פסקי דין על פרנץ שטיינר | פסקי דין על היועץ המשפטי לממשלת ישראל

209/54 עא     20/02/1955




עא 209/54 פרנץ שטיינר נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל




(פ"ד ט (1) 241)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 209/54
המרצה מס' 141/54
השופטים: כבוד הנשיא (אולשן
),
כבוד השופט זילברג
,
כבוד השופט ברנזון
המבקש: פרנץ שטיינר

ע"י ב"כ עו"ד פרגר
נ ג ד

המשיב: היועץ המשפטי לממשלת ישראל

ע"י ב"כ עו"ד גלקמן
, עו"ד בראור
ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב (השופט י. קיסטר), מיום 25.4.51, בתיק אישות 780/52, המצווה על מינוי אפוטרופוס נוסף על הקטנות של המערער, שושנה ואינגה, והאוסר על הוצאתן מגבולות ישראל.
פ ס ק - ד י ן

הנשיא (אולשן
): זהו ערעור על פסק-הדין שניתן ביום 25.4.54 על-ידי בית-המשפט המחוזי, תל-אביב, לפיו הוחלט לאסור על הוצאת הקטנות שושנה שטיינר ואינגה שטיינר מן הארץ בלי רשות בית-המשפט ולמנות, נוסף על המערער, אפוטרופוס על הקטנות הנ"ל.

בענין זה הוגשה המרצה למתן רשות לערער על פסק-הדין הנ"ל וגם ערעור. בתחילת הדיון החלטנו, בהסכמת הצדדים, לראות את הבקשה כערעור ואיחדנו את הדיון בשני התיקים.

ואלו הן העובדות:

המערער, יהודי, הנו אביהן של הקטנות שושנה, שנולדה ביום 15.9.41, ואינגה שנולדה ביום 29.6.44. המערער עלה ארצה בשנת 1933 מוינה על-פי דרכון צ'כוסלובקי, כנתין צ'כוסלובקי. בשנת 1941 נשא כאן לאשה את הגב' אלה לבית גייגר. שעה שהגיעה ארצה היתה נתינה זרה. כנראה שלפני נישואיה למערער רכשה את הנתינות הארצישראלית על-ידי נישואין לארצישראלי מממנו התגרשה. כן יתכן שעל-ידי נישואיה למערער רכשה את הנתינות הצ'כוסלובקית, לזוג נולדו שתי הבנות הנ"ל.

