פסקי דין על שולמית משולם | פסקי דין על בית הדין הרבני הגדול | פסקי דין על בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו | פסקי דין על חיים יפת ואח' |

673/89 בג"צ     10/11/1991




בג"צ 673/89 שולמית משולם נ' בית הדין הרבני הגדול, בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו, חיים יפת ואח'




(פ"ד מה (5) 594)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"צ מס' 673/89
השופטים: כבוד הנשיא מ' שמגר
,
כבוד המשנה לנשיא מ' אלון
,
כבוד השופטת ש' נתניהו
העותרת: שולמית משולם

ע"י ב"כ עו"ד ד' כהן
נ ג ד

המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול

2. בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו

3. חיים יפת
4. תהילה סעיד
5. אריאל יפת
ע"י ב"כ עו"ד ר' קרת
, עו"ד י' שפירא



התנגדות לצו-על-תנאי מיום 11.8.89.
פ ס ק - ד י ן

הנשיא מ' שמגר
: 1. עתירה זו עניינה צו ירושה, אשר יצא מלפני בית הדין הרבני, בעניין עיזבונו של המנוח ציון יפת ז"ל.

העותרת טוענת, כי בית הדין הרבני נמנע ללא יסוד מן ההכרה בזכויותיה, שעלו מהוראותיו של סעיף 55 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, ועיקרו של דבר, כי הדיון בעניין זה היה מראשיתו מחוץ לגדר סמכותו של בית הדין הרבני.

מכאן הבקשה להצהיר על בטלות ההליכים בעניין צו הירושה, שהתנהלו לפני בית הדין הרבני, אשר לפיו הוכרו רק הזכויות בעיזבון של ילדיו של המנוח (המשיבים השלישי, הרביעי והחמישי).

2. עניינה של העותרת כבר היה לפני בית משפט זה בשתי הזדמנויות קודמות, היינו: היא איננה מעלה את עניינה לראשונה בשלב זה, בו תמו כבר ההליכים לפני בית הדין האזורי ולפני בית הדין הרבני הגדול
. היא פנתה לראשונה לבית משפט זה, כאשר טענתה המקדמית בדבר חוסר סמכותו של בית הדין הרבני נדחתה על ידי בית הדין, ולאחר מכן, שנית, כאשר בית הדין הרבני האזורי החליט אחרי דיון לגוף העניין כי אין ממש בטענתה שיש לה זכויות בעיזבון לפי סעיף 55 הנ"ל.

בשתי ההזדמנויות (בג"צ 89/86 ובג"צ 77/87) נאמר לעותרת בבית משפט זה, כי עליה למצות תחילה את ההליכים בבית הדין הרבני האזורי, ולאחר מכן בבית הדין הרבני הגדול
, במובן זה שתהיה לפני בית משפט זה תמונה בדבר עמדתו הסופית של בית הדין הדתי בעניין סמכותו. מכאן פנייתה אלינו בשלב הנוכחי.

3. המנוח ציון יפת ז"ל נפטר ביום 1.7.84. המנוח לא השאיר אחריו צוואה.

בניו של המנוח פנו לבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו
בבקשה למתן צו ירושה. הבנים הצהירו, כי הם היורשים היחידים וכי אין זולתם.

במועד שנקבע לדיון התייצב לפני בית הדין בא כוחה המלומד של העותרת וטען, כי יש לה מעמד כיורשת, לפי סעיף 55 לחוק הירושה, וכי היא איננה מסכימה לסמכותו של בית הדין היא גם ביקשה את ביטולו של הדיון לפני בית הדין.

אין צורך לפרט כאן את כל ההליכים שנתקיימו לפני בית הדין הרבני, ודי אם נסכם ונאמר, כי בית הדין הדתי דחה את בקשת המבקשת להימנע מהמשך הדיון. לדעת בית הדין הרבני האזורי, לא היה יסוד עובדתי לבקשה. לפי האמור בהחלטתו, הטענות המשפטיות, שהועלו על ידי בא כוחה המלומד של העותרת, אין להן מקום בשלב הדיוני האמור, והוא יוכל להעלות טענותיו בשלב הסיכומים. על כן החליט בית הדין להמשיך בדיון בבקשה למתן צו ירושה ולכרוך בכך את הדיון בהתנגדותה של העותרת.

בפסק דינו התייחס בית הדין לטענות העובדתיות, הסבות על השאלה אם העותרת הייתה בעלת מעמד לפי סעיף 55 הנ"ל או אם לאו, כפי שטענו בניו של המנוח. בית הדין דחה את הטענה בדבר היעדר סמכות וציין, כי-

"בית הדין יונק את סמכותו מבקשת המבקשים שהינם ילדיו של המנוח – ועל זה אין חולק – והם הקנו את הסמכות לבית הדין לדון בבקשה, עם הגשת הבקשה, ומאחר והדבר נוגע לשאלת הסמכות של בית הדין – אין ספק שלבית הדין נתונה הסמכות לפרש את החוק בעניין הנוגע לשאלת סמכותו. כמובן, זכותו שלא אדם הרואה עצמו כצד לעניין וכנפגע מהגשת הבקשה – להגיש התנגדותו לבית הדין, ואמנם בית הדין מזמין מתנגדים אם ישנם כאלה – באמצעות פרסום בעיתון. במקרה שלפנינו הגישה המבקשת את התנגדותה לבקשה בטענה שהיא צד לעניין כידועה בציבור של המנוח; אולם, בהגשת התנגדות ובהעלאת טענה זו בלבד, אין כדי להוציא עניין מסמכותו של בית הדין שהוקנתה לו על ידי יורשים וודאיים, המבקשים מבית הדין ליתן צו ירושה.

על בית הדין ורק על בית הדין, לדון בהתנגדות ולפסוק אם לקבלה או לדחותה... לא יעלה על הדעת שעם הגשת התנגדות בלבד, ללא בירור ההתנגדות והחלטה בה, שבית הדין יסלק את עצמו מלדון בבקשה בגלל ההתנגדות אם לגוף העניין, אם לחוסר סמכות וכו'".

סברת בית הדין הייתה, איפוא, שהוא קונה סמכות לדון בעניין, על אתר, על ידי פנייתו אליו של אחד או אחדים, הרואים עצמם כצדדים הנוגעים לעניין; אי הבעת הסכמה בכתב מצד אנשים נוספים, שהם, לטענתם, גם כן צד הנוגע לעניין, אין בה כבר כדי להוסיף או לגרוע לעניין סמכותו של בית הדין לדון בעניין, והוא המברר וקובע, אם צד לעניין הוא אכן כזה.

