פסקי דין על זאב שיר

1896/99 פ     14/07/2002




פ 1896/99 מדינת ישראל נ' זאב שיר




492


בתי המשפט
בית משפט השלום תל אביב-יפו
פ 001896/99


בפני
:
כבוד השופטת אמסטרדם יהודית

תאריך:
14/07/2002



בעניין:
מדינת ישראל





המאשימה

נ ג ד


זאב שיר





הנאשם


גזר דין

פתח דבר

בתקופה הרלבנטית לכתב האישום – סוף שנת 93 ומהלך שנת 94, עסקה חב' פסגת ההון בע"מ (להלן: "פסגת ההון") בהשקעות ובניהול תיקי השקעות בניירות ערך עבור לקוחות.
הנאשם ביחד עם יהודה בוכניק (להלן: "בוכניק") וארז זוהר (להלן: "זוהר") היו מנהליה של פסגת ההון, אלא שברישומי רשם החברות נרשמו זוהר ואביו של בוכניק כבעלי מניות: זוהר כבעל 98% מהון המניות הנפרע, והאחר – כמחזיק 2% הנותרים, וזוהר נרשם גם כמנהלה של פסגת ההון.
הנאשם הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בכך שקשר קשר עם בוכניק וזוהר להשפיע בדרכי תרמית על תנודות שער מניית חב' קניטקס (1984) בע"מ (להלן: "קניטקס), שנסחרה בבורסה לניירות ערך בת"א.

כמו כן הורשע בכך שיחד עם בוכניק וזוהר הניע את רקוטש וחבריו לרכוש מניות קניטיקס במגמה ליצור ביקושים בבורסה למניה זו, ועשה כן תוך העלמת עובדה מהותית, כי בכוונתם למכור מניות קניטקס מאחזקותיה של פסגת ההון ואחזקת לקוחותיה, וניסה להשפיע בדרכי תרמית על שער מניית קניטקס.

הנאשם אף הורשע בכך שביחד עם שותפיו, השפיע וניסה להשפיע, בדרכי תרמית על מניית קניטקס בכך שסיכמו עם צפריר שרבט כי האחרון יקלוט היצעי מניות קניטקס על מנת לבלום מגמת ירידת שער המניה בתאריך 1.6.94, והתחייבו שיתחלקו עמו בהפסדים אם אלו יגרמו לו, וכן סיכמו עמו כי ירכוש בתאריך 7.6.94 מניות קניטקס בסכום של מיליון ₪ ויחזיקם עד 31.12.94, ויקבל ערבות להפסדים שיגרמו לו.

הנאשם הורשע גם בכך שהשפיע וניסה להשפיע בדרכי תרמית על תנודות שער מניית קניטקס וניסה להניע אחר לרכוש מניות בהבטחה כוזבת, בכך שביחד עם שותפיו, פנה לדניאל הופמן – מנכ"ל קניטקס, ובתאריך 1.7.94 הציע לו שתמורת עמלה שישלם, הם יגרמו לעליית שער מניית קנטיקס, וזאת כדי להביא לכך שמחזיקי האופציות יעדיפו לממשן. הנאשם ידע שלא עומדים לרשותו או לרשות שותפיו האמצעים הכספיים הנדרשים ליצירת ביקוש שיעלה את שער מנייה זו.

בתאריך 7.8.94 נפגשו הנאשם וחבריו עם נציג רשות ני"ע שהתחזה למקורבו של הופמן, וחזרו בפני
ו על ההצעה להעלות שער מניית קניטקס לקראת מימוש האופציה, וטענו בפני
"מקורבו" של הופמן, שעל האחרון לרכוש מניות קניטקס בסכום של מיליון ₪ כדי למנוע דילול אחזקותיו בחברה, ולסייע להם ליצור ביקושים שיגרמו לעליית שער המנייה.

ב"כ התביעה עתרה לביהמ"ש להטיל על הנאשם עונש מאסר בפועל לתקופה ממושכת, מאסר על תנאי, וקנס מכביד, בציינה שעל העונש להיות מכביד יותר מזה שהוטל על שותפיו בוכניק וזוהר אשר הודו, והגיעו להסדר טיעון עם התביעה. כמו כן על העונש להיות חמור יותר כפועל יוצא מכך שהנאשם הורשע באישום נוסף שנמחק נגד השניים האחרים – האישום הנוגע לפרשת רקוטש וחבריו (אישום שני).
עוד ציינה התובעת כי ביהמ"ש התחשב בבוכניק שהיה סוכן ביטוח, וזוהר שהיה סטודנט לראיית חשבון, אשר כתוצאה מהרשעתם עמדו להיענש גם באובדן הרשיון לעסוק במקצועם. לגבי השניים נקבע כי הם לא היו אנשי שוק ההון במובהק, בעוד שהנאשם היה איש המקצוע.


ב"כ המאשימה ערכה אנלוגיה לענייננו מפס"ד ועקנין ע.פ. 5052/95, 5109/95 ו – 5111/95 ועקנין ואח' נ. מ"י פד"י נ (2) 642 ולטענתה, המשותף בין שני המקרים הינה הפעילות במניית דלת סחירות. (שם במניית בנק החקלאות) אף שם נוצר מצג שוא לפיו ועקנין ואח' מחזיקים ברוב הכמות הצפה בשוק, וגם שם, במקביל למכירת המנייה ללוטן ושמחוני נפטרו ועקנין ואח' מאחזקותיהם האישיות, וכשנדרשו ע"י לוטן ושמחוני למכור המנייה, החליטו להעלות שערה ו"להריץ" המניה כדי לאפשר מכירתה לאחרים ללא הפסדים. ההשפעה שם היתה על שער המנייה בשני ימי מסחר, ועל הנאשמים שם הוטל בגין ביצוע עבירות בשני מקרים מאסר בן שנה וחצי, מאסר על תנאי בן שנה ומחצה, וקנס בסך 50,000 ₪ .

אליבא דתביעה, המקרה דנן חמור מפרשת ועקנין, ועל הענישה המוטלת להיות חמורה יותר, מה גם שהעבירות בוצעו 5 שנים לאחר שתוקן חוק ני"ע, ועבירה על סעיף 54 לחוק הפכה מעוון לפשע, ולא יכולה לפעול לטובת הנאשם דכאן, הטענה שהיתה לועקנין, נוכח הסמיכות בין ביצוע העבירות לתיקון החוק – כי טרם הופנמה הנורמה הראויה.
עוד ציינה התובעת כי מהראיות בתיק דנן עולה הדומיננטיות של הנאשם בביצוע העבירות לעומת חבריו.

