פסקי דין על אזולאי יוסף | פסקי דין על אזולאי שרעבי רחל |

1083/01 פ     12/12/2002




פ 1083/01 מדינת ישראל נ' אזולאי יוסף, אזולאי שרעבי רחל




בעניין:

52



בתי המשפט


בית משפט השלום ראשון לציון
פ
001083/01


בפני
:
כבוד השופטת שירה בן שלמה
תאריך:
12/12/2002




בעניין:
מדינת ישראל




ע"י ב"כ עו"ד
בר זוהר


המאשימה


נ
ג
ד



1 . אזולאי יוסף


2 . אזולאי שרעבי רחל


ע"י ב"כ עו"ד
דניאל


הנאשמים


הכרעת דין

1.
הנאשמים הואשמו בעבירה של תקיפה חבלנית והסגת גבול.

2.
עפ"י הנטען בכתב האישום, ביום 13.5.00, בשעה 18:00 לערך, ברח' אהרונוביץ 86 חולון, נכנסו השניים לחצר השכן, בניגוד להסדר פשרה שנחתם בין נאשם 1 לשכן, מרדכי נחום, לפיו הגג יוקצה לשימושו הייחודי של נאשם 1 והגינה לשימושו הייחודי של השכן, כאשר כל אחד מהצדדים חתם גם בשם משפחתו, וכאשר להסדר ניתן, ביום 16.3.00, תוקף של פס"ד, לבקשת הצדדים.

3.
בנסיבות המתוארות נטען כי ביצעו עבירה של הסגת גבול וכן תקפו את בנו של השכן, משה נחום - ע"ת 3 (להלן: המתלונן), אשר יצא עם מצלמה מביתו כדי לצלם את נאשם 1, בכך שנאשמת 2 דחפה אותו, שרטה אותו, סטרה
לו ונסתה להכותו באמצעות מוט ברזל ונאשם 1 בעט באשכיו. כתוצאה מהתקיפה נחבל.

4.
מטעם התביעה הוגשו הודעות הנאשמים והעיד המתלונן. אליבא לעדותו אמו, חברתו וחברו יאיר ז'אן היו עדים
לארוע כאשר החבר בלם את נסיונה של נאשמת 2 להכותו באמצעות מוט הברזל. (עמ' 15 ש' 7; עמ' 12 ש' 25; עמ' 13 ש' 21 - 22). אולם, משום מה, לא נגבתה עדותם ומשכך נאלצה התביעה לוותר על העדתו של החבר, אף כי נרשם כעד תביעה, בהעדר תרשומת המתעדת את שראה.


זאת ועוד, המתלונן העיד שהביא את מוט הברזל למשטרה (עמ' 15 ש' 14 - 15). ברם, המוט לא נתפס ולא סומן כמוצג.

5.
עדי התביעה הנוספים, רס"ר מאיר זנאטי - ע"ת 1, גובה אימרות הנאשמים, מיום 16.5.00 (ההודעה השניה), רס"ר שי טננבאום - ע"ת 2, גובה הודעת המתלונן מיום 13.5.00 וכן עדת ההגנה, רס"ר רויטל רנר - ע"ה 1, אשר ביצעה את פעולת החקירה האחרונה בתיק, גבית הודעתו השניה של המתלונן מיום 17.5.00, לא ידעו לומר היכן מוט הברזל , מדוע לא נגבו עדויות מהאם מהחברה ומהחבר ומדוע לא בוצעו פעולות חקירה אלמנטריות, כאשר "זרקו" הכל לפתחו של הרמ"ח או קצין החקירות, אשר לא הורה על ביצוע השלמות?!!


אין לי אלא להביע תמיהה, וגם זאת בלשון המעטה, על צורת החקירה השטחית והבלתי
ממצה.

6.
ע"ת 2, רס"ר טננבאום, אשר גבה את הודעת המתלונן ביום הארוע,
כ - 6 שעות לאחריו, העיד על החבלות כדלקמן:

"אני ראיתי אצל המתלונן וציינתי את זה בעדות שריטה בכתף השמאלית, שריטה בזרוע הימנית, ואוזנו השמאלית היתה אדומה ונפוחה. הוא גם טען שהוא שומע רעשים באוזן שמאל ויש לו כאבים באשכים כתוצאה מהבעיטה" (עמ' 10 ש' 4 - 6).