לפי דברי בית הדין, קמה סמכותו המלאה עם הגשת בקשת ילדי המנוח, וכל צד נוסף לעניין, שחולק על קיום הדיון בפני
בית הדין הדתי, צריך להגיש התנגדות; אפשר להעיר על אתר, שאין בכך תיאור נכון של המצב המשפטי, כי הסכמה של חלק מבעלי הדבר עדיין איננה מייתרת את הצורך בהסכמה בכתב של כל היתר, וכל עוד אין הסכמה כאמור, לא קנה בית הדין סמכות.

בית הדין ראה עצמו איפוא מוסמך לקבוע, כי העותרת איננה נחשבת לבעלת זכויות לצורך סעיף 55 לחוק הנ"ל. לצורך זה ניתח בהרחבה את סעיף 55 לחוק הירושה ובחן את העובדות. במסגרת זו התייחס במיוחד ובפרוטרוט לראיות בדבר מערכת היחסים שנתקיימה בין המנוח לבין העותרת, שלל קיומו של קשר עמוק בין השניים, וציין, בין היתר, כי אילו היה הקשר ביניהם כה עמוק, כפי שנטען על ידי העותרת, היה המנוח משאיר צוואה, שבה יבטיח את העותרת, ולא היה מותיר אותה במצב מעורפל ובלתי ברור.

4. הערעור לבית הדין הרבני הגדול
נדחה. בית הדין הרבני הגדול
הגיע לכלל מסקנה, כי בית הדין הרבני האזורי צדק, כאשר קבע, כי בסמכותו לדון בעניין ולברר, אם העותרת היא בכלל צד לדיון יחד עם היורשים אשר בית הדין כינה אותם "וודאיים".

כדברי בית הדין, דומה הדבר לכך שאדם בא וטוען, כי הוא בנו של המנוח וכי אינו מקבל עליו את סמכות בית הדין, אך שאר היורשים מכחישים דבריו וטוענים, כי אינו בנו של המנוח. במקרה כאמור, ודאי הוא, לדעת בית הדין הרבני הגדול
, כי בסמכות בית הדין לשמוע טענותיו של המתנגד והוכחותיהם של היורשים כדי לקבוע, אם המתנגד הוא אכן בנו של המוריש או סתם טרדן. לכן, יכול היה בית הדין לקבוע מימצאים עובדתיים בדבר מעמדה של העותרת, וזכותה להביע התנגדות לסמכותו של בית הדין הייתה קמה לה רק לו נקבע על ידי בית הדין שהיא אכן הייתה ידועה בציבור של המנוח.

מכאן, כאמור, דחיית הערעור.
5. עתירה זו בדין יסודה.

סעיף 55 לחוק הירושה קובע, כי איש ואישה, החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על פי דין, אילו היו נשואים זה לזה, והוא - כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה, שהשאיר המוריש.

הנה כי כן, עולה מן ההוראה אשר בסעיף 55 הנ"ל, כי המחוקק ראה להעניק למי שמכונה בחקיקה שלנו בדרך כלל בשם "ידוע בציבור" או "ידועה בציבור", הממלא גם אחרי התנאים הקבועים בסעיף הנ"ל, אותן זכויות בעיזבון אשר היו קמות למי שהייתה נשואה לאדם שנפטר.

כאן המקום להדגיש, למען הדיוק, כי סעיף 55 איננו נוקט לשון "ידועה בציבור", ואפשר גם להצביע על הבחנה בין מי שחלה עליו ההוראה שבסעיף 55 לבין ידוע או ידועה בציבור לצורכי חוקים אחרים: לצורך סעיף 55 אין חשיבות לכך אם בני הזוג היו "ידועים בציבור" כמי שחיים בצוותא; הקובע לעניין זה הוא קיום חיי משפחה במשק בית משותף, היינו היחס העובדתי והנפשי של בני הזוג ביניהם לבין עצמם הוא המכריע, ולא אמונותיהם ודעותיהם של בני הסביבה. מאידך גיסא, אין הזכות לפי סעיף 55 מתגבשת, אלא אם בן הזוג לא היה נשוי לאחר; תנאי כאמור אינו נדרש בדרך כלל לגבי "ידועה בציבור", לפי החוקים שיצרו מושג זה (ראה דברי השופט ברנזון בע"א 621/69 נסיס נ' יוסטר, פ"ד כד (1) 617, בעמ' 619, וע"א 79/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' שוקרן וערעור שכנגד, פ"ד לט (2) 690, בעמ' 693).

6. המחוקק כלל את ההוראה בה אנו דנים בפרק השלישי לחוק הנ"ל, הדן בירושה על פי צוואה, וכינה הוראה זו בכותרת השוליים "מעין צוואה". הוא יוצר בכך חזקה, אשר מתגבשת לאור קיום חיי המשפחה ומשק הבית המשותפים של איש ואישה שאינם נשואים זה לזה ואינם נשואים לאדם אחר; משמע, הפועל היוצא הנובע מן השילוב של הוראותיו של סעיף 55 לתוך נושאי הצוואה שבחוק הוא, כי מערכת העובדות האמורה, המשורטטת בהוראותיו של סעיף 55, מולידה מעין צוואה שיסודה בחוק.

אגב, אופיו המתואר של סעיף 55 שולל את ההיגיון של אחד מן הטעמים שהועלו על ידי בית הדין הרבני; זה האחרון ציין, כי לו היה המנוח ורואה בעותרת ידועה בציבור, היה מותיר צוואה בה היה מפרט זכויותיה, באי עריכתה של צוואה ראה בית הדין חיזוק למסקנתו, שהעותרת איננה ידועה בציבור.

לדידי, אין ללמוד מאומה מאי הותרת צוואה, כי נקודת המוצא של המחוקק הייתה, שזכויותיה של מי שסעיף 55 חל עליה אינן צריכות להיות מותנות בעריכתה של צוואה, מאחר שהן קמות ועולות מכוח התחליף החקיקתי שנוצר בסעיף 55 הנ"ל. מכאן הכינוי "מעין צוואה", אשר היה, ככל הנראה, פרי המסקנה, שבנסיבות הנוצרות בין מי שמקיימת את תנאי הסעיף לבין האדם עמו היא חיה, קשה לעתים לבטא מראש, לפני הפטירה, במסמך כתוב, את הסדרי ההורשה, ועל כן אך צודק יהיה, אם המחוקק יפתור את הבעיות הנוצרות, מראש, על ידי קביעת הסדר שיסודו בחוק החרות.