בשנת 1944 חלתה אם הקטנות במחלת רוח והוכנסה למוסד לחולי רוח, בירושלים, בו היא נמצאת עד היום. המערער לא השתתף בדמי כלכלתה מזמן היכנסה למוסד הנ"ל.
מפאת מחלת אשתו לא יכול היה המערער לטפל בילדות, והן הוכנסו למוסדות ילדים ועד שנת 1949 שולמה מחצית דמי כלכלתן על-ידי המערער ומחצית על-ידי מוסדות ציבור לעזרה סוציאלית. בשנת 1948 התאזרח המערער באוסטריה, ובמסמך ההתאזרחות נאמר, כי האזרחות האוסטרית הוענקה גם לשתי הבנות הנ"ל. המסמך הזה נושא תאריך 11.3.48. בסתיו 1949 נסע המערער לוינה, ולפני נסיעתו קיבל אשרה על מנת לחזור לארץ.
המערער לא חזר ארצה, ובשנת 1950 הגיש לבית-המשפט המחוזי בוינה, בתיק 184/50, תביעה לגירושי אשתו, אלה שטיינר. ב-19.2.51 מינה בית-משפט השלום בוינה אדם אחד, ד"ר שטוקלוב, לקורטור על אלה שטיינר לשם ייצוגה במשפט הגירושין, וביום 12.5.51 הוציא בית-המשפט המחוזי בוינה פסק-דין לגירושין.
בהחלטה למינוי הקורטור נאמר, כי היא ניתנה על סמך סעיף 276 לחוק האזרחי האוסטרי, כי אלה שטיינר נמצאת בירושלים במוסד לחולי רוח וכי מקום מגוריה האחרון היה בוינה.
בפסק-הדין של הגירושין נזכר, כי האשה היא אזרחית ישראלית ושסמכות בית-המשפט נובעת ממגוריו של המערער-התובע. בפסק-הדין הזה לא נאמר דבר על הילדות וכן לא הוטל על המערער כל תשלום לכלכלת האשה. ביום 20.6.51 נשא המערער אשה אחרת – נוצריה גרושה. לה לא היו ילדים.
באותו הזמן בערך הוגשה בקשה לבית-המשפט המחוזי כאן, על-ידי אחי אלה שטיינר למינוי אפוטרופוס על אחותו הנ"ל, ובתיק אישות 577/51 נתמנה ביום 15.6.51 מר ננדור זלינגר אפוטרופוס. אפוטרופוס זה הגיש בקשה למנותו גם אפוטרופוס על הילדות וכן ביקש צו המונע הוצאת הילדות מן הארץ. ניתן צו-מניעה זמני עד מתן החלטה בענין האפוטרופסות, והמשך הדיון נדחה עד לאחר מסירת העתק הבקשה למערער, אביהן של הילדות.
המערער התנגד לבקשת האפוטרופסות בתיק בקשה 128/51, וכן הגיש בתיק 86/52 בקשה לביטול הצו האוסר את הוצאת הילדות מן הארץ. הבקשה נקבעה לשמיעה ביום 24.4.52. בישיבה הזאת הופיעו מר זלינגר והמערער. מר זלינגר ביקש לבטל את בקשתו ואת הצו, והצו בוטל.
ב-18.5.52 הוגשה בקשה מטעם היועץ המשפטי לאפוטרופסות על הקטנות, או למינוי אפוטרופוס נוסף, במקום האם, על הילדות, הבקשה הוגשה לבית-המשפט המחוזי, ירושלים, אולם הועברה לתל-אביב, ופסק-הדין, נשוא הערעור שלפנינו, ניתן בעקבות הבקשה הזאת.

תוך מהלך הדיון בבקשה הזאת – בערך בסוף שנת 1952 – פנה המערער לבית-משפט השלום בוינה בבקשת צו למסירת הילדות לידיו. כזכור, לא אמר בית-המשפט המחוזי בוינה, שהחליט על הגירושין, דבר בענין הילדות. לפני בית-משפט השלום בוינה הופיע ד"ר שטוקלוב הנ"ל ותמך בשם אמן בבקשת המערער. בית-משפט השלום בוינה החליט אז שהילדות תהיינה ברשות אביהן וציווה על האם למלא אחרי ההחלטה הזאת.
מפיסקה 22 של פסק-הדין, נשוא הערעור, נראה הדבר שהשופט המלומד סבר שיש לחתוך את גורל הבקשה שעמדה לדיון בפני
ו, לפי טובת הילדות, באמרו:

"חשיבות נודעת בדיון דנן לשאלה, אם העברת הקטנות לבית-אביהן כרוכה בסכנה להתפתחותן, ובכלל אם לטובתן הוא למנות אפוטרופוס או לאסור הוצאתן מן הארץ. כמובן שעל העתיד אפשר לדון רק לפי הנתונים הנמצאים בידנו כעת, היינו מצד אחד עפ"י מידת התקשרות המשיב ואשתו אל הילדות כפי שהיא מתבטאת באופן בו התייחסו עד כה לילדות, וביחוד כפי שהתייחס האב לבנותיו, עפ"י אפים של שניהם, וכן עפ"י הסגולות החינוכיות שאפשר לראות באב ובבני משפחתו מצד שני עפ"י אפין וחינוכן של הילדות עד כה, תכונותיהן הנפשיות ומסיבות המקום בו נמצאו הילדות עד כה וכן אפ"י המסיבות שיש לצפות להן בבית אביהן."