העד לא היה ער לתלונות שהוגשו קודם לכן ע"י הנאשמים ולכן ההודעה נגבתה כתלונה ולא כעדות תחת אזהרה.
7.
מבחינה כרונולוגית הארוע ארע ביום 13.5.00,
בשעה 18:00 לערך.


כעבור כ - 25 דקות, בשעה 18:25,
נגבתה הודעת נאשמת 2 - ת/4
ובשעה 18:40, נגבתה
הודעת נאשם 1 - ת/3.


באותו היום, כעבור כ - 6 שעות, נגבתה הודעת המתלונן, בשעה 23:50, והוא נשלח לבדיקה רפואית ע"י החוקר (עמ' 10 ש' 17).


התעודה הרפואית, מיום 14.5.00, לא הוגשה נוכח התנגדות ב"כ הנאשמים, משלא אותר והעיד הרופא שערך אותה.


ביום 16.5.00 נגבו בשנית הודעות הנאשמים, תחת אזהרה - ת/1 ות/2.


ביום 17.5.00 נגבתה בשנית הודעת המתלונן, תחת אזהרה, כאשר זו פעולת החקירה האחרונה שנעשתה בתיק.

8.
המתלונן העיד שנאשם 1 נכנס לחצר שלהם, בהסתמך על פסה"ד שנתן תוקף להסדר הפשרה - ת/5, ולכן יצא דרך חלון חדרו (החלון המזרחי) כדי לצלמו, כשהוא משקה את הצמחים.

"... ואז רחל אזולאי אשתו רצה לעברי... היא הביאה לי מכה לא יודע עם מה זה היה והמשיכה להחטיף לי מכות אז בעלה גם בא לעברי וגם התנפל עלי במכות. רחל תפסה מוט ברזל והיא באה להכניס אותו אלי לבטן. חבר במקרה שלי שעמד מאחורי הזיז את המוט" (עמ' 12 ש' 22 - 25)

"... אני לא יודע אם לא היתה אבן בידה ומהאבן קבלתי את המכה לשאלה איך נגרם השבר מאחורי האוזן" (עמ' 18 ש' 22 - 23).

"... באותו רגע מההתקפות הגעתי די קרוב לחלון של החדר"
(עמ' 13 ש' 16 - 22).

כשקיבל מכות וסטירות לא הגיב, הגם שמהבית צעקו לו "תגן על עצמך" וחזר הביתה דרך החלון (עמ' 18
ש' 9 - 10, 18 - 20).

בחקירה הנגדית אמר:

"לא היה לי עגיל. אף פעם לא היה לי עגיל. לא אמרתי שהיא הורידה לי את העגיל בכוח" (עמ' 17 ש' 27)

בעקבות עדותו נמחק מעובדות כתב האישום הפריט לפיו הנאשמת 2 "תלשה עגיל מאוזנו". (ראה גם חקירת נאשם 1 על העגיל - ת/1 ש' 43 - 44; וחקירת נאשמת 2 - ת/2 ש' 33).

אשר למהות החבלה העיד כי ניגש לביה"ח.

"... היה לי שבר מאחורי האוזן, מכה באשכים, ראו סימן וזה בערך מה שאני זוכר שהיה " (עמ' 13 ש' 2).

המתלונן לא זכר האם קודם ניגש לביה"ח או למשטרה. לא ידע לומר מדוע ניגש למשטרה רק כעבור כ - 6 שעות ולא זכר האם ניגש למשטרה מיוזמתו או עפ"י הזמנה (עמ' 14 ש' 11 - 26; עמ' 15 ש' 8).
לבקשת ב"כ הנאשמים ערך שרטוט של המקום - נ/1, לרבות החלון המזרחי ממנו צפו על המתרחש אמו, חברתו והחבר (עמ' 16 ש' 1, 25), וסימן ב -
x
את המקום בו עמד נאשם 1 והשקה את הצמחים בתחילת הארוע, במרחק של 15, 20 מ' מהמדרגות הצפוניות המובילות לכניסה לדירת הנאשמים.

(עמ' 16 ש' 7; עמ' 17 ש' 15).

לדבריו, הוא הספיק לצלם את נאשם 1 משקה את הגינה והצלומים נמצאים בביתו, הגם שלא הובאו למשטרה (עמ' 15 ש' 17 - 21; עמ' 19 ש' 5 - 6).

לא היה לו הסבר לסמני החבלה שנצפו בגבה של נאשמת 2 ובידו של נאשם 1 וטען שהסמנים לא נגרמו ממנו (עמ' 18 ש' 15 - 16).

