פסקי דין על ולרי דונייבסקי | פסקי דין על בכר נועה

1624/03 תק     17/09/2003




תק 1624/03 ולרי דונייבסקי נ' בכר נועה




1
בתי המשפט

תק 001624/03
בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים
17/09/2003
תאריך:
כבוד השופט רם וינוגרד

בפני
:

ולרי דונייבסקי

בעניין:
התובע
נ ג ד
בכר נועה
הנתבעת
פסק דין
1. התובע והנתבעת הם שכנים. שכנים, אמרנו, אך יחסי "שכנות" או "רעות" אינם שוררים בין השניים, ובוודאי שאין הם שרירים עוד מאז הארועים נשוא תביעה זו. אקדים ואבהיר כי הסכסוך נשוא תובענה זו אינו אלא בגדר קצה הקרחון של מסכת ארוכה ומסתעפת של הסכסוכים בבית בו מתגוררים השניים, ואין אלא להצר על כי הדיירים זנחו כל נסיון לפלס דרך זה ללבו של זה, ונקטו בדרך אחרת - של פניה לערכאות.

2. טענות התובע שלוש הן: האחת - עניינה בתלונה למשטרה שהגישה כנגדו הנתבעת בטענה של כליאת שווא; השניה - כי הנתבעת איימה להתחבר לשכנה אלימה ולחבור כנגדו; והשלישית - כי התובעת הגישה נגדו תלונות סרק בנוגע למטפס המשתרג על קירות הבית המשותף, ומגיע עד סמוך לדירתה.

3. אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום 29.1.03 נפגשו השניים בדירתו של התובע, ובעקבות מפגש זה הגישה הנתבעת תלונה למשטרה, בו ביום, בתואנה של כליאת שווא כשהיא טוענת כי התובע מנע את יציאתה מהבית במשך חמש דקות במהלך ויכוח שהתנהל בין השניים. התובע בעדותו הודה גם כי עד למועד התביעה לא היה כל סכסוך בין השניים, אף כי יחסיו עם חלק מהדיירים האחרים בבניין היו מעורערים עד מאד. בנוגע לנסיבות הארוע קיימת מחלוקת בין השניים: התובע מאשר את טענות הנתבעת בכתב ההגנה לפיהן הגיעה לדירתו עם בתה הקטנה, בת הארבע, וכי טענה שהמטפס (שעניינו ידון בהמשך) גורם לה לאסטמה ולרטיבות בקיר. הוא הסביר כי הלשונית בדלת דירתו פגומה, ולפיכך הוא נועל את הדלת בכל עת בבריח הפנימי (בריח סטנדרטי המצוי בכל דלת פלדה), כדי שלא תיפתח. בריח זה נפתח ללא כל קושי, בתנועת אצבע. הוא הכחיש בתוקף את הטענה כי כלא את הנתבעת. כן טען כי בתלונתה במשטרה ייחסה לו הופעה עם מגבת בלבד לחלציו, ואף דבר זה הינו בגדר שקר גס. יובהר כי פרטים אלה כולם נוספו במהלך עדותו של התובע, שבכתב התביעה הסתפק בטענה כי הוגשה כנגדו תלונת סרק, ולא פירט כלל את השתלשלות הארועים.

4. הנתבעת ציינה בכתב הגנתה כי הגיעה לדירתו של התובע בלוויית בתה בת הארבע להתלונן על הנזקים שגורם לה המטפס. התובע פתח את דלת הדירה כשהוא עטוף במגבת, ונראה כי סיים מקלחת בסמוך קודם לכן. במהלך הויכוח ננעלה על ידי התובע בדירתו למשך דקות מספר. בעדותה הבהירה כי התובע נשען עם ידיו על דלת הכניסה לדירה, כשהוא צועק "תביאי הוכחות" בנוגע לבעיות שגורם המטפס, וכן "את שקרנית". אציין כי כל הפרטים שהועלו על ידי הנתבעת בכתב ההגנה ובעדותה מצאו תימוכין בגירסת התובע, למעט הטענה כי נשען על הדלת. הוא אף הפטיר לקראת סוף הדיון כי אכן היה עטוף המגבת, אך זו לא היתה כרוכה לחלציו אלא כיסתה את גופו.

5. לשאלות בית המשפט השיב התובע כי עילת תביעתו בגין הגשת התלונה היא הוצאת דיבה. נסיון לבחון העילה לעומקה מגלה שלוש עילות אפשריות שונות: נגישה, הוצאת לשון הרע, ורשלנות.