בע"א 818/75 עזבון ברוניסלבה בורגר ואח'
נ' מרגלית, פ"ד ל (2) 552, בעמ' 554, נאמר בהקשר זה:

"העובדה שסעיף 55 הוא אמנם דין מדיני הצוואה, כפי שמקומו בחוק אמנם מצביע, אינה נובעת אלא מן החזקה אשר בה מעמיד המחוקק את המנוח, שכשם שרצה ביקרו של בן זוגו החי עמו בחייו ועד יום מותו, כן רוצה הוא ביקרו לאחר מותו. זאת היא חזקה בגזירת המחוקק, ואין אחריה ולא כלום. משנקבע כעובדה שאמנם חיו המנוח ובן זוגו חיי משפחה בצוותא וניהלו משק בית משותף כאמור בסעיף 55, כי אז נובעת מן העובדות האלה בלבד, ללא כל צורך בראיות נוספות, זכותו של בן הזוג האמורה בסעיף 55; ואין נפקא מינה לענין זכותו זו, אם נתכוון או לא נתכוון המנוח להורישו".

מאחר שאין מדובר על ציווי מפורש אלא רק על ציווי משתמע, כינה זאת המחוקק בשם "מעין" צוואה. מכאן גם מדוע יש בכוחה של הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, הכלולה בצוואה מן הסוגים הקבועים בסעיף 18 עד 25 לחוק הנ"ל, כדי לגבור על מה שמכונה "מעין צוואה".

7. בית המשפט, המוסמך לדון בכל נושא הקשור לחוק הירושה, הוא, לפי סעיף 151 לחוק הנ"ל, בית המשפט המחוזי. הוא בעל הסמכות בכל ענייני ירושה, ולגביו אינה דרושה הסכמה.

כלשונו של סעיף 153, המפרט מי הצדדים לדיון, הרי בכל עניין המסור לפי החוק הנ"ל לבית המשפט, רשאי לפנות אליו "כל מי שמעוניין בדבר".

אולם סמכותו הכללית הנ"ל של בית המשפט המחוזי איננה שוללת באופן החלטי את הבחירה מדעת בהתדיינות לפני בתי הדין הדתיים, אך סמכותם של אלה מוגבלת מכוח הוראותיו של החוק.

לפי האמור בסעיף 155(א) לחוק, הרי על אף האמור בסעיף 151 (א) הנ"ל, מוסמך בית הדין הדתי, שהיה לו שיפוט בענייני המעמד האישי של המוריש, לתת צו ירושה וצו קיום הצוואה ולקבוע זכויות למזונות מן העיזבון. אולם זאת, בתנאי שכל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו הסכמתם בכתב לכך. היווצרות סמכותו של בית הדין הדתי היא איפוא מסויגת ומותנית במתן הסכמה מראש.
סמכותו של בית הדין איננה נוצרת עקב הסכמתם של מקצתם של הנוגעים בדבר, ומי שנוגע בדבר גם אינו חייב להביע התנגדות מפורשת לסמכותו של בית הדין כדי לשלול סמכותו. לאור לשון החוק, דרושה הסכמה פוזיטיבית לשם הקניית סמכות לבית הדין הדתי, היינו די בכך שנובע בדבר לא הביע הסכמה בכתב, כדי שהסמכות של בית הדין הדתי לא תקום ולא תתגבש כלל. ייתכנו, כמובן, מצבים, בהם אין כל הנוגעים בדבר ידועים בשלב בו נערכת הפנייה לבית הדין, ולכאורה נמצאים לפני בית הדין כל הנוגעים בדבר; במקרה כאמור, יוכל בית הדין לפעול על פי הסמכות הנחזית הלכאורית, הנובעת מהסכמתם בכתב של כל אלה שהם אותה שעה לכאורה כל הנוגעים בדבר. אולם די בכך, למשל, שבבקשה יפורטו שמות של אנשים נוספים שעשויים לרשת ושלא ביטאו הסכמתם לסמכות השיפוט בכתובים, או כי יפנו לבית הדין, בעקבות התובענה המקורית, אנשים נוספים הטוענים לקיום עניין בעיזבון אף כי מעמדם נתון במחלוקת, כדי שסמכותו של בית הדין לא תתגבש כלל, מעיקרה, כל עוד אין בידיו הסכמה בכתב מידי כל אחד ואחד מאלו.

אין צריך לומר, שמבנה פרשני זה עולה במלואו מן המטרה החקיקתית של סעיף 155(ב): הסמכות של בית המשפט המחוזי היא כללית וחובקת כול; הסמכות של בית הדין קמה רק כבחירה חלופית מדעת ומרצון של כל הנוגעים בדבר, ובהיעדר ההסכמה הכללית, נותר העניין בתחומו של בית המשפט המחוזי ולא יוצא כלל מתחומו. ההסכמה מראש בכתב דרושה איפוא כדי להוציא את העניין מסמכותו של בית המשפט המחוזי, וכל עוד לא ניתנה הסכמה בכתב של כולם, יש בדיון בבית הדין הדתי, להלכה ולמעשה, משום שלילת כוחו וסמכותו של בית המשפט המחוזי, ולכך לא הוסמך בית הדין הדתי על ידי המחוקק. זאת ועוד, אי הסכמה לסמכותו של בית הדין הדתי איננה מותירה את העניין ללא פתרון משפטי: הפנייה לבית המשפט המחוזי אפשרית בכל הנסיבות, ללא הסכמה מיוחדת.

8. חוק הירושה איננו מפרט, מי הוא "צד הנוגע בדבר", כאמור בסעיף 155(א). ביטוי זה מובא במספר מקומות בחוק, וביניהם גם בסעיף 155(ב); כפי שמסתבר, גם לא נקט המחוקק שיטת ניסוח אחידה. כך השתמש בסעיף 155(ג) בביטוי "הצדדים" בלי התוספת "הנוגעים בדבר", ובסעיף 153 הנ"ל, הנושא את כותרת השוליים "הצדדים לדיון" והמתייחס לבית המשפט המחוזי, נקט לשון "מי שמעונין בדבר" (ביטוי זה, היינו "כל המעונין בדבר", מופיע, למשל, גם בסעיף 67 לחוק, הקובע מי רשאי להגיש התנגדות לצו ירושה או לצו קיום צוואה).

ההיסטוריה החקיקתית מצביעה על כך שבנקיטת הביטוי "מעונין בדבר" ביקשו לאמץ נוסח "כולל וגמיש" (הצעת חוק הירושה (משרד המשפטים, תשי"ב) 50 (הערה לסעיף 11 מן ההצעה)).

ביטוי למשמעות הגמישה ניתן בע"א 329/67 כהן-רייך נ' אייגר, פ"ד כב (1) 91. מקום בו נתפרש הביטוי "מעונין" לצורכי סעיף 92(ב) ולאור סעיף 7(ד) לחוק הירושה ככולל גם נושה (שם, בעמ' 94 מול אות השוליים א): בן זוגה של מורישה הוא, כמובן, גם בין הצדדים הנוגעים בדבר (בג"צ 171/68 חאנזאליס נ' ביה"ד של הכנסיה הפטריארכית היוונית-אורתודוכסית ואח'
, פ"ד כג (1) 260, בעמ' 270).

