקום לקבוע כי הוא בעל נכות תפקודית בשיעור כה גבוה. בנוסף לכך טענה התובעת כי עבודתו של התובע כשומר הופסקה בשל חוסר מוכנות מצדו לעבוד במשמרות.

לאחר ששמעתי את הצדדים ושקלתי את טענותיהם, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את עמדת התובע ולקבוע כי שיעור "הנכות התפקודית" שלו עומד על 60%. ואלו עיקרי טעמיי:

א.
המינוח הנכון בענייננו אינו "הנכות התפקודית" כי אם "הפסד כושר השתכרות". עמד על כך כבוד השופט תיאודור אור בע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי ואח', פ"ד נב(3) 792, שבו קבע כי השימוש שנעשה במינוח "נכות תפקודית" איננו אחיד, ולעתים יש בו כדי להטעות. כך, הנכות התפקודית באה להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית, קרי על מידת ההגבלה שיש בנכות הרפואית שנגרמה לתובע. ברם, נפסק כי אין לעשות שימוש במונח זה כדי לבטא את מידת ההשפעה של הנכות על התובע המסוים בהתחשב במקצועו או בעיסוקו, בסיכוייו לחזור ולעסוק בהם ובהגבלה שיש לו לעסוק בהם, אלא בהקשר זה יש להשתמש במושג "הפסד כושר השתכרות" וכלל לא קיימת חובה לקבוע בתביעות מסוג זה את שיעור "הנכות התפקודית".

ב.
כאמור, למעשה אין חולק כי התובע אינו כשיר יותר לעסוק במשלח-ידו הקודם כנהג אוטובוס, וזאת אף לשיטתה של הוועדה הרפואית של המל"ל, שבקביעותיה נאחזה הנתבעת כמצוין לעיל. הדבר אף תואם את התרשמותי הישירה מן העדויות שבאו בפני
י.

למותר אפוא לציין לעניין זה, כי אינני סבורה שיש חשיבות כלשהי לעובדה כי התובע נוהג לעתים ברכבו הפרטי, שכן אין בכך כדי להעיד בעיניי על כושר השתכרותו כנהג מקצועי ברכב ציבורי במשך שעות ארוכות מדי יום. כמו כן העובדה שהתובע הוסיף לנהוג באוטובוס זמן מה לאחר התאונה אינה רלוונטית לעניין זה, כפי שכבר הוסבר לעיל. כך גם הטענה כי התובע יכול לשוב לעבודתו כנהג אוטובוס בסיוע משככי כאבים ושימוש בצווארון – טענה שלא הובא לה כל תימוכין רפואי והיא סותרת, כאמור, את קביעותיהם של כל הרופאים שבדקו את התובע וכן את קביעתה של הוועדה הרפואית של המל"ל.

ג.
עסקינן אפוא בתובע כבן 49 שנים, חסר השכלה מקצועית כלשהי או הכשרה אחרת, אשר איבד באבחה אחת חלק ניכר מעולמו. כאמור, התובע עבד לפרנסתו כנהג אוטובוס במשך למעלה מעשר שנים ופרנס בכבוד את בני ביתו ממשלח ידו, וזאת עד לתאונה שבעקבותיה נפלט למעשה ממעגל העבודה (ראו סעיף 19 לתצהיר התובע).

המקרה של התובע נופל אפוא בגדרם של אותם מקרים מצערים, שבהם פגיעה רפואית מסוימת גוררת אחריה פגיעה רבה יותר בכושר ההשתכרות, כדברי כבוד השופט צבי ברנזון בפסק-הדין הידוע בעניין סטוצינר:

יש ומום קל באופן יחסי גורם לירידה גדולה בכושר העבודה וההשכרות; ויש ופגיעה קשה אינה נושאת בכנפיה נזק כספי גדול ביותר. הדבר תלוי לא במעט במי המדובר: בעברו של האיש, בגילו הנוכחי, בעבודתו או מקצועו, ביכולתו להסתגל למצב החדש או - אם יש צורך בכך - ביכולתו לעבור למקצוע מתאים אחר ולמצוא בו עבודה ומקור פרנסה, ועוד נסיבות כהנה וכהנה. כי תיפגענה, למשל, שתי אצבעות של יד שמאלו של כנר מקצועי מבלי יכולת לכפפן כדבעי, הרי זו מכה קשה שתוצאותיה חמורות ביותר בשבילו. ואילו חנווני או מורה במצב דומה כמעט ולא ירגיש במומו מבחינה כלכלית.
[ע"א 237,238/55

סטוצינר ואח' נ' פומרנצ'יק, פ"ד י 1050

, 1060].