הנאשם גורס אחרת, ומציין כי הוא היה שכיר בלבד בחברת פסגת ההון, לא היה לו יפוי כוח לחשבון הנוסטרו של החברה, הקודים לביצוע הפעולות לא היו בידו, והוא לא היה יכול למנוע ביצוע מכירה, גם אם רצה בכך. הנאשם הסתמך על תצהיר שנתן זוהר (נ/3), אשר ציין בעדותו בביהמ"ש כי התייחס בתצהירו לפן הפורמלי של השותפות.
יש לציין כי המתכונת הפורמלית בחב' פסגת ההון נוצרה לבקשת הנאשם ובהסכמתו, ולא שיקפה מעמדו האמיתי של הנאשם בחברה, וחלוקת הרווחים הייתה שווה בין השותפים.

הנאשם טען כי, להבדיל מבוכניק וזוהר אשר מכרו מאחזקותיהם האישיות במניית קניטקס, הוא לא קנה המנייה לחשבונותיו, ולכן לא הפיק כל תועלת ממכירת המנייה.
לטענתו, זוהר היה המומחה בשוק ההון, על רקע לימודי ראיית החשבון, ואילו הוא עצמו עסק באדריכלות 20 שנה.
מעדות הנאשם בביהמ"ש עולה כי הוא עבד בעבר כעוזר מבצע בחב' ברוקרים. מהודאתו ת/12 א' עולה כי התעניין מאוד בתחום ני"ע (עמ' 36 שורות 9-1), עבר קורס ערב בנושא זה, והשקיע בני"ע (שם, עמ' 1 שורות 12-14).

הנאשם הגדיר עצמו כמי שמבין בשוק ההון – ת/12 א' (עמ' 1 שורה 14) וכמי שהצליח בעבר בהשקעותיו בנ"יע (שם שורה 20) לדבריו, מאחר ולא היה לו כסף, הוא נתן עצות לחברו נחמן פרנקל כיצד להשקיע בני"ע, ויחדיו, הם עשו רווחים (ת/12 עמ' 1 שורה 15).
כשהכיר את בוכניק, והלה העמיד לרשותו חדר, מחשב ותוכנה של מניות בנק המזרחי הוא היה אומר לבוכניק מה לעשות,והלה נתן הוראות לבנק והם הצליחו. (שם עמ' 1 שורות 25-26).

הנאשם הסביר בחקירתו כי שלושתם הקימו את חברת פסגת ההון על בסיס קשריו של בוכניק ושסוכם ש"אני וזוהר ננהל את העניינים – את ניהול התיקים וביצוע הפעילות השוטפת בני"ע" (ת/12 א' עמ' 1 שורה 32).

הנאשם הסביר כיצד נרשמו ארז ואביו של בוכניק כבעלי מניות בחברת פסגת ההון, והוא רשום בחברה כשכיר:
"אני לא רציתי שירשמו את החברה על שמי בגלל הבלאגן שהיה לי אחרי הגירושים, כי היו לי בעיות עם מס הכנסה, וחזיתי את זה מראש, שאני לא מעוניין להיות בעל מניות בחברה, וארז זוהר אמר שהוא מוכן שהחברה תהייה רשומה על שמו. לא היתה שום כוונה בצורה שבה נרשמה החברה" (ת/12 א' עמ' 2 שורות 3-1) .

הנאשם הסביר בחקירתו, כי הוא וזוהר קבעו באיזה ני"ע להשקיע (ת/12 א' עמוד 2 שורות 17-16 וכן עמ' 3 שורה 8) הבחירה במניית קנטיקס היתה רעיון שלו –
"לי היה רעיון, שאולי בדיעבד היה מטופש, לקנות את כל הסחורה הצפה שיש בקנטיקס מתוך כוונה להשתלט וכו' ... (ת/12 א' עמוד 3 שורה 33).
מהודעת הנאשם עולה כי הוא ביחד עם בוכניק היו פעילים בשיחתם עם דני הופמן – מנכ"ל קנטיקס, והרעיון ללכת אליו היה של הנאשם לאחר שחלק ממניות קניטקס כבר הוחזקו על ידי "פסגת ההון".



הנאשם הסביר בהודעתו ת/12א' דרך פעולתו במניית מגסון, דרלון ודנדור, ומתמליל שיחת הנאשם וחבריו עם עזר צפריר-פלמון – (ת/8) עולה חלקו הדומיננטי של הנאשם.
אף מתלונתו של יצחק עמר לרשות ני"ע (ת/33) עולה כי הנאשם וזוהר "התחייבו על פי הידע הרב שלהם בשוק ההון שהתיק ירוויח 2% ליום" (הדגשה שלי – י.א.).
מעדות עמר אף עלה כי הנאשם היה הדומיננטי מבין השניים, שפעלו אצלו על מנת שישאיר את תיק ההשקעות שלו בחב' "פסגת ההון" (עמ' 131 שורות 7, 12).

הנאשם לעומת זאת טוען כי רקוטש וחבריו לא היו אנשים תמימים כמו לוטן ושמחוני בפרשת ועקנין, ולא ניתן להשליך מהענישה שם על ענייננו.
עוד לדבריו, רקוטש ואחרים עברו עבירות על חוק ני"ע, והם לא הועמדו כלל לדין, ואילו לגביו מבקשת התביעה מאסר מאחורי סורג ובריח.
לטענתו, הדומיננטי בחבורה היה בוכניק, וזאת עפ"י התנהגותו במהלך המפגש עם הופמן ועם פלמון, וכן טען כי שרבט היה חברו של זוהר. חלקו שלו לדבריו, היה שולי.
אינני תמימת דעים עם הנאשם כי היה שכיר ללא כל השפעה, ואני קובעת כי הוא היה האיש המקצועי שפעל באופן מאסיבי בשוק ני"ע, וחבריו ב "פסגת ההון" פעלו עפ"י הנחיותיו.

