פסקי דין על עיריית חיפה | פסקי דין על "עזבון המנוח אבא בביוף ז"ל"

16084/98 א     08/06/2009




א 16084/98 עיריית חיפה נ' "עזבון המנוח אבא בביוף ז"ל"








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בחיפה

ת"א 16084-98 עיריית חיפה
נ' "עזבון המנוח אבא בביוף ז"ל"


08 יוני 2009



בפני

כב' השופט
דניאל פיש

תובעת
עיריית חיפה



נגד

נתבע

"עזבון המנוח אבא בביוף ז"ל"



פסק דין

1.
התובעת, עיריית חיפה
, הגישה תובענה כספית על סך 206,054 ₪ נגד הנתבע, אבא בביוף ז"ל, בגין חוב ארנונה נכון למועד 31.5.98. התובעת הינה רשות מקומית והנתבע היה הבעלים בנכס הנמצא ברחוב שרה 1 בחיפה. רק בשנת 2004 הוגש כתב הגנה כאשר הנתבע נפטר בשנת 2001 ועזבונו החליף אותו כבעל דין בהליך. ביום 19.6.05, ניתן

פסק דין
אשר דחה את התביעה בעקבות סחבת מצד העירייה בניהול ההליך.

פסק דין
זה בוטל על ידי בית המשפט המחוזי ביום 3.10.06 כאשר הוטלו הוצאות על העירייה לטובת אוצר המדינה ולצד שכנגד.

ראיות הצדדים

ראיות התובעת-העירייה

2.
מטעם העירייה הוגש תצהיר על ידי בת שבע קיויתי שהינה מנהלת הארנונה בעירית חיפה. היא ציינה כי בהליך ניתן

פסק דין
ביום 7.12.98 שבוטל לבקשת מנהל עזבון המנוח וכן כי המנוח בחייו היה הבעלים הרשום והמחזיק בפועל של חלקים מבניין המצוי ברחוב שרה 1 בעיר התחתית הידוע כגוש 12553 חלקה 20 תתי חלקות 28, 27, 26, 25, 12, 11, 10, 6, 35, 34, 33, 32, 31, 30. התביעה דנן מתייחסת לחלק מהנכסים מתוך הנכס כמפורט בתצהיר כאשר ניתן לכל אחד מהם מספר פיזי לצורך פרטי הזיהוי של הנכסים בספרי העירייה (סעיף 3 לתצהיר). נטען כי המצאות כל הנכסים בתחום המוניציפאלי של העירייה מזכה אותה בגביית ארנונה בהתאם לפקודת העיריות. על פי האמור בתיק הבניין היה הנכס מורכב מקומת מרתף לאחסון, קומת קרקע לחנויות וקומות עליונות, לרבות קומת ביניים למשרדים. על פי ספרי העירייה, נכון ליום 31.5.98 עמד חוב הארנונה נשוא התובענה שרבץ על הנכסים על סך 206,054 ₪ (פירוט חלקי החוב נמצא בסעיף 6
ונספחים ב' – ו' לתצהיר).

3.
נטען שהנתבע המנוח לא הגיש מעולם השגה או ערר על פי דין על החיוב בארנונה. צויין עוד כי לא נמצא העתק מההתכתבויות הרבות שהתנהלו עם המנוח בארכיון העירייה, אך המצהירה הצהירה כי "זכורני כי המנוח נהג להתכתב עם העירייה במשך שנים וביקש כי ימחלו לו על ריביות והפרשי הצמדה שהצטברו לחובתו. המנוח אף נהג לבקר במשרדי העירייה בעניין זה. לא מצאתי ברישומי העירייה כל ציון לגבי השגה על החיוב בארנונה שהגיש המנוח". עוד צויין כי הנכסים, או מרביתם, היו אטומים ונפרצו על ידי נציגי העירייה לצורך הערכתם בכינוס נכסים. צויין כי בשנות ה- 80 ותחילת שנות ה-90 נהגה העירייה לפטור מארנונה נכסים שנאטמו באטימה קשיחה (בלוקים) וזאת מיום קבלת הודעה בדבר אטימה ולאחר שנשלח פיקוח לנכסים שעבורם מתבקש הפטור, בהסתמך על סעיף 330 לפקודת העיריות. נוהג זה הופסק בתחילת שנות ה-90 ולא חודש. המנוח לא העלה כל טענה לעניין זה בבקשותיו השונות שהגיש בהליכים קודמים לבית המשפט.