אינני סבור, שניתן ללמוד מן הנקיטה של שתי הנוסחאות הנ"ל, כי הייתה כוונה להבחין בין שני המושגים, היינו בין "צד הנוגע בדבר" לבין "צד המעונין בדבר". דעה דומה בדבר אי קיום שוני בין הנוסחאות הובעה על ידי פרופ' מ' זילברג בספרו המעמד האישי בישראל (מפעל השכפול, תשי"ח) 40.

9. המונח "צדדים הנוגעים בדבר" דומה להוראה אחרת, הקרובה במגמתה לסיפא של סעיף 155 (א) (המקנה לבית הדין הדתי סמכות רק אם כל הצדדים הנוגעים בדבר הסכימו לכך בכתב): סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, קובע, כי בדיני המעמד האישי של יהודים, אשר בהם אין לבית דין רבני שיפוט ייחודי, לפי החוק האמור, יהא לבית דין רבני שיפוט, לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך.

בבג"צ 86/55 דרעי נ' יו"ר ההוצל"פ, ירושלים ואח'
, פ"ד ט 1938, בעמ' 1942, ציין מ"מ הנשיא חשין, כי אפשר שתתעורר השאלה, אם הביטוי "הנוגעים בדבר" בסעיף 9 הנ"ל הוא בעל משמעות זהה לביטוי "צדדים למשפט" שהובא בסימן 53(2) לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922.

השאלה שנתעוררה נגעה למעמדו של קטין בהתדיינות בין ההורים בעניין משמורתו. בית המשפט דחה שם את התיזה, לפיה הקטין, נושא המחלוקת, איננו יכול להיות נוגע בדבר. בעקבות המסקנה, שמדובר בזכותו של קטין אשר מכוחה תובעים ההורים, ציין בית המשפט, כי קיומה של הזכות הופכת את הקטין לנוגע בדבר, ומכאן, כי לא ניתן לקיים דיון בעניין משמורתו, אלא בהסכמתו.

10. בית הדין הרבני, בשתי ערכאותיו, לא שלל זכותה של ידועה בציבור למנוע דיון לפני בית הדין הדתי, כאשר לא ניתנה לכך הסמכתה. אולם על פי הטעמים להחלטותיו הוא התנה לכך את התנאי המוקדם, לפיו עליו לקיים תחילה דיון מלא, תוך שמיעת ראיות, כדי להשתכנע שהמדובר "בנוגע בדבר", ורק אז ייווצר בשלב בו דרושה ההסכמה. משמע, כדי לקיים דיון בשאלה מיהו הנוגע בדבר, אין צורך בהסכמת הנוגע בדבר.

מבנה פרשני זה אינו מקובל עלי, כי יש בו, במידה רבה, כדי לרוקן הוראותיו של סעיף 155(א) מתוכנו.

המחוקק קבע, כי דרושה הסכמה בכתב, מראש, לדיון לפני בית הדין הדתי, השולל, להלכה ולמעשה, את סמכותו של בית המשפט המחוזי. כדי לקבוע מעמדה של העותרת כידועה בציבור, נטל לעצמו בית הדין הדתי סמכות לדון בטענה; קרי, הוא דן ללא הסכמתה בעניין מעמדה לצורכי הירושה, למרות שהמחוקק התנה כל דיון בעניינו של נוגע בדבר בהסכמה מפורשת בכתב. בכך נסתרה איפוא, מניה וביה, כוונת המחוקק.

במקרה שלפנינו מתחדדת הבעיה, כי אין מדובר על זכותו של קטין להתנגד לדיון בעניין משמורתו, אשר הוא לא נתן לו את הסכמתו. מדובר בנסיבות בהן יש, מניה וביה, קושי ביישום הדין, אשר לפיו דן בית הדין הדתי, כי עליו להתייחס למערכת נסיבות שהדין האמור איננו מכיר בה. הרי מבחינת הדין הדתי יש פסלות, הטבועה, מניה וביה, במערכת היחסים אשר על יסודה מבקשת העותרת הכרה בזכותה בעיזבון (דברי כבוד השופט קיזטר בע"א 4/66 פרץ נ' הלמוט, פ,ד כ (4) 337, בעמ' 351 מול אות השוליים א, וכן ע"א 563/65 יגר (פלינק) נ' פלביץ ואח'
, פ"ד כ (3) 244, בעמ' 250; ע"א 337/62 רוזנפלד נ' יעקובסון ואח'
, פ"ד יז 1009, בעמ' 1021; ראה גם פרופ' א' רוזן צבי, דיני משפחה בישראל בין קודש לחול (פפירוס, תש"ן) 83).

11. לשם הדגמת הבעיה הביא בית הדין הרבני הנכבד את הדוגמה של פלוני, המתייצב וטוען כי הוא בן נוסף של המנוח, אשר יתר היורשים כלל לא ידעו עליו או שהם מתכחשים לו. מערכת נסיבות זו אכן דומה, במידה רבה, למקרה שלפנינו, כי בשני המקרים דרוש בירור עובדתי, ולעתים גם בירור משפטי, כדי להכריע בזכותו של מי שטוען שהוא נוגע בדבר. אולם בירור כאמור איננו יכול להתקיים לפני בית דין, אשר עצם תחילתו של הדיון לפניו מותנית בהסכמה קודמת בכתב של כל נוגע בדבר.

יתרת מזאת, הפרשנות בדבר מעמדו המשפטי של הנוגע בדבר עלולה להיות שונה לפני בית הדין הדתי בהשוואה לזו שתעלה לפני בית המשפט המחוזי, ולעניין זה גם הבן, ולא רק הידועה בציבור, יכולים לשמש כדוגמה.

כאמור, יש כאן מעין תרתי דסתרי: מחד גיסא, מעניק המחוקק לבעל טענה עובדתית פלונית את הזכות למנוע דיון שלא נערך בהסכמתו בכתב; מאידך גיסא, מתקיים דיון לפרטיו, לרבות שמיעת עדויות, בעניינו של מי שלא הסכים לדיון ואשר אין לקיים דיון בלעדי הסכמתו. העניין הוא מרחיק לכת, כי בכך הרי מתמצה, להלכה ולמעשה, הדיון כולו: אחרי שנקבע, על יסוד שמיעת הראיות שפלונית איננה ידועה בציבור, אין נמצאים עוד בהליך טרומי כלשהו, אלא הדיון לגופו מוצה כולו. משמע, הדיון בעניינה של העותרת הוכרע לגופו ללא הסכמה בכתב, דבר הנוגד את הוראתו המפורשת של המחוקק.