לטענת הנאשם, אין להקיש מהרשעת בוכניק וזוהר לעניינו, שכן האחרונים הודו במה שלא עשו (ראה: עמ' 477 שורה 23, ועמ' 487 שורות 9-7).
בעניין זה יש לציין כי האחרים היו מיוצגים, והם בחרו להודות במסגרת הסדר טיעון, כשהבינו שנתפסו בכף.

לטענת הנאשם, אין המקרה דנן דומה לפרשת ועקנין, שכן, לא היתה פעילות מתוכננת, האישום המיוחס לו איננו מירמה בנסיבות מחמירות, הוא לא מכר מחשבונו האישי ולא זכה לרווח, לא בוצעו פעולות נוגדות, ורקוטש וחבריו כאמור, לא היו תמימים כמו לוטן ושמחוני.

עוד לדבריו, יש להקל בעונשו גם עקב הכשל בהגנתו, ואי-הזמנת עדי הגנה.

הנאשם אף ציין, כי לאחר המפגש עם מנכ"ל קניטקס נזנח הרעיון, ואילמלא פניית הסוכן המדיח – עזר צפריר מחדש אליהם, לא היה נוצר המפגש בתאריך 18.7.1999.
עוד הלין הנאשם על כך שבנו נפגע מפרסום כתב האישום. הנאשם ציין כי מאז ביצוע העבירות חלפו 8 שנים, והוא סבל מעינוי – דין מתמשך, ועל כן אין להטיל עליו מאסר מאחורי סורג ובריח. לדבריו, הוא התייצב לכל הדיונים למעט פעם אחת שהיה חולה, ופעם אחרת שאושפז בבית חולים, והתביעה היא האחראית להתמשכות ההליכים.

הנאשם טען כי התקשה לנהל הגנתו עקב מחלת אמו, ואח"כ מותה השפיע עליו, וכן מחלת אחיו אותו סעד.

לדבריו, עקב הליכים אזרחים שננקטו נגדו הוא חב מילוני ₪, הוא איננו עובד מאז גילוי הפרשה, והגיע עד לפת-לחם. מצבו הנפשי קשה, הוא סובל כיום מיתר לחץ דם, ומפחד ממקומות סגורים מאז מלחמת יום הכיפורים – תחושות שהתעצמו לאחר הכרעת-הדין, ויש לאפשר לו לשקם חייו ללא הטלת עונש מאסר .

עוד חזר וטען כי אין להטיל עליו כל קנס כספי מאחר ולא הפיק רווח ומצבו הכלכלי קשה. לדבריו, הוא פיצה בעבר לקוח של חב' פסגת ההון – יצחק בר-חן, אך הסתבר מדבריו כי הפסדיו של הלקוח לא נבעו ממניית קנטיקס.
לא הומצאה אסמכתא בכתב לטיעון הנ"ל, וזאת מאחר שלטענת הנאשם הוא איבד את הדף הבנקאי עקב חלוף הזמן.
פיצוי הלקוח הנ"ל שאיננו קשור לעבירות בעניין מניית קנטיקס איננו רלבנטי לענייננו.
אינני מקבלת את טענת הנאשם כי לא פעל מתוך תאוות בצע, שהרי פעל מטעמה של חב' פסגת ההון ולמען הגדל רווחי החברה, כשהוא שותף שווה לרווחיה.

עונשם של שותפי הנאשם

כאמור, בוכניק וזוהר הגיעו להסדר טיעון עם התביעה, ובמסגרתו תוקן כתב-האישום נגדם באופן שיוחסו להם שני אישומים (האישום הראשון והשלישי נשוא התיק דנן).
הנאשם הורשע באישום נוסף – האישום השני הקשור להנעת רקוטש וחבריו לרכוש מניית קניטקס תוך העלמת עובדה מהותית מהם, וניסיון להשפיע בדרכי תרמית על תנודות שער מניית קניטקס.

מותב זה הטיל על בוכניק וזוהר שהודו במיוחס להם, עונש מאסר לתקופה בת 9 חודשים, 12 חודשי מאסר ע"ת, וקנס בסך 25,000 ₪.

במסגרת השיקולים לקולא נלקחה בחשבון הודאתם של בוכניק וזוהר אשר חסכה משמעותית זמן שיפוטי יקר, וכן העובדה שבוכניק היה סוכן ביטוח, ובעת ביצוע העבירות זוהר היה סטודנט לראיית חשבון, והרשעתם היתה עלולה להביא לאובדן רשיונם לעסוק במקצועם.
מאחר שלא נשמעו ראיות בעניינם של בוכניק וזוהר קיבל ביהמ"ש טענת סניגוריהם כי הם לא היו במובהק אנשי שוק ההון.

כאן יוער, כי לאחר שמיעת הראיות בתיק דנן, וחשיפת חומרת המעשים במלואם, הייתי קובעת אחרת בעניינו של זוהר.

הן המדינה והן בוכניק וזוהר ערערו על גזר הדין לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש המחוזי גרס כי העונש שהוטל על בוכניק וזוהר קל מדי, מאחר שבימ"ש קמא לא אימץ את רף הענישה העליון שסוכם בהסדר הטיעון.

בפועל, נוכח הכלל שבימ"ש לערעורים אינו ממצה את הדין, הועלה הקנס שהוטל על כל אחד מהנאשמים לסך 40,000 ₪, וכן נקבע מפורשות, כי אלמלא הסדר הטיעון היה מקום להטיל עונש מאסר חמור מזה שהוטל.

בענייננו, הנאשם כפר בעובדות כתב-האישום, ומשפטו התנהל במשך כ – 3 שנים.
אקדים ואומר כי אין להטיל עונש על נאשם בשל בחירתו לנהל הוכחות, ולא להודות במיוחס לו, אלא שבפני
ביהמ"ש בבוא יום הדין, אין הודייה שיש בה משום הבעת חרטה, המשמשת כנסיבה מקילה לעונש.