על סמך עדויות ששמע קבע השופט המלומד את העובדות כלהלן:

המערער היה מרוויח ואף חוסך כספים, אולם נשא רק במחצית דמי כלכלת בנותיו והמחצית השניה שולמה על-ידי ה"עזרה הסוציאלית, או, אם להגיד ביתר פשטות, מכספי ציבור המיועדים לתמיכה בנזקקים".
המערער לא דאג לצרכי הלבשת לילדות.
המערער היה מבקר אותן רק אחת בשנים-שלושה חדשים.
השופט המלומד מציין, כי המערער לא נתן כל הסבר ליחסו הקר ולאי-דאגתו לכך שלא ישתרש בלב הילדות רגש של יתמות.
כאמור נסע המערער בשנת 1949 לאוסטריה כשהיתה בתו הגדולה בת 8 והקטנה בת 5. מאז לא ראה אותן עד שנת 1952, כאשר בא, כנראה, בקשר עם המשפטים. זאת ועוד,כאשר נסע, חדל לשלם אף את מחצית דמי הכלכלה, ומאז שנת 1948 מוחזקות הילדות על-חשבון הציבור הישראלי, "וזה למרות שלפי דברי המערער עצמו מצבו טוב והוא חי בהרחבה".
השופט המלומד מציין, על סמך עדותו של מר זלינגר, כי העד כתב אל המערער שהילדות זקוקות לבגדים, והלה שלח סמרטוטים משומשים, שאי-אפשר היה להשתמש בהם להלבשת הילדות.

עד לנשואיו עם אשתו הנוכחית לא גילה המערער כל שאיפה להכניס את בנותיו לתוך ביתו.
המערער ואשתו באו לארץ ב-1952 לביקור חטוף כדי לקחת את הילדות. הבת הגדולה הראתה סימני דכאון, והאשה הקדישה את תשומת לבה רק לבת הקטנה והיתה מוכנה לקחתה אתה ולהשאיר את הגדולה בארץ, אלא שהמערער לא הסכים לכך.

אשר לתגובת הילדות, מציין השופט המלומד שזמן קצר לפני בואו של המערער ארצה, כשרק שמעו על רצונו שתבאנה אליו, היתה תגובתן: "אנו אוהבות אותך מאד, אבל אם אתה אוהב אותנו תבוא אתה אלינו ואנו רוצות להישאר בארץ". הקטנה בילדות היתה מוכנה ללכת באשר תלך אחותה הבכירה.
בשנת הביקור לא הראו הילדות יחס חיובי לאביהן ו"לאם החורגת", וזה למרות מאמציהם של מנהל המוסד ומר זלינגר לקרב את לב הבנות אל אביהן ואשתו. כשעשה האב הכנות לקחתן אתו חוצה-לארץ וכשקרב ובא היום הנועד, ברחו הילדות מן המוסד אל מר זלינגר וביקשוהו להחביאן בכדי שהאב לא יקח אותן עמו.

השופט המלומד ביקר במוסד ושוחח עם הילדות.

ובפסק-דינו הוא אומר:

"האב אמנם קשור באיזו מידה לבנותיו וגם הן מתגעגעות לאב אבל הגדולה אינה רוצה לעזוב את הארץ והקטנה אינה רוצה להיפרד מן הגדולה".

השופט המלומד הסיק ללא כל ספק, כי העברת שושנה לאוסטריה כרוכה בסכנה של ממש לבריאותה הנפשית. למסקנה זו הוא הגיע על סמך עדויות אשר ציין בפיסקאות 36, 37 ו-38 בפסק-דינו:

