פסקי דין על מאריאן לוין-אפשטיין | פסקי דין על שיפמן רבקה | פסקי דין על חסון אפרת | פסקי דין על חסון אורית ואח' |

4562/01 א     28/08/2002




א 4562/01 מאריאן לוין-אפשטיין נ' שיפמן רבקה, חסון אפרת, חסון אורית ואח'




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום בירושלים
תא 004562/01


בפני
כב' השופט רפאל יעקובי

תאריך:
28.8.02




בעניין:
מאריאן לוין-אפשטיין




ע"י ב"כ עוה"ד ד. ספיר-חן
התובעת



נ ג ד




1 . שיפמן רבקה


2 . חסון אפרת

3 . חסון אורית

4 . חסון דוד


ע"י ב"כ עוה"ד ח. גירון

הנתבעים

פסק - דין

א. רקע עובדתי ודיוני

1.
ביום 4.7.02, ובעקבות החלטתי מיום 3.7.02, הושלמה הגשתו של נסח הסטורי, שהיה חסר בתיק, ובכך הושלם כל הנחוץ כדי לאפשר מתן

פסק דין
זה.

כפי שיתברר בהמשך, בתיק דנן עסקנו גם בהסטוריה, וכמעט בפרהיסטוריה, ולא רחוקים היינו גם מעיסוק בגאולוגיה ואף בארכיאולוגיה.

2.
התביעה דנן מביאה אותנו אל רחוב בן שטח בירושלים ואל חלקות 100 ו- 101 של גוש 30036.

3.
התובעת היא הבעלים
הרשום של דירה בת 6 חדרים בקומה הראשונה של בית ברחוב בן שטח 1. אותו בית ידוע כחלקה 100 בגוש הנ"ל, והדירה הנ"ל ידועה כתת חלקה 2 בחלקה 100. בבעלותה של התובעת דירה נוספת באותו בית, המוגדרת כתת חלקה 3, אך הדירה שתעסיק אותנו היא הראשונה. לדירה זו של התובעת רשומות כצמודות
ב"צמידות מיוחדת" היחידות הבאות: "מחסן בקומת קרקע מסומן באות ג, שטח הגג בקומת ביניים מסומן באות א, עמודים לדירה מס' 2" (נ/1 שהוא גם נספח ב' לכתב התביעה).

4.
הנתבעות 1-3 הינן הבעלים הרשום של בניין המצוי בצמוד לבית שבו דירותיה של התובעת. הנתבע 4 הוא אביהן, המטפל עבורן בענייניו של אותו בניין. בניין הנתבעים ידוע כחלקה 101 בגוש 30036 הנ"ל. הוא אינו רשום כבית משותף.

5.
נכון לתמצת את הסכסוך דנן באופן שהדבר נעשה בסעיף 1 לסיכומי התובעת, דהיינו, כי "בבסיס תיק זה סכסוך על שטח בן 1100/260 ס"מ, הרשום כצמוד לדירת התובעת, אך מצוי בתוך חלקת הנתבעים". שטח זה יזכה
להלן בעיקר לכינוי
- "שטח המחלוקת".

6.
הרקע להגשת התביעה הינו טענת התובעת, כי בביקור שלה בבניין שבו מצויות דירותיה נוכחה לדעת, כי הנתבעים הרסו את הרצפה של שטח המחלוקת, ללא קבלת רשות ממנה
וללא ידיעתה, וזאת לצורך עבודות בניה שהנתבעים מבצעים.

7.
התובעת עותרת בכתב התביעה "לאסור עליהם (על הנתבעים - ר.י.) את המשך ביצוע עבודות כלשהן בשטח הצמוד, ולחייבם להקים מחדש את הרצפה של השטח הצמוד ולהחזיר את המצב לקדמותו" (סעיף 18).

8.
בד בבד עם הגשת התביעה הגישה התובעת גם בקשה למתן צו מניעה זמני (בש"א 2178/01). בבקשה זו נתבקש מתן "צו להפסקה מיידית של עבודות ההריסה והבניה למנוע יצירת עובדות בשטח ולהשאיר את המצב כמות שהוא עד אשר תתברר תביעת המבקשת נגד המשיבים" (סעיף 8 לבקשה הנ"ל).

