פסקי דין על יצחק נויפלד | פסקי דין על סינימה קרדיט בע"מ

1681/01 א     21/09/2003




א 1681/01 יצחק נויפלד נ' סינימה קרדיט בע"מ




33
מדינת ישראל

א 001681/01
בית משפט השלום
ב א י ל ת
21/09/2003
תאריך:
כב' השופטת ד.בלטמן-קדראי
-סגן נשיא
בפני
:

יצחק נויפלד

בעניין:
התובע
ש. ביטון

ע"י ב"כ עוה"ד:
נ ג ד
1. סינימה קרדיט בע"מ
- ניתן פס"ד

2. יונה צוקר, עו"ד

הנתבעים
פסק דין

הצגת הצדדים ורקע כללי
1. ביום 24.11.1989 התקשר התובע עם הנתבעת 1, חברה שעסקה במתן הלוואות בריבית בשוק האפור, בהסכם על-פיו קיבל הלוואה בסך -.1000 ש"ח.

תמורת הלוואה זו התחייב התובע להשיב לנתבעת סך -.1,980 ש"ח ב- 12 תשלומים, כל אחד על סך -.165 ש"ח.

להבטחת פירעון ההלוואה מסר התובע לנתבעת 1, שנים עשר שיקים לביצוע התשלומים השוטפים [להלן: "השיקים"], וכן חתם על שטר חוב לביטחון על סך -.1,980 ש"ח [להלן: "השטר"]. מועדי פירעון השיקים היו בכל 10 לחודש, החל מיום 10.12.1989.

2. השיקים, להוציא השיק החמישי והשמיני (של יום 10.4.90 ושל יום 10.7.90), נפרעו באופן שוטף מתוך חשבון הבנק של התובע.
3. הנתבע 2 פעל כעורך דין של הנתבעת 1 .

ביום 16.5.90 נקט הנתבע 2, עבור הנתבעת 1, בהליכי הוצאה לפועל נגד התובע לאכיפת השטר (מוצג ת/9 - בקשה לביצוע שטר). תיק הוצאה לפועל שפתח הינו 4-90-35998-01 בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב [להלן: "תיק ההוצאה לפועל"].
הליכים אלה ננקטו רק בקשר לגביית סך -.1,320 ש"ח מתוך השטר, בהתחשב בפירעונם של השיקים שקדמו למועד הגשתו, לביצוע סכום שכנראה שיקף את יתרת חוב ההלוואה בשלב בו חולל השיק החמישי.

4. רק בשנת 1997 הומצאה לתובע אזהרה בדבר הליכי ההוצאה לפועל שננקטו נגדו בתיק ההוצאה לפועל, ואז פנה בבקשות שונות לראש ההוצאה לפועל. במענה לבקשותיו הסתבר שתיק ההוצאה לפועל לא אותר, והתובע הגיש בקשות שעניינן, בין היתר, שחזור התיק ובקשה לסגירתו.
התובע לא הגיש התנגדות לביצוע השטר וכן לא טען טענת "פרעתי".

5. במסגרת הליכי ההוצאה לפועל נגבו מהתובע סכומים אלה: סך 1,777.5 ש"ח ביום 14.1.98 וסך 3,590.47 ש"ח ביום 1.4.98, גביית סכומים אלה מוכחת ברישומי דו"ח ההוצאה לפועל [נספח לתצהיר הנתבע].

לטענת התובע נגבה ממנו סכום נוסף בסך 4,749.19 ש"ח ביום 25.12.97, ולהוכחת טענתו זו הגיש העתק שיק בנקאי שנערך בבנק בו נוהל חשבונו, לפקודת ההוצאה לפועל [מוצג ת/2]. אך סכום זה אינו מופיע ברישומי לשכת ההוצאה לפועל וכן לא הוצגה אסמכתא להפקדת השיק הבנקאי בתיק ההוצאה לפועל ולפיכך לא הוכח תשלום זה ואין מנוס מדחיית טענת התובע, לפיה שולם אף הוא.
התביעה
6. בתביעה זו טוען התובע, כי הסכומים שנגבו ממנו בהליכי ההוצאה לפועל, נגבו שלא כדין ותוך עשיית עושר שלא במשפט, בשעה בה לא היה לו חוב כלשהו לתובעת, שכן כבר פרע את כל חובו על-פי הסכם הלוואה לנתבעת 1.

