פסקי דין על מאיר סולומוביץ' | פסקי דין על קצין התגמולים

109/02 וע     14/10/2004




וע 109/02 מאיר סולומוביץ' נ' קצין התגמולים




בעניין:

1



בתי המשפט



ועדת
ערעורים
לפי
חוק הנכים

(תגמולים ושיקום) התשכ"ט - 1959
בבית

משפט


השלום


בראשון


לציון
וע 000109/02

בפני
:
כבוד השופטת שלומית יעקובוביץ
, אב
"
ד
דר' כץ, חבר
עו"ד סוקולסקי-גלעד, חברה


14/10/2004




בעניין:
מאיר סולומוביץ'



ע"י ב"כ
עו"ד גרינברג
המערער


נ
ג
ד


קצין התגמולים


ע"י ב"כ
מפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי)
המשיב



ה ח ל ט ה
עסקינן בערעור שהגיש המערער על החלטת המשיב מיום 13.1.02 לפיה מחלת האכלזיה, ממנה הוא סובל, לא נגרמה ואף לא הוחמרה עקב החבלה שנחבל ביום 17.2.97, במהלך שירותו במשמר הגבול.

מבוא

1.
המערער יליד שנת 1977, גויס בחודש נובמבר 1995 לשירות חובה, ממנו שוחרר בחודש נובמבר 1998.

המערער הוצב לשרת במשמר הגבול (להלן: "מג"ב) והוכשר לתפקיד נהג ג'יפ ולוחם.

2.
ביום 17.2.97, במהלך פעילות מבצעית - סיור בטחון שוטף בגזרת יהודה, נפגע המערער בתאונת דרכים, אשר ארעה בעת שהג'יפ בו נסע התהפך לוואדי בסמוך לכביש (להלן: "התאונה").

2.1
על פי הנטען, נחבל המערער "באזור בית החזה ובאזורים נרחבים אחרים בגוף" וסבל "כאבים חזקים בגב תחתון" וברגל ימין.
(ראה תצהיר המערער מע/3 סעיפים 5-6)
3.
ביום 7.3.01 הגיש המערער תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט - 1959 במסגרתה ביקש לקבוע כי נכותו בעמוד השדרה המתני, כמו גם מחלת האכלזיה, ממנה הוא סובל, נגרמו תוך ועקב שירותו הצבאי (להלן: "התביעה").

(מסמך 1 בתיק הרפואי)

4.
תביעת המערער נדחתה, כעולה מהחלטת המשיב מיום 13.1.02 (להלן: "החלטת המשיב").

(מסמך 46 בתיק הרפואי)

5.
המערער חלק על החלטת המשיב וביום 14.2.02 פתח בהליך שבפני
נו.

6.
ביום 10.7.03 הודיע המערער, באמצעות בא כוחו, כי הוא חוזר בו מערעורו ככל שמתייחס לפגימה האורטופדית (עמוד שדרה מותני), באופן שהדיון בפני
נו צומצם לענין מחלת האכלזיה בלבד.

7.
המערער תמך ערעורו בחוות דעת רפואית מיום 2.12.02
ערוכה על ידי פרופ' רטן, מומחה למחלות דרכי העיכול ומחלות פנימיות (מע/1 - מסמך 49 בתיק הרפואי).

8.
מטעם המשיב הוגשו שתי חוות דעת ערוכות על ידי דר' גילון, מומחה למחלות פנימיות וגסטרואנטרולוגיה - הראשונה מיום 8.11.01 (מש/1 - מסמך 43 בתיק הרפואי) והשניה מיום 26.12.02 (מש/2 - מסמך 55 בתיק הרפואי).




הפן העובדתי

1.
אין חולק כי המערער היה מעורב בתאונת דרכים, אשר ארעה ביום 17.2.97, "תוך ועקב" השירות במג"ב.

(ראה דו"ח על פציעה - מסמך 42 בתיק הרפואי)

2.
המערער פונה ממקום התאונה לבית החולים "הדסה" עין כרם, שם נבדק בעקבות תלונותיו על
כאבים בגב תחתון וברגל ימין ושוחרר לביתו בהמלצה לחופשת מחלה ("ג") בת יומיים.