4.
העיריה התייחסה לטענה
שהועלתה כי יש לפטור את הנכסים מארנונה כיוון שהמנוח הועיד את הנכסים להקדש. נטען כי לא הוצגו מסמכים שיעידו על כוונה זו, אולם המצהירה אישרה כי המנוח אכן כתב לעיריה על כוונתו כי לאחר שילך לעולמו ישמשו פירותיו של הנכס למלגות לסטודנטים יוצאי עדות המזרח ולאחר פטירת המנוח ולאור רישום ההקדש כמצויין בצוואתו אושרה
הפחתה של חיוב בארנונה בשיעור שני שליש מאז 1.1.06.

5.
המצהירה הכחישה שעקב גילו המופלג של המנוח וחוסר מקצועיותו בדיני ארנונה והעדר יכולת להגדיר טענותיו ולנסחן לא ידע להעלות את כל הטענות ביחס לנכסים וטענה שהעירייה לא ניצלה את מצבו הבריאותי לרעה. המצהירה הצהירה כי בעת הגשת התביעה היה המנוח מיוצג על ידי פרקליט מיומן, עו"ד הלר, אשר פעל בשמו ובעת תביעה קודמת נטען שהמנוח למרות גילו המתקדם היה מעורב בהליכים שננקטו נגדו ואף הגיש בחייו שתי בקשות לביטול אותו

פסק דין
(בתיק האחר). נטען שאת התביעה בתיק דנן קיבל המנוח באופן אישי ביום 10.11.98. על בסיס אחד התצהירים שהוגש בתיק האחר נטען כי היה ברור שהמנוח בכושר מלא וידע להעלות טענות כאשר רצה. בנוסף, הכחישה העירייה טענה שיש לזכות את חשבונו של המנוח בסך 100,000 ששולמו לעו"ד פנחס נרקיס שייצג אותו והיה באותו זמן סגן ראש העירייה היות וטענה זו מוצתה במסגרת הליך אחר (שם נדחתה בסופו של עניין).

6.
מטעם הנתבע הוגש תצהיר על ידי עו"ד יוסף בביוף אשר תיאר את קורות הנכס; בשנות ה- 50 בשותפות עם גורם נוסף בנה המנוח את הבניין כאשר מרבית הנכסים היו מושכרים למגורים בשכירות מוגנת על פי חוק הגנת הדייר והמנוח פעל משך שנים לפינויים וקבלת החזקה בהם מהדיירים המוגנים. בנוסף, בצוואה שערך בשנת 1974 הוא הודיע שהבניין יועד להקדש ציבורי. בנוסף, נטענו טענות שונות ביחס לתשלום של 100,000 ₪ שבוצע באמצעות עו"ד נרקיס. הועלו טענות נוספות באשר לסכומים שנגבו שלא בתום לב על ידי העירייה בעקבות

פסק דין
שניתן בתיק.