לפיכך ביקש התובע לחייב את הנתבעת 1 להשיב לו את הסכומים הבאים: סך -.1,155 ש"ח בעבור שבעת השיקים האחרונים ששולמו על-ידו, סך -.12,754 ש"ח בגין מימוש עיקולים שהוטלו על חשבון הבנק של התובע בגין סכומי הגביה להן טען התובע, כמפורט לעיל בתוספת ריבית חוקית מיום גבייתם עד ליום הגשת התביעה, סך -.10,000 ש"ח נוספים בגין הוצאות נסיעה מאילת לתל-אביב מספר פעמים ועגמת הנפש שנגרמה לו.

כן טוען התובע, כי אף הנתבע 2 אחראי לפצותו בגין נזקים משתי עילות: האחת - בשל פעולה רשלנית בכך שהנתבע ידע או שהיה עליו לדעת על כל פעולות הנתבעת 1, זאת למד התובע מכוח יפויי הכוח שניתן לנתבע 2 על-ידי נתבעת 1 בתיק ההוצאה לפועל דנן ומכך שהנתבע 2 הוא שפעל בתיק ההוצאה לפועל.

כן טוען התובע, כי יש לחייב את הנתבע בהשבת כספו ובתשלום הוצאותיו נוכח הבטחה שניתנה לו על-ידי הנתבע, לסגירת תיק ההוצל"פ ובגין כך שלמרות הבטחה זו המשיך הנתבע לפעול בתיק תוך עשית מעשה הונאה ותרמית.

7. ביום 26.12.2001 ניתן

פסק דין
נגד הנתבעת 1, בהעדר הגנה מטעמה. לפיכך, ההכרעה בפסק זה הנה בתביעת התובע נגד הנתבע 2.

8. יש להכריע בגדר פסק זה במחלוקות עובדתיות ומשפטיות.

יש לקבוע האם אומנם פרע התובע את כל חובו לנתבעת 1 קודם לגביית כספיו בהליכי ההוצאה לפועל, באופן שהגביה בתיק ההוצאה לפועל היו גביה כפולה ומשום נזק לתובע. אף יש להכריע בשאלה האם רשאי התובע לטעון טענה זו, לגבי גבייה כפולה, בהליך זה, משלא הגיש התנגדות/טענת פרעתי במסגרת תיק ההוצאה לפועל.

כמו כן, יש לקבוע האם נפגשו התובע והנתבע 2, והאם הבטיח הנתבע 2 לתובע לסגור את תיק ההוצאה לפועל, והאם פעולותיו בגביית התיק לאחר מכן מהוות אמנם מעשה תרמית. כמו כן, יש לבחון השאלה האם ידע הנתבע 2 אודות הגבייה הכפולה או האם חייב היה לדעת אודות גבייה זו, והאם התרשל הנתבע 2 כלפי התובע: האם קמה לו חובת זהירות כלפיו, האם הפר אותה בכך כשנקט בהליך לאכיפת השטר בהוצאה לפועל, בכך שלא עדכן תשלומים ששולמו אחר כך ובכך שלא סגר התיק לאחר פגישתו עם התובע [אם היתה כזו].

כן, יש לקבוע מהם הסכומים שנגבו מהתובע בלשכת הוצאה לפועל, ומה ההוצאות שהוציא בקשר להליכי ההוצאה לפועל.

דיון
9. האם רשאי התובע לתבוע החזר כספים במסגרת תביעה זו לאחר שלא פעל במסגרת הוראות חוק ההוצאה לפועל?

הנתבע טען כי אין לאפשר לתובע לתבוע החזר כספים במסגרת תביעה זו לאחר שלא הלך "בדרך המלך" ופעל במסגרת חוק ההוצאה לפועל, שם הזירה הראויה להעלות טענות שעניינן כפל גבייה.

כרגיל, אין בתי המשפט מאפשרים לחייבים שלא נקטו בהליכים בלשכת ההוצאה לפועל, לנקוט בהליכים משפטיים חילופים ובם להעלות את טענות ההגנה מפני השטרות שנאכפו ולטעון לגבייה שלא כדין. כך הן מהטעם של מעשה בית דין [ראה ע"א(ת"א) 1154/84, אימפורט בע"מ נ' יזלוביץ, פסקים, תשמ"ו ג' 485]. והן מטעמי יעילות ו"דרך המלך", ראה ספרו של כב' השופט בר-אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, עדכון 2, סעיף 45א, שם נאמר כי:
"מאז נחקק חוק ההוצאה לפועל, אין דרכו של בית המשפט לתת סעדים בעניין שבו רשאית לשכת ההוצאה לפועל לעסוק."

