פסקי דין על יוסף כדורי | פסקי דין על נעים כליף

6082/98 רעא     29/09/2003




רעא 6082/98 יוסף כדורי נ' נעים כליף






בבית-המשפט העליון

רע"א 6082/98

כבוד הנשיא א' ברק

בפני
:
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט א' א' לוי
1. יוסף כדורי

המבקשים:
2. אברהם כדורי

3. יצחק כדורי


נ ג ד


נעים כליף

המשיב:

בקשת רשות ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 22.11.96 בה"פ 667/98, שניתן על-ידי כבוד השופטת מ' שידלובסקי-אור

(18.2.01)
כ"ה בשבט תשס"א
תאריך הישיבה:

עו"ד יגאל ארנון
; עו"ד רון ברקמן
בשם המבקשים:

עו"ד דן אבי יצחק
; עו"ד דניאל רובינס
בשם המשיב:
החלטה

השופטת ד' דורנר
:

1. המבקשים, האחים יוסף, אברהם ויצחק כדורי (להלן: כדורי), בגדר התדיינותם עם גיסם, בעלה של אחותם המנוחה, נעים כליף
(להלן: כליף) בפני
בורר - שהיא עצמה נמשכה 23 שנים - מעסיקים את המערכת המשפטית בפני
ות חוזרות ונשנות נגד הכרעות הבורר, למעלה משני עשורים.

בעקבות סכסוך בין כדורי לכליף, שהיו שותפים בעסקים נרחבים וברכוש שנצבר, הורחק כליף מניהול העסקים. בשנת 1975 מסרו השותפים להכרעת הבורר, הרב אליעזר שפירא, את חלוקת נכסי השותפות. בשטר הבוררות הסמיכו את הבורר "לברר את כל הסכסוכים שבין [כדורי וכליף] בעניין חלוקת הזכויות והשותפות ולדון ולהוציא פסק, בין לדין ובין לפשר, הן חלקי או זמני והן גמור או מוחלט ומבלי כל הגבלת זמן והבורר יהיה פטור מלהיזקק לדיני ראיות ופרוצדורות". כעבור שנתיים פנו כדורי בהמרצת-פתיחה לבית-המשפט המחוזי בירושלים, בגדרה ביקשו להעביר את הרב שפירא מתפקידו בשל חריגה מסמכותו. בדיון הגיעו הצדדים להסכם והרב שפירא הוחלף בשמואל כהן, שמונה תחתיו כבורר (להלן: הבורר).

הדיון בפנֵי כהן התמשך שנים רבות, קוימו מאות ישיבות ואף ניתנו מספר החלטות ביניים. 60221

בתאריך 16.3.1988 הרחיבו הצדדים את סמכויות הבורר. בתוספת לשטר הבוררות הותר לו להתייעץ עם מומחים על-פי שיקול-דעתו ואף נקבע, כי "סמכות הבורר לא תפקע עם מתן הפסק, לא יחול על הבורר העקרון של "גמר מלאכה", אלא הבוררות תימשך והוא יהיה מוסמך גם לדון ולפסוק בכל עניין של פירוש פסקיו, ביצועם ושלמותם ובכל עניין עקב פסקי הבורר".

2. כשנה וחצי לאחר הרחבת הסמכות, בתאריך 20.11.89, נתן הבורר את פסקו (להלן: הפסק הראשון), בגדרו חייב את כדורי להעביר לכליף נכסי מקרקעין, ציוד, מניות ו-660,000 דולר (בשקלים). כן קבע הבורר מנגנון של הצמדה ודמי-גביה בגין פיגור בתשלומים בשיעור של חמישה אחוז לכל תקופת פיגור של 15 יום, "שלאחרי יום הפרעון ועד התשלום בפועל".

כדורי פנו לבית-המשפט המחוזי בירושלים בבקשה לביטול הפסק, בגדרה טענו, בין היתר, כנגד החיוב בדמי-גביה. בקשתם נדחתה בפסק-דין מקיף, שניתן על-ידי השופט יעקב בזק. הפסק אושר וכדורי חויבו בהוצאות משפט בסך של 20,000 ש"ח.

