פסקי דין על עו"ד משולם שליט | פסקי דין על ח"כ שמעון פרס ואח'

1601/90 בג"צ     08/05/1990




בג"צ 1601/90 עו"ד משולם שליט נ' ח"כ שמעון פרס ואח'




(פ"ד מד (3) 353)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"צ מס' 1601/90
בג"צ מס' 1602/90
בג"צ מס' 1603/90
בג"צ מס' 1604/90
בשג"צ מס' 1890/90
השופטים: כבוד הנשיא מ' שמגר
,
כבוד השופט א' ברק
,
כבוד השופט א' גולדברג
העותר: עו"ד משולם שליט



נ ג ד

המשיב: ח"כ שמעון פרס ואח' בג"צ 1601/90
ע"י ב"כ עו"ד ח' מלצר
, עו"ד ע' קריב

עו"ד א' הברמן
העותר: עו"ד יצחק בן-ישראל

נ ג ד

המשיבה: סיעת המערך ו-9 אח' בג"צ 1602/90
ע"י ב"כ עו"ד ע' פלס

העותר: אליעד שרגא
ע"י ב"כ עו"ד מ' קורינלדי

נגד

המשיב: יושב-ראש הכנסת ו-18 אח' בג"צ 1603/90
ע"י ב"כ עו"ד נ' ארד, מנהלת מחלקת
בג"צים בפרקליטות המדינה

העותר: רונן בר-שירה
ע"י ב"כ עו"ד ח' כהן, עו"ד מ' מורן

נ ג ד

המשיב: ח"כ שמעון פרס ו-15 אח' בג"צ 1604/90


התנגדות לצו-על-תנאי.
פ ס ק - ד י ן

הנשיא מ' שמגר
: 1. הדיון בעתירות שלפנינו מותחם לשאלה אחת ויחידה, והיא, אם סיעות של הכנסת, העורכות ביניהן הסכמים קואליציוניים לקראת כינונה של ממשלה, חייבות לפרסם הסכמים אלה ברבים. מכאן גם נוסחו של הצו-על-תנאי, שיצא מלפנינו בעניין זה, ואשר לפיו התבקשו המשיבים לבוא וליתן טעם, "מדוע לא ינתן פומבי להסכמים שנכרתו ונכרתים עקב ולקראת ההצבעה בעניין כינונה של ממשלה הנערכת לפי סעיף 15 לחוק יסוד: הממשלה".

2. תשובתם לצו של המשיבים השונים לא הייתה אחידה. בא-כוחה המלומד של סיעת הליכוד, עו"ד איתן הברמן, צידד בכך שבית המשפט יכיר בקיומה של חובה כאמור ויתווה עיקריה. המשיבה הזו גם הגישה הסדרים כתובים, אליהם הגיעה עם סיעות שונות, והם:

(א) תרשומת מפגישה בין סיעת הליכוד לבין סיעת "דגל התורה" מיום 18.3.90.

(ב) הסכם בין סיעת הליכוד לבין הסיעה לקידום הרעיון הציוני בישראל מיום 11.4.90 והודעת ראש הממשלה שפורסמה בעקבותיה.

(ג) מסמך מסגרת שיתוף פעולה בין סיעת הליכוד לבין סיעת ש"ס.

סיעת המערך לא צירפה את ההסכמים שערכה, אך הודיעה בתשובתה, כי היא תהיה נכונה לתת פומבי להסכמים אלו על בסיס וולונטארי. היא מבקשת כי בית המשפט ינחה אותה תחילה, אם ימצא זאת לנכון, באשר לעצם החובה לפרסם את הסכמים, דרך הפירסום והנהלים לביצוע הדבר, וזאת, בין היתר, בהתחשב במערכות הדינים והשיקולים האלו, כפי שהוצגו לפנינו על ידי בא-כוח המלומד של הסיעה, עו"ד חנה מלצר; ואלו השאלות:

(א) השלכותיה של חובת הגילוי על חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א-1951.

(ב) התאמתה של הלכה אפשרית כאמור להוראותיו של סעיף 15 לחוק יסוד: הממשלה.

(ג) השאלה אם נכון יהיה, אם ייקבעו עיקרים על-ידי בית המשפט, במקום שהכנסת תגבש עמדתה בחקיקה ראשית, כפי שנעשה, למשל, לגבי חוק מימון מפלגות, תשל"ג-1973.