משבוחר נאשם לנהל הוכחות, והתביעה מביאה ראיותיה להוכחת אשמתו, יכול שתוכחנה עובדות שלא היו בפני
ביהמ"ש בעת מתן גזר דינם של שותפיו אשר הודו ללא ניהול הוכחות.
משמשתקפים המעשים במלואם, יכול ויתברר לביהמ"ש, כי בגין נסיבות ביצוע העבירות, ודרך התנהגות הנאשם ראוי כי העונש ההולם שיוטל עליו יהיה חמור מעונשם של האחרים שהודו, כאשר בפני
ביהמ"ש אז לא הוכחו כל נסיבות העבירות.
בלשון אחרת – שמיעת עדויות העדים וקבלת מסמכים, יכול ותגלה נסיבות ופרטים שיביאו להחמרת הענישה שתוטל על הנאשם.

בענייננו, ככל שנחשף בפני
ביהמ"ש חומר הראיות, לרבות הודעות הנאשם, עדות שותפו זוהר, וכן הקלטת המפגש עם פלמון, למד ביהמ"ש על התנהלותו של הנאשם, הלך מחשבתו, כמו גם על מומחיותו ומעורבותו בשוק ההון.
עוד יש להעיר כי העבירות בתיק דנן בוצעו חמש שנים לאחר תיקון חוק ני"ע אשר הפך כאמור את העבירה על סעיף 54 לחוק ני"ע תשכ"ח – 1968 לעבירה מסוג פשע.

חלוף הזמן

לטענת הנאשם, מאחר וחלפו 8 שנים מאז ביצוע העבירות, ועינוי- הדין בו נשא הינו בלתי סביר – אין זה ראוי להטיל עליו עונש מאסר.
יוער, כי אין לי ספק שכאשר "החרב המתהפכת" של הדין תלויה ועומדת מעל ראשו של נאשם – עינוי הדיון קשה מנשוא.

דא עקא, שיש לבחון מה היתה "תרומתו" של הנאשם להתמשכות הדיון בענייננו, ולאחר בחינת השתלשלות העניינים, ניתן לקבוע כי הנאשם עשה כל אשר ביכולתו לדחות סיום ההליך הפלילי, ותרם באופן משמעותי להתמשכות ההליכים.

הטענה היחידה המוצדקת בפי הנאשם בעניין זה הוא חלוף הזמן מאז ש"נתפס בכף" עם חבריו - מועד הפגישה עם פלמון – נציג רשות ני"ע שהתחזה למקורבו של מנכ"ל קניטקס.
הנאשם ביחד עם בוכניק וארז הוקלטו וצולמו וכן נעצרו בתאריך 17.8.94 אף עדים אחרים הקשורים בפרשה נחקרו, אך כתב- האישום הוגש רק בתאריך 8.10.97, בחלוף כ-3 שנים (ת.פ. 12876/97).

עותק כתב-האישום נשלח לכתובת הרשומה בהודעת הנאשם שנמסרה בחקירתו, והמסמכים חזרו בציון הערה לפיה הנאשם איננו מתגורר בכתובת זו.
הנאשם לא הודיע לחוקרי רשות ני"ע כי שינה את כתובתו.

הנאשם אותר על ידי המאשימה, ואז טען כי הוא "נע ונד", ללא כתובת מגורים קבועה, ועל כן בתאריך 30.12.97 בקש להתיר המצאת כתב-אישום והזמנות לדיון למשרדי "יש"ע" בקרית ביאליק.

משלב הגשת כתב-האישום החלה פרשת דחיות שמקורה בנאשם.

ישיבת ההקראה בתיק דנן נקבעה לחודש ינואר 1998, והנאשם עתר לדחייתה בשל הטענה כי טרם היה סיפק בידו להתכונן למשפט, וכן מהטעם שהוא פנה לסניגוריה הציבורית על-מנת שתייצגו.
הנאשם פנה לדחיית הדיון הקבוע לתאריך 26.1.98 בשלוש בקשות שונות (6.1.98, 13.1.98 ו-26.1.98) וכשבקשתו נדחתה – הוא לא התייצב לדיון, והוצא נגדו צו הבאה.

בתאריך 4.3.98 מונה לנאשם עו"ד מטעם הסניגוריה הציבורית – עו"ד מבורך, ובית המשפט התבקש על ידי ההגנה לדחות מועד ההקראה בשל הצורך לצלם מלוא חומר החקירה שלא צולם על ידי הנאשם, וזאת על אף שחלפו 5 חודשים מאז הוגש כתב-האישום.
בתאריך 14.5.98 טען ב"כ הנאשם טענות מיקדמיות ועתר לביטול כתב האישום, וטענותיו נדחו.
בתאריך 21.6.98 קבע בית המשפט 8 מועדים לשמיעת ראיות בתיק דנן.
בסמוך למועד הראשון עתר הנאשם לבית המשפט להורות על שחרור עו"ד מבורך מייצוגו, וכן להורות לסניגוריה הציבורית למנות לו עו"ד אחר.
הסניגורית המחוזית פנתה אף היא לבית המשפט, ובקשה לשחרר את הסנגוריה הציבורית מייצוג הנאשם, באשר אין חובת ייצוג בתיק דנן, וכן ציינה כי נתגלע בין הנאשם לסניגורו חילוקי דעות מהותיים, ועורכי-דין בכירים מטעם הסניגוריה הציבורית בחנו את התיק, ואף הם חשים שלא ראוי לנהל ההגנה באופן עליו עומד הנאשם.


הנאשם לא התייצב לדיון בתאריך 24.12.98, ושלח מברק לפיו הוא חולה. לא צורפה תעודה רפואית התומכת בטענתו, והוצא נגד הנאשם צו הבאה.
בקש בבקשה בכתב לשחרר את עו"ד מבורך מייצוגו, ונוכח עמדתו כמו גם דברי עו"ד מבורך ועמדת הסנגוריה הציבורית קבע בית המשפט כי הוא משחרר את הסנגוריה הציבורית מייצוגו של הנאשם.
האחרים – בוכניק וזוהר אשר היו מיוצגים על ידי עו"ד אדרת ורוזובסקי הגיעו להסדר טיעון עם המאשימה.

הנאשם הודיע כי אינו מסכים להסדר הטיעון, וכתב-אישום נפרד בעניינו הוגש בתאריך 3.1.99.
עקב פניות חוזרות ונישנות מטעם הנאשם, החליט הסניגור הארצי למנות לנאשם שני סניגורים חדשים: עו"ד גרוס ועו"ד אייזנמן.
האחרונה פרשה בסמוך למינויה.