כדורי הגישו בקשה למתן רשות ערעור כנגד אישור הפסק, ואילו כליף, בבקשת רשות ערעור שכנגד, ביקש להגדיל את הוצאות המשפט שנפסקו לטובתו.

הבקשות נענו, ובתאריך 1.10.91 דחה בית-המשפט העליון את ערעור כדורי בקובעו, בין היתר, בין אם התשלום הנוסף עבור פיגור הוא בגדר דמי-גביה ובין אם יש לראות בו ריבית, הרי הבורר לא היה מנוע על-פי דין מלקבוע את השיעור שקבע, ואילו הערעור הנגדי התקבל ושכר-הטרחה שבתשלומו חויבו כדורי הועמד על 50,000 ש"ח. בנוסף, חויבו כדורי בערעור בתשלום שכר-טרחה בסך 10,000 ש"ח.

3. לאחר דברים אלה המשיכו הצדדים להתדיין בפני
הבורר במחלוקות הנוגעות לביצוע הפסק הראשון. בגדר התדיינות זאת הוגשו לבורר תביעות לפסיקת סכומי כסף נוספים, ובמהלך הדיון ניתנו מספר החלטות ביניים שבוצעו. בתוך כך, בתאריך 20.2.94, חתמו באי-כוח כדורי וכליף על מסמך שבו הסמיכו את הבורר לפסוק על-פי החומר שבתיקיו וטענות וסיכומים בעל-פה ובכתב (לאמור, ויתרו על הבאת ראיות מיוזמתם), והוסיפו והסמיכו את הבורר "להשתמש בידיעותיו האישיות, כולל בענייני שומות והערכות וכן להתייעץ בכל שאלה עם כל מומחה או בעל מקצוע וכן לעשות בעצמו בירורים עם כל אדם או גוף ואף לדרוש, על-פי שיקול-דעתו, הבאת ראיות בכל שלב".

4. בתאריך 21.11.96 נתן הבורר את פסקו השני שכינה אותו "פסק-בוררות סופי" (להלן: הפסק השני). בפסק זה הסביר הבורר כי קיימת מחלוקת בין הצדדים באשר לחישוב דמי-הגביה. בגדר הפסק השני הורה הבורר כי נכסים מסוימים יישארו בידי כדורי ואילו נכס אחר - חנות - יעבור לכליף, וכי כדורי ישלמו 40 דולר ליום על כל יום פיגור, וכי "לחיסול סופי ואחרון של כל תביעותיו של [כליף] נגד [כדורי] ובנוסף לכל מה שקיבל [כליף] מכדורי עד היום ובנוסף לחיובים הנזכרים בפסק הסופי, ישלמו כדורי לכליף 10,800,000 דולר, בעשרה תשלומים חודשיים ושווים, החל מיום 8.12.96, כי סכום זה כולל הוצאות כדורי בבוררות, שכר-טרחת עורך-דין, ריבית ומיסים מכל סוג שהוא, לרבות מס-הכנסה, העשויים לחול בעתיד".

בתאריך 15.12.96, המועד האחרון לפרעון התשלום הראשון על-פי פסק-הבורר, פנו כדורי לבית-המשפט המחוזי בירושלים בבקשה למתן צו זמני, המצהיר כי על-ידי הפקדת שיק בנקאי על-סך 900,000 דולר בקופת בית-המשפט קיימו כדורי את הפסק ולא יחויבו בתשלום דמי-גביה ולא ניתן יהיה לפתוח נגדם בהליכי הוצאה-לפועל. כדורי טענו, כי זכאים הם לסעד המבוקש. שכן, הסכום שחויבו לשלם בפסק, לאחר שכבר שילמו לכליף סכומים העולים עשרות מונים על החיוב המקורי בצירוף דמי-גביה, אינו סביר. כדורי הוסיפו, כי כליף נתון בקשיים כספיים ויקשה עליו להשיב את המצב לקדמו, אם בקשתם לביטול הפסק תתקבל.