וכן יפים לעניין זה דבריה של כבוד השופטת הדסה בן-עתו:

טול, למשל, פסנתרן וכדורגלן, ששניהם נפגעו בבהונות רגליהם; לשניהם ייקבע אותו אחוז נכות במוסד לביטוח לאומי, אולם בה בשעה שאין מניעה, שהפסנתרן יהפוך לוירטואוז - הכדורגלן לעומתו ייאלץ לוותר על עיסוקו. לעומת זאת תתהפך הקערה על פיה, אם הפגיעה היא בזרת; סביר להניח, שהפסנתרן יצטרך להסב את מקצועו, ואילו כדורגלן יוכל להמשיך ולבעוט בכדור כאוות נפשו.
(ע"א 354/79 מעין נ' ממרם, ניהול, תכנון, פיתוח בע"מ, פ"ד לה(1) 77, 81).


יתר על כן, במקרה זה אין מדובר באדם צעיר, אשר יכול ביתר קלות לרכוש לעצמו השכלה או לשנות את מקצועו ולצאת ולהתמודד על משרות בשוק העבודה, כי אם באדם מבוגר יחסית, אשר עבר תאונה המגבילה את תנועותיו במידה ניכרת. זאת, על רקע המציאות הידועה כיום בשוק העבודה לפיה מעסיקים מעדיפים בדרך כלל עובדים צעירים יחסית על פני עובדים מבוגרים, ודאי כאלה בעלי מגבלות גופניות כמו התובע.

תימוכין לכך ניתן למצוא גם בדברי המומחה, אשר קבע כי מצבו של התובע סופי ולא יוכל להשתפר מעצמו (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 4-1), וכן בקביעתו של המומחה, לפיה חלק גדול מן העיסוקים הדורשים מאמץ חסום בפני
התובע (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 28-25).

לאור האמור, אין לקבל אפוא את טענת הנתבעת, לפיה יכול התובע לעסוק בריבוא משלחי יד למרות היותו מוגבל בחלק מתנועות הצוואר.

ד.
אשר לטענת הנתבעת, לפיה התובע עבד כשומר ולפיכך אין לקבוע לו הפסד כושר השתכרות כה גבוה, הרי שראוי לציין כי עבודתו של התובע כשומר התאפשרה במסגרת מעסיקתו הקודמת (חברת "דן"), ולתקופה זמנית בלבד עד אשר יתבהר מצבו הרפואי וניתן יהיה לבחון את חזרתו לעבודה סדירה כנהג אוטובוס. ברם, עבודתו של התובע כשומר הופסקה כאשר התברר לחברת "דן" כי התובע לא יוכל עוד לחזור לעבודתו כנהג, וכלשונו של מר פרידמן בעדותו בפני
י:

ת. לאחר 13 שנות עבודה והיעדרות בגין תאונת עבודה חזר מר ג'קי רבח
, התקבל במשרדי לשיחה. בשיחה הביע מאוד רצונו לחזור לנהיגה ולהתפרנס ולהמשיך לעבוד בחברה. חברת דן מקבלת אנשים בחזרה לאחר תאונת עבודה ממושכת ואם היא יודעת שאותו אדם חוזר לנהיגה לקו הייצור לאחר חודשיים שלושה ארבעה, אם היא יודעת שזה קורה, אמרתי לפני כן אנחנו יש לנו הסדר עם חברת אבידר שמבצעת עמדות שמירה בדן. אנחנו מפנים את העובדים האלה לחברת אבידר שהיא קבלנית חיצונית, היא מעסיקה אותם וחברת דן משלמת. שמנהל כח אדם מבחין שיש אישורים נוספים והסיכון לחזרתו של אותו עובד לעבודה יצרנית כבר לא קיימת, אז אנחנו מגיעים להחלטה כפי שמצוין במכתב הזה. אם אדם חוזר לאחר תקופה ממושכת שלא עבד, ויש לו רשיון אבל יש לו הגבלה רופא תעסוקתי, ומבקש לחזור לעבודה, אנחנו כעובד קבוע שלנו בד"כ כן מאפשרים לו לחזור לעבודת שמירה אבל במידה ואנחנו מבחינים שזה לא לחודשיים שלושה ארבעה או חמישה אפילו, שמוכנים לקחת את הדבר הזה עלינו, מנהל כח אדם מגיע למסקנה שעל פי הסכם קיבוצי לא נוכל להמשיך לתת לו לעבוד.
[עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 16-5.]