"36. ד"ר קלי כמומחה העיד, כי אמנם מפותחת היא מבחינה אינטלקטואלית, אבל היא טיפוס סכיזואידי, היינו יש לה נטיות לסכיזופרניה. בכלל בסכיזופרניה ישנה תורשה חזקה, ואמה סובלת מסכיזופרניה. העברה לסביבה זרה לה, או שאינה סימפטית בשבילה, עלולה לסכן את בריאותה הנפשית. לעומת זה, כשהילדה תמשיך לגדול בתנאים נוחים לה, בלי זעזועים נפשיים, וביחוד בזמן התבגרותה, יש תקוה שהמחלה לא תבוא."
"37. דעתו של ד"ר קלי אינה דעת יחיד. היא נתמכת תמיכה חזקה ע"י עדותו של מר צוק אשר היה מחנכה של שושנה ויש לו הבנה לבעיותיה הנפשיות. הוא העיד על כך, שהיא סגורה. לא תמיד קל לגשת ולהכיר מה מתרחש אצלה. לאור אפיה ותורשתה, הביעה גם הוא דעה כי הנזק הפסיכי בגלל העברת הילדות יכול להיות גדול מאשר התועלת הכלכלית שתצמח להן. העד הזה עמד על הסכנה לשתי הילדות והוא הביע דעה שלטובת הילדות יש להשאירן במוסד שהיו או במוסד אחר עד הגיען לגיל 17. דברים בכיוון זה אומר העד גם בחקירה ראשית וגם בחקירה נגדית."
"38. יש לציין כי הרגישות של שושנה ניכרת ממש לעין אנשים שאינם מומחים. העד זלינגר אשר העיד לפני כל יתר העדים ובודאי מבלי שיכול לדעת מה שיעיד ד"ר קלי, אמר בעדותו על רגישותה היתרה של שושנה והביע דעתו לשאלות ב"כ המערער שהעברתה לסביבה חדשה תשפיע עליה קשה מאד."

להלן מדבר השופט המלומד על טובת הילדות מבחינת נימוקים לאומיים. אולם עם כל הכבוד לשופט המלומד ועם כל החשיבות של הנימוקים הללו בדרך כלל, אלמלא החששות המבוססים בענין הבריאות, איננו סבורים כי בית-המשפט רשאי היה רק על סמך הנימוקים האלה למנוע את המערער מלהגשים את רצונו שבנותיו תהיינה אתו. לכן לא נרחיב את הדיבור עליהם.

בסופו של דבר פסק השופט המלומד שיש למנות אפוטרופוס נוסף, ופנה לצדדים שיסכימו על אדם מתאים, וכמו כן אסר על הוצאת הקטנות מן הארץ.

טענתו המשפטית הראשונה של בא-כוח המערער מתבססת על פסק-דינו של בית-משפט השלום בוינה בדבר מסירת הילדות למערער. מיד אחרי שמיעת הטענה הזאת החלטנו כי על טענה זו לא נבקש תשובה.

בא-כוח המערער אינו כופר בסמכותו של בית-המשפט הישראלי לדון בבקשה כגון זו שהוגשה לפניו. בא-כוח המערער הסתמך על עדות המומחה שהעיד מטעמו כדי להוכיח שלבית-משפט השלום בוינה היתה הסמכות להיזקק לבקשה שהובאה לפניו על-ידי המערער. בקשר לערכו המחייב של פסק-הדין שניתן על-ידי בית-משפט השלום בוינה מתעוררות שאלות שונות, כגון השאלה אם לבית-המשפט בוינה היתה הסמכות למנות קורטור על אם הילדות המתגוררת בארץ ושהנה, אף לפי פסק-הדין האוסטרי לגירושין, נתינה ישראלית. יצויין גם הדבר, שבתעודת ההתאזרחות האוסטרית של המערער נמחקו המילים אשר משמעותן היתה הענקת האזרחות האוסטרית גם לאשת המערער (אם הילדות). על כל פנים אין יסוד לראות אותה כנתינה אוסטרית – כמוסבר על-ידי השופט המלומד בפסק-דינו. זאת ועוד, הקורטור הנ"ל נתמנה לצורך משפט הגירושין. בבית-משפט השלום בוינה הנתבעת היתה אם הילדות,והנה אותו הקורטור הופיע שם בשמה כדי לתמוך בבקשת המערער (ראה ע' 12, בפסק-הדין של השופט המלומד). אולם אין לנו צורך לטפל בכל השאלות האלה. מפני שאפילו יש לפסק-הדין הנ"ל כוח מחייב באוסטריה, אנו סבורים כי במקרה שלפנינו אין הוא יכול לחייב בישראל. כאמור לעיל, הבקשה לבית-משפט השלום בוינה הוגשה על-ידי המערער אחרי שהוגשה הבקשה הנדונה כאן לבית-משפט ישראלי מוסמך. בבקשה הזאת המערער הנו צד,ולא יתכן הדבר שצד המתדיין כאן בבית-משפט מוסמך יכפה עליו "דבר מוגמר" fait accompli על-ידי הגשת בקשה אחרת לבית-משפט במקום אחר והשגת פסק-דין שם באותו ענין. בעקבות העקרונות של המשפט הבינלאומי הפרטי יש להניח, שאילו ידע בית-משפט השלום בוינה על המשפט שהתנהל בישראל, לא היה נזקק לתביעת המערער.