בית-המשפט המחוזי (השופטת יפה הכט) בהחלטה מפורטת ומקיפה שניתנה ביום 31.12.96, דחה את הבקשה, בקובעו כי למעשה מדובר בבקשה לעיכוב הליכים, כי לנוכח הסמכויות הנרחבות שניתנו לבורר ופסיקת בית-המשפט העליון הנוגעת לתוקף החלטת הבורר בדבר דמי-גביה, נראה כי הסיכויים שהפסק יבוטל קלושים, וכי בנסיבות אלה אין זה מן הראוי לעקר את זכותו של כליף להצמדה ולדמי-גביה בגין פיגורים.

על החלטה זו לא הגישו כדורי בקשה לרשות ערעור, אלא בבקשה נפרדת הם ביקשו להורות על ביטול הערובות שניתנו לבורר, להבטחת קיום פסקו (הערות אזהרה ומשכנתאות שנרשמו לטובת כליף). בבקשה זו הם טענו, ראשית, שקיימו כבר את הפסק במלואו, ושנית כי לא ניתן לקיים את הפסק השני של הבורר ללא מימוש נכסים אלה. בתאריך 4.9.97, בהחלטה שניתנה מפי השופטת מיכאלה שידלובסקי-אור, נדחתה הבקשה. נקבע, כי השאלה אם הפסק הראשון קוים תוכרע בהליך הבקשה לביטול הפסק השני, כי הבורר - בפסק השני - השאיר בעינן את הערובות וכי לא ניתן לבטל החלטת בורר בדרך של הליך ביניים. אף הטענה בדבר אי-היכולת לקיים את הפסק השני ללא מכירת הנכסים המשועבדים נדחתה, לאחר שבית-המשפט המחוזי שוכנע, על-יסוד דברי יוסף כדורי
בעדות שמסר בפני
ו, שבידי כדורי נכסים נוספים על הנכסים המשועבדים, המאפשרים לקיים את הפסק.

5. או אז, בתאריך 16.9.97, הגישו כדורי תובענה בדרך המרצת-פתיחה נגד מנהל מס ערך מוסף, אשר לא ניתן בה פסק-דין עד היום. בגדר תובענה זו, כדורי עתרו לחייב את המנהל להפעיל סמכויותיו כלפי כליף ולחייב אותו להוציא חשבוניות בגין הסכום שגבה מהם על-פי הפסק השני, ולחלופין לאפשר לכדורי לנכות מסכומים אלה מס תשומות, גם בהיעדר חשבוניות.

בתאריך 19.10.97 הגישו כדורי תובענה נוספת בדרך של המרצת-פתיחה, בה ביקשו מתן פסק-דין, המצהיר על פירושו הנכון של פסק הבורר השני בכל הנוגע למועד התשלום ולחיוב בדמי-גביה באשר לתשלומים ששולמו לאחר השעה 12:00.

6. בתוך כך, בגדר ההליך לביטול פסק הבורר, הסכימו הצדדים למשוך את התצהירים שהגישו, לרבות התצהיר שבגדרו טענו כדורי לעובדות המבססות משוא-פנים מצד הבורר, והסדר זה אושר על-ידי בית-המשפט בתאריך 23.6.98.

במקביל, פנו כדורי לבורר בבקשה לביטול הערבויות בטענה כי סיים מלאכתו, וכן טענו טענות הנוגעות לחיוב במע"מ. הבורר, הגם שראה עצמו מוסמך לדון בטענות הנוגעות למע"מ, נמנע מלעשות כן בשל ההליך שהתנהל בבית-המשפט המחוזי באותו עניין, ואילו הבקשה לביטול הערבויות נדחתה, בהסתמך על האמור בתוספת לשטר הבוררות. הבורר, בהסתמכו על התוספת לבוררות קבע, כי אין לטענה כי סיים את מלאכתו, יסוד. כליף, מצדו, הגיש תביעות נוספות לבורר בשל אי-קיום פסקו השני. בתוך כך, פנו כדורי לבית-המשפט המחוזי בבקשה להעביר את הבורר מתפקידו, ראשית, משום שסיים את תפקידו; שנית, משום שאין הוא יכול להמשיך ולדון בתביעות הצדדים בעוד מתנהל הליך לביטול פסקו; ושלישית, שכן גילה משוא-פנים וכדורי איבדו את האמון בו.