7.
בחקירתה הנגדית נשאלה העדה מטעם העירייה אם הפניות שנעשו לאגף חיובי ארנונה בין 1.1 – 30.3 (לא צויינו שנים וכנראה הכוונה לשנים 1989 – 1992) מהוות למעשה השגות והיא השיבה בשלילה (עמ' 7 לדיון מיום 3.3.08). היא אישרה כי גם אם פניה אינה מוכתרת במלה "השגה" אולם כוללת טענות נגד חיוב ארנונה העניין נבדק לגופו (שם). היא אישרה שהמנוח כתב מכתבים לעירייה אולם לא היתה מוכנה לומר כי אלה היו השגות (עמ' 8). היא ציינה שנוצר תיק משנות ה- 80 ביחס למנוח אולם הוא אבד והיא מסרה הודעה על כך. היא זכרה את התיק כיוון שהיו בו הרבה מאוד פניות ורוב הפניות היו בקשות לביטול הארנונה (שם). היא אישרה כי כשהיו טענות ביחס לשטחים מסויימים הן נבדקו לגופו של עניין, אולם הכחישה שהיתה טענה בקשר לכך שהנכס היה אטום או סגור, למעט שתי יחידות ומחסן שבוטלו כאטומים בינואר 1992. ביחס לקיום התיק והמסמכים, כאשר נחקרה כיצד בפגישה שהתקיימה בשנת 2004 בין באי כוח הצדדים במהלכה הובטח כי יוצג תיק המסמכים. המצהירה חזרה וציינה כי משך השנים היא ראתה את התיק אולם כאשר הארכיון הועבר התיק נעלם (עמ' 9).

סיכומי הנתבע

8.
בסיכומי הנתבע נטען כי הנתבע לא התנגד לשלם ארנונה בגין הנכס אלא שבמשך השנים פנה אין ספור פעמים בכתב ובעל פה לאגף חיובי ארנונה וכי התקיימו מספר רב של פגישות עם נציגי האגף בהן העלה בפני
הם את טענותיו, לרבות על מצב הנכס ולעובדה כי הועיד אותו להקדש ציבורי ועל ירידת קרנו של האיזור ושינוי אופיו. בד בבד שילם מעת לעת ארנונה בהתאם להסדרים לפריסת תשלומים שנקבעו בין הצדדים.

9.
נטען כי ייתכן ועקב גילו המופלג וחוסר מקצועיותו בדיני ארנונה לא ידע המנוח להעלות את כל הטענות ביחס למבנה או להכתירן בכותרות הנכונות או להגדירן בהגדרות או בניסוחים המתאימים כפי שבאו לידי ביטוי בכתב ההגנה. נטען שהמצהירה אישרה את עצם הביקורים והמגעים שהתנהלו בחקירתה ובתצהירה. נטען כי היות ומדובר בהשגות (גם על פי גישת העירייה שהודתה כי טענות נבדקות על ידה לגופו של עניין) צריך לחול סעיף 4 לחוק רשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976
(ביחס לפניות שנעשו בין השנים 1989 ו- 1992 - ת/9 בתיק המוצגים) , לפיו במידה ולא השיב מנהל הארנונה תוך 60 יום לפניה, יחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה.

10.
נטען כי יש ליתן משקל משמעותי לעובדה שתיק ההתכתבות של המנוח נעלם באופן תמוה מארכיון העירייה ולא התאפשר למנהל העזבון ולבא כוחו לעיין בתכתובת שהוגשה משך השנים.

11.
נטען כי היה מקום להעניק פטור בגין היחידות האטומות בהתאם לסעיף 330 לפקודת העיריות (נכס לא ראוי לשימוש), לכל הפחות בגין שנים בהן קויים הנוהג שתואר בעדויות בעיריית חיפה
. נטען עוד שהתביעה הוגשה כאשר המנוח היה כבר קשיש, חולה, ערירי וגלמוד ומעל גיל 90 ולאחר שהתובעת התעמרה בו משך שנים ארוכות וניצלה את גילו ואת מצבו הבריאותי ואת העובדה שהתגורר רחוק מהנכס בתל אביב וגם את העובדה כי מרבית התקופה לא היה מיוצג על ידי עורך דין והתעלמה גם מהעובדה שהמנוח הודיע לה כבר בשנת 1974 כי ייעד את הנכס להקדש ציבורי וציווה להועיד את ההכנסות שייוצרו מהשכרת הנכס למטרות צדקה וחינוך.