( ראה גליון שחרור מבית החולים - מסמך 5 בתיק הרפואי)

3.
מעדותו של המערער, בחקירה הראשית (מע/3), עולה כי "באמצע שנת 1997" החל "להרגיש כאבים בבליעה", בעטיים פנה בחודש אפריל לרופא מומחה.

4.
בחקירה הנגדית, ציין המערער, לראשונה, כי הכאבים בבליעה החלו שבוע לאחר התאונה
וכי פנייתו לטיפול רפואי התעכבה, מלכתחילה, מאחר וסבר כי הדבר יחלוף.

(ראה עדותו בעמ' 20 לפרוטוקול)


עדותו זו של המערער עומדת בסתירה גמורה לעדותו בחקירה הראשית (מע/3 סעיף 9), כמו גם לאנמנזה שמסר לדר' גילון (מש/1 - "3 חודשים לאחר התאונה הרגיש קשיים בבליעה") ומשהועלתה, לראשונה, בחקירתו הנגדית באה היא אף בגדר "עדות כבושה", על כל הנובע ומשתמע מכך לענין משקלה הראייתי.

5.
עוד יצוין, כי עיון בתיקו הרפואי של המערער מלמד כי ההפניה הראשונה לרופא מומחה בענין קשיי בליעה הינה מיום 5.5.98, למעלה משנה לאחר התאונה.

(ראה מסמך 3 בתיק הרפואי)

חוות הדעת הרפואיות

1.
המערער, כאמור,

סמך את ערעורו על חוות דעתו של דר' פרופ' רטן (מע/1 - מסמך 51 בתיק הרפואי).
1.1
בחוות דעתו קובע המומחה כי המערער סובל מאכלזיה - "הפרעה מוטורית של הושט, המתבטאת באופן פיזיולוגי ברלקסציה (הרפיה) ירודה של שסתום הושט התחתון והפרעות בתנועתיות הושט", הגורמת למצב של אגירת מזון בחלל הושט, היורד בקושי רב לקיבה.


עוד קובע המומחה כי "הסיבות למצב פתולוגי זה אינן ברורות" וכי "עיון בספרות רפואית כולל מאמרים וספרי לימוד מראים על חוסר תמימות דעים בקשר של מצבי דחק ו/או חבלה להתפרצות המחלה".



עם זאת, מוצא המומחה לקבוע כי מצב הדחק שבעקבות התאונה שימש מנגנון הדק לפרוץ המחלה.


בקביעתו זו סומך המומחה על מאמר שפורסם בשנת 1984 בעיתון איטלקי (להלן: "המאמר" - ראה מע/2 וכן הודעת הועדה בעמ' 8 לפרוטוקול לענין תרגום המאמר לשפה העברית, תרגום אשר לא הוגש), בו מתארים המחברים את ניסיונם האישי בטיפול בחולי אכלזיה, ממנו עולה כי "34% מכלל החולים שסבלו מאכלזיה מסרו כי הפרעות הבליעה הראשונות היו קשורות בצורה בולטת לאירוע טראומטי נפשי סמוך בזמן", ומסקנתם היא כי "יש להמשיך במחקרים כדי למצוא קשר בין האירוע הטראומטי להתפרצות המחלה".

1.2
המומחה נחקר על חוות דעתו ובעדותו אישר כי לא קרא את המאמר כולו אלא אך תקציר הימנו ועל כן אינו יכול להידרש לפרטי פרטים -

"אני יש לי רק את התקציר של המאמר. אז אני לא יכול להיכנס לפרטי פרטים"


(עמ' 9 לפרוטוקול)

1.3
עוד אישר המומחה בעדותו כי אין הוא יודע לאיזה סוג של אירוע טראומטי מתייחסים מחברי המאמר וכלל אינו בטוח כי ענין עוצמת הטראומה נבחן -
"כב' הש':
אדוני לא יודע לומר לנו איזה סוג של אירוע טראומטי, מה עוצמת הטראומה, ...?