בהחלטה מפורטת ומקיפה, שניתנה מפי השופט משה רביד, תוארה השתלשלות הסכסוך ופורטו ההליכים הרבים שיזמו כדורי. השופט רביד מצא, כי הבוררות, על-פי הגדרתה בתוספת שטר הבוררות, לא הושלמה, כי הבורר היה מוסמך להמשיך בתביעות נוספות וכל עוד לא קוים הפסק השני מוסמך הוא להמשיך ולדון במחלוקות שיתעוררו בין הצדדים. באשר לטענה בדבר משוא-פנים, קבע בית-המשפט כי לא נמצאה לה תשתית ראייתית. שכן, התצהיר שבו העלו כדורי טענות אלה, נמשך, ובנוסף, כדורי לא טען טענות של משוא-פנים בפני
הבורר עצמו. כדורי פנה בבקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון ובתאריך 1.7.98 דחתה השופטת טובה שטרסברג-כהן את הבקשה, בקובעה כי "קביעותיו של בית-המשפט המחוזי אינן שגויות ואינן מעוררות עילה להתערבותנו על-ידי מתן רשות ערעור וטענותיהם של [כדורי] לא הצליחו להראות שיש מקום להתערבות כזאת".

7. בתאריך 14.7.98 ניתן פסק-הדין בבית-המשפט המחוזי בבקשת כדורי לביטול הפסק השני, ובקשה זו אף היא כקודמתה, נדחתה.

בגדר בקשה זו, חזר כדורי ביתר פירוט על טענותיו בהליכים השונים שתוארו לעיל, שבמרביתן נטען כי הסכום שחויב בתשלומו בפסק השני, לאחר שמילא את חיוביו בפסק הראשון, הוא בלתי-סביר, וכי אי-סבירותו מבססת עילות שונות לביטולו על-פי סעיף 24 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968. שכן, פסיקת סכום כזה נוגדת את תקנת הציבור; היא לעצמה מלמדת על משוא-הפנים; הסכום הגבוה אף פוגע באמון הציבור במוסד הבוררות; ופסיקתו מהווה חריגה מסמכות. עילה אחרונה זו מתבקשת גם מפסיקת דמי-גביה בשיעור גבוה מזה שנפסק בפסקי-הדין שדחו את בקשת הביטול של הפסק הראשון; מעצם חישוב דמי-הגביה שהוא בסמכות הייחודית של לשכת ההוצאה-לפועל; ומהסתמכות על מומחים ששמותיהם לא נמסרו לצדדים. בנוסף נטען, כי הפסק לא נומק, כי הוא ניתן בלא שהבורר הכריע בדרך החישוב של דמי-גביה, כי הפסק אינו כולל הוראות על חבות במסים ואינו ניתן על-כן לביצוע, ועל-כל-פנים, ביצועו יגרור עבירות מס.

כליף, בגדר תשובתו, טען, על-פי חישובים שעשה, כי הסכום שנפסק אינו גבוה מדי. שכן, הוא זכה אך במקצת מתביעותיו בעוד שרכוש השותפות, שערכו מיליונים רבים, נשאר בידיהם של כדורי, וכי הללו משכו את ההליכים במשך שנים ורוששו אותו.

8. בית-המשפט המחוזי (השופטת מיכאלה שידלובסקי-אור), בפסק-דינו, נכנס לפרטי-פרטיהן של הטענות שנטענו ומצא, כי הבורר פעל בגדר סמכויותיו, שהיו רחבות ביותר, כי הוא לא נשא פנים אלא זכה באמון הצדדים במשך עשרות שנים, כי פסק בכל השאלות שבהן היה עליו לפסוק, לרבות החיוב במסים, וכי חוקיות פסיקת דמי-הגביה הוכרעה כבר בפסק-דינו של בית-המשפט העליון.