אך, הלכות אלה אינן רלוונטיות לכאן, מקום ששני הצדדים לתביעה, התובע והנתבע 2, אינם הצדדים לתביעה השטרית שנוהלה בלשכת ההוצאה לפועל. נתבע 2 איננו הזוכה בתיק ההוצאה לפועל. ממילא אין זהות בין בעלי הדין בשני ההליכים וממילא אין תחולה בענייננו לטענות של מעשה בית דין שניתן להעלות כך לגבי דיון נוסף בין אותם צדדים, ובודאי אין טעמים של יעילות הדיון.

די בכך בכדי לקבוע כי אין מניעה כלשהי לתובע להעלות טענות כלפי נתבע 2 לעניין החוב נשוא הליכי ההוצאה לפועל, ואין הוא מושתק כלל בעניין זה.

10. האם התובע מנוע מלהוכיח טענתו בדבר תשלום שלא כדין, לפי החלטות קודמות בתיק זה?

ביום 17.01.2002 נתן כב' השופט נדל את החלטתו, בבית משפט זה, לפיה:
"לא תבחנה טענות כנגד השטר כפי שהן באות לידי ביטוי בתיקי הוצאה לפועל, לרבות טענות פרעתי ואחרות, אלא האם ביצע הנתבע הונאה ותרמית כנגד התובע, במסגרת תיק ההוצאה לפועל והאם הוא חייב בנזקי התובע."
עמוד 7 להחלטה.

החלטה זו ניתנה בתיק זה במסגרת ישיבת קדם המשפט ולפיכך חלה תקנה 149א' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 שזו לשונה:
"ענין שהוחלט בו בקדם-משפט אין לפתוח שנית במשפט, והמשפט יתנהל על פי ההכרעות בקדם-משפט, זולת אם ראה בית המשפט הדן בתובענה לשנות מהן, מטעמים מיוחדים שיירשמו וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין."

לכאורה, ככל שאקבע להלן כי התובע אמנם שילם תשלום יתר לנתבע 1, תהיה בכך סטייה מהחלטתו של כב' השופט נדל, שכן את הטענה בדבר תשלום כפול, ניתן היה להעלות בהליכי ההוצאה לפועל.
בכל זאת סבורה הנני כי אין מניעה מלדון בעניין זה ולהכריע בו וזאת ממספר טעמים: הראשון, ההכרעה בשאלת קיומה של גביית יתר נדרש לצורך קביעת קיומו של נזק לתובע, וחובה לדון בנושא זה לצורך ההכרעה הן בעילת התרמית והן בעילת הרשלנות. לכן, אין בדיון בעניין זה משום שינוי החלטת כב' השופט נדל;
טעם שני הינו שממילא, בגדר הראיות, נשמעו ראיות בעניין הגבייה הכפולה, הצדדים אף טענו בסיכומיהם בנושא ולכן לא תקופח הגנת הנתבע 2, אף אם תשונה החלטת כב' השופט נדל.
לפיכך, הנני קובעת כי בגדר הכרעה זו יש מקום לדון ולהכריע בשאלה, האם שילם התובע תשלום כפל לנתבעת 1, דהיינו האם נגבו מהתובע בתיק ההוצאה לפועל סכומים שכבר נגבו ממנו על-ידי הנתבעת 1.

11. האם הוכיח התובע כי הגבייה בהליכי ההוצאה לפועל הייתה גביה כפולה ?

התובע הוכיח בראיותיו, כי פרע עשרה שיקים מתוך שניים עשר, שמסר לנתבעת 1 [ראה נספח ב' לתצהיר עדות ראשית של התובע]. התובע הודה כי שני שיקים נוספים [החמישי והשמיני] לא כובדו על-ידי הבנק. לטענתו, בכל זאת שילם את תמורתם במזומן, לידי אדם בשם אוסבלדו, מטעם הנתבעת 1. התובע לא הציג אסמכתא כלשהי לתשלום זה ולכן לא הוכיח כראוי טענתו לגבי פרעון שני שיקים נוספים אלה. אין זה סביר שאדם יפרע במזומן חוב על-פי שיקים, לא יקבל את השיקים ואף לא יתעד את הפירעון בכל דרך, ומכל מקום, ככל שאדם נוהג כך הרי מוותר הוא בזאת על האפשרות להוכיח פרעון.

