פסקי דין על גילה גוטרמן | פסקי דין על ניסים בן עזרא | פסקי דין על מתי בן עזרא |

4931-04/08 תק     23/11/2008




תק 4931-04/08 גילה גוטרמן נ' ניסים בן עזרא, מתי בן עזרא








בית משפט לתביעות קטנות בטבריה

ת"ק 4931-04-08 גוטרמן נ' בן עזרא ואח'

ת"ק 2089-09-08 גוטרמן נ' בן עזרא ואח'


23 נובמבר 2008



בפני

כב' השופטת
רים נדאף

התובעת
גילה גוטרמן


נגד

הנתבעים
1. ניסים בן עזרא
2. מתי בן עזרא




פסק דין


1.
התובעת היא בעלת נכס, בית פרטי, בשכ' אלונים בכפר תבור בגוש 17214 חלקה 135.


ביום 6.9.05 נחתם הסכם שכירות לפיו השכירה התובעת את הבית לנתבעים לתקופה של שנה עם אופציה לשנה נוספת בשכר חודשי בסך 500 דולר אמריקאי.

2.
התובעת טוענת כי הנתבעים ניצלו את האופציה, ולאחר תום תקופת האופציה נשארו לגור בבית ללא שחתמו חוזה חדש עם התובעת, אשר סברה בתומה ובטעות, כי תקופת האופציה עוד לא הסתיימה. לאחר שגילתה במקרה כי תקופת האופציה הסתיימה ולא נחתם חוזה חדש פנתה לנתבעים וביקשה כי יפנו את הבית, או לחלופין שיחתמו על חוזה חדש עם שכר דירה חדש היות וערך הדולר בינתיים נפל באופן דרסטי, והרווח שלה אף הוא ירד בהתאם.

3.
התובעת טוענת כי הנתבעים הפרו את ההסכם בכך שנשארו בדירה עד סוף חודש 8/08 בניגוד לרצונה של התובעת ועל אף פניותיה אליהם לפנות את הבית, ולפיכך יש לחייב אותם בסך של 170 ₪ ליום בגין כל התקופה מסיום שנת האופציה ועד לפינוי הנכס בפועל ביום 31.8.08, לפי מה שמקובל בשוק, בניכוי הסכומים שהם שילמו בפועל לתובעת בגין אותה תקופה.


התובעת טוענת כי הנתבעים הפרו את ההסכם בכך שפתחו בבית פעוטון בניגוד לתנאי ההסכם שם נרשם במפורש כי מטרת השכירות היא למגורים בלבד ולא לניהול עסק.

התובעת טוענת כי הנתבעים הזניחו את הגינה והשאירו אותה חורבה והיא נאלצת כעת לשקם את הגינה תוך הוצאת סך של 4,000 ₪ למטרה זו ויש לחייב את הנתבעים בסכום זה.


4.
היות וסכומי הנזק להם טוענת התובעת עולים ע"ס 17,800 ₪, גבול הסמכות לבית משפט לתביעות קטנות נכון למועד הגשת התביעות, פיצלה התובעת את סעדיה והגישה שתי תביעות, בתיק 2089-09-08 העמידה את תביעתה ע"ס 17,645 ₪ , ואילו בתיק 4931-04-08 העמידה את תביעתה ע"ס 17,800 ₪.


הדיון בשני התיקים אוחד בפני
י.

5.
הנתבעים טוענים כי הם חידשו את החוזה עם התובעת באותם תנאים בעל פה, והתובעת הסכימה להמשך מגוריהם בבית, ומששילמו את דמי השכירות בסך 500 דולר לחודש בהתאם להסכם, הרי אין הם חייבים סכום נוסף לתובעת.


הנתבעים טוענים כי היתה מדרגה שבורה בכניסה לבית, אשר גרמה לנפילת הנתבעת ובתה ולגרימת נזקי גוף.

6.
התקיים דיון בתיק בו שמעתי את העדויות.


בתחילת הדיון הובהר לתובעת כי אין היא יכולה לפצל את סעדיה כפי שעשתה ללא רשות של בית משפט, הועמדה בפני
ה אופציה להעביר את התיק לבימ"ש שלום כדי שתוכל לתבוע את מלוא הנזק שלה, אך התובעת הבהירה כי היא מסכימה לכך שבית משפט זה ימשיך לדון בשתי התביעות, והיא מעמידה את סכום התביעה בשתי התביעות יחד בגבול הסמכות של בית המשפט, שהיה בתוקף בעת הגשת התביעות, ע"ס 17,800 ₪.

7.
הנטל להוכיח כי החוזה בין התובעת לנתבעים הוארך בעל פה בתום תקופת האופציה מוטל על הנתבעים, והנתבעים לא עמדו בנטל זה. פעם הם טענו כי התובעת הסכימה במפורש להארכת החוזה לשנה נוספת, ופעם הם טענו כי מעצם העובדה שהיא לא פנתה אליהם לפינוי הדירה, הם הבינו שבכך היא האריכה להם את החוזה.


