פסקי דין על יאסר עלי סוויטאת | פסקי דין על אמין עלי סוויטאת | פסקי דין על נאהי נעים דאוד | פסקי דין על עבדאללה מוחמד מחמוד | פסקי דין על מוחמד חסן עבד ואח' |

2730/97 א     02/03/2004




א 2730/97 יאסר עלי סוויטאת, אמין עלי סוויטאת נ' נאהי נעים דאוד, עבדאללה מוחמד מחמוד, מוחמד חסן עבד ואח'




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום עכו
א
002730/97


בפני
:
כב' השופט אלטר משה
תאריך:
02/03/2004




בעניין
:
1 . יאסר עלי סוויטאת

2 . אמין עלי סוויטאת


שניהם ע"י ב"כ
עו"ד נזאל אחמד


התובעים


נ
ג
ד


1 . נאהי נעים דאוד

2 . עבדאללה מוחמד מחמוד
3 . מוחמד חסן עבד
4 . אחמד מוחמד עבד


ארבעתם ע"י ב"כ
עו"ד סגל אברהם


הנתבעים


פסק דין

1.
בתובענה שבפני
י עותרים התובעים לחייב את הנתבעים לפצותם בגין נזקי הגוף שנגרמו להם, לטענתם, כתוצאה ממעשי תקיפה שבוצעו כנגד גופם ע"י הנתבעים.

2.
לטענת התובעים, כעולה מכתב התביעה, בתאריך 30/08/96, בסמוך לשעה 13:00, בכפר תרשיחא, היכו הנתבעים את התובעים במקלות ובבעיטות, בהיות התובעים
בבניין מגורים השייך להם ולבני משפחותיהם (להלן: "הבניין").

המעשה שהיה, כך היה (לגירסת התובעים, כפי שהיא מופיעה
בסעיפים 3 ו- 4 לכתב התביעה):


בתאריך הנ"ל שהה תובע 2 (להלן: "אמין") בדירת הוריו שבקומת הקרקע של הבניין. הוא נכנס לשירותים
וכעבור מספר דקות הוא שמע צעקות מבחוץ. הוא יצא בבהילות מהבניין ומצא כי נתבע 1 (להלן: "נאהי") ונתבע 3 (להלן: "מוחמד"), ביחד עם שני אחרים, אדוארד דאוד (להלן: " אדוארד") וסמעאן דאוד (להלן: "סמעאן"), תוקפים את אביהם
של התובעים, מר עלי נאיף סויטאת (להלן: "עלי"). עלי נפל ואמין ביקש להרימו ואז מוחמד היכה בו עם מקל בגב ובנסותו לקום נתבע 4 (להלן: "אחמד") נתן לו מכה נוספת במקל.


בסמוך למתואר לעיל ולפני תחילת מעשה התקיפה שתואר לעיל,
תובע מס' 1 (להלן: "יאסר"), שמע רעש בחוץ וכשהסתכל מהחלון הוא הבחין בנתבעים, יחד עם אחרים, רצים לכיוון הבניין כשהם מצויידים במקלות. הוא התקשר לתחנת המשטרה
במעונה והודיע על המתרחש ולאחר מכן רץ החוצה. בהיותו בחדר המדרגות ולפני שהספיק
להגיע
לאביו הוא הותקף במקל ע"י נאהי ובהמשך גם נתבע 2 (להלן: "עבדאללה") ומוחמד הצטרפו אל נאהי והמשיכו להכותו.

לטענת התובעים, כעולה
מכתב התביעה, כתוצאה ממעשי התקיפה הנ"ל נגרמו ליאסר שבר ביד שמאל וחבלות ביד ימין וברגל שמאל ולאמין נגרמו חבלות במותן ימין
ובגב מותני.

3.
לטענת הנתבעים,
כעולה מכתב ההגנה שהגישו, הם כלל לא תקפו את התובעים. ההיפך הוא הנכון. התובעים הם שתקפו באותו תאריך, פעמיים – פעם בשעות הבוקר ופעם בשעות הצהריים – את אדוארד שהוא אחיו של נאהי, עת היה בחנותו, הנמצאת בשכנות לבית התובעים. הם היכו את אדוארד וגרמו נזק לחנותו. אף אחד מהנתבעים לא
היה מעורב בארוע מהצהריים. בארוע מהבוקר היה אחמד נוכח בחנותו של אדוארד. בארוע מהצהריים היו רק אדוארד, אשתו ובתו, שהותקפו כולם באכזריות וללא רחמים ע"י
משפחת התובעים. כל זה קרה, לטענת הנתבעים, בשל כך שאדוארד ניהל באותה תקופה חנות למוצרים סניטריים ואינסטלציה, בסמוך לבניין של משפחת התובעים והתובעים ניסו פעמים רבות להביא לסגירת החנות.

4.
ראוי לציין שבכתב ההגנה העלו הנתבעים טענה מקדמית לפיה סמוך לאחר הארועים של יום ה- 30/08/96 הגיעו הצדדים לידי הסכם סולחה, המחייב את כל הצדדים, לרבות התובעים וכי על פי הסכם הסולחה מנועים הצדדים לתבוע איש את רעהו בגין כל מה שארע למי מהם. לכן, לטענתם, יש לדחות את התביעה על הסף.


יש לדון תחילה בטענה המקדמית הנ"ל, שכן אם תתקבל, יהיה זה מיותר לדון בתובענה לגופה.