לפיכך, הנני קובעת שהתובע פרע לנתבעת עשרה שיקים, כל אחד על סך -.165 ש"ח. לפיכך, לא היה חייב התובע לשלב בגדר הליכי ההוצאה לפועל חובות העולים על יתרת החוב בגין שני שיקים בלבד, וככל ששילם יותר, היה בכך תשלום כפול. החוב שנאכף בהוצאה לפועל על-פי השטר הינו בגין יתרת חוב על-פי שמונה שיקים. החוב הנכון הינו חוב בגין קרן של שני שיקים, כל אחד בסך 165 ₪, דהיינו רבע מהחוב נשוא תיק ההוצאה לפועל.
חוב זה עמד ביום 14.1.98 (מועד ביצוע התשלום הראשון ששילם התובע בתיק ההוצאה לפועל), כשהוא נושא ריבית חוקית כקבוע בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 בתוספת הוצאות יחסיות בגין הליכי הגבייה, עמד על סך של 1,193 ₪ (רבע מסכום החוב בתיק ההוצאה לפועל באותו מועד כמפורט בתדפיס ההוצאה לפועל אשר צורף לתצהיר הנתבע, שעמד אז על סך 4772 ש"ח).
מהתובע, נגבה, כאמור לעיל, כבר באותו יום סך 1,177.50 ₪ ולפיכך החוב האמיתי כוסה כמעט במלואו כבר באותו מועד (להןציא 15.5 ₪).
ביום 1.4.98 נגבה ההתובע סכום נוסף של 3,590.47 ₪. על מנת להמנע מחישוב מורכב (שאיש מהצדדים לא ביצע בגדר סיכומיו) אניח כי יתרת החוב בשלב זה לא עלתה על סך 20 ₪, ולפיכך ניתן לקבוע כי מתוך הסכם ששולם סך 3,570 ₪ נגבו מהתובע בגביית יתר.

12. האם הנתבע 2 התחייב לסגור את תיק ההוצאה לפועל, והאם גבית כספי התובע מהווה מעשה הונאה ותרמית בנסיבות אלה?

התובע טוען, כי בשנת 1997 נפגש עם הנתבע במשרדו שבתל-אביב בנוכחות שני אנשים נוספים ובפגישה זו, לאחר שהציג בפני
הנתבע תדפיסים מחשבון הבנק שלו המראים כי השיקים שניתנו תמורת ההלוואה נפרעו, הבטיח הנתבע לבטל את העיקול אשר הוטל על משכורתו וכן שיסגור את תיק ההוצאה לפועל.

הנתבע 2 טען בעדותו הראשית, בחקירתו הנגדית ובסיכומיו כי מעולם התובע לא היה במשרדו ואף מעולם לא נפגשו ולפיכך לא היה כל סיכום ביניהם כי תיק ההוצאה לפועל ייסגר.

ב"כ התובע טוען כי יש לקבל את עדותו של התובע היות שעל-פי סעיף 13 לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג - 1993 (להלן: "החוק") ניתן להסתפק בעדות שבעל פה של התובע לקיומה של הפגישה.

סעיף 13 לחוק קובע:
"על אף האמור בכל דין, רשאי בית המשפט בהליכים לפי סעיף 9 לקבל כראיה עדות בעל-פה."

סעיף 9 לחוק שכותרתו היא: "ביטול או שינוי תנאי בבית משפט" דן בכל הנוגע לסעיף 13 לחוק, לחוזה הלוואה שבין צדדים, התנאים הקבועים בו, וחובות הגילוי השונות בקשר לחוזה זה.