בחקירה החוזרת העיד, לראשונה, שכאשר נאשמת 2 רצה לעברו היא החליקה ונפלה על פלטה של עץ, אך לא זכר כיצד (עמ' 19 ש' 3 - 4).

9.
מטעם ההגנה העידו הנאשמים וע"ה 1, רס"ר רנר, אשר נחקרה, כאמור, באשר לפעולות החקירה שמן הראוי היה שיבוצעו אך לא בוצעו. כגון, תפיסת הצלומים (עמ' 30 ש' 24), תפיסת מוט הברזל (עמ' 31 ש' 1 - 3), חקירת האם, החברה והחבר (עמ' 31 ש' 6 - 8), חקירת המתלונן על שום מה הגיע למשטרה רק כעבור כ - 6 שעות ולביה"ח למחרת (עמ' 31 ש' 9 - 20) ומדוע לא נחקר אודות סמני החבלה על גופם של הנאשמים (עמ' 31 ש' 22 - 23).

10.
נאשם 1 מסר 4 גרסאות שונות באשר לארוע, כמספר הפעמים בהן נשאל אודותיו
(ב - 2 הודעותיו במשטרה, בתגובתו לכתב האישום בישיבת ההקראה ובעדות).

א.
בהודעה הראשונה, אשר נמסרה כ - 40 דקות לאחר הארוע - ת/3 מסר תאור חלקי בלבד, בהשמיטו לחלוטין את חלקו בתקיפה.


לדבריו, לאחר ששטף את מדרגות הבית עם צינור והניחו ליד העץ הגיע המתלונן מצוייד במצלמה:

"... ואמר לי תעשה פוזה אני אצלם אותך יפה אמרתי לו ילד לך הביתה תירגע..." (ת/3 עמ' 1 ש' 7 - 9).


ואז המתלונן קילל אותו ואת אשתו שנגשה אליו.

"... הוא דחף
אותה עם הידיים היא נפלה על הגב, בחצר המשותפת..." (ת/3 עמ' 1 ש' 14 - 15).


האמא והחברה התערבו קללו והזהירו שהוא יביא את הנשק.

"... הוא קפץ לתוך הבית דרך החלון מהחדר..."
(ת/3 עמ' 1 ש' 18 - 19).

לאחר מכן יצא לחצר הדרומית כשבני משפחתו אוחזים בו, והוא ואשתו עלו הביתה.


אשר לחלקו בארוע כל שאמר:

"כאשר הבחור תקף את אשתי עמדתי במרחק של חמישה ארבעה מטר" (ת/3 עמ' 2 ש' 5 - 6).

ב.
בהודעתו השניה, מיום 16.5.00, לאחר שהוזהר בתקיפת המתלונן - ת/1 שינה את גרסתו.

"לא התקפתי אני הפרדתי בינו לבין אשתי שהוא הכה אותה שדחף אותה והפיל אותה נכנסתי ביניהם
בלבד ואפילו
יש לי סימן כחול בזרוע ימין מעל המרפק (מראה לי סימן כחול בזרוע ימין), ואז אחזתי את הברזל שהוא החזיק ביד כשהוא הרים אותו מהחצר..." (ת/1 ש' 9 - 13).

לא ברור מדוע לא דיבר על הסימן בהודעה הראשונה, בה, כאמור, העלים לחלוטין את מעורבותו, ולא ברור מהיכן צץ הברזל שלא בא זכרו באותה הודעה.

לאחר מכן התלונן שעפ"י הסדר הפשרה למתלונן אין מה לחפש בחצר, מבלי להבהיר מכח מה ומדוע הוא נמצא
באותה החצר, כשלו, כמי שחתום על ההסדר, בודאי שאסור היה להימצא בה, בנסיבות המתוארות.

בהודעה זו, בשונה מהראשונה, מיד בפתח הדברים המתלונן ניבל את פיו, אשתו התערבה, הוא קילל גם אותה, אמו וחברתו קללו:

"... ואז דחף את אשתי לקרשים וברגע שדחף אותה הוא התחיל לבעוט בה רצתי מיד נכנסתי ביניהם ותוך כדי שהרים ברזל אחזתי בידו... ואז השתחרר ממני ורץ לביתו ולאחר מכן הלך ובקשתי מאשתי שתעלה הביתה"
(ת/1 ש' 32 - 39).