לאחר שבחנתי את מכלול העדויות ושאר הראיות שהובאו בפני
י, ככל שהן מתייחסות לעניין החתימה על הסכם הסולחה, הגעתי למסקנה שדין טענה מקדמית זו להידחות, מהנימוקים הבאים:


בתאריך 31/08/96 נחתם מסמך שכותרתו "הסכם כוונות לסולחה". עיון מעמיק במסמך זה מלמד שאין זה "הסכם סולחה", אלא הצהרת כוונות לערוך סולחה בין הצדדים, סולחה ש"תצא לפועל
בהקדם".

זאת ועוד, עת נכתב ונחתם
המסמך הנ"ל לא היו התובעים ו/או הנתבעים נוכחים והם לא חתמו על מסמך זה. מי שחתם על אותו מסמך הם עלי, אביהם של התובעים, נעים דאוד, אביהם של אדוארד ונאהי ומר פוזי חסן, אחיהם של מוחמד ואחמד ובן דוד של עבדאללה. כפי שהעידו התובעים, אביהם לא הוסמך על ידם לחתום על המסמך הנ"ל. לא רק שעדותם זו לא נסתרה, אלא שהיא נתמכת בעדותו של האב, עלי. מר מיכה מעיקי, שהיה אחד מחברי "מועצת הסולחה" והחתום אף הוא על המסמך, אישר בחקירתו הנגדית (עמ' 5 לפרוטוקול ישיבת יום 30/11/00) כי לא שאלו את התובעים וגם לא את הנתבעים אם הם מסכימים לנוסח הסולחה. הוא תירץ זאת בכך שבאותה עת התובעים והנתבעים היו עצורים. ראשית, אין הדבר מדויק, שכן לא כל התובעים ולא כל הנתבעים היו עצורים. שנית, גם אם היה אמת בטענה זו, מה מנע ממועצת הסולחה לשאול את התובעים ואת הנתבעים, לאחר ששוחררו מהמעצר, אם הם מסכימים לסולחה?

אשר על כן, אני קובע כי המסמך שכותרתו "הסכם כוונות לסולחה" אינו מחייב את התובעים.
אף כי אין צורך בכך, לאור קביעתי דלעיל כי המסמך הנ"ל אינו מחייב את התובעים, הנני לציין שגם אם הייתי מגיע למסקנה שהמסמך הנ"ל כן מחייב את התובעים ואת הנתבעים, ספק אם היה מקום לקבוע, לאור הכתוב במסמך הנ"ל, שהתובעים מנועים
מלהגיש את תביעתם שבפני
י.

5.
משדחיתי את טענתם המקדמית
של הנתבעים, אעבור
לדון בתובענה לגופה.


כפי שעולה
מכתבי הטענות
וכן מסיכומי באי כח הצדדים, קיימות בין הצדדים מחלוקות
הן בשאלת האחריות / החבות והן בשאלת גובה הנזק שנגרם
לכל אחד מהתובעים. אדון להלן
בכל אחד משני העניינים הנ"ל בנפרד.

6.
שאלת האחריות / החבות – כאמור, בפני
י שתי גירסאות באשר לארועי יום 30/08/96.


לאחר שבחנתי את כל העדויות ושאר הראיות שהובאו בפני
י, החלטתי להעדיף את גירסת
התובעים על פני גירסת הנתבעים באשר למה שקרה ב- 30/08/96, בסמוך לשעה 13:00.


בעדויותיהם של הנתבעים ושל אדוארד (ע.נ. מס' 1) התגלו סתירות
רבות. חלק מהדברים שאמרו אינו עומד במבחן ההגיון. בעניין זה אין לי אלא לאמץ את האמור בסעיפים
8 – 13 לסיכומי בא כח התובעים, המקובלים עליי, למעט האמור בסעיף 9 (ד) לסיכומים, שכן אדוארד העיד (עמ' 16 לפרוטוקול ישיבת
יום 29/05/00) שאשתו הגיעה למקום כ- 10 דקות אחרי הקטטה ולכן, לכאורה, היתה יכולה לצלם את "הנזקים" שנגרמו כתוצאה מהאירוע של הבוקר, ולהוסיף כדלקמן:


לגבי אדוארד (ע.נ.1) – בתצהירו (סעיף 11) אמר אדוארד כי בארוע של הצהריים הותקפו אשתו ובתו באכזריות וללא רחמים ע"י בני משפחת סוויטאת, לרבות התובעים. בחקירתו הנגדית (עמ' 17 לפרוטוקול ישיבת יום 29/05/00) אמר "בילדים שלי לא נגעו אבל הם התחילו לבכות". כאשר נשאל איך דבריו אלה מתיישבים עם האמירה בתצהיר שהבת הותקפה באכזריות וללא רחמים
ניסה לישב סתירה זו באומרו "ילדה שרואה
את אבא שלה מקבל מכות ואת אמא שלה שוכבת
על הרצפה אז זה לא נקרא שתקפו אותה באכזריות וללא רחמים?".

עם כל הכבוד, ברור למקרא הכתוב בסעיף 11 לתצהיר שלא לכך התכוון אדוארד באומרו שבתו הותקפה
באכזריות וללא רחמים.


בחקירתו הנגדית (עמ' 17 לפרוטוקול הנ"ל) אמר אדוארד כי "בארוע של הצהריים הם תקפו אותי בתוך החנות". בסעיף 11 לתצהירו, בו מתאר אדוארד את מה שארע, לגירסתו, בשעות הצהריים של ה- 30/08/96, נטען שאשתו ובתו הותקפו. אין כל זכר לטענה שגם הוא הותקף.