בדיון בתאריך 14.1.99 בוטלו לבקשת הסנגוריה מועדי הדיון שנקבעו לתאריכים 14.2.98; 17.2.98ו- 28.2.98. מועד ההוכחות שנקבע לתאריך 8.3.99 נדחה אף הוא לבקשת הנאשם וסניגורו.
בסמוך למועד ההוכחות הנ"ל עתר ב"כ הנאשם לבית המשפט לפסול עצמו מלדון בעניינו של הנאשם, וזאת נוכח הטלת גזר-דין על בוכניק וזוהר, ובשל העובדה שבית המשפט הוציא נגדו צו הבאה. הבקשה לפסול את ביהמ"ש – נדחתה.
הנאשם חזר וביקש לדחות מועד ההוכחות, וטען כי אינו אשם שעורך-דינו הקודם "לא ניהל את התיק נכון. בעצם נוצר מצב שחזרנו שנה אחורה" (עמ' 11 שורות 12-10).
אם נסכם השתלשלות העניינים עד עתה, חלפה שנה שכולה דחיות בעטיו של הנאשם.

בתאריך 28.3.99 החלה שמיעת הראיות בתיק דנן.
הנאשם מלין כי עקב אי-התייצבות עד התביעה שרבט ועד התביעה זוהר, המאשימה היא שגרמה להארכות ההליכים.
ברם, ביום בו לא התייצב שרבט 13.9.99 נשמע עד אחר (יעקב ורמוט),ואילו העד זוהר התייצב למתן עדות והעיד בתאריכים 16.4.00 ו-1.5.00. הוא לא סיים עדותו עקב הפסקת חשמל, ולדיון הנוסף בתאריך 7.4.00 לא התייצב, והוצא נגדו צו הבאה.

משהתייצב בתאריך 14.5.00 התברר כי זומן לדיון אחר בבימ"ש בחיפה, בתביעה אזרחית שהוגשה נגדו. כשדן בית המשפט בשאלת ההוצאות שיש להטיל על העד שגרם לביטול זמנו של ביהמ"ש טענה ההגנה כי איננה מבקשת להטיל הוצאות על העד, שכן "העד ניסה בכל יכולתו עד עתה לסייע לבית המשפט", והתביעה השאירה עניין זה לשיקול דעת בית המשפט (ראה עמ' 284 לפרוטוקול).

עינינו הרואות כי אין בסיס לתלונת הנאשם על עיכובים מטעמה של התביעה.

עוד יוער, כי על אף היעדרה של ב"כ התביעה עו"ד צירקין מישיבות מסוימות בבית המשפט לא נגרם דיחוי, שכן היא הוחלפה על ידי פרקליטה אחרת.

בתאריך 14.5.00 הסתיימה פרשת התביעה.

ביום הדיון הקבוע לפרשת ההגנה 20.7.00, טען הנאשם כי אינו מוכן לחקירה, והדיון נדחה לבקשתו למועד אחר.
עוד יוער כי במועד זה ציינה הסנגוריה שהיתה כוונה מטעם ההגנה להעיד את בוכניק כעד הגנה, אך נוכח סירובו של האחרון –"לא יהיו עדי הגנה נוספים" (עמ' 305 שורות 8-7 – הדגשה שלי – י.א.).
האמור לעיל עומד בסתירה לדברי הנאשם החוזרים ומשתכללים בבקשות השונות שהגיש הנאשם הן למותב זה והן לגורמים אחרים – שר המשפטים, האגודה לזכויות האזרח וכיו"ב.
הנאשם שהיה מעורב באופן פעיל ביותר בהגנתו כפי שיפורט בהמשך, לא טען בישיבת 20.7.2000 כי יהיו להגנה עדים נוספים. הדיון נדחה איפוא לסיום פרשת ההגנה בתאריך 23.7.00.

במועד הנ"ל העיד הנאשם בחקירה ראשית, ולבקשתו נדחתה החקירה הנגדית. גם בישיבה זו הודיעה ההגנה לבית המשפט כי בוכניק לא ישמש עד הגנה (עמ' 330 שורה 25).

חקירתו הנגדית של הנאשם התנהלה בתאריך 16.11.00 ו-25.12.00.
בתום עדות הנאשם הודיעה ההגנה כי שינתה עמדתה, ובכוונתה לזמן 3-2 עדים, שעדותם תארך כשעתיים (עמ' 374 שורה 11).
בית המשפט קבע איפוא, סיום פרשת ההגנה לתאריך 22.2.01.
במועד הנ"ל התברר כי ההגנה לא זימנה עדים מטעמה. הסניגור עו"ד גרוס בקש מבית המשפט לשחררו מייצוג הנאשם, ו"לשקול ייצוגו על ידי עו"ד אחר, ולאפשר לנאשם לזמן עדי הגנה שהוא חושב שדרושים להגנתו" (עמוד 375 שורות 17-6).
הנאשם לא רצה בהפסקת ייצוגו של הסניגור, וחזר ובקש שהלה ישאר, כפי שטען בבקשה קודמת, כשביקש סניגורו להשתחרר מהייצוג (עמ' 7 לפרוטוקול).

למותר לציין כי לבית המשפט לא הוגשה בקשה בכתב לזמן את עדת ההגנה – גב' ורד פנקס- הנאשם ציין כי "בוכניק אמר לי שאדבר עם ורד פנקס, ושהוא מאמין שהיא תסכים בלי בעיות לבוא לבית המשפט,... אני אישית לא רציתי להתקשר אליה, כי לא ידעתי איך היא תגיב" (עמ' 376 שורות 20-18).
משמע, הנאשם לא היה בטוח אם העדה תתייצב, ולמרות זאת לא דאג לזימונה, אלא הטיל על עו"ד גרוס לשוחח עמה, וכשהלה עשה כן בשיחה ועידה "אני שמעתי מה שהוא דבר אתה, היא אמרה שהיא לא מכירה אותי, ושהיא מוכנה לבוא לבית המשפט רק בהזמנה של בית המשפט" (עמ' 376 שורות 23-21).
במהלך חודשיים שבין תום עדות הנאשם לדיון בו היו אמורים להתייצב "3-2 עדי הגנה" לא זומן אף עד, ובוזבז יום דיון מלא.