12.
נטען עוד שמעיון בת/2 – ת/6 מתיק המוצגים לא ניתן להבין מה הוא חובו של הנתבע ולאיזה שנים הוא מתייחס, ממה מורכב החוב, מה הוא סכום הקרן ומהם ההפרשים והריביות. נטען שאין להסתמך על תדפיסי התובעת, כי לא כל הכספים ששולמו משתקפים שם ובין היתר 100,000 ₪ ששולמו לעו"ד נרקיס, תשלומים שגבה בשנים 1999 – 2000 כונס הנכסים בדרך של עיקולים בסכום כולל של 400,000 ₪.

13.
נטען עוד כי למרות שהנכס יועד כהקדש המשיכה התובעת להשית על היחידות חיובי ארנונה שוטפים. נטען בנוסף כי מדובר בנכס לא ראוי לשימוש בהתאם לסעיף 330 לפקודת העיריות. נטענו עוד טענות בקשר לסיווג היחידות לצורך חיוב הארנונה למגורים.

סיכומי התובעת

14.
העיריה טענה שבהתאם לתצהירה של גב' קיויתי המנוח לא הגיש מעולם השגה או ערר על פי דין על חיובי הארנונה. נטען כי העובדה שהבניין יועד להקדש אינו מעלה או מוריד היות וההקדש נוצר רק עם מתן צו קיום צוואת המנוח ביום 3.3.03. והנחה בארנונה יכולה להינתן לגבי נכס שהוא הקדש רק בעת יצירת ההקדש ולא מיום הצהרת הכוונות.

15.
באשר לזיכוי בסך 100,000 ₪ נטען שעניין זה כבר נפסק וכי לא ניתן להעלותו פעם נוספת.

16.
באשר לפניות המנוח לתובעת נטען כי אין מחלוקת שהיתה התכתבות בין הצדדים. העיריה התבססה על חקירת המצהירה שהצהירה שהפניות זכו להתייחסות עניינית והפנתה למוצג נ/3 בתיק המוצגים שהינו תשובה למכתב משנת 1989 ביחס לאחד השטחים. בנוסף, נטען שמנהלת הארנונה ציינה שהמנוח לא ביקש להגיש השגה אלא כי ימחלו לו על ריביות ותשלומים דומים.

17.
באשר לטענה שיחידות המשנה בבניין אינן ראויות לשימוש נטען שעניין זה מצוי בתחום הסמכות הבלעדית של ועדת הערר על פי חוק הרשויות המקומיות (ערר קביעת ארנונה כללית) תשל"ו-1976. נטען כי משהמנוח לא הגיש השגה, דין הטענה להדחות. עוד נטען כי השגות שהוגשו לגבי שנים מאוחרות יותר נדחו על ידי הועדה וכי איטום יחידות משנה אין בהן, על פי דין,
כדי לפטור מחיוב ארנונה כאמור בתצהיר התובעת.
באשר לסיווג שגוי של שטחים נטען כי גם עניין זה הינו בסמכותה הייחודית של ועדת הערר.

18.
ביחס לאי הענקת הנחה בארנונה, נטען כי מאז 1.1.94 ניתנה הנחה בארנונה אך ורק על פי תקנות ההסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה, תשנ"ג-1993) וכי המנוח לא הגיש כל בקשה להנחה ולפיכך לא נדונה כל בקשה. נטען כי ביחס לטענה בחוסר הגינות בהתנהלות התובעת אינה אמת וכי המנוח היה במלוא חושיו והיה מיוצג במועדים הרלוונטיים לתביעה.

דיון וממצאים

19.
סכום החוב פורט בתצהירה של גב' קיוויתי (סעיף 6 והטבלה) וצורפו לתצהיר מסמכים של העיריה (ב' – ו') שיש בהם זיהוי הנכסים והחובות. בא כוח הנתבע לא הצליח להפריך או לסתור ראיות אלו בחקירה הנגדית או להציג עמדה מפורטת אחרת ועל כן הנני קובע כי היקף החובות הוכח כדבעי.