לגירסת אדוארד, התובעים ובני משפחתם גרמו לו, במעשיהם, נזקים בסך של 200,000 ₪ (סעיף 13 לתצהירו). אם היה אמת בגירסתו זו הייתי מצפה שיגיש נגדם תביעה. הוא טען אמנם כי לא הגיש תביעה, משום שאחיו נאהי מנע זאת ממנו, בשל הסכם הסולחה. עם כל הכבוד,
גם אם היה ממש בטענתו זו, מה מנע ממנו להגיש התביעה לאחר שהתובעים הגישו את תביעתם שבפני
י, למרות הסכם הסולחה? אם התובעים סבורים שהסכם הסולחה אינו מחייב אותם, אזי חופשי גם אדוארד לתבוע אותם בגין הנזקים הכבדים שהם גרמו לו, אם אמנם היה
אמת בגירסתו.


לגירסת אדוארד היתה אשתו נוכחת בחנות בעת הארוע של הצהריים. אם אמנם גירסת אדוארד
למה שקרה נכונה, תמוה בעיני שהנתבעים לא מצאו לנכון לזמן אותה למתן עדות, כדי לתמוך בגירסתו של אדוארד. המשמעות של אי העדת עד רלבנטי ידועה. בעניין זה אין לי אלא לצטט את דברי ב"כ הנתבעים, בסעיף 50 לסיכומיו כי "הלכה פסוקה היא כי אי הזמנתו של עד רלבנטי לעדות יוצרת הנחה לרעת בעל הדין שאמור היה להזמינו, שאילו הובא, היתה עדותו סותרת את גרסת..." אותו בעל דין.


לגבי מוחמד (ע.נ. 4) – נתבע זה אמר בחקירתו הנגדית (עמ' 12 לפרוטוקול ישיבת יום 30/11/00) ש"חוץ מזה שתקפו אותי, אני לא ראיתי שבאותו אירוע מישהו תקף מישהו אחר". דבריו אלה עומדים בסתירה לדברים שאמר עת נחקר במשטרה. מהודעתו (מוצג נ/2) עולה כי במשטרה טען שאלה שתקפו אותו
תקפו גם את אחיו קאסם מוסא, שניסה להגן עליו (שורות 17, 18 להודעתו).


אגב, תמוה בעיני שאחיו של נתבע 3 לא זומן לעדות, כדי לתמוך בגירסתו. ראה האמור לעיל באשר לאי זימונו של עד רלבנטי.


לגבי עבדאללה (ע.נ. 5) – נתבע זה אמר בחקירתו הנגדית כי בעת הארוע מהצהריים הוא כלל לא היה במקום. לדבריו (עמ' 13 לפרוטוקול ישיבת יום 30/11/00) "אני באותו יום הייתי בין השעות 11 ל- 12 במושב
מעונה אצל אדם בשם שמעון דוידה שהיו לי פרות אצלו בשטח ונשארתי איתו עד לשעה בין 17:00 ל- 18:00" (ההדגשות שלי – מ.א). תמוה בעיני שמר שמעון דוידה לא זומן לעדות, כדי לתמוך בגירסה זו של עבדאללה, אם אמנם גירסת אמת היא. ראה האמור לעיל באשר לאי זימונו של עד רלבנטי.


לגבי אחמד (ע.נ. 6) – גם נתבע זה, כמו עבדאללה, העלה טענת אליבי. לגירסתו, כפי שנמסרה
בהודעתו במשטרה (מוצג ת/2), בסביבות השעה 12:30 הוא נסע יחד עם אדם בשם סמיר מחול לספריה בנצרת, והוא חזר הביתה רק בסמוך לשעה 20:00 ואז סיפרו לו על הקטטה שארעה בצהריים. אין צריך לאמר שתמוה בעיניי שאותו מר סמיר מחול לא זומן
לעדות, כדי לתמוך בגירסתו של אחמד, אם אמנם גירסת אמת היא. ראה האמור לעיל באשר לאי
זימונו של עד רלבנטי.

לעומת עדויותיהם של הנתבעים ועדיהם, שאינן ראויות לאמון, לאור האמור לעיל,
היו עדויותיהם של התובעים ושל אביהם עקביות ולא נמצאו בהן סתירות
מהותיות והן ראויות לאמון. לכן, כפי שכבר ציינתי לעיל, אני מעדיף את גירסת התובעים על פני גירסת הנתבעים בכל הקשור לארוע מיום 30/08/96 בצהריים.

לא נעלמה ממני טענת ב"כ הנתבעים בסעיפים 47 – 53 לסיכומיו, באשר לאי זימונם של "עדי ראיה ניטרליים" שהיו נוכחים, לכאורה, במקום בעת הארוע, אולם עם כל הכבוד
לא מצאתי ממש בטענה זו. אמין לא אמר בעדותו שבעת שאביו,
הוא ואחיו יאסר הותקפו ע"י הנתבעים, היו נוכחים עדי ראיה. כל שאמר (בעמ' 10 לפרוטוקול ישיבת יום 29/5/00) הוא שהגיעו למקום הארוע עוד אנשים, שלא מהצד של התוקפים. הוא לא נשאל מתי הם הגיעו – האם במהלך הארוע או בסיומו. בהחלט ייתכן שהם הגיעו בסיום הארוע ואם כך הדבר, בוודאי שלא היו יכולים לתרום בעדויותיהם דבר באשר לשאלה מה קרה בארוע. בהקשר זה ראוי לציין שלגירסתו של אדוארד, שכאמור טוען שהארוע של הצהריים ארע בחנות שלו ולא בחדר המדרגות של בית התובעים,
הגיעו למקום בעת הארוע
מעל ל- 100 איש (עמ' 18
לפרוטוקול ישיבת יום 29/05/00). מדוע הנתבעים לא טרחו לזמן ולו עד אחד מתוך אותם 100 איש? אני , מכל מקום, לא זוקף זאת לחובת הנתבעים ולו מהסיבה שלא נאמר שאותם 100 איש
הגיעו למקום במהלך הארוע וכי היו עדי ראיה לארוע.