9.
בו ביום (21.2.01) ניתן צו מניעה ארעי, כמבוקש, ונקבע דיון במעמד שני הצדדים. לנוכח בקשת הנתבעים, נדחה מועדו של הדיון. בסופו של דבר. ולאחר שביום 20.3.01 הגישה התובעת בקשה עפ"י פקודת בזיון בית המשפט (בש"א 2834/01) בטענה שהנתבעים מפירים את צו המניעה הארעי, ומתקדמים בבנייה, התקיים דיון ביום 22.3.01. הצדדים הסכימו במסגרתו , כי, בשלב ראשון ייערך ביקור במקום.

10.
ביום 25.3.01 נערך ביקור במקום. כיוון שיש במה שנרשם במסגרתו כדי להבהיר את תמונת המצב ביחס לתאור השטח שבמחלוקת, ולמחלוקת הנטושה בין הצדדים, יובא פרוטוקול הביקור במקום במלואו. וכך נרשמו הדברים:

"התרשמות משני הנכסים הצמודים. הכניסה אל מה שהתובעת קוראת "המחסן" המדובר נעשית מתוך חדר המדרגות של חלקה 100. רצפת המחסן היא תקרת חדר מתוך דירת הנתבעים.

בשלב זה אותה רצפה-תקרה בנויה בחלקה מקורות עץ חדשות עם חומר חיבור ביניהן. חלק עדיין אינו בנוי.

החדר שעליו מדובר מנותק מדירת המגורים של הנתבעים. החדר הנ"ל הינו חלק מתוך עבודות שיפוצים המתבצעות שם, לצידו שרותים ומקום המיועד לשמש כמטבח. הנתבע 4 מוסר כי את דירתו המקורית הוא מחלק לשתי דירות באופן הנ"ל. במקום מצויים פועלים וחומרי בניין.

הצדדים שומעים הצעת ביהמ"ש לפעול, תוך עריכת איזונים כספיים מתאימים, יפעלו לכך שהנתבעים יוכלו להשלים תקרה יציבה באופן שהם יוכלו להשתמש ללא בעיה בחדר שלהם והנתבעים
יוכלו
(צ"ל: שהתובעת תוכל - ר.י)

להשתמש במחסן שמעל הדירה".


11.
בישיבה מיום 27.3.01 הגיעו הצדדים להסכמה בנושא הסעד הזמני כדלקמן:
"מוסכם כי בשלב זה יישאר המצב הקיים ככל שהוא מתייחס לתקרה שנבנתה, וכי, בין היתר, על הנתבעים חל איסור לבצע כל פעולה או שינוי או שימוש, לרבות אחסון, בכל שמצוי מעל התקרה הקיימת עתה
(שהיא רצפתו של שטח המחלוקת - ר.י.)".

12.
בטרם נתקדם הלאה, אזכיר, כי בנוסף לבקשה הראשונה לפי פקודת בזיון בית המשפט (בש"א 2834/01, הנ"ל בסעיף 9) הוגשה במהלך הדיונים בקשה נוספת כזו מצד התובעת (בש"א 8084/01).

בהחלטה מיום 15.11.01 נקבע, כי, אכן, הנתבעים הפרו את צו המניעה הזמני המוסכם מיום 27.3.01, ונקבעו סנקציות למקרה של המשך אי הציות לצו הנ"ל.

ב. התנהלות התביעה העיקרית - עניינים פוססוריים ופטיטוריים

13.
התביעה דנן הינה בעיקרה תביעה להחזרת החזקה (תביעה פוסוסורית). עם זאת, בקשר אליה העלו הצדדים טענות לגבי הזכויות המהותיות בשטח המחלוקת.

14.
כבר נפסק, כי במסגרת שיקול הדעת שיש לבית המשפט להתוויית מסלול הדיון במקרים כגון דא, "יש בדרך כלל להפריד בין התביעה הפוססורית לתביעה הפטיטורית ולהחזיר את המצב לקדמותו לפני בירור הזכויות המהותיות לנכס לגופן" (רע"א 5518/98 יוסף נ' עוקשי, פ"ד נה (3) 294, בע' 311, ליד האותיות ב-ג והאסמכתא המובאת שם).


זאת כהמשך לתפיסה העקרונית לפיה:
"המייחד הליך זה הוא בהיותו מכוון, בעיקרו, להחזיר את המצב העובדתי בשטח לכשהיה בטרם תפיסת החזקה, גם כאשר המחזיק המקורי החזיק שלא כדין ואפילו תופס החזקה מידיו טוען לזכויות טובות בנכס" (
שם, בע' 307, ליד האותיות ד-ה).