בסיכומם של הדברים נתבקש בית המשפט:

"לקבוע אם יש מקום להלכה כללית בדבר גילוי ההסכמים הנזכרים בצו על תנאי, או להסתפק – במידה והוא רואה זאת לראוי ולצודק – בנכונותנו לגלותם, מבלי לקבוע מסמרות פסיקתיות והשארת השאלות הקונסטיטוציוניות שהוצגו והכרוך בהן בצריך עיון, תוך הפניית סוגיות אלו למחוקק, שיתן דעתו עליהם.
כך או כך בית המשפט הנכבד מתבקש – היה וימצא שיש מקום לתת פומבי להסכמים, בהתחשב בעמדות כל הצדדים שבפני
ו – ליתן שיש מקום לתת פומבי להסכמים, בהתחשב בעמדות כל הצדדים שבפני
ו – ליתן הנחיות מתאימות לגבי דרך הפירסום, עיתוייו, ההסכמות הדרושות לו והבטחת הדדיותו ובו-זמניותו עם שאר הסיעות והגורמים הקשורים בהסכמים כאמור".

סיעת יהדות התורה המאוחדת – אגודת ישראל הצטרפה לטענות הנ"ל של בא-כוחה המלומד של סיעת המערך. כפי שנאמר בעיקרי הטיעון מטעם סיעה זו על-ידי בא-כוחה המלומד עו"ד ערן פלס:

"בהתחשב באופיים המיוחד של ההסכמים הקואליציוניים ובהתחשב בהשלכות חובת גילוי ההסכמים על חסינותם המהותית של חברי הכנסת וזכויותיהן תטען אגודת ישראל כי על כב' בית המשפט להמליץ בפני
הכנסת ליצור 'חקיקה ראשית' אשר תתחשב בצרכיו המיוחדים של ההסכם הקואליציוני אשר הינו חלק מההסכמים בתחום המשפט הציבורי.

הואיל ומדובר בהסכם אשר הינו חלק מההסכמים בתחום המשפט הציבורי תטען אגודת ישראל לחלופין כי יש לקבוע דרך לחשיפת ההסכמים הקואליציוניים על ידי כל הסיעות בעת ובעונה אחת תוך קביעת צורת ודרך מתן פומבי להסכמים באופן שלא ייעשה שימוש לרעה בהסכמים על ידי גורמים פוליטיים וכן באופן שלא ישלול את אופיים המיוחד של ההסכמים ובאופן ובמועד שלא יפריעו להמשך ניהול המשא ומתן להרכבת ממשלה".

גב' נילי ארד, מנהלת מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, הגישה לנו תגובה מטעם היועץ המשפטי לממשלה, ולפיה "אין חולק על דבר קיומה של חובה ליתן פומבי להסכמים" מתחומי המשפט הציבורי.

מבחינת עיתוי הפירסום מומלץ בתגובה האמורה, כי הלה יחפוף את מועד ההתייצבות של הממשלה לפני הכנסת, לפי סעיף 15 לחוק-יסוד: הממשלה, בה נמסרת הודעה על קווי היסוד שינחו את הממשלה שכוננה; ממילא, ולפי נוהג שהתפתח מאז הכנסת השביעית, מונחים בשלב זה על שולחן הכנסת גם ההסכמים הקואליציוניים שנכרתו. ההודעה האמורה התייחסה גם לשאלה הנכבדה בדבר בדיקת תקופתם המשפטית של ההסכמים, לאור תוכנם, אך לא ראינו מקום להתייחס לשאלה זו, וזאת לאורך התחומים הענייניים אותם התווינו בנוסחו של הצו-על-תנאי.

3. ההסכם הפוליטי כביטויו בהסכמים הקואליציוניים בין סיעות הכנסת, הנערך לקראת כינונה של ממשלה, הוא במידה רבה פועל יוצא של מבנה השלטון ושל שיטת הבחירות שלנו.

הממשלה מכהנת מכוח אמון הכנסת. כאשר יש לכונן ממשלה חדשה, אחרי בחירות או בעקבות הבעת אי-אמון בממשלה, וחבר הכנסת, אשר עליו הוטל הדבר, הצליח בכך, מתייצבת הממשלה בפני
הכנסת לשם בקשת אמון. בשלב זה נמסרת גם הודעה על קווי היסוד של מדיניותה של הממשלה.

