פסקי דין על עיסאוי מוחמד | פסקי דין על עיסאוי מוופק | פסקי דין על עיסאוי ג'מאל ואח' |

21646/06 עמק     19/04/2007




עמק 21646/06 מדינת ישראל נ' עיסאוי מוחמד, עיסאוי מוופק, עיסאוי ג'מאל ואח'




בעניין:

16



בתי המשפט


בית משפט השלום עכו
עמק021646/06


בפני
:
כב' השופט ר.ש. צמח
סגן נשיא
תאריך:
19/04/2007




בעניין
:
מדינת ישראל






המאשימה


נ
ג
ד


1 . עיסאוי מוחמד

2 . עיסאוי מוופק
3 . עיסאוי ג'מאל






הנאשמים


נוכחים:
ב"כ המאשימה –
עו"ד חטיב
הנאשם 2 -
נוכח
הסניגור - עו"ד עיסאוי

פרוטוקול

עו"ד עיסאוי:
דיברתי עם נאשמים 1 ו-3, הם לא הופיעו. אינני יודע למה. אבקש לשמוע את הכרעת הדין בהעדר נאשמים 1 ו-3.
הכרעת דין

כתב האישום:
נגד הנאשמים הוגש כתב אישום בו נכתב כדלקמן:

"א. העובדות:
1.
בתאריך 15.3.01 או בסמוך בוצעו בכפר מנדא במקרקעין הידועים כגוש 17568 חלקה 103 (להלן: "המקרקעין") עבודות שימוש ובניה
ללא היתר וכמפורט להלן :
* סגירת עמודים בשטח של כ - 259 מ"ר ושימוש בה למגורים.
* שימוש ומגורים בשתי יח"ד בקומה א' בשטח כולל של 222 מ"ר ובסה"כ כ-481 מ"ר.

2.
המקרקעין הנ"ל נמצאת במרחב תכנון מקומי של הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גבעות אלונים, להלן: "הוועדה המקומית".

3.
הנאשם/ים הנ"ל היה/היו בתאריך הנ"ל הבעל/ים או מי שהוחזק כבעלים של המקרקעין המשתמש/ים בפועל במקרקעין ומי שמוטלת עליו החובה להשיג היתר כאמור.

4.
כל עבודות השימוש והבניה הנ"ל טעונות היתר על פי דין.

ב.
הוראות החיקוק שלפיהן מואשם/ים הנאשם/ים :
ביצוע עבודות בניה ושימוש ללא היתר, עבירה לפי סעיפים 204(א); 145(א); 208 ו-218 לחוק התכנון ובניה תשכ"ה - 1965".

ההליך:
בישיבה הראשונה שהתקיימה ביום 27.2.07 טענו הנאשמים באמצעות סניגורם כי הבניה הקיימת התיישנה שכן הבניין קיים מלפני 1965. כמו כן טען הסניגור כי לעניין השימוש - קיימת פסיקה שקובעת שאין עבירת שימוש ללא היתר, אלא אם כן מדובר בשימוש חורג. לפיכך, ביקש לבטל את האישום ואשר לכפל האגרה טען שלא קיים חוק שצריך לשלם כפל אגרה.

בעקבות כפירת הנאשמים בעובדות, טענת ההתיישנות וטענותיהם האחרות של הנאשמים, קבעתי את התיק להוכחות ליום 1.3.07, אך הסניגור, על דעת עצמו, כך לטענתו, פטר אותם מהתייצבות. לפיכך העדויות נשמעו בהעדרם.
העיד המפקח מטעם הוועדה ועל פי עדותו הנאשמים הגישו בקשה לסגירת קומת עמודים ומתן לגיטימציה לבניה קיימת בשנת 2001 (ת/1), זאת בעקבות התראה שנשלחה לנאשמים ע"י הוועדה בשנת 1998.