סיכומו של דבר, משקיבלתי את גירסת התובעים, אני קובע כי הנתבעים עוולו כלפי התובעים
את עוולת התקיפה, כמשמעותה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין (נוסח – חדש) תשכ"ח – 1968 (להלן: "פקודת הנזיקין"). נתבעים 1, 2
ו- 3 עוולו עוולה זו כלפי נאהי (אין חולקין שאחמד
לא היה מעורב בתקיפתו של נאהי, שכן גם התובעים הודו בכך) ונתבעים 3 ו- 4 עוולו עוולה זו כלפי אמין (אין חולקין שנאהי ועבדאללה לא היו שותפים לתקיפתו של אמין, כפי שעולה מעדותו של אמין עצמו).

לכן, ולאור הוראות סעיפים 3 ו- 76 לפקודת הנזיקין, זכאים התובעים לפיצויים מהנתבעים, בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה ממעשי התקיפה הנ"ל.

7.
שאלת גובה הנזק – מדובר בשני תובעים, הנזקים שנגרמו לכל אחד מהם שונים. לכן אדון להלן בנזק שנגרם לכל אחד מהם, בנפרד.

א.
הנזקים שנגרמו ליאסר – עיקר המחלוקת בשאלת הנזק שנגרם לתובע מס' 1 נסובה סביב השאלה האם נותרה או לא נותרה לו נכות כתוצאה מהתאונה. במסגרת מחלוקת זו ישנה מחלוקת גם בשאלה האם
כתוצאה
מארוע התקיפה נגרם ליאסר שבר בשורש
כף היד.


כל אחד מהצדדים העיד עד מומחה מטעמו. מדובר ברופאים, מומחים בכירורגיה אורטופדית. מטעם התובעים העיד דר' סוהיל כרכבי (להלן: "דר' כרכבי") ומטעם הנתבעים העיד דר' משה דניאל (להלן: "דר' דניאל"). הוגשו חוות דעת של שני המומחים והם גם נחקרו בביהמ"ש.


אין חולקין שמתי שהוא נפגע יאסר בשורש כף ידו השמאלי ונגרם לו שבר, שכן השבר נראה בצילומי רנטגן שבוצעו לו לאחר האירוע. לאחר שעיינתי בשתי חוות הדעת ובחנתי את עדויותיהם של המומחים, החלטתי להעדיף את קביעתו של דר' דניאל כי השבר שנראה בצילום הרנטגן מיום האירוע הוא שבר ישן. להלן הנימוקים לכך:


אין חולקין
שעפ"י צילום
הרנטגן לא ניתן לקבוע
באיזה תאריך נגרם השבר אותו רואים בצילום. לכך הסכימו שני המומחים. אולם כפי שהעיד דר' דניאל (עמ' 1 לפרוטוקול ישיבת יום 11/4/02) "... אנחנו בוודאות יכולים להגיד אם מדובר בשבר חדש או ישן וזה לפי סימנים אשר מופיעים
בקצות השבר". כאשר הוצג לעיונו הצילום שבוצע ליאסר ב- 30/08/96, אמר דר' דניאל, באופן נחרץ, (בעמ' 1 לפרוטוקול הנ"ל) כי אין
לו ספק "... שמדובר בשבר ישן בגלל הסקלרוזציה של הפרגמנט הקטן אשר נתלש מאזור הסטילויאיד אולנארי" ובהמשך (בעמ' 2 לפרוטוקול הנ"ל), הסביר כי "שבר טרי מראה שיניים, הוא לא עגלגל" ואין חולקין שהשבר שרואים
בצילום הוא עגלגל. בכך הודה גם דר'
כרכבי בעדותו (עמ' 2 לפרוטוקול ישיבת יום 30/11/00). כאשר נשאל דר' דניאל האם ישנה זוית צילום כלשהיא שבה שבר טרי יכול לצאת עגלגל, הוא השיב, נחרצות "לא. הוא לא ייצא עגלגל מאף זוית. תמיד ייראו שיניים" (סוף עמ' 2 תחילת עמ' 3, לפרוטוקול ישיבת יום 11/4/02) ובהמשך, בהתייחס לצילום הרנטגן שבוצע ליאסר, הסביר כי "היות והשוליים נקיות ללא זיזים עם סימנים לבנים שאנחנו קוראים להם סקלרוזציה, מדובר בשבר ישן ללא שום ספק"
(ההדגשה שלי – מ.א).