מדבריו של מר פרידמן עולה אפוא, כי ההחלטה להפסיק את עבודתו של התובע כשומר התקבלה בחברת "דן" בשל כך שהתובע לא יוכל לשמש עוד כנהג (עוד ראו בעניין זה עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 9-4) ולא בשל סירובו לעבוד במשמרות כטענת הנתבעת. עוד ציין מר פרידמן, כי לתובע לא נפרשה כל "רשת ביטחון" להעסקתו בתפקיד אחר מלבד כנהג אוטובוס (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 13-6).

מן המקובץ עולה אפוא כי חברת "דן" לא הציעה לתובע כל עבודה חלופית, ועל כן הוטל על התובע הנטל לנסות ולמצוא מקור חלופי לפרנסתו בשוק החופשי.

ה.
עוד יש לציין כי בבואנו להכריע בעניין הפסד כושר ההשתכרות של התובע, יש ליתן את הדעת אף על הסיכוי הקיים להחמרת מצבו הרפואי, שכן המומחה מטעם בית-המשפט העיד בחקירתו - לאחר שעיין בתיעוד הרפואי העדכני (נ/1) - כי קיים ביטוי של החמרה במצבו של התובע (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 7-6).

לסיכום:
מכלל האמור לעיל, לאור נסיבות המקרה ולנוכח ההלכה הפסוקה, אני קובעת כי הפסד כושר ההשתכרות של התובע עומד על שיעור של 60% מכושר השתכרותו המלא עובר לתאונה.

הקטנת הנזק

הפן המשלים של הקביעה הנ"ל בנוגע להפסד כושר ההשתכרות של התובע כרוך, כמובן, בעיקרון של הקטנת הנזק ובחובתו של הניזוק לפעול לשם כך.

כפי שכבר נרמז לעיל, הנתבעת טענה בהקשר זה כי מעבר לעבודתו של התובע כשומר מטעם חברת "דן", אותה ביצע ללא קושי, התובע כלל לא ניסה להתקבל לעבודה במקום אחר, לרבות פנייה ללשכת התעסוקה או למחלקת השיקום במל"ל במטרה למצוא לעצמו עבודה כלשהי.

בנסיבות אלה טענה אפוא הנתבעת, למעשה, כי אף אם נקבל את ההנחה לפיה הפסד כושר ההשתכרות "העקרוני" של התובע עומד על שיעור של 60%, הרי שהתובע יכול ואף חייב לפעול להקטנת נזקו ולהפחתת הפסד כושר ההשתכרות "האמיתי" שלו לשיעור נמוך יותר.

ברם, אני סבורה כי יש לדחות טענה זו, שהיא בעיניי טענה טאוטולוגית, ולמעשה היא אותה הטענה בדבר קביעת הפסד כושר ההשתכרות "העקרוני" בשיעור נמוך יותר, רק בלבוש אחר. שכן, עצם הקביעה כי הפסד כושר ההשתכרות של התובע עומד על שיעור של 60% "בלבד", מתוך הפסד "פוטנציאלי" של 100%, מקפלת כבר בחובה את האפשרות או החובה כי התובע אכן יפעל להקטנת נזקו הנובע מאובדן מקום עבודתו וימצא לבסוף לעצמו עבודה אחרת, גם אם בשכר נמוך יותר ותוך סטייה משמעותית מן הנתיב המקצועי הברור והוודאי למדי שבו פסע.