כשהוצגה בפני
ו גרסת המתלונן לפיה אשתו נסתה לפגוע בו עם הברזל והוא נכנס ביניהם
ובעט לו באשכים, תגובתו היתה:

"לא בעטתי בו נכנסתי ביניהם
ותפסתי את הברזל שהוא הרים בשביל לפגוע ברחל ולא תקפתי אותו ולא כלום יכול להיות שהוא נחבל כתוצאה מכך שהפרדתי ביניהם אך לא כתוצאה מתקיפה ישירה שלי" (ת/1 ש' 51 - 54).

ג.
בישיבת ההקראה, מיום 19.11.01, תאר את הדברים
באופן שונה.

"... הוא קפץ מהחלון לקבל את פנינו בכניסה שממנה אנו נכנסים לבית" (עמ' 1 ש' 17 - 18).


לא עוד שטיפת מדרגות אלא "קבלת פנים" לשניהם ברגע שהגיעו הביתה.

"לגבי סעיף 2, לא בעטתי באשכיו, הוא קפץ מהחלון, בתחילה הוא קפץ החוצה ואחר כך קפץ חזרה מגינה לבית דרך החלון בין כל הקרשים וכל זה באגף הצפוני..."
(עמ' 2 ש' 12 - 13).

"לא יודע אם הוא נחבל הוא נכנס הביתה..." (עמ' 2 ש' 17).

"אחרי שהוא תקף את אשתי נכנסתי להפריד ביניהם חטפתי מכה ברגל וביד ויש לי אישור מחלה"
(עמ' 2 ש' 19 - 22).


אישור המחלה לא הוצג ומהיכן נוספה החבלה ברגל לא ברור.

ד.
בפתח העדות העיד על ההסכם שחתם עם אביו של המתלונן בשנת
2000 - ת/5, כאשר, אליבא לעדותו, בשנת 96 התגרש מאשתו ומאז יחסיהם התערערו והם לא גרים ביחד.


העיד על קיומו של פס"ד הצהרתי לפיו בזמן הגט כל רכושו יעבור לרשות גרושתו, כך שמשנת 96 היא הבעלים היחיד בדירה, ברם, לא הוצג אף מסמך המאמת את הדברים.


כשנשאל על שום מה הגיע להסדר כשהוא עצמו אינו גר בבית משנת 96, אליבא לגרסתו, כשהבקשה הוגשה על ידו בשנת 98, לא היה לו הסבר מניח את הדעת (עמ' 36 ש' 4 - 7; עמ' 41 ש' 14 - 15).


מעבר לעובדה שמדובר בעדות כבושה שלא בא זכרה בהודעות ובתגובה שנמסרה בישיבת ההקראה, הגדיל הנאשם לעשות והעיד שההסדר לא היה בהסכמתה ובידיעתה של נאשמת 2, על אף שנרשם בו "התובע מסכים כי התחייבות זו היא בשם משפחתו שלו..."?!! (ת/5 סעיף 9; עמ' 41 ש' 1 - 2).


עוד טען שהגיש תלונות רבות נגד המתלונן ומשפחתו - נ/2 וקבל על כך שתלונות אלו לא אותרו. המתלונן אישר שנחקר לגבי שמוש ברובה אוויר לעבר ביתם.


לגופו של עניין העיד שעמד בצמוד למדרגות, במקום שמותר לו לעמוד עפ"י ההסכם, השקה עץ, שטף את מדרגות הכניסה ולפתע קפץ המתלונן מהחלון המזרחי (להבדיל מהצפוני עליו דיבר בישיבת ההקראה).



המתלונן קילל, אשתו התערבה, קילל גם אותה:

"... ודוחף אותה מפיל אותה על הקרשים. תוך כדי זה שהיא נפלה על הקרשים, ראיתי את הבחור מתכופף מרים זוית של ברזל כבדה, ותוך כדי זה נדרכתי כולי שהולך לקרות אסון, אז חסמתי בגופי בינה לבינו, ראיתי שעם מוט הברזל הוא הולך להכות אותה, אם היה מבצע את המכה היה הורג את רחל, אני חושב שעשיתי מעשה נכון עד היום שנכנסתי ביניהם ואחזתי בו ביד" (עמ' 34 ש' 24 - 28; עמ' 37 ש' 10 - 13).