הדיון נדחה לתאריך 4.4.01 (באימרת אגב אציין במהלך התקופה הנדחית עתר הנאשם לזימון עדי הגנה נוספים בלתי רלבנטיים, ובקשתו נדחתה. מבקשת הנאשם שהגיש בעצמו ב-20.2.01 עלה למשל כי תכלית זימון אלמוני מחב' בהרב וינדר השקעות וני"ע בע"מ (מבלי ליתן שם וכתובת) נועדה להוכיח כי צריך להעמיד לדין את רקוטש ומנכ"ל החברה הנ"ל לדיון, ולא רק אותו).

במועד הדיון הנדחה – 4.4.01 לא התייצבה גב' פנקס אשר שלחה הודעה כי הינה חולה, והנאשם בקש שלא יוצא נגדה צו הבאה.

הדיון נדחה לתאריך 4.6.01, והנאשם טען כי העדה מסרבת להתייצב, אך במועד מאוחר יותר כשהתייצבה העדה (10.7.2001) הסתבר שהיא כלל לא הוזמנה על ידי הנאשם, התוצאה: יום דיונים שלם (4.6.01) בוזבז לשווא.
בתאריך – 10.7.01 לא התייצב הנאשם, ובא כוחו הודיע כי הוא אושפז בבית החולים.
העדה גב' פנקס ציינה שהיא חשה "נרדפת ומוטרדת על ידי הנאשם" (עמ' 391 שורה 2), וכן ציינה כי עבדה תקופה קצרה בחב' פסגת ההון, וזאת במהלך לימודיה באוניברסיטה, ובחלוף 8 שנים היא איננה זוכרת דבר.
בית המשפט ציין כי ספק בעיניו אם יש מקום לזמן העדה פעם נוספת, אך בעניין זה יקבע לאחר קבלת אישור רפואי כדין תוך 3 ימים מיום שיחרור הנאשם מביה"ח.
תעודה רפואית ערוכה כחוק לא הגיעה לבית המשפט עד לתום שמיעת הראיות.

בחלוף שבועיים משיחרורו של הנאשם מבית החולים (עפ"י בדיקת מזכירת בית המשפט) בתאריך 26.7.01 הוריתי על הגשת סיכומים בתיק דנן.

כאן המקום לציין כי ממכתב אחד למשנהו ששלח הנאשם לביהמ"ש ולגורמים אחרים, הוסיף הנאשם טיעונים לחשיבות עדת ההגנה עד כי במכתביו האחרונים היתה עדה זו ל"עדה המרכזית" ש"יכלה לרסק את כתב האישום לרסיסים". זאת ועוד, מספר העדים שרצה להזמין מאפס עלה אח"כ ל - 3-2 עדים, בגירסא אחרת ל-8-5 עדים, ובגירסא הסופית ל-12 עדים, שכביכול לא אושר לו להביאם לביהמ"ש.
הנאשם התפלמס עם בא-כוחו בתלונות שונות שהגיש נגדו, ואשר את כולן טרח להעביר לעיון בית המשפט (מכתבי תלונה לשר המשפטים, ללשכת עוה"ד ולאגודה לזכויות האזרח) בכולן ציין כי העביר אישור רפואי על אישפוזו בבית חולים לסניגור אשר מצידו טוען כי הורה לנאשם להעבירו לבית המשפט.

למען הסר ספק, אני מציינת כי הנאשם לא טרח להעביר לבית המשפט אישור רפואי, ואישור זה הוגש רק במסגרת טיעוניו לעונש. 60221

לסיכום פרק זה, ניתן לציין, כי פרשת ההגנה שנקבעה לסיום בתאריך 23.7.00, ואח"כ נדחה
ל-22.2.01 התארכה בעטיו של הנאשם באופן בלתי סביר.
סיכומי התביעה הוגשו במועד.
בטרם הגשת סיכומי הנאשם הגיש הנאשם בקשות שונות שעניינן הזמנת עדי הגנה שמעולם לא התבקשו קודם לכן, ושמם לא הוזכר. כמו כן הגיש מכתבי תלונה בסגנון בוטה ושלוח רסן כנגד סניגורו עו"ד גרוס והסניגורית המחוזית עו"ד רובינשטיין.

כבר צוין בהחלטתי מתאריך 26.11.01, כי לו סבר הנאשם שהעדים מהותיים להגנתו היה מזמינם בחודש מאי 2000 או למצער במהלך התקופה שבין מאי 2000 ועד ינואר 2001, ולא היה עותר לזמנם בסמוך למתן הכרעת-הדין, ולאחר סיכומי התביעה.
טענת הנאשם כי דחיית המשפט "בעוד מספר חודשים לא ישנו כלום" רק מלמדת על הלך מחשבתו, שאפיין אותו בדרך התנהלותו בתיק דנן.

במקביל לבקשת הדחיות, והארכת ההליך המשפטי באופן בלתי סביר, טוען הנאשם טענת "קוזק שנגזל" ומדבר על עינוי הדין שעבר עליו, כמו גם על "הבעת חרטה כנה ואמיתית", כאשר הוא אינו מודה ואינו מתחרט, טוען כי לא ביצע כל עבירה, וכי יוכיח חפותו בביהמ"ש המחוזי (עמ' 473 שורה 12).

עיקרו של עינוי הדין מקורו בנאשם, ואין לו אלא להלין על עצמו אם גרם לעצמו עוגמת נפש או לבני משפחתו, לרבות בנו.
אף לאחר מתן הכרעת-הדין, לא פסק הנאשם ממאמציו לדחות סיום ההליך הפלילי, בהתבססו על מכתב שכתב לשר המשפטים על מנת שיורה למנות לו עו"ד אחר מטעם הסנגוריה הציבורית, וכן התבסס על בקשה שהגיש לבית המשפט המחוזי בעירעור על החלטת ביניים, הליך שכידוע, איננו קיים בהליך פלילי, והנאשם הודה כי היה מודע לכך.

במועד שנקבע לשמיעת הטיעונים לעונש- 14.4.01 לא זומנו עדי אופי ע"י הנאשם, ובית המשפט איפשר לו לעשות כן בישיבה שלאחר מכן.
אף לישיבת ביהמ"ש בתאריך 17.6.02 לא זומנו עדי אופי מטעם הנאשם, אך עקב מצבו הרפואי ונפילתו בבית המשפט, לא התקיים כלל דיון.