ראוי לציין
שגם דר' כרכבי אישר (עמ' 2 לפרוטוקול ישיבת יום 30/11/00) כי "שבר ניתוק ישן בדרך כלל הופך עם הזמן לעגלגל בגלל עיצוב של הגוף של אותו שבר, לעומת שבר טרי שרואים פרגמנט עצם שבור ולא עגלגל" (ההדגשה שלי – מ.א). עוד ראוי לציין שדר' כרכבי לא שלל את האפשרות
"שמה שראיתי בצילומים במקרה זה , זה שבר ישן". מה, אם כן,
הביאו למסקנה שהשבר שרואים
בצילום הרנטגן הוא שבר שנגרם ליאסר כתוצאה מאירוע
התקיפה מאותו יום? תשובה לכך
ניתן למצוא
בדבריו (בסוף עמ' 2 לפרוטוקול הנ"ל) כי "כאשר
ישנם בבדיקה הקלינית הסימנים שנמצאו אצל התובע + הממצאים בצילום הרנטגן ובהעדר הוכחה לקיומו של שבר קודם, אז ניתן לקבוע חד משמעית שמדובר בשבר טרי" (ההדגשה שלי - מ.א.). ומנין לו שלא היה שבר קודם? לדבריו הוא שאל את יאסר, כאשר בדק אותו לצורך הכנת
חוות הדעת, האם נפגע בעבר בשורש כף היד והאם
היה לו שבר קודם, ונענה בשלילה. מהעדויות שבפני
י עולה שליאסר
כן היה , כנראה, שבר קודם. זאת ניתן להסיק מתשובתו
לשאלה ממה היה לו שבר ישן ביד, כפי שכתב דר' דניאל בחוות דעתו. הוא ענה (עמ' 7 לפרוטוקול ישיבת יום 29/05/00) כי "זה כשהייתי
ילד.
אני לא זוכר
אם היה לי שבר או לא היה לי שבר". אין ספק בעיני
שאם דר' כרכבי היה מודע לכך שליאסר היה שבר קודם, או אפילו שקיימת אפשרות שהיה לו שבר קודם, הוא לא היה קובע, חד משמעית, שהשבר שרואים בצילום הרנטגן הינו שבר טרי, תוצאת האירוע מיום 30/08/96.


ראוי לציין שבעקבות המחלוקת בין המומחים בשאלה האם השבר שרואים בצילום הרנטגן הוא
שבר ישן או טרי, ביקש ב"כ התובעים, בתום ישיבת ההוכחות
מיום 11/4/02, לשקול אפשרות להגיש חוות דעת של מומחה נוסף. בסופו של
דבר
לא עשה כן. הוא נימק זאת, בסיכומיו, בטענה
שנאמר לו
ש"אורטופדים הינם מיומנים יותר מרנטגנולוגים בפענוח שברים בצילומי רנטגן". אם אמנם כך הדבר, מה מנע
ממנו לבקש הגשת חוות דעת של אורטופד נוסף? כנראה שלא מצא אורטופד שיתמוך בדעתו של דר' כרכבי.

אני קובע, איפוא, כי לא נגרם ליאסר כל שבר כתוצאה ממעשי התקיפה שביצעו בו נתבעים 1, 2 ו- 3 ביום 30/08/96.

בין המומחים התעוררה מחלוקת גם בשאלה האם נותרה ליאסר נכות צמיתה כתוצאה מהשבר בשורש כף יד שמאל. לאור קביעתי דלעיל כי שבר זה אינו תוצאה של הארוע נשוא כתב התביעה אין, לכאורה,
צורך להכריע
במחלוקת זו. חרף זאת אתייחס
להלן גם למחלוקת זו, זאת כדי לייתר את החזרת התיק אלי, לצורך הכרעה בעניין זה, למקרה ויוגש ערעור וערכאת הערעור תהיה בדעה שונה משלי ותקבע שמדובר בשבר טרי.

אחוזי הנכות הרפואית, להבדיל מאחוזי
הנכות התפקודית, נקבעים, כדבר שבשגרה, בהסתמך על המבחנים שנקבעו בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשל"ז – 1956 (להלן: "התקנות"). גם שני המומחים שבפני
י התייחסו, לצורך קביעת דרגת נכותו של יאסר, לאחוזי הנכות הקבועים בתוספת לתקנות (להלן: "התוספת"). דר' כרכבי קבע כי נכותו הצמיתה של יאסר הינה בשעור של 10%, זאת לפי סעיף 35 (1) (ב) לתוספת. דר' דניאל,לעומתו, קבע שאין ליאסר כל נכות, זאת לפי סעיף 41 (10) (א) לתוספת. ראוי לציין שסעיף 35 לתוספת עוסק ב"מחלות העצמות והפרקים"ואילו סעיף 41 לתוספת עוסק ב"פרקים העליונים של הגפיים העליונים",
כאשר סעיף משנה 10 של סעיף 41 עוסק ב"שורש כף היד". שני המומחים נחקרו בעניין וכל אחד מהם הסביר מדוע, לדעתו, השימוש שהוא עשה בסעיפי
התוספת הוא הנכון. לאחר ששקלתי בעניין, אני מעדיף את פרשנותו של דר' דניאל לפיה כאשר "יש סעיף
ספציפי על איבר מסוים יש ללכת לפי אותו סעיף ולא ללכת לפי הסעיף הכללי 35 (1) (ב), שהוא סעיף שמשתמשים בו כאשר לא נמצא סעיף ספציפי". לכן, גם אם הייתי קובע שהשבר אותו רואים בצילום הרנטגן הוא שבר שנגרם כתוצאה ממעשה התקיפה מיום 30/08/96, הייתי קובע שלא נותרה ליאסר כל נכות רפואית צמיתה כתוצאה מהשבר.