ת.
לא, אני גם לא יודע, אני גם לא בטוח אם בדקו את הנושא הזה"


(עמ' 9 לפרוטוקול)

1.4
בהתייחס לסמיכות הזמנים בין התרחשות האירוע הטראומטי ופרוץ המחלה, ציין המומחה כי המדובר בסדר גודל של ימים או שבועות, אך לא מעבר לכך-

"כב' הש':
ומה סמיכות הזמנים בין הטראומה לבין תגובות ראשונות של ה,

ת.
אז ככה,
was closely releted

(שגיאת הכתיב במקור - ש.י.) ... סדרי גודל של ימים או סדר גודל כזה. אני מניח ימים גם שבועות יכול להכנס "ל-
closely
" אבל לא מעבר לזה.
(עמ' 9 לפרוטוקול)



1.5
עוד עולה מעדותו של המומחה כי המדובר במאמר יחיד וכי לא הוכרה אסכולה רפואית הקושרת בין דחק נפשי להתפרצות מחלת האכלזיה -
"ש.
האם אתה מכיר איזה שהיא אסכולה רפואית הקושרת בין דחק נפשי
להתפרצות המחלה?

ת.
המילה אסכולה היא קצת מילה גדולה. אבל גם בספרי הלימוד יש נתונים על קשר אפשרי של החמרה של סימפטומים של המחלה"
(עמ' 13 לפרוטוקול)


יצוין, כי בהמשך עדותו אישר המומחה כי ההתייחסות בספרי הלימוד (הפנייה ל"הריסון") לקשר אפשרי בין מצבי דחק ומחלת האכלזיה אינו בהיבט של "גרימה", קרי; כגורם אפשרי לפרוץ המחלה אלא אך בהיבט של "החמרת" המחלה, משזו פרצה וקיימת (ראה עדותו בעמ' 13-14 לפרוטוקול).

2.
המשיב סמך עמדתו על שתי חוות דעת שערך דר' גילון (מש/1 - מסמך 43 בתיק הרפואי, מש/2 - מסמך 55 בתיק הרפואי) ובהן אישר כי המערער סובל מאכלזיה, מחלה אשר הגורמים לה אינם ברורים.

2.1
בהתייחסו למאמר ציין המומחה, כי הדעה שהובעה בו "לא מצאה כנראה מהלכים אצל חוקרים אחרים העוסקים במחלה ואין למצוא לגישה זו זכר בספרי הלימוד."

2.2
בחקירתו הנגדית נדרש המומחה להתייחס לספרות הרפואית הקיימת לענין הקשר בין מצבי דחק להופעת המחלה וציין כי לא מצא כל פרסום רפואי הקושר בין השניים-

"אני לא ראיתי שום פרסום רפואי שקושר את הסטרייס למחלה".

(עמ' 17 לפרוטוקול)

המומחה אף הוסיף והדגיש כי מחברי המאמר לא הגיעו לכלל מסקנות אטיולוגיות ופטוגנזיות מהתצפיות שערכו ובאו בהמלצה לנסות ולהידרש לנושא בעתיד (ראה עדותו בעמ' 17 לפרוטוקול).

דיון

1.
לאחר שנתנו דעתנו לחוות הדעת הרפואיות, כמו גם לעדותם של המומחים בפני
נו, סבורים אנו כי דין הערעור להדחות, זאת משלא עלה בידי המערער להרים את נטל ההוכחה המוטל על שכמו.

2.
דומה עלינו כי בסופו של יום, לאור עדותו של פרופ' רטן מתחייבת הקביעה כי עסקינן במחלה, אשר האטיולוגיה שלה טרם הובררה וכי הניסיונות לעמוד על הגורמים לה לא נשאו, לעת הזו, פרי.

2.1
פרופ' רטן קבע בחוות דעתו כי הסיבות למחלה אינן ברורות ובעדותו אישר כי בספרי הלימוד המקובלים לא קיימת התייחסות למצבי דחק כגורם לפרוץ המחלה (אלא אך להחמרת מחלה קיימת) וכי המאמר, עליו ביקש לסמוך, נותר, מאז פרסומו בשנת 1984, מאמר יחיד.