במלים אחרות, העמדת הפסד כושר ההשתכרות של התובע על שיעור של 60% "בלבד" מהווה ביטוי לעיקרון של הקטנת הנזק ובעיניי אין מקום לפסוק מעבר לכך על חובה "נוספת" של הקטנת הנזק.

עוד יש לציין בהקשר זה כי, כאמור, הועלתה האפשרות כי התובע יבצע ניתוח נוסף לשיפור מצבו - אפשרות אשר התובע התנגד לה. למותר לציין בעניין זה, כי לטעמי אין בכך כדי להביא לקביעה כי התובע לא עמד בחובתו להקטין את הנזק ונהג בחוסר סבירות בכך שסירב לבצע ניתוח (נוסף) הכרוך בסיכון אשר אין כל ערובה כי יצליח. דברים אלו אף מתעצמים לנוכח חוות-דעת המומחה, שבה נאמר כי "מדובר בניתוח קשה יותר מהראשון המנטרל (במידה והוא מצליח) את מרבית התנועה הסיבובית בצווארו של המנותח, והוא כרוך בסיכונים גדולים יותר מאשר הניתוח הראשון אותו הוא עבר. גם כאן, יש לציין, חייב להיות איחוי גרמי על מנת שהניתוח יוכתר בהצלחה. העובדה כי לא היה איחוי כזה לאחר הניתוח הראשון, מהווה גורם סיכון יחסי לכישלון דומה גם בניתוח זה, שהוצע לו לעבור" (חוות-דעת המומחה מיום 11.6.06, עמ' 7). כלומר, מדובר בניתוח הכרוך בסיכון רב לתובע מבחינה אישית-בריאותית ולמעשה אף לנתבעת עצמה מבחינה כלכלית.

כושר ההשתכרות המלא של התובע עובר לתאונה

בטרם אדון בחישוב הפיצויים המגיעים לתובע על בסיס הקביעות העקרוניות דלעיל, יש לקבוע מה היה כושר ההשתכרות המלא של התובע עובר לתאונה בעבודתו כנהג אוטובוס בחברת "דן" - נתון אשר ישמש בהמשך כבסיס לקביעת הפיצויים לעבר ולעתיד.

בהקשר זה טען התובע את הטענות הבאות:

א.
שכרו החודשי הנומינלי עובר לתאונה כנהג אוטובוס בחברת "דן" עמד על סך של כ-9,200 ₪ ברוטו לחודש.
ב.
בנוסף לכך, התובע נהנה מהטבות נוספות שלהן שווי כלכלי בלתי מבוטל, כגון: משכורת 13, תלושים לרכישת ביגוד, ביטוח לטיפולי שיניים, ארוחות במחיר מופחת, מתנות לחג וכיו"ב (ראו סעיף 22 לתצהיר התובע), כאשר קיומן של חלק מהטבות אלה קיבל תימוכין בעדותו של מר פרידמן בבית-המשפט (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 29-21).
ג.
לאור שוויים הכספי של הטבות אלה, וכן לאור קידום בדרגות שהתובע היה צפוי לו אלמלא התאונה, יש להוסיף לשכרו החודשי סך נטו נוסף שלא יפחת מ-500 ₪.

לתימוכין בטענותיו אלה צירף התובע לתצהירו את תלושי השכר שלו בחברת "דן" לחודשים אפריל 2003 עד יוני 2004 (נספח י' לתצהיר התובע). כמו כן צירף התובע מכתבים שונים מן המל"ל (נספח י"ז לתצהיר התובע), שבהם נכתב כי הבסיס לחישוב גמלת הנכות מעבודה של התובע הינו שכר רבע-שנתי של 27,618 ₪, ומכאן ששכרו החודשי ברוטו עמד לכאורה על סך של 9,206 ₪ (27,618 ₪ לחלק לשלושה חודשים). עוד יצוין, כי מעבר לאמור בסיכומיו, התובע לא הביא כל ראיה – לרבות בתצהירו - לטענתו הנ"ל בדבר הקידום בדרגות שהוא היה צפוי לו.