עוד נאמר, על ההגנה המגיעה במקרים כגון דא, כי לפנינו
"הגנה למחזיק ובכלל זה למחזיק שלא כדין, כלפי כולי עלמא, כולל הזכאי האמתי לנכס... תכליתה של התביעה הפוססורית שהיא שימור הסטטוס קוו, מושגת על ידי ההגנה על החזקה שהיתה בידי התובע, אף כי אין זה ברור כי החזקתו היתה כדין"
(שם, שם, ליד האותיות ה-ו).

15.
אומר כבר עתה, כי אילו פעלתי כמקובל לגבי תביעות אלה, והייתי מפריד את הדיון באופן שתוקדם הכרעה בתביעה הפוססורית, הייתי נעתר זה מכבר לתביעה, ומעניק לתובעת את הסעדים המבוקשים על ידיה. הטעם לכך שלא הלכתי במסלול הנ"ל - שהוא גם רצוי יותר, והוא גם קצר וקל בהרבה מזה שבו הלכנו כאן - נעוץ בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, לפחות כפי שהדברים נחזים ממבט ראשון. המצב שבו שטח המחלוקת רשום כצמוד לדירת התובעת אך מצוי בתוך חלקת הנתבעים, הטריד אותי בתחילה, והביא אותי לסבור שיש מקום לאפשר ליבון צדדים פטיטוריים,שונים בטרם הכרעה בתביעה דנן. כך אכן נעשה, כפי שיפורט להלן.

ג. מהלך הדיונים בתביעה העיקרית

16.
במשפט דנן העידו מטעם התובעת היא עצמה ובנה, אלי אילן, שהוא אדריכל במקצועו. שניהם הגישו תצהירי עדות ראשית (ת/1 ו-ת/5 בהתאמה) ונחקרו עליהם. כן העיד כעד מטעם התובעת גם עו"ד אליהו פרנס, אשר היה פרקליטם של הנתבעים בעניינים הקשורים לתביעה דנן. עד זה העיד ללא תצהיר עדות ראשית, ובהתאם להסכמה שנרשמה בפרוטוקול מיום 15.7.01 (ע' 6 ש' 22-24). מטעם הנתבעים העידו הנתבע 4, וכן מר יצחק לוי, אשר היה הדייר בדירת הנתבעים לפניהם. שניהם הגישו תצהירי עדות ראשית (נ/11 ו-נ/12 בהתאמה), ונחקרו עליהם.

17.
בנוסף לחומר הראיות הנ"ל, הוגש בהסכמה גם תיק המינהל 1583, אשר הצדדים גם סימנו את דפיו לצורך נוחות הטיעון (ראו פרוטוקול 25.3.02, ע' 11, ש' 15-17).

18.
בסקירת מהלך המשפט יש מקום להתייחס לא רק לראיות שהובאו, ועל פיהן תוכרע התביעה, אלא גם לראיות שלא נתקבלו. הכוונה לחוות דעת של המהנדס ברגמן, שהגישו הנתבעים בשלב מאוחר ביותר, רק ביום 18.2.02, ולשני תצהירים שבקשה התובעת להגיש (תצהיר משלים של הבן אלי אילן ותצהיר של מר אברהם ישי) .