אגב, גם אם הייתי מקבל את דעתו של דר' כרכבי במחלוקת הנ"ל, לא היה בכך כדי לשנות לענייננו. כפי שניתן להבין מעדותו של דר' כרכבי בפני
י ומחוות דעתו, הוא קבע כי ליאסר נותרה נכות בשעור של 10% משום שכאשר בדק את יאסר, לצורך הכנת חוות הדעת, התלונן יאסר על "כאבים בשורש כף יד שמאל אשר מתגברים בכל הפעלה ותפקוד" ועל כך שהוא "מתקשה בהרמת משאות, אפילו קלים ... מתעורר משינתו בגלל כאבים... המתגברים גם בשינויי מזג האוויר", כאבים שלטענת יאסר גורמים ל"הגבלה ניכרת בתפקודו הרוטיני היום יומי". אין ספק שלאור העדר הגבלה בתנועות כף היד,
אילו לא התלונן יאסר על כאבים כאמור, היה גם דר' כרכבי קובע שליאסר לא נותרה כל נכות כתוצאה מהארוע, גם אם היה נותר איתן בדעתו שהשבר נגרם ב- 30/08/96. בחוות הדעת לא טרח דר' כרכבי לציין באיזה תאריך הוא בדק את יאסר, אולם סביר להניח שזה היה סמוך לפני ה- 21/2/97, תאריך מתן חוות הדעת. יאסר מסר את עדותו הראשית בתצהיר מיום 19/5/99. מעיון בתצהירו הנ"ל וכן בעדותו בפני
י, עולה כי אין זכר לתלונות הנ"ל של יאסר. לא נשמעה מפיו בעדותו – הן בתצהיר והן בחקירתו הנגדית – כל טענה ו/או תלונה על קיומם של כאבים ו/או הגבלות כל שהן בכף יד שמאל. משכך הדבר, היינו משכלל לא הוכח שיאסר עדיין סובל מכאבים או הגבלות בכף יד שמאל, נשמטת הקרקע לקביעתו של דר' כרכבי כי נותרה ליאסר נכות בשעור של 10%.

כפי שעולה מעדויותיהם של המומחים, העדר נכות רפואית אינו שולל קיומה של נכות תפקודית. גם דר' דניאל הסכים (עמ' 3 לפרוטוקול ישיבת יום 11/4/02) שלעיתים , כתוצאה מכאבים מהם סובל הנפגע במקום הפגיעה, יכולה להיות הגבלה בתפקוד. הוא אף הרחיק לכת באומרו ש"יכול גם להיות שההגבלה התפקודית
כתוצאה מהכאבים תהיה יותר גדולה מההגבלה התפקודית כתוצאה מההגבלה בתנועות". אילו היה מוכח בפני
י שיאסר
ממשיך לסבול מאז הארוע מאותם כאבים עליהם התלונן באוזני דר' כרכבי עת נבדק על ידו לצורך מתן חוות הדעת, היה אולי מקום לקבוע כי ליאסר נגרמה נכות תפקודית, כתוצאה ממעשה התקיפה נשוא תיק זה, למרות העדר נכות רפואית. אולם, כפי שצויין לעיל, לא הובאה בפני
י כל ראיה לכך שהוא ממשיך לסבול מהכאבים המפורטים בחוות דעתו של דר' כרכבי. לכן אני קובע שגם נכות תפקודית לא נותרה ליאסר מהתקיפה נשוא תיק זה.

משקבעתי כי לא נותרה ליאסר
נכות רפואית ו/או תפקודית, כל שנותר הוא לקבוע מה הם הנזקים שנגרמו לו כתוצאה ממעשה
התקיפה נשוא תיק זה.

בסעיף 24 (ח) לסיכומיו טוען
ב"כ התובעים כי ליאסר נגרמו נזקים בששה
פירטי נזק. אדון להלן בכל אחד מהם, לפי סדר הופעתם בסעיף הנ"ל.

1.
הפסד השתכרות בעבר -
בתצהירו טוען יאסר כי כתוצאה מהתקיפה הוא לא היה מסוגל לעבוד
תקופה של 6 חודשים. הוגשו לתיק חמש תעודות רפואיות מהן עולה, לכאורה, כי
היה באי כושר לעבוד לתקופה 30/08/96
-
16/2/97, היינו 5.5 חודשים. ידו השמאלית היתה בגבס תקופה של כחודש. ראוי לציין שדר' דניאל אישר (עמ' 3 לפרוטוקול ישיבת יום 11/4/02) שלפעמים, עקב כאבים, שמים גבס גם אם אין שבר טרי.


לגירסת יאסר, עובר לתאונה הוא עבד בחברת "נ.כ. סויטאת בע"מ" (להלן: "החברה") השייכת לאחיו. יאסר לא סיפר מה מקצועו ומה
בדיוק
היתה עבודתו בחברה הנ"ל, אולם מתלושי השכר שהוצגו עולה,
לכאורה, כי
עבד כ"מנהל עבודה". אם אמנם
עבד יאסר בחברה כמנהל עבודה, לא היתה שום סיבה
שלא יוכל
לחזור לעבודה בחלוף חודש, לכל היותר חודשיים, מהאירוע, גם אם סבל מכאבים בשורש
כף היד במשך תקופה ארוכה יותר, כפי שעולה, לכאורה, מהתעודות הרפואיות. ראוי לציין שיאסר לא המציא תלושי שכר לתקופה שלאחר התאונה, למרות שהתבקש לעשות כן ולמרות שבישיבת יום 29/05/00 (עמ' 6 לפרוטוקול ישיבה זו) טען שהוא יכול להביא את רב התלושים. באותה ישיבה ביקש
ב"כ הנתבעים כי יאסר ימציא לתיק ביהמ"ש את כל תלושי המשכורת שלו מתחילת עבודתו בחברה ועד למועד
בו הפסיק לעבוד שם (כשנה לפני ישיבת יום 29/5/00) וכן את טופסי 106 לאותה תקופה. בישיבת יום 30/11/00 הציג ב"כ התובעים 3 טופסי 106 לשנים 96, 97 ו- 98, אולם התברר שטפסים אלה מתייחסים לאמין ולא ליאסר. אין צריך לאמר
שתלושי השכר וטופסי 106 של יאסר לא הוגשו לתיק, למעט שלשה תלושי שכר, המתייחסים לחודשים יוני , יולי ואוגוסט 1996 (שלשת החודשים שלפני ארוע התקיפה), שצורפו לתחשיב הנזק שהגיש ב"כ התובעים. מאי הצגת תלושי השכר שמחודש ספטמבר
1996
ואילך ניתן להסיק שתקופת העדרותו בפועל של יאסר מהעבודה היתה קצרה בהרבה מ- 6 חודשים והוא חשש שעובדה זו תתגלה אם יוצגו תלושי השכר לתקופה שלאחר אירוע התקיפה.