12. עם כל הכבוד הראוי, התיזה המוצגת על ידי בתי הדין בשתי ערכאותיהם איננה יכולה להתקבל על דעתנו. משמעותה האחת והיחידה היא, שמערכת הנסיבות העובדתית והמשפטית תעבור בשבט הביקורת של בית הדין הדתי, אשר לפניו צריך יהיה להביא את מלוא הראיות, כדי להקים מעמדו של פלוני כצד בנוגע בדבר.

המחוקק ביקש להתנות את קיום הדיון בקבלת הסכמה מוקדמת, בכתב. במקום זאת, הופך בית הדין לגורם, המקיים את מלוא הדיון לגוף העניין, אף ללא הסכמה בכתב, כדי שיתברר בסופו, אם יש לפלוני מעמד לעניין הבעת ההתנגדות או לאו. הדיון המשפטי מתקיים איפוא כולו לפני אותה ערכאה משפטית, אשר ממנה ביקש המחוקק לשלול את הסמכות לקיום הדיון בהיעדר ההסכמה מראש ובכתב; זאת, כאשר המבחן אשר ייושם לגבי הטוענת לזכות לפי סעיף 55 הוא, לפי סעיף 155(ג), לא רק החוק הנ"ל, כאמור בסעיף 148, אלא הדין הדתי, שאיננו מכיר כלל במקרה דנן במעמד המשפטי האמור (ראה גם פרופ' ד' פרידמן, "הידועה בציבור בדין הישראלי" עיוני משפט ג (תשל"ג-ל"ד) 459, 460).

13. יש להבחין, לצורך העניין שלפנינו, בין בית משפט רגיל, אשר לפניו מועלית טענה של חוסר סמכות (ראה, למשל, סעיף 149(1) או (2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, או תקנה 101(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984), לבין בית משפט, אשר כלל אינו קונה סמכות מעיקרו, אלא אם ניתנה מראש הסכמה פוזיטיבית בכתב לסמכותו.

כאשר מועלית טענת חוסר סמכות, מקום בו לא דרושה הסכמה מראש לסמכות, מברר אותה בית המשפט, לגופה, במידה הדרושה לכך לדעתו, ואם מתחייבת באותו שלב שמיעת עדות בקשר לסמכות, הוא רשאי להחליט כך. אגב, כך גם הדין בארצות הברית, וראה לעניין זה את פסק הדין בפרשת marine midland bank n.a.v. miller 664 f. 2d 899 (1981), at 90, המסתמך על תקנה 12 לתקנות סדר הדין האזרחיות הפדרליות, וראה גם: c.a. wright & a. miller, federal practice and procedure (1969) 1350 .

כנאמר שם, בין היתר, מבחינת מעמדו של התובע –

“a prima facie showing suffices, notwithstanding any controverting presentation by the moving party”.

ראה גם williamson v. tucker 645 f. 2d 404 (1981), at 415 בעקבות bell v. hood 327 u. s. 678 (1945) : מאחר שהטענה של היעדר סמכות שלובה במקרים רבים גם בהתייחסות לעילת התביעה, מועדף לא אחת טיפול בשאלת הסמכות במסגרת הדיון לגופו (on the merits), כי בו גם יהיה מענה לשאלת הסמכות. דיון כאמור לגוף העניין בוודאי אינו אפשרי כאן, אליבא דכולי עלמא, אך למעשה קיים אותו בית הדין הלכה למעשה.

כאמור, בנסיבות המשפטיות שלנו המצב שונה, כי יש מחסום פורמאלי ברור וחד: כל עוד אין הסכמה, מראש בכתב על בעל העניין – נעדרת כל סמכות, ובהיעדר הקניית הסמכות אין גם אפשרות לקיים בירור בקשר למעמדו של מי שמתנגד, והסמכות לדן בעניין נשמרת בידי בית המשפט הרגיל, אשר לו מוקנית סמכות בכל מקרה, ללא הסכמה מפורשת כלשהי.

היעדר הסכמה בכתב דומה לטענת פגם המגלה היעדר סמכות על פניו. במקרה כאמור יש להפנות את בעלי הדין, על אתר, לבית המשפט המחוזי.

כאן המקום להוסיף ולהזכיר, כי אי ההסכמה בכתב איננה מותירה את הנושא במבוי סתום, כי בהיעדר הסכמה בכתב חלה ההוראה העיקרית שבחוק, לפיה בית המשפט המחוזי הוא המוסמך לדון בעניין בכל מקרה.

14. סיכומם של דברים, הפועל היוצא מן הגישה של בית הדין במקרה דנן הוא, שהשאלה, אם האישה הייתה ידועה בציבור, תתברר לעולם בבית הדין הדתי, אם יתר בני המשפחה רוצים בכך. היינו, אם המתנגדים לידועה בציבור רוצים בכך, תעמוד הפרשנות העובדתית והמשפטית אך ורק למבחנו של בית הדין הדתי, ובכך יש משום עקיפה ברורה של ההוראה, המקנה לצד הנוגע בדבר את הזכות שלא להסכים לדיון לפני בית הדין הדתי.

15. התוצאה המעשית מן הדרך שננקטה כאן היא, כמובן, בעלת השלכות מעשיות מרחיקות לכת, כי עם מתן צו הירושה, אחרי דחיית זכותו של צד הנוגע בדבר להביע אי הסכמה לעצם הדיון, כוחו של צו הירושה יפה כלפי כולי עלמא, כל עוד לא תוקן או בוטל (סעיף 71 לחוק הנ"ל). הווי אומר, אלמלא ההסכמה מרצון בעתירה השנייה שלפנינו, לפיה לא ייטלו הבנים בינתיים אלא את החלק המגיע להם, עד שיידון עניין זכותה של העותרת, רשאים היו לנהוג בעיזבון, עם מתן צו הירושה על ידי בית הדין הדתי, כבתוך שלהם, וכל פנייה של העותרת לאחר מכן עלולה הייתה להיתקל לפחות בקשיים רבים.