לפיכך, ודאי אין רלבנטיות להקלה בדיני הראיות שבחוק לענייננו: הפגישה אשר מבוקש להוכיחה, התרחשה בין התובע לנתבע אשר כלל איננו צד לחוזה ההלוואה ולא היה נוכח בעת כריתתו, כמו כן ההבטחה שנטען כי הובטחה בפגישה זאת איננה נובעת ישירות מחוזה ההלוואה.
זאת ועוד, התובע לא נזקק כלל להוראת החוק על מנת להוכיח את הפגישה בעדות בעל פה. מדובר בהסכמה מאוחרת שאיננה שינוי תנאים אלה הסכמה על הפסקת הליכי הגביה ואין דין המחייב עריכתה בכתב דווקא.
אולם, גם כאשר אין מניעה לקבל כראיה עדות בעל פה, ודאי אין חובה לקבל כל עדות בעל פה כראיה לאמיתות הנטען בה, ולכן יש לבחון בענייננו האם די בעדות התובע, כפי שנשמעה, בכדי להרים את נטל ההוכחה לקיומה של פגישה בינו לנתבע 2 ולהסכמות שהיו בה.

התובע בחקירתו הנגדית לא ידע לנקוב בתאריך אשר נערכה הפגישה הנטענת ועדותו בעניינה - מקומה ונסיבותיה הייתה לקונית ובלתי משכנעת. התובע לא הציג כל מסמך בכתב אשר יכול ללמדנו כי אכן נערכה פגישה שכזאת או שנתנו בה ההבטחות שהינו טוען להן. אמנם אין חובה ראייתית להוכיח ההסכמות בכתב אך כאשר טורח אדם ומגיע מאילת לתל אביב כדי להביא לסגירת התיק, סביר כי יהיה תיעוד כלשהו אודות הפגישה וההסכמות בה. התובע אף לא הציג כרטיס טיסה להוכחת טיסתו לתל אביב במועד המשוער של הפגישה.
בנסיבות אלה, לא ראיתי מקום להעדיף את עדות התובע על זו של נתבע 2 והנני קובעת כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה, כי אכן התקיימה פגישה בינו לבין הנתבע ולפיכך לא הוכיח כי הנתבע 2 התחייב בפני
ו שתיק ההוצאה לפועל ייסגר.

נוכח מסקנתי זו, יש לדחות את התביעה ככל שעילתה מעשי מרמה בגין המשך נקיטה בהליכים למרות התחייבות שלא לעשות כן.

13. האם הנתבע 2 גרם לגביית היתר ברשלנות. האם הנתבע 2 חב חובת זהירות מושגית וקונקרטית בנסיבות העניין כלפי התובע? האם ידע הנתבע 2 או היה עליו לדעת כי בתיק ההוצאה לפועל נוהלו הליכים לגבייתו של חוב שכבר שולם ?

הנתבע 2 קיבל לידיו שטר חוב והוראה מהנתבעת 1 לצורך פתיחת תיק הוצאה לפועל על סכום השווה ליתרת התשלומים החל מהתשלום החמישי כולל, סכום שהיה שווה ערך לסך של -.1,320 ש"ח. בד בבד המשיכה נתבעת 1 לפרוע את יתרת השיקים, מהשיק השישי והלאה [למעט השיק השמיני שחולל כאמור].

התובע לא טוען עוד כי עצם הנקיטה בהליכי ההוצאה לפועל על ידי נתבע 2 הינה מעשה רשלנות, נוכח כך שאין מחלוקת כי בעת שנפתח התיק אמנם לא כובד השיק החמישי והייתה לנתבע 1 הזכות לאכוף את יתרת החוב על פי השטר.
התובע טוען, כי היה על הנתבע 2 להיות מודע לגביית השיקים על-ידי הנתבעת וכי חייב הוא כלפיו בחובת זהירות וכי משנקט בהליכי ההוצאה לפועל הפר חובתו זו כלפיו.
הנתבע טוען, להעדר חובת זהירות לנקיטה באמצעי זהירות מספיקים. טוען הוא, כי פעל על-פי הנחית מרשתו וכי לא ידע ולא היתה עליו חובה לדעת שמרשתו ממשיכה לגבות כספים מהתובע וכי כל אשר ידע הוא כי הינו נדרש לאכוף את השטר.