19.
לגבי חוות דעתו של ברגמן והתצהיר המשלים של הבן הנ"ל התקיים דיון מקיף ביום 25.3.02, אשר לאחריו ניתנה החלטה מפורטת ומנומקת. מפאת העובדה שמה שנאמר בה משליך על התיק בכללותו, אביא אותה במלואה. וכך נאמר בה באותה החלטה:
"
1.
לאחר שקילת טענות הצדדים בעניין חוות דעתו של המהנדס ברגמן והתצהיר המשלים של העד אילן, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין לקבל את חוות דעתו של המהנדס ברגמן, אשר הוגשה על ידי הנתבעים ב- 18.2.02.
ממילא, גם לא יתקבל
התצהיר המשלים של העד אילן, שבקשה התובעת להגיש בתגובה לחוות דעתו של המהנדס, ושהנתבעים מתנגדים לקבלתו.
2.
תקנה 2 (א) לתקנות סדרי הדין (עדות מומחים) תשט"ו-1954, קובעת כי יש להגיש חוות דעת עד לא יאוחר מ- 20 יום לפני היום שנקבע לשמיעת הראיות. תקנה זו פורשה בפסיקה בשונה ממה שטוען ב"כ הנתבעים. כך למשל, מציינת כב' השופטת שטרסברג-כהן בת"א (מחוזי, חיפה) 1576/86 , פ"מ תשנ"ב (א) 289, בעמוד 291, כי "יש לפרש את התקנה כך שייקבע כי יש להגיש את חוות הדעת לפני היום שנקבע לשמיעת הראיות בכלל", ולא באופן המאפשר הגשתם עד 20 יום לפני היום שנקבע לשמיעת הראיות של אותו צד. יצויין, כי פרשנות כמו זו שטוען לה ב"כ הנתבעים, שתאפשר הגשת חוות דעת גם במהלך
שמיעת ראיותיו של צד, אפילו לא עולה כאפשרית, וברור שאפילו פרשנות מקילה היתה דורשת הגשת חוות הדעת לפני תחילת ראיותיו של אותו צד.
3.
המקרה שלנו מוכיח, עד כמה רב ההגיון שבפרשנות התקנה באופן שתדרוש הגשת כל חוות הדעת עוד בטרם תחילת הראיות בכללותן. פעם אחר פעם במהלך שמיעת הראיות, ובסוברנו
כי ניתן לסיים את הדיון בתיק, עולות משאלות שונות לפתוח פתחים שיאפשרו הגשת ראיות נוספות. בעקבות פתחים אלה עולות גם בקשות לשמיעת עדים נוספים. פרוטוקול (צ"ל: הפרוטוקול-ר.י.) מלמד, על כמה וכמה פעמים שתופעה זו קרתה, ושמשאלות לפתיחת פתחים שהעלו הנתבעים נענו בחיוב. כאמור, גם ההגשה המאוחרת של
חוות
הדעת
מעוררת בקשה לאפשר השלמת ראיות מצד התובעת, ויצויין,


כי במקביל ובהקשר אחר פתוחה גם בש"א 9436/01 , אשר גם עניינה בקשה
של התובעת להעיד עד נוסף בעקבות עדות של עד שניתנה לנתבעים רשות להעידו.

אין ספק, כי מהלך תקין הינו לאפשר לכל צד לדעת בטרם יחל בהבאת ראיותיו אם יש לצד השני חוות דעת של מומחים, כדי שבהתאם לכך יוכל לכלכל מראש את כל צעדיו. כך היה קורה במקרה שלנו אילו הוגשה חוות הדעת שבה עסקינן מבעוד מועד. אציין, כי במקרה שלנו גם לא היתה כל מניעה שחוות הדעת תוגש עוד בטרם תחילת שמיעתן של כלל הראיות. המועד להגשת חוות הדעת היה עד 20 יום לפני 4.6.01, ובודאי לא המועד הנוכחי.
4.
אכן, אילו היה בחוות הדעת כדי לקדם את הדיון באורח משמעותי, אפשר שניתן היה להתגבר על המהלך הבלתי תקין, ועל הקשיים שהוא יוצר להמשך הדיון. עם זאת, מקובלת עלי טענת ב"כ התובעת, כי לאור מה שבמחלוקת והכלים שיובילו להכרעה בו, הרי שלצורך עשיית הצדק במקרה דנן, חוות הדעת הנדונה אינה חיונית. לטענתה, היא כלל לא רלבנטית, ואפשר שכך הוא. מכל מקום, לענייננו די בכך שחשיבותה היא בודאי אינה כזו שתצדיק קבלתה בשלב זה, על כל הסירבול שהיא עלולה לגרום להמשך הדיון ולמניעת האפשרות של סיומו בקרוב.
בדומה לשלילת האפשרות להגיש חוות דעת באיחור בעניין ת"א 1576/86 הנ"ל, כך יש להחליט גם בהקשר הנוכחי.
5.
אשר על כן, חוות דעתו של המהנדס ברגמן לא תתקבל כראיה, וכמוה גם התצהיר הנוסף של העד אילן" (פרוטוקול 25.3.02, ע' 4, ש' 7- ע' 5, ש' 15).