16. יוער כאן, כי הפרקליט המלומד של העותרת התמקד, משום מה, בתקיפת המימצאים העובדתיים, היינו: הוא התרעם על כך שבית הדין לא הכיר במעמדה של העותרת כידועה בציבור על יסוד הראיות שהובאו לפניו. כמוסבר לעיל, אין זו הבעיה המרכזית הניצבת לפנינו. השאלה הטעונה הכרעה היא, אם נוצר כאן מעין מעגל קסמים, לפיו מי שנמנע ממתן הסכמה חייב לעבור מבחן עובדתי ומשפטי מלא לפני ערכאה שיפוטית אשר הוא איננו רוצה להסכים לסמכותה, כדי שמעמדו כמתנגד יוכר, וזאת לפי אמות מידה הנוהגות על פי דין, שאיננו מכיר מעיקרו במעמדו. לעניין זה אין נפקא מינה, שבמקרה דנן לא העלה בית הדין הדתי את השאלה העקרונית, אלא התייחס לעובדות ולפרשנותן, כי, כאמור, שורש הבעיה טמון בעצם מעמדו של בית הדין הדתי לשלול את תוקפו של היעדר הסכמה בכתב, אשר נקבעה בחוק כתנאי מוקדם לקיום סמכותו.

לשום אחר, הקושיה שלפנינו צריכה להיות מוכרעת לפי אבן הבוחן שבסיפא לסעיף 155(א): להבדיל מסמכותו הכללית של בית המשפט המחוזי לפי סעיף 151, נוצרה כאן סמכות מותנית מוגבלת. בהיעדר הסכמה בכתב של כל הנוגעים בדבר, לא קמה מעיקרה זכות הדיון, ולא היה, על כן, בסיס משפטי לקיומו של דיון בשאלת מעמדה של העותרת. זו לא הסכימה לסמכות, ובכך נסתיים העניין.

17. מתוך האמור לעיל עולה, כי דרך הדיון בה נקט בית הדין הדתי נוגדת את מטרתו החקיקתית של סעיף 155(א). זה האחרון בא להבטיח, כי לצורך הדיון מחוץ למסגרת המסלול העקרוני הכללי שנקבע בסעיף 151 דרושה הסכמה בכתב של כל מי שיש לו מעמד נחזה לכאורי; כך גם עולה במפורש מלשון הסעיף, הנוקטת את המונח "נוגע בדבר" ולא, למשל, "זכאי".

הטוען, למשל, שהוא בנו של המנוח, אינו חייב לנהל דיון מפורט ומפורש להוכחת דרכי הולדתו וזהות אמו מולידתו, כדי שיוסק, שבהיעדר הסכמתו בכתב על הדיון להתקיים לפני בית המשפט המחוזי על פי האמור בסעיף 151. הוא הדין בכל צד אחר הנוגע בדבר, יהא זה מי שלגביו נאמר שהוא "יורש ספק" ולא "יורש ודאי" (ראה סעיף 9 לחוק), אשר לגביו אין תחילה לקבוע מבחינה עובדתית ומשפטית אם קיימת ודאות במעמדו, כדי להקנות להסכמתו בכתב מעמד של תנאי מוקדם לקיום הדיון כאמור בסעיף 155, והוא הדין במקרה שלפנינו, בו די היה באי מתן הסכמה בכתב – ובוודאי גם בהבעת התנגדות – כדי להניע את בית הדין הדתי למשוך ידו מן העניין, אשר לגביו לא קוימו התנאים היוצרים את סמכותו, כאמור בסעיף 155 (א) סיפא.

ברגע שאין הסכמה, יידונו שאלת מעמדה של הידועה בציבור או עניין מעמדו של הבן ולפני בית המשפט המחוזי.

18. אשר על כן הייתי הופך את הצו להחלטי וקובע, כי בשל היעדר הסכמה בכתב, כאמור בסעיף 155(א) סיפא, לא הייתה לבתי הדין הדתיים הנכבדים הסמכות לדון בטענתה של העותרת, שהתבססה על סעיף 55 לחוק הנ"ל. על כן, הייתי מצהיר על בטלותו של הדיון, שהתקיים בהיעדר הסכמתה של העותרת ואשר היה על כן דיון נטול סמכות (בג"צ 214/64 בסן נ' בית הדין הרבני הגדול
לערעורין ואח'
, פ"ד יח (4) 309).

19. קראתי דבריו של המשנה לנשיא הנכבד. דעתו איננה מקובלת עלי, מאחר שלא ראה להבחין, לצורך הסוגיה שלפנינו, בין מקרה בו טוען פלוני טענת חוסר סמכות לבין מקרה – כגון זה שלפנינו - בו אינה מוקנית לבית המשפט או לבית הדין סמכות כלשהי מעיקרה, אלא אם כל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו בכתב הסכמתם לכך. שמיעת ראיות מלאה בעניין מעמדו של מי שטוען לנגיעה בדבר, מבלי שהלה הסכים לכך, נוגדת את האמור בסעיף 155 הנ"ל, את רוחו ואת מגמתו ולוקה בסתירה פנימית: יש בה הקניית סמכות לבית הדין וסגירת דלת בפני
בירור לפני בית משפט, מבלי שהנוגע בדבר הסכים לכך, ובכך יש, מבחינת סעיף 155 הנ"ל, תרתי דסתרי.

השופטת ש' נתניהו
: במחלוקת בין חבריי, הנשיא והמשנה לנשיא, דעתי עם הנשיא.

על מנת שבית הדין הרבני יקנה סמכות להכריז מי הם יורשיו של נפטר, דרושה לו הסכמה בכתב של כל הנוגעים בדבר. מי הוא "נוגע בדבר"?

חברי, המשנה לנשיא, מבחין בין "נוגע בדבר" לבין "מעונין בדבר". לפרשנותו, נוגע בדבר הוא רק מי שיש לו זכות מאטריאלית בנושא הדיון, כלומר בעל זכות בעיזבון.

אם כך הדבר, לא יוכל בית הדין לפסוק בשאלה, אם לפלוני זכות בירושה, מבלי לברר תחילה ולהחליט, אם לפלוני זכות בירושה, וכל זאת – כדי לברר אם ניתנה ההסכמה, שהיא תנאי להפעלת הסמכות. פרשנות זו יוצרת מעגל שוטה ללא מוצא.

המשנה לנשיא מביא בחוות דעתו (בסעיף 11) דוגמה, לפיה ישנה הסכמה של אחד היורשים, הטוען כי חתימתו זויפה (או ניתנה בניגוד לרצונו), ושואל שאלה רטורית: "האם בית הדין יברר טיבה של טענה זו או בית המשפט המחוזי?" התשובה היא, כי אין דומה המשל לנמשל. במקרה כזה, בירור טיבה של טענה זו על ידי בית הדין הרבני אינו יוצר מעגל שוטה. החלטתו בטענת הזיוף אינה ממצה את נושא הדיון שבו הוא בא לפסוק - הכרזת הירושה. כדי להחליט בשאלת סמכותו הוא מחליט תחילה בשאלת החתימה, לא בשאלת הזכות בעיזבון.