בשל מספר טעמים, וביניהם שיטת הבחירות הנוהגת לפי סעיף 4 לחוק-יסוד: הכנסת (ראה גם סעיף 81(א) לחוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב], תשכ"ט-1969, ובג"צ 133/79, 143 סיעת "רשימת עורכי הדין במחוז המרכז" נ' ועדת הבחירות ואח', פ"ד לג (3) 729, בעמ' 732 מול אות השוליים ב) ומספרן של הסיעות של הכנסת בכל אחת מן הכנסות, החל מן הראשונה ועד עתה, נדרשת לשם הרכבת ממשלה, בדרך כלל, הסכמה מראש בין מספר סיעות הכנסת, המתכוונות לתמוך בממשלה המיועדת; לא הייתה עד כה ממשלה שהורכבה מסיעה אחת בלבד.

הפועל היוצא מן הצורך בהסכמה בין מספר סיעות הוא, בין היתר, עריכת הסכם או מספר הסכמים בין סיעות הבית. באלו מוסדרים הנושאים שימצאו ביטוים בקווי היסוד ושאלות נוספות הנוגעות להרכב הממשלה ותחומי פעילותה.

ההסכם הקואליציוני הוא איפוא מכשיר מקובל בישראל, שכן הוא מהווה מסגרת להסכמה פוליטית בין המפלגות (בג"צ 910/86 רסלר נ' שר הבטחון, פ"ד מב (2) 443, בעמ' 507) וכלי להסדר מוקדם של נושאי איוש תפקידים בממשלה וברשויות השלטון ועניינים כיוצא באלה; לבית-משפט זה גם הובא בשעתו הסכם, שעניינו הסדר של קציבת משך הכהונה בין מספר מועמדים מתוך אותה רשימה (ראה בג"צ 501/80 זועבי נ' אבו רביעה, פ"ד לה (2) 262), תוך ניסיון לקבל סיועו של בית המשפט לאכיפתו; כמובן, אין בכל אלו כדי למצות את הנושאים אותם ניתן להסדיר בהסכמים כאמור.

4. האם קמה חובה לגלות ברבים הסכם כאמור בין סיעות לבין עצמן או בין סיעה לחבר הכנסת? התשובה לשאלה זו עולה מתוך מהותו של התחום שבתוכו היא ממוקמת ומן המקורות שמהם ההסכם יונק את תוכנו הערכי.

הסכם כזה נטוע מתוך תחומי המשפט הציבורי (דברי חברי הנכבד, השופט ברק, בבג"צ 669/86, בשג"צ 451/86, 456 רובין נ' ברגר ואח', פ"ד מא (1) 73).

הסכם בתחום המשפט הציבורי, שעניינו מערכת בחירות – לכנסת, לרשות מקומית או לגוף ציבורי סטטוטורי – אינו נשלט, בהכרח, על-ידי דיני החוזים הכלליים, אך אין בכך כדי להסיר את הפיקוח השיפוטי על תניותיו. כפי שצוין, שם, בעמ' 78:

"עניין לנו בהסכמים רבים ומגוונים, המקיפים מיגזרים שונים (פוליטיים, חברתיים, כלכליים) של חיי הציבור. הסכמים אלה – כך אנו מניחים – נעשים במלוא הרצינות, מתוך גמירת דעת שינהגו על פיהם. ראוי הוא שלא להותיר חוזים אלה מחוץ להסדר המשפטי של הדין ומחוץ לפיקוח השיפוטי של בית המשפט".

הסכמים אלו נערכים על-ידי אנשי ציבור, שהופקדו על-ידי הבוחרים על ניהול מערכות החקיקה והשלטון; מכאן, כי ההסכמים לא נועדו להסדיר נושאים שעניינם אינטרס פרטי או אישי:

"איש הציבור הוא נאמן הציבור, לא לעצמו הוא פועל, אלא למען האינטרס הציבורי הוא פועל. אך טבעי הוא, כי הסכמים והבטחות שהוא נותן נבחנים, על-כן, באמות מידה של המשפט הציבורי..." (שם).