חובת זהירות מושגית
13.1 פסק הדין המנחה בשאלת הקרבה הנזיקית שבין עורך דין לצד שכנגד הנו ע"א 37/86 משה לוי נ' שרמן, פד"י מד[4] עמוד 446. ב

פסק דין
זה נקבע, כי על עורך דין המייצג צד פלוני חלה חובת זהירות כלפי הצד האחר, חובה אשר מתגברת כאשר מדובר בצד אחר אשר איננו מיוצג כלל. חובה זו איננה נגזרת מחובת הלקוח כלפי הצד הבלתי מיוצג, אלא עומדת על רגליה שלה, משום מעמדם השונה של עו"ד והלקוח ועל כן עשוי עו"ד לחוב בחובות של גילוי, אזהרה וחובות אחרות הנובעות ממעמדו המיוחד כעו"ד, שלקוחו אינו חייב בהם.

מכך יוצא כי קיימת חובת זהירות מושגית של הנתבע 2 כלפי התובע חובה מוגברת נוכח כך שהנתבע לא היה מיוצג הנתבע על-ידי עו"ד.

יש לבחון לפיכך, האם חובת זהירות זו יורדת עד לפרטיו של העניין שבפני
, דהינו האם הנתבע חב חובת זהירות קונקרטית בנסיבות העניין כלפי התובע.
חובת הזהירות הקונקרטית והפרתה
13.2 החלתה של חובת הזהירות הכללית על יחסי עורך דין והצד שכנגד בגדר הליכי הוצאה לפועל איננה פשוטה. בנוקטו בהליכי הוצאה לפועל מייצג עורך-הדין באופן מובהק את האינטרס של מרשו, הנושה, ובמקרה של סכסוך וניגודי אינטרסים ברורים כבר נפסק שמצפים מעורך דין להעדיף את אינטרס מרשו על פני טובת הצד שכנגד, ולכן כאשר לטובת הגשמה חוקית של אינטרס של מרשו, נגרם נזק לצד שכנגד, לא תוטל על עורך הדין אחריות לנזק זה [ע"א (ת"א) 4223/98 אלמור יבוא ושיווק בע"מ נ' יוסף, תקדין עליון 200(4) עמ' 1098].
יש, אפוא, לבחון את מעשיו של הנתבע 2 ולהחליט באם בנסיבות העניין, נוכח ציפיות הצדדים ואף על-פי שיקולי מדיניות קמה לנתבע 2 חובה כלפי התובע והאם הפר חובה זו.

נסיבות העניין כאן הן: כאשר נפתח תיק ההוצאה לפועל, במאי 1990, עמד הוא על יתרת חוב נכונה, אלא שבמהלך שנת 1990 נפרעו עוד שיקים רבים, כך שבראשית 1991 עמד החוב הנכון על סך של -.330 ש"ח קרן וההפרשים וההוצאות המתחייבים. פירעון החוב לא עודכן בתיק ההוצאה לפועל, ולמעשה לא הייתה אז כל פעילות בתיק ההוצאה לפועל נוכח אי איתור התובע. כתובתו של התובע אותרה רק ב - 1997, ואז חידש כלפיו הנתבע 2 את ההליכים, תוך הטלת עיקולים ומימושם.

ההתנהגות הרשלנית הרלבנטית, הנטענת בשים לב לאמור לעיל, הינה המשך הנקיטה בהליכי הוצאה לפועל שנים לאחר ששולם רוב החוב, ללא עדכון לשכת ההוצאה לפועל בתשלום לזוכה, דבר שגרם לגביה כפולה וכמובן לטורח ועגמת הנפש הקשורים בהיותו של אדם חייב תיק הוצאה לפועל.

ההכרעה בטענת הרשלנות כאן, מחייבת קביעתו של רף הנורמה להתנהגותו הסבירה של עורך-דין המנהל הליכי גבייה בהוצאה לפועל.

הנתבע 2 טוען כי לא עודכן על-ידי הנתבעת 1 עובר לפעילות זו אודות הפירעון. לא טען הוא, כי היה הוא בקשר כלשהו עם נציגיה בשנת 1997, עובר לחידוש הליכי ההוצאה לפועל נגד התובע, וממילא מגלה בכך כי לא ביקש להתעדכן אז במצב הגבייה ואף לא טען כי עדכן את הנתבעת 1 לגבי פעולות הגביה והצלחתן.
הנתבע 1 אמנם טען בחקירתו הנגדית כי איפוס התיק לאחר הגבייה מהתובע נעשה על דעת מרשתו (עמוד 17 לפרוטוקול רישא), אך ניכר היה מהתשובה כי פעולותיו של הנתבע 1 היו על דעתו ולפי הבנתו את חוק הסדרת הלוואות חוץ משפטיות, ולכן עדות הנתבע 1 חסרה התייחסות לקיומו של קשר סביר כלשהו בין הנתבע 2 לנתבעת 1 במהלך פעולות הגבייה.