6. סעיף 60 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) מגדיר "נגישה" כך:

נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל - למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת - נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים.

7. תנאי מפורש הוא כי ההליך נושא תובענת הנגישה "נסתים לטובתו" של התובע (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, תשס"ג) 89; ע"א 145/71 ורמברנד נ' אגולסקי, פ"ד כה (2) 457, 460). התובע הגיש אישור מהמשטרה לפיו הסתיימה החקירה ללא החלטה להעמידו לדין מהסיבה כי "לא נמצאו ראיות מספיקות להעמידך לדין". אף בהנחה כי די באישור זה, הרי מכל מקום הלכה היא כי "לעילה זו [נגישה - ר.ו.] רכיבים רבים, שראשון להם ואולי החשוב בהם הוא 'זדון', ומשנהו 'בלי סבה סבירה ומסתברת'" ודי בחשדות מסתברים של המתלונן כדי לשמוט הקרקע מתחת לעילה (ע"א 245/86 ש. חסיד בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מד (1) 640, 646). במקרה דנא שוכנעתי כי המתלוננת, לכל הפחות, האמינה בגירסתה, וממילא לא ניתן לקבוע כי יסוד ה"זדון" התקיים בנסיבות העניין, ומשכך - דין הטענה להידחות.

8. אף טענתו של התובע כי על הנתבעת לפצותו בגין הצאת לשון הרע דינה להידחות. אין מקום לספק כי הגשת תלונה במשטרה בטענה של כליאת שווא עלולה לגרום לבוז מצד הבריות כלפי נשוא התלונה, ויש בה כדי להוות "לשון הרע" (סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965). עם זאת, בנסיבות העניין קמה לתובעת הגנת תום הלב המבוססת על סעיף 15(8) לחוק הנ"ל, לפיו קמה ההגנה כאשר "הפרסום היה בהגשת תלונה... לרשות המוסמכת לקבל תלונות". הלכה היא כי פנייה אל המשטרה חוסה תחת כנפיה של הגנה זו (ע"א 788/79 ריימר נ' רייבר, פ"ד לו (2) 141, 146 - 147), בתנאי שהיא עונה לתנאים שבסעיף 16 לחוק הנ"ל (על דרך הבחינה של סעיפים 15 ו- 16 לחוק איסור לשון הרע ר' בהרחבה ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה (5) 865, 893 ואילך). במקרה דנא לא חרג הפרסום מ"גדר הסביר" (סעיף 16(א) לחוק), ולא התקימו החזקות המנויות בסעיף 16(ב) לחוק, והיפוכו של דבר הוא נכון: אין ספק בעיני כי הנתבעת האמינה באמיתות טענתה, ומשכך - אין מקום לנקיטת אמצעים נוספים לבחינת התלונה, שעה שהרשות המוסמכת אמורה לפעול לבירור העניין לאחר הגשת התלונה (השווה הילכת ריימר נ' רייבר, בעמ' 147).

9. גם הטענה לפיה חבה הנתבעת בפיצוי התובע בגין רשלנות בהגשת התלונה אינה עומדת בנסיבות העניין. עוולת הנגישה אינה מקימה הסדר שלילי המונע הגשת תביעה בטענה של רשלנות (ש' גנוסר "מטרד ליריב - נגישה, קינטור וטרדנות בהליכי משפט" משפטים ב (תש"ל) 221, 238; ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113, 126, להלן: הילכת גורדון). עם זאת, לא השתכנעתי כי במקרה דנא התקימו יסודותיה של עוולת הרשלנות, ובפרט רכיב ההתרשלות. על הנתבעת מוטלת חובה לפעול כ"אדם סביר ונבון" בנסיבות העניין (סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). כידוע, "סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על-פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 131; והשווה ע"א 343/74 גרובנר נ' עירית חיפה, פ"ד ל (1) 141, 156). בבחינת אמת המידה בה ינהג האדם הסביר יש להתייחס גם לידיעותיו המיוחדות של המזיק (אנגלרד, ברק, חשין, טדסקי דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (מהדורה שניה, תשל"ז) 127-128; ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי שיבא, פ"ד נו (2) 936, 958). היקף התפרסותה של אמת המידה של "האדם הסביר" מבוסס, לא מעט, על נסיון החיים ועל מערכת העובדות נשוא התביעה (הילכת גורדון בעמ' 137 - 138). דומני כי הקביעה כי הגשת תלונה למשטרה בתום לב, מתוך אמונה בתוכנה, עולה כדי התרשלות, היא מרחיקת לכת ביותר. מכל מקום, מאחר וגם בחינה של העדויות הביאתני למסקנה כי יש להעדיף את גירסתה של הנתבעת לארועים על גירסתו של התובע, הרי שהתלונה לא היתה נגועה בהתרשלות או ברשלנות כל עיקר.