גם לישיבת בית המשפט בתאריך 30.6.02 לא זומנו עדי אופי.
במועד הנ"ל הנאשם הגיע כשבידו חוברת עבת-כרס, וממנה בקש לקרוא את טיעוניו לעונש, והתנגד לקצר ההליך על ידי טיעון תמציתי בעל פה, והגשת הטיעונים שהכין בכתב.
במשך למעלה מחמש שעות תמימות הקריא הנאשם לבית המשפט את טיעוניו, כשהוא חוזר על טענותיו, מסרב למסור את הטיעונים הכתובים, וטוען טענות שמקומן בעירעור על הכרעת-הדין.

בית המשפט שמע טיעוני הנאשם בסבלנות אין קץ, וכל זאת, על-מנת שחלילה לא תתקפח הגנתו באי-איזכור טענה כלשהי שיכולה לפעול לטובתו.
יומיים לאחר הדיון, בתאריך 2.7.02, התבקש בית המשפט לקבל השלמת הטיעונים בכתב באשר הנאשם גרס כי פרוטוקול הדיון אינו מבהיר דיו את מה שהנאשם רצה להביע בטיעונים לעונש, וביהמ"ש קבל גם את הטיעונים שבכתב.
לסיכומו של דבר, ההליך המשפטי בתיק דנן התארך באופן בלתי סביר בעיקר בשל בקשות דחייה מטעם ההגנה.

האינטרס הציבורי מצדיק ענישה הולמת למבצעי עבירות חמורות, גם אם חלף זמן רב מאז ביצוע העבירות.
ראה דברי כב' השופט ברנזון בע.פ. 568/72 עזרא נ' מ"י פד"י כז(1) 806 (810).

"התמשכותם של המשפטים שהיא לדעתנו על אף הכל תופעה נפוצה למדי בבתי המשפט שלנו, אינה יכולה שכלעצמה לשמש עילה לאי הטלת עונש מאסר שהעברין ראוי לו מבחינות אחרות... דבר זה יכול לשמש נימוק להקלה בעונש ... אבל לא עד כדי לבטל כליל את עונשי המאסר שמבחינות אחרות הם ראויים לו". (ההדגשות שלי – י.א.).
וכן ראה בענין זה ע.פ. (ת"א) 1825/95 שאוזכר לעיל.

נראה לי כי ענייננו נופל באמת המידה שנקבעה בע.פ. 7826/98 בנימין דורפמן ואח' נ' מ"י מיסים יג/5 (אוקטובר 1999) שם נדחה ערעורם של נאשמים אשר נדונו לעונש מאסר בן 4 שנים בגין עבירות מירמה, מסירת ידיעה כוזבת והוצאת חשבונות פיקטיביות. ההליכים המשפטיים נמשכו 7 שנים.

ביהמ"ש קבע שם:
"המערערים בחרו בדרך התגוננות שתרמה תרומה נכבדה להתארכות ההליכים, ואף שלא חרגו מן המותר ופעלו במסגרת שמתווה החוק להגנתו של הנאשם, אין הם רשאים להצביע על ה"התארכות" כגורם המצדיק הקלה בדין".

"חוסר האונים" של הנאשם או "חוסר יכולתו" להגן על עצמו.

הנאשם חזר וטען כי מאז שוחרר עו"ד גרוס מייצוגו, הוא נותר ללא הגנה.
לדבריו, אף במהלך התקופה בה היה מיוצג, הוא היה עסוק בטיפול באמו ובאחיו, ולא יכול היה להתפנות לניהול הגנתו.
אין לי ספק כי מחלתם של אמו ואחיו הסבה לנאשם צער רב, אך לא ניתן להסכים לטענתו, כי הוא היה "חסר אונים", ולא ידע או לא התפנה לניהול הגנתו.
הנאשם נטל חלק מאוד פעיל בהגנתו. הן על ידי משלוח פתקים ושיחות עם עורך דינו במהלך הדיונים, ובעת חקירת העדים, והן בחקירה פעילה של העדים על ידו, בנוסף לחקירת סניגורו. כמו גם במשלוח "הודעות ערעור" למיניהן לביהמ"ש תוך הבעת הסתייגויות מהחלטות ביהמ"ש שלא נשאו חן בעיניו. מעורבותו בחקירת העדים, היתה בולטת במיוחד בחקירת שותפו לשעבר, העד זוהר (ראה עמוד 279-257 ועמוד 287 לפרוטוקול).

על ההכנות למשפט שבוצעו על ידו, ניתן ללמוד מפי הנאשם עצמו באחת התלונות שהגיש נגד סניגורו: " הוא לא עובד ומקבל כסף, את כל העבודה השחורה אני עושה, את כל ההכנות אני עושה" (עמ' 376 ש' 31-30 – ההדגשה שלי י.א.).
בתלונתו נגד הסניגור כפי שהובעה במכתב מתאריך 12.1.02, טען כי "אני הייתי צריך לקחת את המושכות לידי" (צויין שם "מושחות").

במכתביו השונים ציין:
"גורמים שמנסים לעזור לי, עברו על כל החומר המצוי ברשותי, ועברו לרוחב ולעומק
החומר והתגלה..." (מכתב מתאריך 6.11.01)
וכן:
"עורכי דין נוספים שהתייעצתי אתם שנכנסו לעובי הקורה בכל הקשור למשפט זה..."

בסוף הסיכומים בכתב שהגיש הנאשם (בנוסף לסיכומים שהוכנו על ידי סניגורו) הוא ציין:
"העיבוי לסיכומי עו"ד גרוס גובש על ידי הנאשם וצוות עורכי-דין שהתנדבו לעזור לנאשם". (הדגשות שלי - י.א.)

ועל כך נאמר – ואידך זיל גמור!