סבורה הנני כי, כרגיל, על עורך דין הנוקט בהליכי הוצאה לפועל חובה להתעדכן אצל לקוחו, קודם לפתיחת התיק, אודות מצב החוב בתיק על מנת שההליך ישקף את מצב החוב האמיתי. עורך הדין איננו חייב לערוך בדיקה עצמאית בעניין זה כל עוד אין לו ידיעה לגבי פרעון בפועל. עורך הדין אף איננו חייב לקיים, כרגיל, במהלך תקופת הגבייה קשר מתמיד עם לקוחו לבירור מצב החוב. עורך הדין רשאי לצפות כי ככל שההליך איננו תקין מכל סיבה, או ככל שכבר היה פרעון, יגיב על כך הצד שכנגד ויוכיח טענותיו.

אולם, בענייננו שאני.
הנתבע 2 לא הכחיש כי הכיר את עיסוקה של הנתבעת 1 במתן הלוואות בשוק האפור. יש לייחס לנתבע 2, אשר הגיש לפרעון עבור מרשתו שטר חוב, רק על חלק מסכומו, שטר הנוקב בריבית שהוא עצמו כינה "ריבית נוראית" כי ידע שהשטר הינו שטר לביטחון בגין עיסקת יסוד של הלוואה שודאי נקבעו במסגרתה דרכי פירעון שאינם רק באמצעות השטר. כן ידע הנתבע 2 כי חלפו כשש או שבע שנים מאז עודכן לאחרונה על-ידי לקוחתו - נתבעת 1 בדבר מצב חוב הנתבע.

בנסיבות אלה, הנני סבורה כי הייתה על הנתבע 2 החובה ליזום בדיקה עם הנתבעת 1 לגבי מצב הגבייה בעסקת היסוד, ואף לבדוק שאלת קיומם של אמצעי אכיפה נוספים אצל הנתבעת 1 ומימושם, קודם להמשך הנקיטה בהליכי ההוצאה לפועל נגד התובע.

עורך דין ודאי מודע להשפעות חלוף הזמן על זכויות משפטיות, מצבים משפטיים ויכולת הוכחתם. משעברו שש או שבע שנים מאז החל בהליכי הוצאה לפועל, במצב בו היו ללקוח האפשרויות לגבות חובות, היה על הנתבע 2 לדעת, באם לא ידע, כי קיימת אפשרות שהחוב בינתיים נגבה ושאולי אף יתקשה התובע להוכיח זאת, ולכן, חייב היה בפעולות בדיקה אלמנטריות קודם להפעלת הליכי מימוש נגד התובע. לו פעל לברר את מצב הגבייה מהתובע, כפי שחייב היה, היה ודאי מגלה כי החוב כבר נגבה ברובו מהתובע.

הנתבע 2 לא ברר את מצב החוב לכן לא נקט באמצעי זהירות אלמנטרי למניעת נזק לתובע ולכן הפר את חובת הזהירות כלפיו.
לו פעל כמתחייב, וודאי היה למד אודות הגבייה, ולכן יש לראותו כמי שחייב היה לדעת אודותיה והתרשל כאשר נקט בהליכים במצב זה.

בנסיבות אלה, הוכחה חבותו של הנתבע 2 לנזקו של התובע, נזק שהינו בראש ובראשונה כפל התשלום. לפיכך הנני קובעת בזאת כי על הנתבע לפצות את התובע בגין הנזק שאירע כתוצאה מרשלנותו.

רשלנות תורמת
13.3 עם זאת, סבורני, כי גם על התובע מוטלת רשלנות תורמת בגין הנזק שאירע. הנתבע טען כי נזקי התובע אירעו בגין רשלנותו, ואף הונחה התשתית הראייתית שיש בה כדי להצביע על התרשלותו של התובע ולכן מצאתי לנכון לפסוק אף בשאלת רשלנותו התורמת.