20.
גם לעניין עד התובעת אברהם ישי העלו הצדדים טענות מטענות שונות. בסופו של דבר נדחתה בקשת התובעת להעידו, בהחלטה הבאה:

"
בפרוטוקול
מ- 15.7.01 היתה הסכמה שכנגד עדים נוספים של הנתבעים תוכל התובעת לזמן את עו"ד פרנס ולא מעבר לכך.
עו"ד פרנס אכן הוזמן. צודק ב"כ הנתבעים בטענותיו. מתן אפשרות לעדות הזמה הינו דבר חריג מאד. נסיבות המקרה דנן בכללותן אינן מצדיקות מתן היתר לחריג כזה. ההחלטה הקודמת שניתנה היום (זו שצוטטה לעיל, בסעיף 19 -ר.י.) עוד מחזקת את שלילת האפשרות שיינתן היתר כזה" (פרוטוקול 25.3.02, ע' 10, ש' 7-3).

21.
אם סברנו שאחר כל אלה באנו אל המנוחה והנחלה, הרי שנכזבה תוחלתנו. הנה, בסוף הדיון מיום 25.3.02 שלפו הנתבעים שפן אחרון מכובע או משרוול. הכוונה לבקשה שלא יינתן

פסק דין
בתביעה דנן, בטרם יתאפשר לנתבעים להגיש תביעה חדשה, ל

פסק דין
הצהרתי בעניין שטח המחלוקת ויתקיים דיון בה (ראו פרוטוקול 25.3.02, ע' 10, ש' 23-ע' 11, ש', 13).
בהחלטה שניתנה למחרת (26.3.02), נדחתה בקשת הנתבעים, תוך שנקבע כדלקמן:

"אין מקום לעכב את הגשת הסיכומים ואת מתן פסק הדין בתיק דנן עד שהנתבעים יגישו תביעה נפרדת למתן

פסק דין
הצהרתי.

בכל אשר הצטבר עד כה במסגרת התיק דנן יש די והותר לצורך הכרעה בעניינים הכלולים במסגרתו.

אין כל הצדקה להעתר למבוקש, אשר עולה בשלב כה מאוחר של הדיונים, ובמיוחד שלנתבעים שמורות כל זכויותיהם וטענותיהם, אם וככל שיהיה מקום להליכים נוספים בהמשך.

בנסיבות המקרה, ובמיוחד כאשר כבר נתקיימו הליכי בזיון בית משפט במסגרת התיק דנן (בש"א 2834/01 ובש"א 8084/01), וגם לאחרונה עלו טענות בהקשר זה, יש מקום דווקא לסיום מהיר של ההליכים דנן ולמנוע כל עיכובים מיותרים".

כך נקבע התיק לסיכומים בכתב (כבקשת ב"כ הנתבעים, ובניגוד לעמדת ב"כ התובעת, שבקשה שהסיכומים יישמעו על פה).

22.
כפי שצויין לעיל, בסעיף 1, זכינו אפילו לאחר הסיכומים, לאקורד נוסף, בדמות השלמת מסמך חסר, ועתה באה השעה לפסוק הדין.

ד. תוצאה סופית בקליפת אגוז
23.
לאחר שקילת טענות הצדדים, על רקע חומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, וכי יש לפעול בהתאם להנחיות האופרטיביות שיצויינו בטרם חיתום.

24.
אסביר להלן מה מביא אותי לתוצאה דלעיל.

ה. ביסוסה של תוצאה - הערכת העדויות

25.
אקדים ואומר, כי רבים מן הנתונים החיוניים
להכרעה בתביעה דנן הינם כאלה שאינם שנויים במחלוקת, או ברורים. מכל מקום, יש צורך בקביעת ממצאים עובדתיים, ולשם כך חיונית גם הערכת העדויות.

26.
ככלל, מהימנות עליי בהרבה העדויות שמטעם התובעת מאלה שמטעם הנתבעים.

27.
מבין העדים שהם בעלי דין (התובעת והנתבע 4), או קשורים במישרין לבעלי הדין (בן התובעת, אלי אילן) הותירו עלי התובעת ובנה רושם מהימן. התובעת עצמה העידה בפשטות, ולגבי עדות בנה - גם אם ניכרו במסגרתה תחכום ומחושבות ביחס לנפקות העדות לצורך ההכרעה דנן, עדיין הרושם הכללי הינו של עדות מהימנה. לעומת זאת, בעדותו של הנתבע 4 בלטה מגמתיות רבה, אשר יחד עם התנהגות פסולה של הנתבעים במהלך הדיונים, ובעיקר הנסיון למשוך זמן, תוך הפרת צווים שניתנו, גורמים לנחיתות רבה של עדות הנתבע 4 לעומת העדויות של התובעת ובנה.