"אני מעריך שאחזתי בידו בזמן של דקה בערך, ואז הוא ניסה להחלץ מהאחיזה ותוך כדי זה בסיבוב הוא זינק פנימה אל החלון של הבית שלו, ותוך כדי הקפיצה פנימה שמעתי חבטה וצרחות..." (עמ' 35 ש' 2 - 4).

אשתו כשנפלה "נעלמה" למספר שניות, ולהערכתו אבדה את ההכרה, והוא הרימה, מה שלא מנע ממנה תגובה אינסטנקטיבית של הדיפת המתלונן מעליה?!! (עמ' 38 ש' 12 -
עמ' 39 ש' 13).

עדותו בביהמ"ש, תוך הדגשת הסכנה שנשקפה לחיי נאשמת 2, מעלה סמני שאלה רבים נוכח תלונתו הראשונית שאין בה דבר מהמתואר כאן ואותה אישר בעדות כנכונה (עמ' 37 ש' 11 - 15, 19 - 25).



אשר לחבלה העיד:

"החוקר לא שאל אותי אם יש לי מכות, הראתי לו בזרוע ימין, והיה לי המטומה ברגל" (עמ' 35 ש' 12).

בהודעה הראשונה לא נרשם דבר אודות החבלות ובשניה נרשם סימן כחול בזרוע ימין ללא התייחסות להמטומה ברגל?!!

11.
הנאשמת הגישה את התלונה ראשונה, כ- 25 דקות לאחר הארוע, וביום 16.5.00 נחקרה בשנית, תחת אזהרה, לאחר חקירתו של נאשם 1.

א.
בהודעה הראשונה - ת/4, תארה כיצד חזרו מבילוי משותף עם בנם בת"א וכיצד גרושה, נאשם 1, נותר לנקות את המדרגות, בעקבות תלונות דיירים על לכלוך, בניגוד לעדותו לפיה ניקה מטעמי אסתטיקה ונקיון מאחר ואוהב נקיון (עמ' 36 ש' 8 - 9).

תארה כיצד שמעה את המתלונן מקלל ומצלם את הנאשם ואז אמרה:

"...למה אתה מקלל אם יש לך בעיה תיגש לבית משפט ... הוא אמר אני לא ניגש לבימ"ש זה גינה שלי וקילל אותי גם..." (ת/4 עמ' 1 ש' 13 - 16).

"ואז מושיקו אמר לי תצאי מהגינה דחף אותי על הקרשים (מצביעה על שריטות בגב תחתון) אני ניסיתי שיפסיק להתגרות בגרוש שלי... אני העפתי אותו מעלי כי הוא בא להרביץ לי ואז מושיקו נכנס הביתה מהחלון..."
(ת/4 עמ' 1 ש' 17 - 22).


גם בתיאור שלה לנאשם אין יד ורגל בתקיפה והוא לא מוזכר כלל בהקשר הזה. אין גם תאור של שמוש במוט או זוית ברזל על ידי המתלונן.

לגבי ההסדר אמרה:

"יש לנו סכסוך שכנים על קטע של בניה זה נמשך כבר שנים ולפני חודש וחצי היה דיון בבימ"ש והגרוש שלי על דעת עצמו הגיע איתם לפשרה שלא בידיעתי שהם יטפלו בגינה ואנחנו בגג אבל הם לא עומדים בהסדר".
(ת/4 עמ' 2 ש' 5 - 9).

ב.
בהודעה השניה, תחת אזהרה - ת/2, הוסיפה את השקיית הצמחיה מעבר לניקוי המדרגות, חזרה על המלצתה למתלונן לפנות לבימ"ש, ובאשר לתקיפה:

"...ואז דחף אותי על הקרשים יש לי שריטות בגב וכנראה שבעלי התקרב להפריד כי הייתי מבולבלת ויש לי סימן כחול בברך מהנפילה (מראה לי סימן כחול בברכה) כשהייתי בנפילה לא ראיתי מה היה הבנתי שמשה נחום קפץ לחלון בתוך הבית והתחיל לצרוח מתוך הבית...".
(ת/2 ש' 21 - 25).



כשהוצגה בפני
ה גרסת המתלונן אמרה:

"לא הרמתי ברזל עליו יש לי נכות ביד ימין אני אולי שנפלתי בלי כוונה נגעתי בו אבל לא תקפתי אותו אני נכה בגב בצואר וביד ימין וזה שקר לא נגעתי בו בכלל".
(ת/2 ש' 35 - 38).