התובע שקט על שמריו במשך שנים רבות, ולא עדכן כתובתו לא אצל הנתבעת 1 (למרות שהדבר מתחייב מהסכם ההלוואה) ולא במשרד הפנים, שם עודכנה כתובתו, אלא רק בשנת 1997.
גם לאחר שהומצאה לו האזהרה בדבר הליכי ההוצאה לפועל שננקטו נגדו, לא הגיש התנגדות לביצוע השטר, וכן לא טען טענת "פרעתי", הליכים שאם היה נוקט היה בהם להביא לבירור עניינו, ויש להניח כי היו מונעים, או לפחות מקטינים, הנזק שנגרם לו.

רשלנות זו של התובע, שמי כמוהו ממונה על דאגה לענייניו, עולה, להבנתי על זו של הנתבע, והנני קובעת כי אחראי הוא לנזקיו בתרומה של 70%.

נזקיו של התובע
14. התשלום הכפול אשר הוכח כאמור בסעיף 10 לעיל, הינו נזק, אף בנוסף לו טוען התובע לנזקים נוספים:

14.1 התובע טוען, כי פרעון השיקים לנתבע 1 הוא נזק. אין לקבל טענה זו. התובע ודאי חייב היה לשלם פעם אחת את חובו, ואם הכרנו בגביה שבהוצאה לפועל כנזק, אזי תשלם השיקים הינו חובה ואינו מהווה נזק כלשהו.

14.2 התובע טוען להוצאות ולעגמת נפש בסך כולל של -.10,000 ש"ח. התובע לא הוכיח הוצאות מיוחדות כלשהן. על תובע להוכיח נזק מיוחד כמפורש ובמסמכים ומשלא עשה כן יש לדחות תביעתו.
לעניין נזק כללי של עגמת נפש, מוכנה אני להניח כי הליכי ההוצאה לפועל גרמו לו לעגמת נפש רבה, אך משהוכח כי אלה ננקטו מלכתחילה כדין וכי בגין חלק מהחוב ודאי היה רשאי הנתבע להמשיכם.
הנני מעריכה את תוספת עוגמת הנפש, הטרחה והטרדה שנגרמו לו בגין נקיטה בהליכי הוצאה לפועל שלא על פי זכות, בסך 2,500 ש"ח.

לפיכך שוכנעתי כי נזקו של התובע הינו סך כולל של 3,570 ש"ח בגין התשלום הכפול, נכון ליום 1.4.98 אשר יש להוסיף לו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו יום וכן סך 2,500 ש"ח נכון ליום מתן פסק הדין.

על הנתבע לשלם לתובע 30% מנזק זה.
סיכום
15. קבלתי טענת התובע על פיה נאלץ לשלם בהליכי הוצאה לפועל שניהלה נגדו נתבעת 1 באמצעות נתבע 2 תשלומים שכבר פרע.
דחיתי התביעה ככל שנסמכה על מעשי תרמית והפרת התחייבות הנתבע 2 לסגירת תיק ההוצאה לפועל.
קיבלתי התביעה בעילת הרשלנות וקבעתי כי הנתבע 2 התרשל כלפי התובע, בהפרת חובת זהירות שחב כלפיו, כאשר נמנע מלהתעדכן אצל הנתבעת 1 בהליכי הגביה שגבתה מהתובע קודם שנקט בהליכים נגדו, כשבע שנים לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל.
קבעתי כי לתובע תרומת רשלנות בשיעור 70%.
קבעתי כי נזקו המוכח של התובע הינו התשלום הכפול וכן טירחה ועוגמת נפש.

לפיכך, הנני מחייבת את הנתבע 2 לשלם לתובע את הסכומים שפורטו בסיפא לסעיף 13 לפסק הדין. חיובו בתשלום סכומים אלה הינו ביחד ולחוד עם החיובים שהושתו על הנתבעת 1.

כן ישא הנתבע 2 בהוצאות התביעה ובשכ"ט ב"כ התובע בסך- 4,000 ש"ח.

16. מתנצלת הנני בפני
הצדדים על האיחור במתן פסק זה.
ניתן היום, כ"ד באלול, תשס"ג (21 בספטמבר 2003), בהעדר הצדדים.

ד. בלטמן קדראי, שופטת
סגן נשיא
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

001681/01א 136 קרן שטרית








א בית משפט שלום 1681/01 יצחק נויפלד נ' סינימה קרדיט בע"מ (פורסם ב-ֽ 21/09/2003)