נסיבותיו האישיות של הנאשם ומצבו הנפשי

לטענת הנאשם, אמו נפטרה במהלך המשפט, וקודם לכן טיפל באחיו שחלה במחלה ממארת בשנת 1997, וסעד אותו.
עוד לדבריו, הוא חייב מליוני ₪ בגין תביעות אזרחיות שהוגשו נגדו. עקב הגשת כתב-האישום הוא אינו עובד, ונגרם לו הפסד מוערך של כשני מליוני ₪ בהתבססו על משכורת חודשית בסך 20,000 ₪.
לטענתו, מצבו הנפשי קשה, ותחושת קלסטרופוביה צצה אצלו מחדש לאחר שהודחקה לאחר מלחמת יום כיפור.
לדבריו, הוא סובל מחרדה, אך אינו מקבל טיפול, והוא מתקשה לישון בלילות.
עוד לטענתו, הוא תרם לקהילה, הן בשירותו הצבאי, והן בפרוייקט שיקום לנערים במצוקה בו נטל חלק, ויש להתחשב במצבו, ולא להטיל עליו עונש מאסר מאחורי סורג ובריח.

לבקשת הנאשם התקבלה חוות-דעת פסיכיאטרית בעניינו. על אף טענת הנאשם כי הוא סובל מפחד ממקומות סגורים, לא הומצאו מסמכים רפואיים המעידים על מחלתו, ועל טיפולים שקבל.
בחוות הדעת שערך הפסיכיאטר המחוזי ד"ר שי נקבע כי "לא באו לידי ביטוי (כפי שתיאר) הפרעות המעידות על קיום המחלה".
וכן:
"אורח חייו והתנהלותו עד כה לא העידו על הפרעה נפשית מסוימת, ועל שיבוש באורח חייו".
וכן:
"החרדה אותה מביע הנבדק היא תגובה נורמטיבית בעוצמתה, ולדעתי קשורה להליך המשפטי, והעונש ממנו הוא חושש.
לפי דעתי הנאשם אינו לוקה כיום במחלה נפשית, ומסוגל לשאת בעונש".

לאור כל המקובץ לעיל, לאחר ששקלתי טיעוני ב"כ הצדדים, אני מטילה על הנאשם כדלקמן:

א) 20 חודשי מאסר בפועל.

ב) 12 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה מהעבירות בהן הורשע, וזאת תוך 3 שנים מיום שיחרורו ממאסר.

ג) קנס בסך 50,000 ₪ או 10 חודשי מאסר תמורתו.
הקנס ישולם ב – 10 תשלומים חודשיים שווים החל מתאריך 15.8.2002.

הודע לנאשם על זכותו לערער תוך 45 יום.


ניתן היום ה' באב, תשס"ב (14 ביולי 2002) במעמד ב"כ המאשימה עו"ד תדמור והנאשם.


י. אמסטרדם, שופטת



הנאשם: בכוונתי להגיש ערעור. אני מבקש עיכוב ביצוע עונש המאסר. הופעתי לכל הדיונים במועד, לבוכניק וזוהר אפשרו להגיש ערעור ולא נאסרו מייד. נמצאים כאן שני אחי המוכנים לחתום ערבות, והם הביאו עמם תלושי משכורת. אינני מסוכן לציבור. הסתובבתי במשך 8 השנים האחרונות. אין לי דרכון כך שאינני יכול לברוח. אין מניעה לעיכוב עונש המאסר.

עו"ד תדמור: אנו מתנגדים לבקשה.
עצם ההודעה על הגשת ערעור איננה עילה לעיכוב ביצוע עונש המאסר. תקופת המאסר שהוטלה – ארוכה והערעור יוכל להשמע תוך התקופה. נוכח התמשכות ההליכים בתיק זה יש לדבוק בכלל "משהוטל עונש יש לרצות אותו מייד".
לחילופין, אם בית המשפט יעתר לבקשה אנו מבקשים לקבוע ערביות משמעותיות לרבות הפקדה במזומן וכן ערבות צד ג' והוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ.

הנאשם: אני חסר יכולת כלכלית ואינני יודע מהיכן אוכל לשלם את הערבויות. גם נאשמים מכובדים כמו דרעי המשתחרר היום אשר נידון ל-3 שנות מאסר, לא נאסר מיידית. אני לא חושב שאני שונה ממנו, למרות שהוא רק דוגמא.

החלטה

אין ספק כי הנאשם היה מודע לכך שתוטל עליו תקופת מאסר, וזאת נוכח העובדה שעל שותפיו הוטל עונש מאסר, והם כבר הספיקו לסיים את ריצויו עד שהסתיימו ההליכים בתיק דנן.
הדבר גם עולה באופן ברור ממכתב ששלח הנאשם לאגודה לזכויות האזרח ועותק ממנו הועבר לבית המשפט כאשר הוא מציין שיוטל עליו עונש מאסר.
הנאשם אכן התייצב לדיוני בית המשפט, למעט אותן פעמים אליהן התייחסתי בהכרעת הדין, ואין לנקוט נגדו אמת מידה שונה מזו שננקטה כלפי שותפיו כאשר איפשרו להם להשתחרר בערבויות בטוחות.
דא עקא שערבויות בענייננו אמורות להיות שונות נוכח העונש השונה שהוטל על הנאשם.

אשר על כן ניתן עיכוב ביצוע עונש המאסר, זאת עד לתאריך 1.9.02 בכפוף לתנאים כדלקמן:
א. א. ערבות עצמית על סך 20,000 ₪.
ב. ב. ערבות צד ג' על סך 15,000 ₪.
ג. ג. הפקדה במזומן בסך 10,000 ₪.
ד. ד. מוצא צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד הנאשם, אם הוא בעל דרכון עליו להפקידו היום בקופת בית המשפט, ואם הוא איננו בעל דרכון – המזכירות תודיע למשרד הפנים שאין להנפיק לו דרכון.

אם תומצאנה ערבויות כאמור יתייצב הנאשם בתאריך 1.9.02 שעה 08:30 במזכירות בית משפט השלום בת"א לתחילת ריצוי עונשו.

אנשי הליווי יאפשרו לנאשם 4 שיחות טלפון להסדרת הערבויות, וזאת על אף טענתו שאחיו באו לחתום ערבות, שמא לא יוכלו לחתום ערבות מסיבה כלשהי.

ניתנה היום ה' באב, תשס"ב (14 ביולי 2002) במעמד הצדדים.

י. אמסטרדם, שופטת

הנאשם: בזמנו הפקדתי דרכון בידי הרשות החוקרת, והדרכון פג תוקפו.








פ בית משפט שלום 1896/99 מדינת ישראל נ' זאב שיר (פורסם ב-ֽ 14/07/2002)