20.
ביחס לסכום של 100,000 ₪ קיים השתק פלוגתא. עניין זה נדון במפורש והוכרע במסגרת תיק אחר (ת.א. 5959/92, ע"א (חי') 4407/07), החלטה אשר הפכה זה מכבר לחלוטה. (ראו: ע"א 127/06 בנק הפועלים בע"מ – משכן נ' לאה נגר (נבו)).

21.
כמו כן, לא מצאתי מקום לקבל את טענות הנתבע כפי שנטענו ביחס להעדר הנחה על איטום הנכסים (היות ומדובר בנוהג שהופסק), ניצול כביכול של גילו של המנוח או הטענה שהנכסים לא היו ראויים לשימוש, העדר בסיס מפורט למקור החיובים, או הנושא של ההקדש, הכל מהטעמים שניתנו על ידי העירייה המבטאים כהלכה את מצב הדין לגבי כל טענה.

22.
שאלה אחרת, הקשורה ליכולת הנתבע להוכיח טענותיו, הינה משמעות אובדן התיק שהכיל את ההתכתבות בין המנוח לבין העירייה ביחס לנכס וחובות הארנונה. אילו היה מדובר בנסיבות בהן שני הצדדים שפעלו נמצאים, דהיינו אילו המנוח היה עדיין בחיים, ייתכן ואובדן התיק היה פחות משמעותי. אולם במצב שהעזבון מתמודד כנגד העירייה כאשר כתוצאה מאבדן התיק לא ניתן לבדוק את טענות העיריה מול המסמכים שהוחלפו בזמן אמת, אין מקום לקבל, מיניה וביה את גרסת העירייה, כיוון שהיא נתמכת בתצהירה של עובדת העירייה בלבד ואין לדעת אם היא עולה בקנה אחד עם המסמכים שנמצאו בתיק.
עובדת העירייה טענה כי הכירה את פרטי התיק ואת העניין, אולם אין מחלוקת בין הצדדים כי נעשו פניות רבות על ידי המנוח לעירייה בעניין הארנונה ואין מקום לקבל את העמדה כי יכלה לזכור את כל פרטי התיק על מסמכיו הרבים. כאשר העירייה הצהירה בהגינותה כי מדיניותה הינה לבדוק את הטענות לגופן ולא להסתפק במילוי דרישות פורמליות ביחס להשגה, נשללה מהנתבע האפשרות לבחון אם קיימת לו הגנה טובה, מלאה או חלקית, בפני
התביעה. לא ארחיק עד כדי יישום סעיף 4 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 על המקרה ללא המסמכים. העירייה התובעת דורשת מהנתבע סכום כסף משמעותי, מעל 200,000 ₪, ומסקנתי הינה כי אבדן תיק ההתכתבות על ידי העירייה מנע מהנתבע אפשרות להתגונן. בהיקש מההלכות החלות ביחס לגרימת נזק ראייתי, על העירייה לשאת באחריות בגין כך (ראו: ע"א 4330/07 מוזס אוריאל נ' מדינת ישראל משרד הבריאות – בית חולים רמב"ם חיפה (נבו); ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו (נבו); ה"מ (י-ם) 1968/93 אביבה לוין נ' עו"ד ע. מזובר (נבו); ע"ש (חי') 641/03 חברה פלונית נ' מדינת ישראל ממונה אזורי מע"מ עכו, (נבו)) ועל יסוד זה התובענה נדחית.
התובעת תשלם שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ לידי הנתבע בתוספת מע"מ כדין.

זכות ערעור תוך 45 יום.

ניתן היום, ט"ז סיון תשס"ט, 08 יוני 2009, בהעדר הצדדים.












א בית משפט שלום 16084/98 עיריית חיפה נ' "עזבון המנוח אבא בביוף ז"ל" (פורסם ב-ֽ 08/06/2009)