המעגל השוטה יותר, רק אם "הנוגע בדבר" יתפרש, כדעת חברי הנשיא, כמי שיש לו זכות נחזית לכאורית. כי אז, רק אם ניתנה הסמכתו בכתב, מוסמך יהיה בית הדין להיכנס לבירורה המלא של הזכות לצורך ההכרעה בשאלת החלוקה של העיזבון.

אני מסכימה עם הנשיא, שיש לעשות את הצו על תנאי להחלטי.

המשנה לנשיא מ' אלון
: 1. הייתה לפני חוות דעתו של חברי הנשיא, ולאחר העיון באתי למסקנה, כי אין דעתי כדעתו. לדעתי, מסמכותו של בית הדין הרבני לעיין ולהחליט, אם נתקיימו התנאים המקנים לו את סמכות השיפוט בבקשה למתן צו ירושה, שהוגשה אליו על ידי המשיבים 3 עד 5, ואם יש בהתנגדותה של העותרת כדי לשלול הימנו סמכות שיפוט זו. במקרה דנן, החלטה זו של בית הדין הרבני נתונה לביקורתו של בית המשפט הגבוה לצדק. לאחר העיון בפסק דינו המפרט והמבואר של בית הדין הרבני האזורי (הוא המשיב 2) ובפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול
(הוא המשיב 1), שניתן בערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי, לא מצאתי, כי מקום יש אתנו להתערב בפסיקתו של בית הדין הרבני.

2. לפי סעיף 151 לחוק הירושה, בית המשפט המוסמך לדון לפי חוק הירושה הוא בית המשפט המחוזי. סעיף 155(א) לחוק הירושה מוסיף ואומר:

"על אף האמור בסעיף 151 מוסמך בית הדין הדתי שהיה לו שיפוט בעניני המעמד האישי של המוריש, לתת צו ירושה וצו קיום צוואה ולקבוע זכויות למזונות מן העזבון, אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסכמתם לכך".

כדי להקנות סמכות שיפוט לבית הדין הדתי צריך שיתקיימו איפוא שני תנאים מוקדמים:

א. שכל הצדדים הביעו בכתב הסכמתם לכך;

ב. שהצדדים הם הנוגעים בדבר.

ג. במקרה דנן, פנו המשיבים 3 עד 5, שהם ילדיו של המנוח, לבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו
בבקשה למתן צו ירושה של המנוח. העותרת פנתה לבית הדין הרבני והתנגדה לדיונו של בית הדין הרבני בבקשה. לטענתה, נתקיים בה האמור בסעיף 55 לחוק הירושה - היינו, שהיא חיה חיי משפחה במשק בית משותף עם המנוח, אך הם לא היו נשואים זה לזה – וזכאית היא לחלק בירושת המנוח כמפורט בסעיף 55; אשר על כן הריהי צד הנוגע בדבר, ודרושה הסכמתה בכתב כדי להקנות סמכות השיפוט, בעניין הירושה, לבית הדין הרבני. לעומתה טענו המשיבים 3 עד 5 (להלן – ילדי המנוח), שבעותרת לא נתקיימו הדרישות המפורטות בסעיף 55 האמור, ולכן אין היא צד הנוגע בדבר ואין צורך בהסכמתה בכתב כדי להקנות סמכות שיפוט לבית הדין הרבני לדון בבקשה שהוגשה על ידי ילדי המנוח לבית דין זה. וכך מציג בית הדין הרבני את הבעיה העומדת לפניו ושהוא צריך להכריע בה:

"הם (ילדי המנוח - מ' א') מבקשים לדחות את התנגדותה מחוסר מעמד חוקי, וכמי שאיננה צד לענין הנידון. כאמור, על בית הדין לדון ולהכריע בהתנגדותה של המשיבה המבוססת על טענתה שהיא נחשבת ל'ידועה בצבור' של המנוח שעל פי טענה זו היא מבקשת לשלול מבית הדין לדון בבקשת המבקשים".

על בית הדין איפוא להכריע, לפי הדברים האמורים של בית הדין, אם לעותרת מעמד של "נוגע בדבר", ולפיכך דרושה הסכמתה לשם הקניית סמכות שיפוט לבית הדין הרבני. נראה לי, כי אין כל חשיבות לשאלה, אם בית הדין הרבני סבר, כי הסכמתם של ילדי המנוח היה בה כדי להקנות לו סמכות שיפוט וכי בירור מעמדה של העותרת בא כדי לשלול או לקיים סמכות זו, או שסבר, כי בירור מעמדה של העותרת בא כדי לקבוע אם מלכתחילה הוקנתה סמכות לבית הדין הרבני. לא ניסוחם של דברים, שייתכן כי אינו ברור כל צורכו, קובע, אלא כוונתם של הדברים. ברור הוא, כי בית הדין הרבני ראה זאת מסמכותו, שעליו מוטלת החובה לבדוק ולקבוע, אם העותרת היא "נוגעת בדבר" אם לאו, כדי להסיק על פי תוצאות בירור זה, אם בקשת הירושה של ילדי המנוח, שהוגשה רק בהסכמתם - ללא הסכמת העותרת, מצויה בסמכות שיפוטו אם לאו.

4. לשם בירור השאלות העולות בענייננו, ושנדון בהן להלן, מן הראוי להקדים עיון בגוף פסקי הדין של בתי הדין הרבניים האזורי והגדול. דיונו של בית הדין הרבני האזורי מפורט ומבואר, ומתחלק הוא לשניים. תחילה דן בית הדין בפירושו של סעיף 55 לחוק הירושה, לאור פסיקת בית המשפט העליון, ואלה דבריו:
"ב"כ המשיבה מסתמך על סעיף 55 לחוק הירושה תשכ"ה-1965 הנושא כותרת שוליים 'מעין צואה' הקובע לאמור:

'איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף, אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם, ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר היה מקבל בירושה על פי דין, אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת מפורשת או משתמעת בצוואה שהשאיר המוריש'.

חוק זה הקובע כי חיי משפחה ונהול משק בית משותף מהווים מעין צוואה לירושה, מקבל משמעות מהותית ב

פסק דין
של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים בתיק 621/69 קרול נסיס נגד קוינה יוסטר ([1] - מ' א'); בית המשפט פסק:

' א) 1. בסעיף 55 לחוק הירושה תשכ"ה-1965 יש שני יסודות: חיי אישות כבעל ואשה, וניהול משק בית משותף.

2. 'היסוד הראשון מורכב מחיים אינטימיים, כמו בין בעל ואשתו, המושתתים על יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שהם קשרו גורלם זה בזה.'

3. 'היסוד השני הוא נהול משק בית משותף, כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים זה בזה בקשר של גורל, והאשה משמשת לבעלה כעקרת בית.'