2.2
עוד עולה מעדותו של פרופ' רטן, ככל שמתייחסת למאמר עליו ביקש לסמוך, כי רב הנסתר בו על הנגלה ודומה כי אף מחבריו לא באו לכלל מסקנה בדבר היות מצב דחק (חוויה טראומטית) גורם לפרוץ המחלה, זאת בשים לב להמלצתם לשוב ולהידרש לשאלת הקשר בעתיד.

2.3
לא למותר לציין, כי פרופ' רטן לא טען לקיומה של אסכולה רפואית המחזיקה בדעה כי
מצבי דחק הינם גורם לפרוץ המחלה, וממילא זו לא הוכחה.

2.4
במצב דברים זה, סבורים אנו כי ראוי ונכון להעדיף את חוות דעתו של דר' גילון ולאמץ קביעותיו, אשר, לדידנו, משקפות אל נכון את הידע הרפואי הקיים באשר לגורמי המחלה.

2.5
לאור האמור לעיל, באנו, איפוא, לכלל מסקנה כי המערער לא השכיל להרים את נטל הראיה לענין קיומו של קשר סיבתי רפואי ועל כן, על פי ההלכה הנוהגת דין ערעורו אחד הוא - להדחות

"כאשר אין שום גורם רפואי בר-סמכא המאשר קיומו של קשר סיבתי בין מחלה מסוימת לבין חבלה מסוימת (או לבין נסיבות אחרות הכרוכות בשירות הצבאי), כי אז אין לחייל התובע במה להיאחז, ודין תביעתו להידחות"


(ע"א 6274/92 רזי נ' קצין התגמולים
, פד"י מח (3)326, בעמ' 338)


"אוסיף כי גם אינה מקובלת עלינו סברה לפיה, כל מקום בו מדע הרפואה לא גילה קשר סיבתי בין גורם פלוני לבין מחלה פלמונית, יש עדין יסוד להנחה כי קיים קשר סיבתי כאמור. מסקנה כאמור עלולה היתה להביא לכך כי כל הבלתי-ידוע בעולם הרפואה - והוא לצערנו אינו מועט
- הופך לעולם לגורם שאינו ניתן לסתירה או להפרכה"


(ד"נ 38/84 רחל ומסעוד לוי נ' קצין התגמולים
, לא פורסם / צוטט בע"א 6274/92 המאוזכר לעיל)

3.
זאת ועוד.

סבורים אנו כי בענין שבא בפני
נו אף לא הונחה תשתית עובדתית לקביעה כי המערער היה נתון במצב דחק, עובר לפרוץ המחלה ובסמיכות לפריצתה.


המערער לא ציין בעדותו הראשית (מע/3) כי חש דחק נפשי לאחר התאונה ולא הובא בפני
נו כל מסמך או עדות המתעדים התנהלות האופיינית למצב של דחק.

פרופ' רטן הניח לצורך קביעתו כי המערער היה נתון בדחק נפשי בעקבות התאונה וכתגובה לה (ראה עדותו בעמ' 12-13 לפרוטוקול), אך הנחה זו לא אוששה, כאמור, בעדותו של המערער.

4.
סוף דבר

לאור כל האמור לעיל מורים אנו על דחיית הערעור, באופן שהחלטת המשיב מיום 13.1.02 נשוא הערעור בפני
נו, תעמוד על כנה.
בנסיבות הענין לא מצאנו לעשות צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.


המזכירות תשלח עותק ההחלטה לצדדים בדואר רשום + אישור מסירה.

ניתנה היום כט' תשרי תשס"ה (14.10.04), בהעדר


_________________
______________
____________________
ש. יעקובוביץ, שופטת
דר' כץ, חבר

עו"ד סוקולסקי-גלעד, חברה














וע ועדת הערעורים לפי חוק הנכים 109/02 מאיר סולומוביץ' נ' קצין התגמולים (פורסם ב-ֽ 14/10/2004)