28.
טעם נוסף המביא לפקפוק בעדויות מטעם הנתבעים בכללותן נעוץ בעניינו של העד יצחק לוי. לגבי עד זה התברר שקיימים פערים עמוקים בין מה שנכתב עבורו בתצהיר (נ/12) לבין העובדות הידועות לו לאשורן. הוא עצמו נאלץ לאשר זאת. הדברים בולטים בעיקר במה שנרשם בפרוטוקול 25.3.02, בע' 8, ש' 32 - ע' 9, ש' 1, שם שלל מפורשות מה שנרשם בתצהיר. מתווספת לכך העובדה, שהוא עצמו אישר בחקירתו הנגדית שהוא אינו יודע כלל מה נעשה מאז 1984 (ע' 6, ש' 13-14) וכי גם לגבי התקופה שקדמה לכך, אין הוא זוכר במדוייק תאריכים ומאורעות (שם, ש' 25-26), ושביקוריו בשטח המחלוקת בתקופה שלפני 1984 היו נדירים ביותר - בממוצע אחת לשלוש שנים (ע' 8, ש' 9-11). הרושם לגבי עד זה הינו, כי, שלא ברצונו, הוא נקלע לעדות, שנוח היה לו שלא ימסור אותה כלל. כיוון שכך, ולמרות שהוא עצמו לא נתכוון לומר דברים שאינו יודע, או שאינם נכונים, מצא עצמו מסתבך בדברים כגון דא. בכך יש כדי לפגוע ולפגום ברושם הכללי מראיות הנתבעים.

29.
העד עו"ד פרנס נמצא במצב לא קל בעומדו על דוכן העדים. הוא הוזמן כעד ע"י התובעת, אך ברור שנאמנותו נתונה לנתבעים, שהיו לקוחותיו. בסופו של דבר, איני מטיל כל ספק במהימנותו של עד זה. עם זאת, בעדותו יש למצוא תימוכין וסיוע לתובעת. זאת בעיקר בקשר לכך שהוא עצמו אישר, כי על אף שאמר לנתבעים כי הרישום בטאבו הוא לטובתם, בכל זאת לא אמר להם מעולם כי מצב זה מאפשר להם שימוש בשטח המחלוקת כבתוך שלהם (ראו במיוחד בפרוטוקול 25.3.02, ע' 2, ש' 20-23 וגם שם, ע' 3, ש' 25). בהסברים שנתן להימנעות זו אין כדי לשלול את המסקנה, כי דברים בגו, לחובת הנתבעים ולזכות התובעת.

ו. ביסוסה של תוצאה - ממצאים עובדתים משלימים

30.
בהמשך לכל אשר נאמר לעיל, לעניין עובדות הרקע והערכת העדויות, ייקבעו להלן כמה ממצאים עובדתיים משלימים, המבססים את ההכרעה.

31.
ממצא ראשון הינו, שרצפת שטח המחלוקת, שהיא הגג שמעל דירת הנתבעים עשוייה רביץ, שהוא "טיח מורבץ על רשת מסוג כזה או אחר, או של כפיסי עץ", כהגדרת בנה של התובעת, שהוא אדריכל במקצועו ועדותו מהימנה עלי. כאמור, רצפה זו אפשרה אחסון של חפצים ודריכה עליה (פרוטוקול עדותו, ע' 6, ש' 22. וראו גם שם, ש' 23-28, ושם, ע' 7, ש' 28 - ע' 8, ש' 3, ושם ע' 8, ש' 8-12).

32.
ממצא שני עניינו בכך שהכניסה היחידה לשטח המחלוקת הינה באמצעות דלת הממוקמת בחדר המדרגות של חלקה 100, החלקה אשר בה מצויות דירותיה של התובעת. נתון זה עולה מכל הראיות. איני מקבל את עדות הנתבע 4 כי יש אל שטח המחלוקת גישה ישירה גם מתוך דירת הנתבעים (ע' 3, ש' 5-7), ומכל מקום, ברור שדרך המלך אל שטח המחלוקת הינה כניסה מתוך חדר המדרגות כנ"ל (כפי שאישר גם עד הנתבעים לוי, אשר העיד, כטענת התובעת, כי זו הכניסה היחידה לשם - ע' 7, ש' 13-14).