אשר לטענה המרכזית בדבר גובה הסכום, קבע בית-המשפט המחוזי, כי אין הוא יכול, בגדר הליך זה, לקבוע אם הסכום גבוה מדי אם לאו. שכן, קביעה כזו נוגעת לתוכנו של הפסק, שאינו נתון לערעור. וכך נכתב, בין היתר, בפסק-הדין:

עיקר טרונייתם של המבקשים היא באשר לגובה הסכום שנפסק לחובתם. לטענתם, הסכום נקבע ללא כל פרופורציה לסכומים שנתבעו על-ידי המשיב...
...
המשיב טוען, לעומת זאת, כי גובה הסכום שנפסק אינו צריך להפתיע את המבקשים, וכי למעשה, הסכום שראוי היה להיפסק לטובתו גבוה עשרות מונים מן הסכום שנפסק בפועל...
...
הצדדים תומכים טענותיהם אלה בחישובים שונים. הפער בין הסכומים המתקבלים מחישובי צד אחד לבין אלה המתקבלים מחישוביו של חברו הוא עצום, ועומד על מליוני דולרים. הפער נובע ממחלוקת באשר למועדי תשלום חיובי המבקשים, הנובעים מן הפסק הראשון, ומשיטת חישוב שונה של הריבית ושל דמי הגביה.

כפי שאמרתי בראשית דברי, אין זה מתפקידו של בית המשפט להיכנס לעובי הקורה של דרך החישוב בה נקט הבורר. בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על פסק הבורר. עם זאת התרשמתי, ממכלול המסמכים והראיות שהובאו בפני
, כי המבקשים אכן עיכבו במידה רבה את חיוביהם על פי הפסק הראשון, וכי לא השלימו את כל חובותיהם, ולפיכך עליהם לשאת בתשלום סכום נוסף ומשמעותי, בנוסף לסכומים אותם חויבו לשלם בפסקים החלקיים.

מכל מקום, איני רואה צורך להתערב בשיקולי הבורר ולהיכנס לטיעונים החישוביים של שני הצדדים וגם אין ביכולתי לעשות כן. הפערים בין הסכומים אותם מציגים הצדדים הם, כאמור, עצומים, אך לטובת גישור על פערים אלה מונה בורר, אשר זכה לאמונם במשך תקופה ארוכה. חזקה על הבורר שעשה חשבונותיו נאמנה, והגיע לסכום זה, לאחר שבחן את חישובי הצדדים ואת המחלוקות באשר לאופן חישוב דמי הגביה, למועד התשלומים ותקופת האיחור בתשלומם, ולאחר שנתן את פרשנותו לדרך החישוב הנכונה והרצויה.

לא יכולה להיות בהחלטת הבורר בעניין זה חריגה מסמכות, שכן הוא קיבל מן הצדדים סמכויות בלתי מוגבלות לדון בעניינם ולא חרג במאומה מגדר שטר הבוררות. הבורר היה רשאי שלא לגלות בפסקו את שיטת החישוב בה נקט, ומשהופטר מן הדין המהותי, אין לתקוף את הכרעתו בשל גובה הסכום שפסק.

ככלל, מאחר והבורר לא נדרש לנמק את פסקו, הרי שאין מקום לדרוש ממנו לפרט את מרכיבי הסכום הכספי אותו פסק.
בית-המשפט המחוזי הוסיף, כי המחלוקת בדבר החבות במע"מ - שהיא עצמה מושא להליך משפטי - איננה עילה לביטול הפסק.

הפסק אושר איפוא, וכדורי חויבו בתשלום הוצאות משפט בסך 275,000 ש"ח.

9. משכך, הגישו כדורי בקשה למתן רשות ערעור, שהשתרעה על-פני 40 עמודים, בנוסף לנספחים. תשובת כליף הקיפה 133 עמודים, מלבד נספחים רבים. על תשובה זו ביקשו כדורי להשיב. או אז, השופט יעקב טירקל - שהבקשה הובאה בפני
ו - הורה לצדדים, על-מנת לייעל את הבירור, להגיש תמצית טענותיהם בחמישה עמודים, כאשר כדורי יהיו רשאים לכלול בתמצית שיגישו את תגובתם לתשובת כליף. משעשו הצדדים כאשר התבקשו, החליט השופט טירקל להעביר את הבקשה לדיון בפני
הרכב.