אנו סבורים, כי הנימוק הנ"ל בלבד מספיק הנהו, ומה גם שנימוקי השופט המלומד לאי התחשבות בפסק-דינו של בית-משפט השלום בוינה, גם הם יש להם על מה שיסמכו.

השאלה השניה המתעוררת בערעור זה היא,לפי איזה חוק יש לפתור את הבעיה הנדונה. לטובתו של המערער יצא השופט המלומד מן ההנחה כי הילדות הן נתינות אוסטריות ושעל אף מגוריהן בישראל מקום הדומיסיל שלהן הוא כמו של אביהן, המערער.

השופט המלומד מצטט מספרו של דייסי dicey's conflict of laws, מהדורה 6, ע' 480, כלל 117, שם נאמר, כי סמכות הורה לגבי ילדו, כשהילד יושב באנגליה, אינה תלויה בנתינות או בדומיסיל של הצדדים אלא נקבעת לפי החוק האנגלי. כמו כן הוא מצטט את ספרו של מרתון וולף, private international law, מהדורה 2, ע' 390, שם נאמר, שחובות האב גבי ילדו הן לפי חוק הדומיסיל של האב, אבל הזכויות מוגבלת כשהילד יושב באנגליה לכוחות הניתנים על ידיד החוק האנגלי לאב האנגלי.... וב-ע' 410: לפי כל החוקים חוק הפורום משפיע הרבה על זכויותיו וחובותיו של ההורה....; וב-ע' 410: וכן החליט בית-המשפט בהתאם לחוק האנגלי אם ילד זר יימסר לאביו או לאמו (אם ההורים מגורשים).

לפי זה יוצא שנתינותם הזרה של הצדדים (ואף לא הדומיסיל שלהם) אינה מונעת את השימוש בחוק המקומי לגבי הבעיה הנדונה. אולם כאן מתעוררות שתי שאלות, והן: (א) לא קיים בנדון זה חוק מקומי אחיד, (ב) יש מקום לטענה שסימן 64 לדבר המלך במועצה מכיל הוראות מפורשות בדבר החלת החוק האישי של הנתין הזר הנוגע בדבר.
השופט המלומד בפסק-דינו דן על המצב מבחינת החוק האוסטרי, וגם מבחינת המשפט העברי, בהנחה שהמשפט העברי הוא הוא החוק המקומי במקרה שלפנינו, מפני שהילדות הן יהודיות.

אשר לחוק האוסטרי, אומר השופט המלומד בפסק-דינו:

"מסכים אני לדעתו של ד"ר שטייף (העד המומחה) שבית-המשפט האוסטרי לא היה שולל מאת האב את זכויותיו וסמכויותיו, אלא אם ישנם תנאים לפי סעיף 176, 177 או 178 של החוק האוסטרי,ופה התנהגות האב אינה כזאת שתהיה בגדר הסעיפים הנ"ל."

אשר למשפט העברי, מנתח השופט המלומד את כל האסמכתאות ובא לידי מסקנה כי העקרון המכריע הוא "טובת הילדים".

לאחר הניתוח הנ"ל הגיע השופט המלומד בפיסקה 62 של פסק-דינו למסקנה, שהבעיה כולה צריכה להיפתר בהתאם



עא בית המשפט העליון 209/54 פרנץ שטיינר נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, [ פ"ד: ט 1 241 ] (פורסם ב-ֽ 20/02/1955)