33.
ממצא שלישי - התובעת ומשפחתה אכן השתמשו בשטח המחלוקת לצורך אחסון פריטים שונים, שאחסונם התאפשר בתנאים של שטח המחלוקת. עם זאת, היו אלה פריטים שאינם בעלי חשיבות
וגם במצב רעוע למדי, ובתקופות שונות כלל לא היה שימוש של התובעת בשטח המחלוקת.

34.
ממצא רביעי - בכל התקופות בעבר, הנתבעים לא השתמשו בשטח המחלוקת כבתוך שלהם. הם אמנם עשו נסיונות להערים על התובעת ולבצע פעולות בניה (בשלהי 1993) ואחסון חפצים ושיירי בנייה (באמצע 1995), אך מקובל עליי, כי מת/8 ומת/9 עולה מחאה של התובעת בקשר לכך, אשר לא בכדי הביאה לכך שהנתבעים חדלו מאותם נסיונות, וזאת כדי שלא להגיע לתוצאות בלתי רצויות מבחינתם.

35.
ממצא חמישי - השתלשלות העניינים בנוגע לזכויות בנכסים (מעבר לחזקה), על פי העולה מתיק המינהל ומהמוצגים הינה בעיקרה כמצויין בסעיפים 4-23 לסיכומי התובעת. עם זאת, יש לתקן דבר מה, ולהוסיף אחר, ועל כן תובא תמצית הדברים באופן שונה מהמתואר בסיכומי התובעת, כדלהלן:
35.1
כפי שעולה ממפה נ/7, שהיא משנת 1928, הרי שבשנת 1928 היו חלקה 100 וחלקה 101 בבעלות אדם אחד, בשם וואפה. חלקות גובלות להן היו בבעלות נששיבי (מערב) וג'ורג'י (דרום).
35.2
משפחת התובעת התגוררה בחלקה 100, בדיירות מוגנת משנת 1929. בשנת 1951 עברה הבעלות על הבית לרשות הפיתוח, האפוטרופוס על נכסי נפקדים. בשנת 1962 רכשו הורי בעלה של התובעת את דירת התובעת מרשות הפיתוח. לאחר מכן (1963) נרשם הבית שבחלקה 100 כבית משותף בפנקס הבתים המשותפים. לאחר מות הורי בעלה של התובעת ומותו של בעלה, עברה הדירה לבעלות התובעת. מאז 1963 רשומה משפחת התובעת כבעלת תת חלקות 2 ו-3 בחלקה 100, ובכלל זה, כבעלת שטח המחלוקת (תשריט נ/3, אות א'). שטח המחלוקת מצויין בנ/3 (ולא בנ/6, כטענת התובעת בסעיף 5) כצמוד לדירת התובעת, ושם אכן מצויין לגביו שזהו "גג של השכן".
35.3
נסח היסטורי של בית הנתבעים מגלה, כי משנת 1939 היה שייך בית זה לאחד בשם קמארה. אין כל איזכור של שטח המחלוקת בנסח זה. הנתבעים רשומים כבעלי חלקה 101 החל משנת 1980.

ז. ביסוסה של תוצאה - מסקנות משפטיות

36.
מכל האמור לעיל עולה בבירור, כי התובעת ומשפחתה הם אלה שהחזיקו לאורך השנים בשטח המחלוקת, וגם השתמשו בו בפועל במשך תקופות ניכרות. לעומתם, הנתבעים לא השתמשו בו בגלוי, וכל אימת שנתבקשו לכך בעבר ע"י התובעת או מטעמה (בשנים 1993 ו-1995) אכן חדלו ממה שעשו בהיחבא ומתוך שסברו שהדבר נעלם מעיני התובעת.

37.
גם מבחינת הזכויות הרשומות, יש יתרון רב לתובעת. מסמכי הרישום, שיש להם משקל ראייתי נכבד מאד, תומכים בבירור בטענות התובעת. מצויין בהם במפורש, כי שטח המחלוקת, שהוא "שטח הגג בקומת ביניים, מסומן א" (נ/1) והוא גם "גג של השכן" (נ/3) צמוד ב"צמידות מיוחדת" לדירת התובעת.