ראה גם: בג"צ 262/62 פרץ ואח' נ' המועצה המקומית כפר שמריהו, פ"ד טז 2101, בעמ' 2115; בג"צ 142/70 שפירא נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין ירושלים, פ"ד כה (1) 325, בעמ' 331; בג"צ 840/79, המ' 830/79, 860 מרכז הקבלנים והבונים בישראל ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', פ"ד לד (3) 731.

בהקשר זה גם אמרנו, לאחרונה, בבג"צ 1523/90, 1540 לוי נ' ראש ממשלת ישראל ואח'; ר' מינצר ואח' נ' מודעי ואח', פ"ד מד (2) 213, בעמ' 214:

"... שיקול הדעת הסטטוטרי חייב לשרת לעולם את טובת הציבור, והוא חייב להישלט על-ידי הרצון לקיים את טובת הכלל. מכאן גם כי במקרים קיצוניים וחיוניים, כאשר מתעורר ניגוד אינטרסים, גובר לעולם האינטרס הציבורי".

5. אופיים של ההסדרים, שהם נושא דיון זה, כהסכמים ציבוריים, משליך במישרין על שניים אלה:

(א) הנורמות אשר מן הראוי שיחולו על עריכתם ועל דרכי הטיפול בהם.

(ב) תפקידו של בית המשפט.

התהליך הדמוקרטי מותנה באפשרות לקיים ליבון גלוי של הבעיות העומדות על סדר יומה של המדינה ולהחליף דעות עליהן באופן חופשי. ההמשכיות של הזיקה בין הנבחר לבין הבוחר אמנם מאבדת אחרי הליך הבחירות מאופייה של הפעולה הישירה ומן האינטנסיביות שבה, אך הבחירה אינה מסיימת את הקשר בין הציבור לנבחריו עד לבחירות הבאות. התהליך הפוליטי כולו נצפה על-ידי הציבור הרחב באופן מתמשך, והוא מלווה אירועיו בתשומת לב, לשם הבעת דעתה שוטפת ולשם גיבוש מסקנות לגבי ההווה והעתיד. דעת קהל חופשית ומודעות הציבור לנעשה במערכות השלטון הן חלק אינטגרלי מן המבנה של המשטר הדמוקרטי. משטר דמוקרטי בנוי על שיתוף מתמשך של הציבור במידע על המתהווה בחיים הציבוריים. החיסוי של מידע מוצדק רק בשל הטעמים יוצאי הדופן של ביטחון המדינה או יחסי חוץ או מחשש של פגיעה בעניין ציבורי חשוב (כמשמעות נושאים אלו לצורכי סעיפים 44 ו-45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971).

מן המטרות, אשר אותן נועד הסכם ציבורי לשרת, מתחייבים היסודות של קיום טובת הציבור ושמירה על כללי הגינות וטוהר בפעילות המשתקפת בהסכם. קיומם של אלה יוצר את התשתית לאמון הציבור בשיטת הממשל אותה הוא קבע לעצמו, ומתוכה ולאורה יכול גורם ציבורי זה או אחר לגבש רעיונותיו לעתיד. כל האמור כאן לגבי הציבור בכלל חל גם על חבר הכנסת, המתבקש להביע דעתו בשאלת האמון בממשלה, במעמד שנקבע לכך בסעיף 15 לחוק-יסוד: הממשלה או במהלך החיים הפרלמנטריים.

אולם, אין אפשרות לקיים את אמון הציבור על יסוד הנסתר ממנו, והוא, כאמור, אם אינן מתקיימות הנסיבות יוצאות הדופן, שאף הן אינן אלא תולדה של אינטרס ציבורי מובהק מסוג אחר. הכללים המנחים בדבר יצירת האיזון הנאות בנסיבות יוצאות הדופן, בהן עלולה הבחירה בין אינטרסים ציבוריים מנוגדים להביא להעדפה של האינטרס הציבורי האחר על הפצת מידע חופשית ומלאה, תוארו לאחרונה בבג"צ 680/88 שניצר ואח' נ' הצנזור הצבאי הראשי ואח', פ"ד מב (4) 617.