בנוסף לת/1 הוגשה תוכנית קודמת בשנת 1992 (ת/2).
ההשוואה בין ת/1 לת/2 מראה כי בקומה א' לשטח הדירה ה"מוצעת", הוסיפו שטח נוסף והפכו אותה לשתי יח"ד. כמו כן, מופיעה בתוכנית ת/1 סגירת קומת עמודים בתור דבר קיים. בתמונה שצולמה ביום 26.10.06 (ת/3) רואים את סגירת קומת העמודים וגם את שתי יח"ד שנבנו ללא היתר. לטענת המפקח שתי יח"ד הנ"ל נבנו אחרי 1992 ואילו לגבי קומת העמודים מציין המפקח שהוא יודע כי קומת העמודים נסגרה אחרי שנת 2001. בנוסף, ביקר המפקח, ביום שלפני הדיון שהתקיים ב - 1.3.07, וצילם תמונה נוספת של הקיים (ת/4) ממנה עולה כי הנאשמים סגרו חלק מקומת העמודים בשטח של 85 מ' שמשמש יח"ד זאת בנוסף לחלק אחר בקומת העמודים שנסגר אף הוא, בשטח של 174 מ"ר אף כי הוא עדיין אינו משמש למגורים (ת/5), והוא ללא שימוש.
המפקח ציין כי בקשת הנאשמים לקבלת היתר שהוגשה בשנת 2001, אושרה בתנאים, אולם הנאשמים לא קיימו את התנאים במלואם והזניחו את הטיפול.

הסניגור לא חקר את המפקח נגדית על עדותו. המשך הדיון נדחה ליום 21.3.07 על מנת לשמוע את ראיות הנאשמים, אולם ביום זה, בפתח הישיבה, הצהיר הסניגור כי הוא איננו מתכוון להביא עדים או להעיד את הנאשמים והוא ביקש לסכם.

דיון:
ב"כ המאשימה ביקש להרשיע את הנאשמים בעבירות המיוחסות להם, שכן הוכח שהנאשמים סגרו קומת עמודים בשטח של כ-259 מ"ר, ש - 85 מ"ר מהם כבר משמש למגורים וכן משתמשים בשתי יח"ד שמעל לקומת העמודים, למגורים, כך שבסה"כ מדובר ב-481 מ"ר.

ב"כ המאשימה הפנה ל

פסק דין
של ביהמ"ש המחוזי בחיפה (כב' השופט שפירא) (ת/6) ע"פ (חי)1223/06 מוראני זיאד נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה מעלה נפתלי, שבו קבע כב' השופט שפירא כי מקום שאין היתר בניה ניתן להעמיד לדין ולהרשיע נאשמים בגין עבירת השימוש כשלעצמה וזאת בהסתמך על תקנה 1 לתקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר) תשכ"ז 1967 וכן על ההגדרה של "שימוש חורג" שבסעיף 1 לחוק התכנון והבניה, הקובע:
"שימוש חורג, בקרקע או בבניין - השימוש בהם למטרה שלא הותר להשתמש בהם, הן במיוחד והן מהיותם באיזור או בשטח מיוחד, לפי כל תוכנית או תקנה אחרת שלפי חוק זה החלות על הקרקע או הבניין או לפי היתר על פי כל חוק הדן בתכנון ובבניה".

לפיכך, מסקנת כב' השופט שפירא כי "כל שימוש שאינו ללא היתר, גם אם הוא שימוש מותר לפי תוכנית החלקה על המקרקעין או על הבניין, הוא שימוש חורג".

לעומת עמדת ב"כ המאשימה הפנה הסניגור לע"פ 70716/03 מיום 12.1.05 של הרכב השופטים ברלינר, המר ושיצר (בית משפט מחוזי ת"א), (מ"י - הועדה המקומית לתכנון והבניה זמורה רחובות נ' תעשיות אבן וסיד בע"מ) שבו נדחה הערעור על החלטת בית משפט קמא על זיכוי הנאשמת מהעבירות שיוחסו לה בכתב האישום, דהיינו עבירות של שימוש במקרקעין ללא היתר.