לשאלה האם הנאשם בעט באשכיו השיבה:

"אני אומרת לך שנפלתי לא ראיתי כלום באקט הזה שבעלי נכנס ביננו לא ראיתי מה קרה". (ת/2 ש' 41 - 42).

ג.
בישיבת ההקראה עמדה בעיקר על נכותה ואישרה את דברי הנאשם.

ד.
בעדות אישרה שהדירה בבעלותה משנת 96, מאז הגירושין, אמרה שלא היתה מעורבת בהסדר הפשרה ושנודע לה עליו רק לאחר האירוע. העידה שיש לה 47% נכות לצמיתות. בחקירה הנגדית חזרה בה ואמרה שידעה על ההסדר לאחר המשפט אך סירבה לראותו (עמ' 44, ש' 15 -
26).

לגבי התקיפה, מסרה תיאור דומה לתיאור שמסרה בהודעה השניה:


"לא ראיתי את המשך האירוע הייתי עם הפנים למטה..."

(עמ' 43, ש' 3).

במידה ונפלה עם הפנים למטה כיצד נחבלה בגב?!!
את שעשה הנאשם לא ראתה.

12.
עמדתי באריכות על גירסאות הנאשם כי די בהן ובהשתנותן המתמדת כדי ללמד על חוסר אמינותו.

א.
ראשית, איני מאמינה לדבריו כי אינו גר בדירה משנת 96, וגם נושא הגירושין נראה על פניו פיקטיבי.


בהודעה הראשונה אמר בשיא הטבעיות "...שם אני גר עם גרושתי..." בהתייחסו למקום האירוע (ת/3, עמ' 1, ש' 2 - 3), והסברו בעדות לפיו אמר זאת מתוך הרגל של שנים ושזו כתובתו לדואר מפוקפק למדי (עמ' 36, ש' 12- 17). כיצד ההרגל לא השתנה כאשר משנת 96 כביכול אינו גר במקום?!!


בהודעות, בעיקר בשניה, ובעדות, שניהם מתייחסים האחד אל השני כאל בעל ואשה וכך עושה גם המתלונן ואף אחד לא טורח לתקנו.


בישיבת ההקראה אמר:

"אנו גרים בקומה ב' והמתלונן גר בקומת הקרקע"
(עמ' 1 ש' 17).


אנו, בלשון רבים, מבלי לסייג את דבריו למגורי נאשמת 2 בלבד, כשגם כאן מתייחס אליה כאל אשתו (עמ' 2, ש' 19).


בעדות תאר את שספג במשך כל השנים ואת כל הקללות אליהן התרגל במהלך השנים (עמ' 36, ש' 23 - 25), ולא ברור הכיצד במידה ומשנת 96 כבר אינו גר במקום.


יתרה מכך, המתלונן העיד:


"משפחת אזולאי גרים דירה מעלינו, במשך 15 שנה בערך"

(עמ' 11, ש' 11).


ואף אחד לא טרח לתקנו ולהעמידו על טעותו ולהציג בפני
ו את הטענה לפיה הנאשם כלל לא גר במקום משנת 96.


מכל המקובץ, בהעדר מסמכים המורים אחרת, ונוכח הסדר הפשרה אליו הגיע בתקופה בה כביכול כבר לא התגורר בדירה
פרק זמן נכבד, אין לי אלא לקבוע שגירסתו אינה מדויקת ואינה משקפת את האמת.

ב.
הנאשם התגורר במקום, ערך את ההסכם, ובין אם עשה כן על דעת נאשמת 2 ובין אם לאו, נאשמת 2 היתה מודעת להסכמה אליה הגיע גם אם בחרה לעצום עיניה ונמנעה מלראותו.


אלמלא ידעה על קיומו ועל תוכנו לא היתה אומרת למתלונן שאם יש לו בעיה שיגש לבית המשפט, לא היתה מציינת בתלונתה שנערך חודש וחצי לפני ושמשפחת המתלונן לא מקיימת אותו.

משכך, ניתן לקבוע כי החזקה בחצר, מכוח הסדר הפשרה שקיבל תוקף של

פסק דין
, הינה של משפחת המתלונן ולנאשמים אסור היה להמצא במקום, בניגוד לתנאיו.
השקייה וטיפוח הגינה הותרו למשפחת המתלונן בלבד.


בהסתמך על דבריהם ועל עדות המתלונן ניתן לקבוע כי נכנסו לחצר, וזאת גם ללא הצילומים שצילם, הגם שמן הראוי היה שיוגשו.