אולם, הרגיל והמקובל הוא, כי השמירה על המסגרת הנורמאטיבית מובטחת, בראש ובראשונה, על-ידי פירסומו וגילויו, לעיני ציבור הבוחרים בכלל וחברי הכנסת בפרט, של המידע על מערכות השלטון, מעשיהם של מרכיביו ופועלם של הנבחרים, כדי שהציבור יוכל לראות, לדעת ולשפוט.

שלילתו של יסוד הגילוי ברבים יש בו כדי לדלל את יכולתו של הציבור ליטול חלק בחיים הפוליטיים (ראה סוגיה דומה בבג"צ 372/84 קלופפר – נוה ואח' נ' שר החינוך והתרבות ואח', פ"ד לח (3) 233, בעמ' 238).

כל האמור לעיל לגבי מידע על המערכות הפרלמנטריות ועל הרשות המבצעת חל בהתאמה גם על קיום התכונות הציבוריות הנורמאטיביות של הסכמים כגון אלו, אשר אליהן מתייחסות העתירות שלפנינו. שמירת אופיו של ההסכם בהתאם לאמות המידה הנובעות מייעודו מותנית במידה לא מועטה בפירסומו ברבים. האלמנט של הגילוי הוא תוצאה נגזרת טבעית מהגבלת תוכנו של ההסכם לנושאי הכלל ולטובת הכלל.

העין הציבורית היא לא רק ביטוי לזכות לדעת, אלא גם בבואה לזכות לפקח.

מכאן גם עולה המענה לשאלה השנייה, שהוצגה לעיל, והיא, מקומו, בתוך מסגרת זו, של בית המשפט: בהיעדר פיקוח שיפוטי אין דרך יעילה ומיידית לביקורת ולאכיפת החובות העולות מן המשפט הציבורי; קיום הנורמות של המשפט הציבורי בדרך כלל ופיקוחו של בית המשפט תלויים זה בזה ושזורים זה בזה.

6. נטען לפנינו, כי פירסום ברבים עלול לנגוד את הוראותיו של חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, ובייחוד את סעיף 1 שבו (בג"צ 620/85 מיעארי ואח' נ' יו"ר הכנסת ואח', פ"ד מא (4) 169). לא מצאתי יסוד לחשש זה. מעמדן הסטטוטורי של סיעות הכנסת לא הוסדר בחוק האמור אלא בחוקי הבחירות לכנסת לסוגיהן, ואין בסעיף 1 לחוק הנ"ל וביתר הוראותיו כדי להשליך על זכויותיה וחובותיה לפי הדין של סיעה של הכנסת.

אולם, עיקרו של דבר, אין באמור בחוק הנ"ל כדי למנוע הגדרה נורמאטיבית של הכללים החלים על הסכם המעוגן במשפט ציבורי. השאלה, מה הן, לאור האמור בסעיף 1 לחוק הנ"ל, האפשרויות הפתוחות לפעולה משפטית, במקרה שחבר-כנסת לא יקיים חובתו לפרסם ברבים הסכם ציבורי, איננה עולה לפנינו, כי אין בה, בכל מקרה, כדי להשליך על עצם היווצרותה וקיומה של הנורמה החיונית ועל הצורך בהגדרתה ובהצהרה עליה. לשון אחרת, חבר-כנסת שיבחר שלא לפרסם הסכם עם סיעה או עם חבר-כנסת אחר, יזכה בחסינות, אך הגדרת מחדלו, כמנוגד לנורמות הרצויות והנכונות, תעמוד בעינה.

מר מלצר הוסיף וטען, כי מסעיף 15 לחוק-יסוד: הממשלה עולה הסדר שלילי: מנו בו את פירסומם של קווי היסוד, אך בו-בזמן אין בו התייחסות כלשהי להסכמים הקואליציוניים, ומן ההן משתמע, כאילו, הלאו. פרשנות זו איננה מקובלת עלי. אין ללמוד מסעיף 15, כי נתכוון לחסום או לשלול קיומן של חובות ציבוריות אחרות נוספות העולות מניה וביה מהמשטר הדמוקרטי שלנו. גילוי המידע על ההסכמים מהווה לא רק חלק אינטגרלי של תפיסות היסוד שלנו, כפי שבואר לעיל, אלא גם חלק ממצוות "עשה" דמוקרטיות, הדורשות ביצוען הלכה למעשה. סעיף 15 הגדיר וסיכם רק אותם נושאים המתלווים לאקט של הצגת הממשלה ולא נתכוון למצות במלותיו את כל תהליכי הפעילות הפרלמנטרית, המתרחשת עובר להצגת הממשלה. הא ראיה, שהסכמים קואליציוניים הונחו על שולחן הכנסת מאז הכנסת השביעית, מבלי שהעניין הוסדר בסעיף 15 הנ"ל.
7. בא-כוחה המלומד של סיעת המערך גרס, כמוזכר לעיל, כי מוטב שעניין פרסום ההסכמים יושאר להסדר בחקיקה הראשית.