כאן המקום לציין, שאת עיקר טענותיהם בקשר לרישום מכוונים הנתבעים לכך, שלטענתם, המחסן שצמוד לדירת התובעת בצו רישום הבית המשותף נמצא בקומת הקרקע, בעוד שטח המחלוקת נמצא בקומה א'. הנתבעים אכן יכלו להוושע מטענה זו, בכל הנוגע לרישום הזכויות, אילו הצמידות המיוחדת היתה מסתכמת ומתמצה באותו מחסן. ברם, המצב אינו כזה, שהרי בנוסף לצמידות המיוחדת על "מחסן בק.ק. מסומן באות ג'", יש "צמידות מיוחדת" גם בנוגע ל"שטח הגג בקומת ביניים. מסומן באות א". הצמידות האחרונה היא זו המצביעה על כך ששטח המחלוקת צמוד לדירת התובעת.

ואשר לטענת הנתבעים, כי לא ייתכן מצב שבו שטח של חלקה פלונית צמוד לדירה מחלקה אלמונית, הרי שהדבר אכן מעורר סימן שאלה מסויים. מצב זה הוא שהביא לכך שמסענו בתיק זה התארך לא מעט. עם זאת, אין בטענה זו כשלעצמה כדי לשלול מתן תוקף למציאות שבשטח. זאת במיוחד כאשר התובעת נותנת הסבר שיכול לתת מענה לתמיהה הנ"ל והוא, שהעובדה שבעבר היה בעלים משותף לשתי החלקות (וואפה) הביאה לרישום המיוחד. עוד יותר מכך לא יוכלו הנתבעים להיבנות מתמיהתם הנ"ל, כשבכל הנוגע לתביעה דנן מצב הרישום מהווה רק חיזוק לתוצאה שעניינה בחזקה ובשימוש, ואינו מהווה את כל הביסוס לתוצאה.

כבר ציינתי לעיל, שלדעתי, לא בכדי בהיות עו"ד פרנס פרקליטם של הנתבעים הוא לא גזר מאופן הרישום היתר לנתבעים להשתמש בשטח המחלוקת כרצונם. כל שנאמר לעיל מלמדנו, כי יפה עשה כשנזהר מלומר דבר שכזה.

ח. סוף דבר
38.
כאמור, דין התביעה להתקבל. המשמעות האופרטיבית של

פסק דין
זה היא כי ניתן צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים להמשיך ביצוע עבודות בשטח המחלוקת. כמו כן, עליהם להחזיר לקדמותו את המצב ששרר עובר לתחילת עבודותיהם הנדונות, באופן שתוקם מחדש הרצפה של השטח הצמוד, במפלס ובמקום שבו היתה במקורה, לפני העבודות הנ"ל.
באופן מעשי מובן, ששאיפת שני הצדדים צריכה להיות ששטח המחלוקת יעמוד על מצע יציב. כך תזכה התובעת לרצפה יציבה, והנתבעים יזכו לתקרה יציבה מעל דירתם. מובן, שככל שיחול שיפור לעומת המצב ששרר עובר להליכים דנן, יש לערוך איזונים כספיים מתאימים, שכן תכלית התוצאה דנן להחזיר המצב לקדמותו, ולא להביא לשיפור בלתי מוצדק במצב התובעת. ככלל, רצוי שהצדדים יפעלו בתאום ובשיתוף כדי להגיע לתוצאה הרצוייה הנ"ל. מכל מקום, ולמקרה שלא יפעלו בתאום, הרי שעל הנתבעים לפעול כאמור לעיל, בתוך 30 יום מקבלת

פסק דין
זה.

39.
הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת, עבור שכ"ט עו"ד ומע"מ והוצאות המשפט גם יחד, סכום כולל של 20,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד

פסק דין
זה.

40.
לשיטה אחרונה, וממש בטרם חיתום, אומר, כי אין ב

פסק דין
זה יותר ממה שיש בו. כל אשר נקבע במסגרתו הינו, כי בהליכים דנן התוצאה הנגזרת היא זו שנקבעה לעיל.

מבלי לחוות דעה, לכאן או לכאן, אין זה מן הנמנע, כי בהליכים מתאימים, ולאחר הנחת תשתית הולמת במסגרתם, עשויים הנתבעים להשיג תוצאות שתהיינה רצויות להם, אך כל זאת חורג ממסגרת הדיון דנן.

ניתן בהעדר הצדדים היום, כ' באלול תשס"ב (28 באוגוסט 2002).
המזכירות תשלח עותקים של פסק הדין אל באי כח הצדדים.



רפאל יעקובי

, שופט







א בית משפט שלום 4562/01 מאריאן לוין-אפשטיין נ' שיפמן רבקה, חסון אפרת, חסון אורית ואח' (פורסם ב-ֽ 28/08/2002)