אין לקבל טענות הנתבעים בעניין זה, כשהקשר בין הצדדים היה לכל אורך התקופה מוסדר באמצעות חוזה כתוב, אשר בו צוין מפורשות כי בתום תקופתו יהיה על הנתבעים לפנות את הבית.
אינני מאמינה לנתבעים כי התובעת הסכימה להארכת החוזה בעל פה. התובעת עשתה עליי רושם של אישה שמבינה היטב כיצד לנהל את עסקיה ולדאוג לאינטרסים שלה, לפיכך היה צפוי כי עם חידוש החוזה ייחתם הסכם חדש, ומשלא נחתם הסכם חדש, המסקנה שלי היא כי לא הוארך החוזה בהסכמתה של התובעת.


הנתבעים אף לא מציינים כיצד ומתי הוארך החוזה בעל פה מול התובעת, לפיכך טענתה נשארה בגדר טענה לא מוכחת.


המסקנה מכל האמור היא שהנתבעים המשיכו להתגורר בבית במשך שנה שלמה בתום תקופת האופציה, ללא הסכם בינם לבין התובעת, וללא הסכמתה.

8.
יש לקבל את טענת התובעת לכך שהנתבעים אכן הפרו את ההסכם בהפרה נוספת בעת שניהלו פעוטון בבית לפי הודאתם, בעוד שבהסכם כתוב במפורש שהשכירות היא למטרת מגורים בלבד. טענותיהם של הנתבעים בעניין זה, שהתובעת היתה אמורה לדעת לבד כי הם שוכרים את הבית גם למטרת עסק, וכי העסק שלהם היה עסק קטן וזעיר ששימש את הנתבעים למקור פרנסה, כל הטענות הללו דינן להידחות בהיותן נוגדות במפורש את ההסכם החתום בין הצדדים.

9.
הטענות בדבר הנזק שנגרם לגינה לא הוכח כלל ונשאר בגדר טענה לא מוכחת.

10.
הדרישה של התובעת לחיוב הנתבעים לשלם לה סך של 170 ₪ ליום בגין כל יום שבו נשארו בדירה בתום תקופת האופציה ולמשך שנה, היא טענה לא מבוססת ולא הוכחה. לא ברור מהיכן לקחה התובעת טענה זו כאילו מקובל בשוק לחייב שוהה בבית בפיצוי בסך 170 ₪ ליום. עיינתי בהסכם ולא מצאתי כי הצדדים הגיעו להסכמה בעניין זה. בסעיף המיועד לחיוב השוכר בתשלום כספי בגין איחור בפינוי המושכר, הושאר המקום הקבוע לקביעת הפיצוי ריק, כך שהצדדים לא הגיעו להסכמה בעניין זה.

11.
יחד עם זאת אין מקום להתעלם מהעובדה כי חלו ירידות שערים חדות מיום חתימת ההסכם בחודש 9/05 ועד יום הפינוי של הדירה שלוש שנים מאוחר יותר.


בנסיבות אלו אילו הנתבעים חפצו להאריך את החוזה מול התובעת לשנה נוספת מעבר לאופציה, סביר להניח היה כי התובעת תעמיד את דמי השכירות על סכום שקלי, או שתעלה את דמי השכירות החודשיים בדולריים באופן משמעותי לאור הירידה החדה בשער הדולר.

הנתבעים נהנו שלא כדין מירידת השערים של הדולר, כאשר נשארו בבית שנה נוספת מעבר לאופציה שלא בהסכמתה של התובעת, והמשיכו לשלם את דמי השכירות החודשיים בסך 500 דולר לחודש.

בנסיבות אלו, יהיה צודק לחייב את הנתבעים בהפרשים של שער הדולר בין המועד שבו נחתם ההסכם לבין המועד שנופל באמצע השנה בה שהו הנתבעים בבית ללא הסכמת התובעת, שהוא יום 28.2.08.

שער הדולר ביום חתימת החוזה 6.9.05 היה 4.478 ₪, בעוד ששער הדולר עמד ביום 28.2.08 על 3.621 ₪, לפיכך ההפרש הוא 0.857 ₪. את ההפרש הזה יש להכפיל בסכום של 500 דולר, כפול 12 חודשים שנותן סך של 5,142 ₪, והתובעת זכאית להפרש זה.

12.
אמנם התובעת הזכירה בעדותה בפני
י כי הנתבעים הפרו את ההסכם והשתמשו בנכס לצורך ניהול בית עסק, אך בכתבי התביעה מטעמה היא לא עתרה לסעד של פיצוי בגין הפרת הסכם לעניין זה, לפיכך אינה זכאית לסכום כלשהו באותו ראש נזק.

13.
לסיכום, אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 5,142 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 28.2.08 ועד יום התשלום בפועל, וכן הוצאות משפט בסך 300 ₪.

ניתן היום,
כ"ה חשון תשס"ט, 23 נובמבר 2008, בהעדר הצדדים.
















תק בית משפט לתביעות קטנות 4931-04/08 גילה גוטרמן נ' ניסים בן עזרא, מתי בן עזרא (פורסם ב-ֽ 23/11/2008)