אף אנו סבורים, כי הנושא ראוי להסדר חקיקתי; יתרה מזו, במצב המשפטי-החוקתי הקיים יש לכל הסדר בחוק החרות עדיפות על הסדר, הנשען על הבהרתם של מושבים חוקתיים בדרך הפסיקה בלבד.

אולם, משהובא העניין לפנינו ביוזמתם של העותרים, איננו רואים להשאיר את השדה פרוץ, ללא אומר ודברים כל עוד אין חקיקה, מן הראוי שבית המשפט, המקיים פיקוח שיפוטי בגבולות שהותוו לו בסעיף 15 לחוק-יסוד: השפיטה, ועל יסוד תפיסות היסוד החוקתיות העקרוניות, שהן חלק ממשפטנו, יאמר את דברו ויתווה את הכללים, אשר יחולו בהיעדר חקיקה.

8. דעתנו היא, על-כן, כי מן הראוי לפרסם הסכמים בין סיעות לבין עצמן ובין סיעות לחברי-כנסת או בין חברי-כנסת לבין עצמם, שעניינם פעולות הרשות המחוקקת או המבצעת, שנערכו לקראת כינון הממשלה.

לעניין זה אין, לדעתנו, נפקא מינה, מבחינה מהותית, אם המדובר בהסכם לקראת כינון ממשלה בין הגורמים, שהצליחו להרכיב ממשלה, לבין אלו, שניסו ולא הצליחו בכך.

העיתוי של הפירסום מן הנכון שיהיה לא יאוחר ממועד התייצבותה העתידית של הממשלה לפני הכנסת לפי סעיף 15 לחוק-יסוד: הממשלה, ומקום הפירסום הראוי הוא זה, בו מתרחשת הפעילות האמורה, היינו הכנסת. אך מובן,שתקנון הכנסת יכול לקבוע הסדרים טכניים נוספים, שעניינם דרך ההפקדה והפירסום של ההסכמים.

9. אשר-על-כן הוחלט להפוך את הצו להחלטי ולהורות, כי ההסכמים, נושא עתירות אלו, יפורסמו ברבים.

השופט א' ברק
: מסכים אני לפסק-דינו של חברי, הנשיא שמגר, בשל חשיבותו של העניין ברצוני להוסיף מספר הערות, הנוגעות למקורה המשפטי של החובה לגלות הסכמים פוליטיים עובר להצבעת אמון ולמקומו של בית המשפט בגיבושה. נושא הערותי הוא ההסכם הפוליטי, הנכרת בין סיעות או חברי-כנסת לבין עצמם, ושענייננו הצבעת האמון בממשלה. הסכם זה יכול שיהא בין הסיעות לבין חברי הכנסת, המצביעים אמון לממשלה ("הסכם קואליציוני"). הסכם זה יכול שיהא בין הסיעות לבין חברי הכנסת, המצביעים אי-אמון לממשלה או הנמנעים מהצבעה ("הסכם אופוזיציוני").

מקור החובה

(1) ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית. העם בוחר במפלגות או ברשימות, אשר מועמדיהן נבחרים כחברים בכנסת. "הכנסת היא בית הנבחרים של המדינה" (סעיף 1 לחוק-יסוד: הכנסת). הכנסת היא בעלת סמכות החקיקה (המכוננת והרגילה). היא המקימה והמפילה את הממשלה. "הממשלה היא הרשות







בג"צ בית המשפט העליון 1601/90 עו"ד משולם שליט נ' ח"כ שמעון פרס ואח' , [ פ"ד: מד 3 353 ] (פורסם ב-ֽ 08/05/1990)