במקרה זה קיבלה הנאשמת היתר בניה להציב מכולות, לבנות משטח בטון, מתקן מיחזור, מתקן משפך להטענת בטון ועוד. לכל המבנים האלה נתקבל בשנת 1975 היתר בניה, אולם בפועל הבניה שנעשתה במקום, לא תאמה את היתר הבניה המקורי, במובן זה שמיקום המבנים שונה מהמיקום שבו הותרה הקמתם על פי תוכנית הבינוי.

הנאשמת הועמדה לדין על פי סעיף 145(א) + 204(א) לחוק התכנון והבניה.
בכתב האישום לא פורט הסעיף המדוייק של העבירה שמיוחסת לנאשמת (סעיף משנה בתוך הסעיף הרחב 145(א)). דבר זה כשלעצמו, לדעת כב' השופטת שיצר, מצביע על ליקוי בכתב האישום. כב' השופטת שיצר מציינת כי המחוקק מצא נכון להבחין (מבחינת העונש הצפוי) בין מי שבונה בסטיה מהיתר לבין מי שבונה ללא היתר. כך גם לגבי שימוש במקרקעין ללא היתר. לפיכך,
שימוש חורג הוא אך ורק שימוש למטרה שלא הותר להשתמש בהם, אם על פי כל תוכנית או תקנה לפי חוק התכנון והבניה, ואם בניגוד להיתר הבניה שניתן. במקרה הנדון, בכתב האישום נכתב: "במעשיה המתוארים לעיל משתמשת הנאשמת במקרקעין ובמבנים שמושים הטעונים היתר בניה, בלא היתר בניה כדין", ולפיכך, יש מקום לזכות את הנאשמת שכן לא קיימת עבירה בחוק כפי שנוסחה בכתב האישום לעיל. כב' השופט המר סבר כי השימושים היחידים הטעונים היתר, הם אלה שנקבעו בתקנות הנזכרות בפסק הדין של כב' השופטת שיצר, מכח סעיף 145(א)(3) לחוק. לדעתו, תקנה 1 לתקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר) התשכ"ז - 1967, קובעת כי השימוש היחיד הטעון היתר הוא שימוש חורג בלבד. וכיוון שאף הוא סבור כי ניסוח כתב האישום לקוי, ולפיכך יש לזכות את הנאשמת.

כב' השופט המר איננו מבטל לחלוטין את האפשרות כי הפרשנות של ההגדרה של שימוש חורג יכולה
להתפרס על כל שימוש במבנה שנבנה ללא היתר בניה אך הוא משאיר אותו ב"צריך עיון" אלא שבמקרה הנדון המבנים נבנו בסטיה מהיתר בניה ולא ללא היתר בניה.

לדעת כב' השופטת שטמר בבית המשפט המחוזי בחיפה בע"פ (חי) 2384/02 שוסהם נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה קריות, באמרת אגב, שימוש במקרקעין שלא על פי תנאי ההיתר מהווה עבירה נמשכת לפי סעיף 204 ולכאורה דעתה כדעת כב' השופט שפירא בעניין זה.

ביהמ"ש העליון טרם הכריע במחלוקת בין עמדת ביהמ"ש המחוזי חיפה לבין זו של ביהמ"ש המחוזי ת"א, כפי שנטענת ע"י הסניגור, אך כשלעצמי, עם כל הכבוד, נראית לי הפרשנות שניתנה למונח "שימוש" ע"י השופט שפירא בביהמ"ש המחוזי בחיפה, על זו של ביהמ"ש המחוזי ת"א והטעם לכך הוא שאף כי עסקינן בעבירה פלילית, הדרך הפרשנית שיש לנקוט בפרשנות חוק פלילי כבר איננה על דרך הצמצום או על דרך ההרחבה, אלא פרשנות שתיתן משמעות ממשית לכוונת המחוקק.