4. 'גם תקופת זמן קצרה של קיום חיי משפחה משותפים מספקת לביסוס הטענה לפי סעיף 55 לחוק הירושה, והעיקר הוא בקשר הקיים בין בני הזוג בזמן זה, קשר עמוק של שיתוף גורל והקרבה הדדית, הנותנים מקום לחשוב שאילו בקש בן הזוג האחד מבן הזוג השני בעודו בחיים לרשום על שמו או לצוות לו חלק מתאים מנכסיו, היה נענה לכך ברצון כדי להבטיח לו מה שהיה לו לו היו נשואים כחוק.'

ועתה נבדוק אם במקרה הנידון לפנינו קיימים הנתונים הנ"ל, שעל פי החוק מעניקים מעמד של 'ידועה בציבור'".
לאחר בירור זה של החוק והפסיקה דן בית הדן הרבני, על פני שלושה עמודים, בפרטי העדויות שהושמעו לפניו, אם העובדות העולות מהן מתאימות לכללים ולעקרונות שנקבעו בע"א 621/69 הנ"ל; ולכך עוד נתייחס להלן. בסיומו של דיון זה מחליט בית הדין הרבני לאמור:

"לאור כל האמור לעיל קובע בית הדין כי למשיבה אין כל מעמד לענין הנידון ואין כל מקום להתנגדותה שבית הדין ידון בבקשת המבקשים למתן צו ירושה.

לפיכך מחליט בית הדין:

א) לבית הדין הסמכות לדון בבקשת המבקשים".

5. על פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי הוגש מטעם העותרת ערעור לבית הדין הרבני הגדול
. עו"ד דוד כהן, בא כוחה המלומד של העותרת, התמודד ארוכות בהודעת ערעור מפורשת עם פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי, תוך ציטוט פסיקה ענפה של בית המשפט העליון. בין היתר, טען מר כהן - בפרק שכותרתו: "גישת ההלכה, מורי ההלכה ובית הדין להוראות חוק הירושה האזרחי" – את הדברים דלהלן:

"בית הדין הלך לפי גישת ההלכה שהינה גישה בלתי מתפשרת וקיים איסור חמור לסגת מהלכה זו גם אם הדין האזרחי חילוני מחייב זאת.

בית הדין לא ראה מנוס בגלל קיום הלכה כה חמורה שלא לילך אחרי הדין הדתי!".

בית הדין הרבני הגדול
דחה את הערעור; וכך נאמר בפסק דינו:

"לאחר העיון בפסק הדין של כב' בית הדין האזורי בתל אביב ובטיעונים בכתב מטעם ב"כ המערערת, אנו קובעים:

א. צדק ביה"ד שקבע כי בסמכותו לדון ולברר אם המערערת היא בכלל צד לבקשת היורשים הוודאיים – שהם בני המנוח למתן צו ירושה, ודומה הדבר כאילו בא אדם וטוען כי גם הוא בנו של המנוח ואינו מקבל סמכות שפוטו של ביה"ד, ושאר היורשים מכחישים דבריו וטוענים שאינו כלל בנו של המוריש, ודאי שבסמכות ביה"ד לשמוע הוכחותיו של המערער והוכחותיהם של היורשים כדי לקבוע אם אכן המערער הוא בנו של המוריש או סתם טרדן. ומאחר, וביה"ד נכנס בבירור הנדון כנ"ל, היה עליו לקבוע לפי מיטב הבנתו אם המערערת נכללת בתנאים הנדרשים שיעניקו לה מעמד לפי החוק האזרחי, ואז יהיה מקום להתנגדותה לקבלת סמכות שפוט ביה"ד.

ב. חזקה על ביה"ד אשר רק האמת והצדק לפניו כי כל מה שקבעו בנידון היה לפי מיטב שיקוליו, והבירורים שהיו בפני
ו, וכפי שקבעו בפסה"ד המנומק, אין לביה"ד כל נגיעה וכל ענין שתיק זה יובא לפניו לדיון והחלטה.

ג. לאחר שביה"ד הגיע למסקנה כי המערערת אינה עומדת מבחינת התנאים הנדרשים להיות צד בדבר כלל, ממילא הסמכות לפסיקה בידי ביה"ד אשר היורשים קבלו עליהם סמכות שפוטו. לאור זה אין הנדון דומה כלל לכל המובאות שהביא ב"כ המערערת מפסקי דין שונים ומדמה אותם לנידון שבפני
נו, ואנו דוחים טיעונו של ב"כ המערערת".

6. כפי שראינו, בדק בית הדין הרבני האזורי, אם לפי הוראות סעיף 55 לחוק הירושה והפסיקה שעל פיו כלולה העותרת במעמד של "נוגע בדבר", ולכן דרושה הסכמתה להקניית סמכות השיפוט לפי סעיף 155(א) לחוק הירושה. בית הדין הרבני הגדול
חזר ובדק את השאלה האמור "לפי החוק האזרחי" ולשם כך עיין בפסיקה נוספת של בית המשפט העליון, שבא-כוח העותרת העלה לפניו, ובא לאותה מסקנה אליה הגיע בית הדין הרבני האזורי, שלפי הוראות סעיף 55 לחוק הירושה ופסיקת בית המשפט העליון אין העותרת במעמד של "נוגע בדבר" לפי סעיף 155(א), ולכן אין בהתנגדותה כדי למנוע את סמכות השיפוט של בית הדין הרבני, אם כל הנוגעים בדבר נתנו הסכמתם בכתב לכך.

7. נראה לי, כי דרך זו שנקט בית הדין נכונה היא ועולה היא בקנה אחד עם הפסיקה שבידינו, לפיה מוסמכת הערכאה השיפוטית, שלפניה נטען חוסר סמכות, לדון ולהחליט בדבר, ואין אני רואה נימוק כלשהו לסטות מכך במקרה שלפנינו. בטרם נעיין בדבר, מן הראוי להקדים ולציין, כי כך כבר נפסק בבית משפט זה, בנושא שלפנינו, בעתירה שהוגשה בשעתה, לפני שבית הדין הרבני האזורי נתן את החלטתו. בבג"צ 89/86 שהוגשה על ידי העותרת שלפנינו נגד בית הדין הרבני האזורי והרכבו (כבוד הדיינים נדב, אליעזרוב וריגר), נתן בית משפט זה (בהרכב כבוד השופטים ברק, ש' לוין וחלימה), ביום כ"ד באדר א' תשמ"ו-







בג"צ בית המשפט העליון 673/89 שולמית משולם נ' בית הדין הרבני הגדול, בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו, חיים יפת ואח', [ פ"ד: מה 5 594 ] (פורסם ב-ֽ 10/11/1991)