בנסיבות אלה אני קובע כי כתוצאה מהאירוע נשוא תיק זה נעדר יאסר מעבודתו תקופה של חודשיים בלבד ובגין תקופה זו הוא זכאי לפיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר.


יאסר העיד כי עובר לארוע הוא השתכר 4,000 ₪ לחודש. כאמור הוצגו שלשה תלושי שכר, לשלושת החודשים שקדמו לארוע התאונה. עיון בתלושי השכר מלמד שיש אמת בגירסתו זו.


כפי שקבעתי לעיל, נעדר יאסר מעבודתו תקופה של חודשיים, היינו בחודשים 9/96 ו- 10/96. הפסד ההשתכרות שנגרם לו בשל כך מסתכם, איפוא, בסכום של 8,000 ₪ (2

x

4000), נכון ל- 15/10/96 (אמצע התקופה לתשלום השכר בגין חודשים אלה). סכום זה יש לפסוק לו בגין פריט נזק זה.

2.
הוצאות בעבר – בתצהירו טוען יאסר כי היו לו הוצאות רפואיות, בעבר, בסך של 4,000 ₪. כאן המקום לציין שלמרות שזה הסכום בו נקב יאסר, צמח לו סכום זה והגיע בסיכומי ב"כ התובעים ל- 8,000 ₪. הכיצד? לב"כ התובעים
הפתרונים.
"הוצאות בעבר" זה נזק מיוחד, הטעון הוכחה ולא די באמירה סתמית כמו זו שבתצהירו של התובע, המבוססת על הערכה בלבד. ההוצאה היחידה שבגינה הוצגה קבלה הינה תשלום סך של 398 ₪ למד"א, בגין הפינוי לבית החולים. הא ותו לו.


בסיכומיו טוען ב"כ התובעים כי היו גם הוצאות רבות בגין נסיעות לקבלת טיפולים. עם כל הכבוד לבא כח התובע, הוא שכח שלא די לטעון בסיכומים, אלא צריך לבסס הטיעון על העדויות והראיות. עיון בעדותו של יאסר, לרבות תצהירו, מלמד שאין זכר להוצאות בגין נסיעות.


לא נעלם ממני שהוצגה גם קבלה בגין תשלום סך של 1,000 ₪ לדר' כרכבי עבור עריכת
חוות הדעת, אולם הוצאה
זו אינה "הוצאה רפואית" אלא חלק מהוצאות המשפט ובכל מקרה, אין יאסר זכאי להחזר סכום זה לאור העובדה שדחיתי את האמור בחוות דעתו של דר' כרכבי.


הנה כי כן, בגין פריט נזק זה זכאי יאסר לפיצוי בסך של 398 ₪, נכון ליום 03/09/96 (מועד התשלום).

3.
עזרת צד ג' בעבר – עיינתי עיין היטב בתצהירו של יאסר ובעדותו
בפני
י ולא מצאתי זכר לטענה
כי הוא נזקק לעזרת צד ג'
כתוצאה מהפגיעה שנפגע בכף ידו השמאלית. אין בנמצא גם כל ראיה אחרת לכך שהוא נזקק לעזרת צד ג'. לכן לא ברור על סמך מה ולמה מבקש ב"כ התובעים לפסוק ליאסר פיצוי בגין פריט נזק זה.


בהעדר הוכחה שנגרם נזק כזה, אין מקום לפסוק
ליאסר פיצוי בגין פריט נזק זה.

4.
הפסד השתכרות בעתיד- בהעדר נכות תפקודית, כפי שקבעתי לעיל, אין מקום לפסוק פיצוי בגין פריט נזק
זה .

5.
כאב וסבל – ליאסר אמנם לא נגרם שבר בשורש כף היד, אולם המכה שקיבל עם מקל במקום בו היה לו בעבר שבר גרם לו לכאבים, מהם סבל תקופה
ארוכה יחסית. נראה לי כי לאור מהות הפגיעות שנפגע, כעולה מגליון חדר המיון ומשך הזמן שנדרש להחלמתו המוחלטת, יש מקום לפסוק לתובע בגין פריט נזק זה פיצוי בסך של 10,000 ₪, נכון להיום. בקביעת הסכום לקחתי בחשבון שיאסר זכאי לשערוך הסכום להיום ולריבית כחוק.

6.
הוצאות בעתיד- עיון בתצהירו של יאסר ובעדותו בפני
י מלמד שאין כל זכר לטענה כי בשל הפגיעה שנפגע, הוא יזדקק לטיפולים רפואיים בעתיד ו/או כי תהיינה לו בעתיד הוצאות כלשהן הקשורות לפגיעה. בכל מקרה, לאור מהות הפגיעות שנפגע יאסר ולאור העובדה שהחלים מהפגיעות, אין מקום לפסוק פיצוי בגין פריט נזק זה.