הנתבעת, מצידה, טענה כי שכרו החודשי של התובע היה נמוך בהרבה מזה שצוין על ידו לעיל, ועמד על סך נומינלי של 5,766 ₪ ברוטו בלבד, כאשר מסכום זה יש לנכות מס הכנסה בשיעור של 25%. כמו כן טענה הנתבעת כי לשכר זה אין להוסיף סכומים נוספים כלשהם בגין ההטבות הנטענות לעיל, ובוודאי שלא בשיעור שצוין על-ידי התובע, שכן חזקה על חברת "דן" שכל התוספות לשכרו של התובע מצאו את ביטוין המלא בתלושי השכר שלו ונכללו במשכורת הברוטו החודשית.

לדאבוני, שני הצדדים לא עשו מלאכתם נאמנה ביחס לחישוב שכרו של התובע עובר לתאונה, ואיש מהם לא הציג את החישוב המפורט שעמד בבסיס טענותיו וכיצד הגיע לשכר הבסיסי שנטען על ידיו.

בנסיבות אלה יש להתבסס על תלושי השכר שהובאו על-ידי התובע בתצהירו. מחיבור הסכומים המופיעים בתלושים אלה (למעט שכר חודש אוגוסט 2003 אשר משום מה סטה מן הממוצע במידה ניכרת מאד ולפיכך החלטתי שלא לכלול אותו בחישוב הממוצע) עולה כי שכרו החודשי ברוטו של התובע עמד על סך של 7,922 ₪ בממוצע (לרבות שעות נוספות, עבודה במשמרות ודמי הבראה), בצירוף סך חודשי של תשלומים בעין בגין ההטבות הנ"ל בסך של 562 ₪ בממוצע, ובסך הכול שכר חודשי ברוטו של 8,484 ₪ בממוצע. עוד עולה מתלושי השכר כי בחודשים אלה נוכה משכרו של התובע סך של 1,011 ₪ בממוצע בגין מס הכנסה, ומכאן ששכר הנטו החודשי של התובע עובר לתאונה עמד על סך של 7,473 ₪ בממוצע.

שכר נטו זה יש לשערך מאמצע התקופה הנ"ל (קרי מחודש נובמבר 2003) ליום מתן פסק-הדין, כלומר לסך של 8,303 ₪ נטו לחודש, והוא הסכום אשר ישמש בהמשך כבסיס לקביעת הפיצויים לעבר ולעתיד.

לשם שלמות התמונה אבקש עוד להעיר מספר הערות ביחס לחישוב זה:

א.
אשר למכתבים הנ"ל מן המל"ל, הרי שלא ברור לאיזו תקופה מיוחס הסכום של 27,618 ₪ כשכר הרבע-שנתי של התובע וכיצד הגיע המל"ל לסכום זה, העומד לכאורה בסתירה לתלושי השכר של התובע. לפיכך, ומשהדבר לא הוסבר כלל על-ידי התובע, החלטתי כאמור להתעלם מן הקביעה הלכאורית של המל"ל ולבסס את קביעתי על תלושי השכר של התובע בשנה שקדמה לתאונה.
ב.
כאמור, התובע לא הביא כל ראיה לאפשרות של קידומו בדרגות בעתיד, ולמעשה מדובר בהרחבת חזית שנכללה לראשונה בסיכומיו. לפיכך אין מקום להתייחס לעניין זה.
ג.
התובע טען בתצהירו כי אין להתייחס לשכרו בחודשים מאי-יוני 2004 בשל שירות מילואים. ברם, מעיון בתלושי השכר של התובע עולה כי שכרו בתקופת שירות המילואים שולם לו במלואו על-ידי המעביד, ועל כל פנים, השכר בשני חודשים אלה (יחד) היה מעל לממוצע הנ"ל, כך שהכללתם בחישוב פועלת למעשה לטובת התובע.
ד.


.

.

.

.
.



.
.
.
.

.
.


.


.


.
-
-
-
-

-
-
-
-
-
-
-







א בית משפט שלום 2993/05 ג'קי רבח נ' הכשרת הישוב בע"מ - חברה לביטוח (פורסם ב-ֽ 21/04/2009)