10. עיינו איפוא בטענות הצדדים על נספחיהם ובתמציות, ואף שמענו אותם בדיון שהתקיים בבקשה. לנוכח התמשכות ההליכים בפני
הבורר בשל תביעות נוספות שהוגשו בפני
ו, הצענו לצדדים לפנות לגישור. אלא שבא-כוח כדורי, עורך-הדין יגאל ארנון, השיב כי מרשיו מעוניינים לברר את הסכסוך מראשיתו. לגוף העניין, חזר עורך-הדין ארנון על הטענה המרכזית בדבר מופרכות הסכום שחויבו כדורי לשלם. ואילו עורך-הדין דן אבי-יצחק, בא-כוחו של כליף, השיב כי הבורר נטה בחישוביו לטובת כדורי דווקא, שהגם שהם מעשירי תבל, עושים הכל על-מנת להתחמק מביצוע הפסק שלא קוים עד עצם היום הזה, כך שעדיין תלויות ועומדות תביעות בפני
הבורר.

משהצעתנו לגישור נדחתה, באשר כאמור, כדורי ביקשו להתחיל בבירור הסכסוך מתחילתו, לא נותר אלא להכריע בבקשה.

11. הארכתי בתיאור ההליכים הרבים שהתקיימו ביוזמת כדורי ובנימוקי השופטים, שבפסקי-הדין ובהחלטות התייחסו וחזרו והתייחסו לטענות כדורי, על-מנת לקצר בהכרעה עצמה. שכן, מכלול ההליכים המתואר לעיל מלמד, מן הצד האחד, על מתן סמכות נרחבת מאוד לבורר, שאינה באה לקצה עם מתן הפסק - אלא עם סיום קיומו המלא של הפסק - סמכות שהלכה והתרחבה על-ידי ההסכם בין הפרקליטים, המצביעה על האמון הרב בבורר, ומן הצד השני, על נקיטת הליכים על-ידי כדורי במהלך עשרות בשנים, כמעט במקביל להרחבת הסמכויות, אשר נועדו לבטל את החלטות הבורר.

במוקד ההליכים שנקטו כדורי לאחר מתן הפסק השני, עומד הסכום שבו חויבו, שנראה להם דמיוני, וטענה מרכזית זו מתפצלת לטענות שונות בדבר עילות ביטול. ברם, כפי שהראה בית-המשפט המחוזי, בהליך של בקשה לביטול פסק בורר אין בית-המשפט יכול להידרש לשאלה אם הסכום הוא מופרז אם לאו. סכום גבוה, לעצמו, הוא נתון נייטרלי. כך, כליף טוען כי הסכום נמוך מדי. ואילו עצם הוספת דמי-גביה בשיעור שפסק הבורר, אינו, לעצמו, אסור על-פי דין, כפי שכבר נפסק על-ידי בית-המשפט העליון. ואילו חוב ההולך ותופח בשל פיגור אינו חזיון נפרץ בעולמנו. והסכום לעצמו, גבוה ככל שיהא, בשל דמי הפיגורים שהתווספו אליו, אינו עילה לביטול החיוב. יהא דבר זה אשר יהא, אין בבקשת רשות הערעור שבפני
נו עילה לקיום הליך נוסף על-ידי מתן רשות ערעור.

אני מציעה איפוא לדחות את הבקשה ולחייב את כדורי בהוצאות משפט בסך 100,000 ש"ח.
ש ו פ ט ת

הנשיא א' ברק
:

אני מסכים.

נ ש י א
השופט א' א' לוי
:

אני מסכים.

ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר.

ניתן היום, ג' בתשרי תשס"ג (29.9.03).
נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט









רעא בית המשפט העליון 6082/98 יוסף כדורי נ' נעים כליף (פורסם ב-ֽ 29/09/2003)