ב.
הנזקים שנגרמו לאמין – לגבי תובע זה טוען ב"כ התובעים, בסעיף 24 לסיכומיו, כי נגרמו לו נזקים בשלשה פירטי נזק. אדון להלן בכל אחד מהם, לפי סדר הופעתם בסיכומי ב"כ התובעים.

1.
הפסד השתכרות בעבר – בתצהירו מיום 19/5/99, שהתקבל כעדותו הראשית, טוען אמין כי עובר לאירוע התקיפה הוא השתכר 3,000 ₪ לחודש. אמנם לא הוצגו תלושי שכר לתקופה
שלפני האירוע נשוא תיק זה, אולם הוגש טופס 106 לשנת 1996 ממנו עולה כי באותה שנה גם הוא עבד בחברת "נ.כ. סויטאת בע"מ". אמנם
הוא לא עבד כל השנה ברציפות, אולם בשלשת החודשים שקדמו לאירוע – היינו בחודשים יוני, יולי ואוגוסט 1996 – הוא עבד. אמנם לא ניתן ללמוד מה היה שכרו המדוייק עובר לתאונה, אולם מהשכר הכולל שהשתכר באותה שנה
עבור החודשים בהם עבד (בסך הכל 5 חודשים) ניתן ללמוד שיאסין
לא הגזים באומרו בסעיף 10 לתצהירו כי השתכר 3,000 ₪ נטו לחודש.


על סמך עדותו של יאסין והמסמכים הרפואיים שהוגשו
אני קובע
כי כתוצאה ממעשה התקיפה שביצעו בו נתבעים 3 ו- 4 הוא לא היה מסוגל לעבוד
במשך תקופה של 22 יום. גם טופס
106 לשנת 1996 מאשר, לכאורה, שבחודש 9/96 יאסין לא עבד.


לכן זכאי יאסין לפיצוי בסך של 2,200 ₪ (22
x
30 : 3,000) בגין פריט נזק זה, נכון ליום 1/10/96 (מועד תשלום משכורת חודש 9/96).

2.
הוצאות בעבר – מעבר לאמירה הסתמית של יאסין בסעיף 11 לתצהירו כי נגרם לו נזק של 1,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות בעבר, לא הובאה כל ראיה לכך שאכן היו הוצאות כאלה. ראוי לזכור שמדובר בנזק מיוחד, הטעון הוכחה. זאת ועוד, כפי שעולה מהתיעוד הרפואי קיבל יאסין את הטיפול במסגרת קופת החולים. לכן סביר להניח שלא היו לו הוצאות רפואיות.

לכן אני קובע כי יאסין אינו זכאי לפיצוי בגין פריט נזק זה.

3.
כאב וסבל – כפי שעולה מהתיעוד הרפואי, לרבות סיכום המחלה, נחבל יאסין בעיקר במותנו הימנית. הוא סבל מכאבים. הוא אושפז בביה"ח למספר ימים, להשגחה. שוחרר במצב כללי טוב עם המלצות לשתיה מרובה ומנוחה למשך 3 ימים. תקופת החלמתו ארכה פחות מחודש.


בנסיבות אלה, נראה לי שיש מקום לפסוק לאמין, בגין פריט נזק זה, פיצוי בסך של 4,000 ₪, נכון להיום. בקביעת הסכום לקחתי בחשבון שאמין זכאי לשערוך הסכום להיום ולריבית כחוק.

8.
בטרם אסיים, ברצוני להתייחס למעשה שלא יעשה
שעשה ב"כ התובעים. כוונתי לכך שצירף לסיכומיו שני מסמכים שלא היו חלק מהראיות שהוגשו לתיק. אין צריך לומר שנסיון להחדיר לתיק, במסגרת הסיכומים, ראיות שלא הוצגו ע"י הצדדים במהלך השמעת העדויות והבאת הראיות, מבלי לבקש ולקבל לכך את רשותו של בית המשפט, הינו מעשה פסול, הראוי לכל גינוי. ברור שהתעלמתי כליל מהמסמכים שצורפו.
כביטוי למורת רוחי מהתנהגותו הנ"ל של ב"כ התובעים, לא אפסוק שכ"ט לטובת התובעים.

9.
סיכומו של דבר, אני מחייב את הנתבעים כדלקמן:


את נתבעים 1, 2 ו- 3 אני מחייב , הדדית, לשלם לתובע מס' 1 את הסכומים הבאים:

סך של 8,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15/10/96 ועד התשולם המלא בפועל.

סך של 398 ₪, בצירוף
הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 3/9/96 ועד התשלום המלא בפועל.

סך של 10,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.


את נתבעים 3 ו- 4 אני מחייב, הדדית, לשלם לתובע מס' 2 את הסכומים הבאים:

סך של 2,200 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/10/96 ועד התשלום המלא בפועל.

סך של 4,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.


בנוסף, אני מחייב את ארבעת הנתבעים, הדדית, לשלם לתובעים הוצאות משפט (לא כולל שכ"ט עו"ד) בסך של 1,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

בתשלום יתרת האגרה, במידה ויש, ישאו הנתבעים באופן הדדי.

ניתן היום ט' בשבט, תשס"ד (2 במרץ 2004)
בהעדר הצדדים.

אלטר משה

, שופט

למזכירות: נא לשלוח את העתק פסק הדין
לבאי כח הצדדים.


002730/97א
114 רונית ד.






א בית משפט שלום 2730/97 יאסר עלי סוויטאת, אמין עלי סוויטאת נ' נאהי נעים דאוד, עבדאללה מוחמד מחמוד, מוחמד חסן עבד ואח' (פורסם ב-ֽ 02/03/2004)