מי שיצר את הפרובוקציה היה דווקא הנאשם, אשר התעקש להשקות את הצמחיה, ואלמלא עשה כן לא היה יוצא המתלונן לצלמו והאירוע בכללותו היה נמנע.


הנאשמים עשו כן מתוך כוונה להקניט ומכל מקום "... די בכך שהעבריין יודע, ברמת הסתברות גבוהה, כי התנהגותו תביא לתוצאה האסורה, ואין צורך בחפץ מצידו דווקא באותה תוצאה" (קדמי "על הדין בפלילים" חלק ראשון עמ' 499).


תגובתם החריפה של המתלונן ובני משפחתו, מלבד הצילום, מלמדים כי היה בהתנהגות הנאשמים משום הקנטה לשמה.

ג.
באשר לעבירת התקיפה, בהיות עדות המתלונן עדות יחידה מול עדות הנאשמת, ולאור גרסתה הנגדית, הנתמכת בעדות הנאשם, ומשנפלה ונחבלה, איני רואה להעדיף את עדותו על פני עדותה ורואה ליתן לה להנות מהספק.


על אחת כמה וכמה משלא נגבו עדויות האֵם, החברה והחבר, אשר נטל חלק פעיל בתפיסת המוט עימו, על פי הנטען, ניסתה הנאשמת לתקוף את המתלונן.


זאת ועוד, תלישת העגיל מהאוזן, אמירה שיוחסה למתלונן ונמחקה לאחר עדותו הסותרת, אף היא מונעת הסתמכות על דבריו בהיותם עדות יחידה.


עם זאת, באשר לנאשם הדברים שונים. גרסאותיו השונות הינן בבחינת שקר בעניינים מהותיים, החל מאי התערבות כלל ועד להפרדה ולתפיסת היד, בעקבותיה, אליבא לעדותו ולעדות הנאשמת, מילט עצמו המתלונן בקפיצה חזרה דרך חלון הדירה, ללמדך כי אכן הותקף, בשלב זה, כפי תלונתו.


בענין דנן, קיימת גרסת המתלונן מול גרסת הנאשם, אשר אינה נתמכת בעדות הנאשמת באשר לא ראתה, לדבריה, את שעשה הנאשם, אלא רק את בריחת המתלונן חזרה לדירתו.


לא ניתן לראות במעשיו משום הגנה עצמית, באשר מרגע שנפלה הנאשמת נותק המגע בינה לבין המתלונן ולא היה עוד צורך בהתערבות הנאשם והוספת זוית הברזל לידו של המתלונן, זוית שלא היתה ולא נבראה, למעט בדמיונו הפורה של הנאשם, נועדה אך כדי לכסות על מעלליו ועל התקיפה שתקף את המתלונן, במתכוון.


ערה אני לנקודות התורפה בגרסת התביעה, להעדר עדות עדי הראיה, לתלונה "המאוחרת" אשר התעכבה בכ - 6 שעות, לסכסוך המתמשך ולתלונות ההדדיות. כל אלה מחייבים זהירות יתרה בטרם בקבלת עדות המתלונן.


ולמרות זאת, ולאחר שהזהרתי עצמי כי עדות המתלונן עדות יחידה, בהיותה נתמכת בשקרי הנאשם ומשנחבל והתלונן מיידית גם על כאב באשכים לא נותר לי אלא לקבוע כי אכן הותקף על ידי הנאשם, ולא רק נחבל במהלך ההפרדה, כגרסת הנאשם. ברם, עסקינן בתקיפה סתם, לאור תוצאותיה, ולא בתקיפה חבלנית.



13.
אשר על כן, הנני מזכה הנאשמים, מחמת הספק, מעבירה של תקיפה חבלנית, בניגוד לסעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, מרשיעה את נאשם 1, בעבירה של תקיפה סתם, בניגוד לסעיף 379 לחוק, ומרשיעה את שני הנאשמים בעבירה של הסגת גבול, בניגוד לסעיף 447 לחוק.

ניתנה היום ז' בטבת, תשס"ג (12 בדצמבר 2002) במעמד הצדדים.

בן שלמה שירה, שופטת

001083/01פ
126 שרה







פ בית משפט שלום 1083/01 מדינת ישראל נ' אזולאי יוסף, אזולאי שרעבי רחל (פורסם ב-ֽ 12/12/2002)