10. מכאן כי דין חלקה הראשון של התביעה, הנוגע לתלונה, להידחות מכל וכל. מובן כי אין באמור לעיל כדי חיווי דעה ביחס להצלחת תביעה אזרחית, אם תוגש על ידי הנתבעת, בגין העוולה של כליאת שווא (סעיף 26 לפקודת הנזיקין; והשוו הילכת גורדון הנ"ל; ע"א 558/84 כרמלי נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד מא (3) 757), או בדבר סיכויי הטענה כי מדובר בעניין של מה בכך (סעיף 4 לפקודת הנזיקין).

11. לטענתו השניה של התובע, לפיה איימה הנתבעת להתחבר עם שכנה אלימה, לא הובאה כל ראיה, ולא הורם נטל ההוכחה הדרוש לביסוסה. מכל מקום, ספק אם אמירתו של מאן דהו כי "יתחבר" עם אדם עימו מסוכסך הנתבע עולה כדי עוולה.

12. אחרון, אך לא חביב מקודמיו, הוא עניינו של המטפס והתלונות שהוגשו בגינו. למעשה, תורף טענת התובע היא כי הגשת תלונות לעיריה ולאגודה לתרבות הדיור, שלטענתו אין להן יסוד, הן בגדר עוולה. אף כי פתיחת הליך נפל אזרחי ברשלנות עלול לחייב את פותחו בנזיקין (הילכת גורדון הנ"ל; רע"א 1565/95 סחר ושירותי ים בע"מ נ' חברת שלום ויינשטיין בע"מ, פ"ד נד (5) 638), ובפרט כאשר התנהגות פותח ההליך עולה כדי זדון (ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט) 47) או כדי רשלנות גסה (כשיטתה של כבוד השופטת שטרסברג-כהן בהילכת סחר ושרותי ים הנ"ל, בעמ' 664), הרי שבמקרה דנא לא הוכחה רשלנות כל עיקר. עיון בתמונות שהגישו הצדדים, כמו גם בחוות-דעתו של המהנדס מטעם הנתבעת, מלמדים כי יש בטענות טעם. יתכן כי לגוף העניין יוכח כי לא המטפס הוא שגרם לרטיבות בדירת הנתבעת ולאסטמה (ולעניין זה ידרשו הרשויות והערכאות התאימות), אולם לא ניתן לאמר, בכל דרך שהיא, כי עצם פתיחת ההליך או הגשת התלונות היה רשלני או זדוני. לא למותר לציין כי לטענת הנתבעת הרטיבות נובעת, בין היתר, מהעובדה כי לצורך עידוד המטפס לעלות על קירות הבית המשותף ביצע התובע קידוחים רבים בקירות החיצוניים של הבית, המהווים רכוש משותף, ולכאורה שימוש מעין זה ללא הסכמת הדיירים האחרים אינו מותר. מכל מקום, דברים אחרונים אלה נאמרו למעלה מן הצורך, שהרי התמונות וחוות-הדעת מדברות בעד עצמן, ולא ניתן לבסס הטענה כי ההליך הוא בגדר הליך נפל רשלני או זדוני.

13. סוף דבר - דין התביעה להידחות על כל ראשיה, והתובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 500 ₪.

14. לפני חתימה אוסיף כי טוב היו עושים הצדדים לו היו מגיעים ברוח ימים אלה, של רחמים וסליחות, להבנות משותפות שהיו מנעימות את חייהם כשכנים בבית משותף.

המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים.
ניתן היום כ' באלול, תשס"ג (17 בספטמבר 2003) בהיעדר הצדדים.

____________________
רם וינוגרד
, שופט








תק בית משפט לתביעות קטנות 1624/03 ולרי דונייבסקי נ' בכר נועה (פורסם ב-ֽ 17/09/2003)