המקרה שבפני
נו שונה מהמקרה שהיה בפני
ביהמ"ש המחוזי בת"א-יפו וזאת גם מן הטעם שבעוד הדיון בבית המשפט המחוזי בת"א-יפו היה במסגרת ערעור לא כן המקרה שבפני
, שמובא בפני
ערכאה ראשונה. המחוקק קבע בסעיף 186 לחסד"פ כי "ביהמ"ש רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהוכחו בפני
ו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה". משמעות הדבר במקרה זה, כי גם אם היה על המאשימה להתייחס באישום כי היא מתייחסת לסעיף 145(א)(3) לחוק התכנון והבניה והיא לא עשתה כן, ניתן להרשיע את הנאשמים בעבירות אלה, מכח סעיף 186 ובלבד שניתנה הזדמנות לנאשמים להתגונן מפני האשמה שהתגלתה בעובדות שהוכחו בביהמ"ש. זאת ועוד, אין פה ספק באשר לסעיף האישום שמיוחס לנאשמים, שהרי אין מדובר בהתוויתה של דרך, סלילתה וסגירתה ולפיכך נותרה אך ורק העבירה הכללית של "כל עבודה אחרת בקרקע ובבניין וכל שימוש בהם, שנקבעו בתקנות כעבודתו או כשימוש הטעונים היתר, כדי להבטיח ביצוע כל תוכנית".

לפיכך אין לראות באי פירוט תת הסעיף (3) לסעיף 145 הנ"ל כליקוי היורד לשורשו של הכתב האישום.

יפים לענייננו דבריו של כב' הנשיא א. ברק:

"חוק פלילי, כמו כל חוק אחר, אין לפרשו לא על דרך הצמצום ולא על דרך ההרחבה, אלא על דרך מתן משמעות הגיונית וטבעית ללשון החוק כדי להגשים את מטרת החקיקה. מלותיו של החוק אינן מבצרים, שיש לכבשם בעזרת מילונים, אלא עטיפה לרעיון חי, המשתנה על-פי נסיבות הזמן והמקום, לשם הגשמת מטרתו הבסיסית של החוק". (
ע"פ 881 ,787/79 - חיים מזרחי נ' מדינת ישראל
. פ"ד לה(4), 421 ,עמ' 428-429).

ובע"פ 5640/97 - רייך רפאל נ' מדינת ישראל
. פ"ד נג(2), 433 ,עמ' 448-449.
כב' השופט אילן:

"...בפרשנותו השופט נותן מובן לטקסט קיים ואינו יוצר טקסט חדש. אך לא פעם יש לתת מספר מובנים. השופט בוחר את המובן המשפטי מתוך מגוון המובנים הלשוניים. בחירה שיפוטית זו יש בה יצירתיות. אין זו יצירה של טקסט חדש.

זו יצירה של מובן חדש לטקס קיים". (ע"פ 6696/96 כהנא בנימין נ. מדינת ישראל
, תק-על 300, (1)98 בעמ' 330).

מסקנות
:

על פי המתווה האמור לעיל, הפרשנות לפיה שימוש לבניה ללא היתר, כאשר לא ניתן להעמיד לדין את הבונה או כאשר הבניה התיישנה, איננו מהווה עבירה על פי חוקי התכנון והבניה, נוגד את מטרת חוק התכנון והבניה, מנציח עבירות פליליות, פוגע ויכול לפגוע בתכנון העתידי של המקרקעין. אם אין מדובר בעבירה ברת עונשין, כפי שהסניגור מבקש לקבוע, יכולים עברייני הבניה לעשות שימוש במקרקעין ללא הפסק ובלי שרשויות האכיפה יוכלו לטפל בסילוק או בביטול הפרת החוק, שכן להבדיל ממרבית העבירות הפליליות האחרות שמתגבשות במעשה אחד, מוגבל בזמן, עבירת הבניה הינה עבירה נמשכת, כל עוד אין היתר לבניה או לשימוש ועצם קיומו המתמשך של המעשה האסור (הבניה ללא היתר, או השימוש ללא היתר) מהווה התרסה כלפי שלטון החוק.
הדבר עולה גם מהחובה המוטלת על ביהמ"ש ליתן צווי הריסה של הבניה ללא היתר, וזאת לאו דווקא כעונש אלא מתוך כוונה למנוע הנצחה של עבירות על פי חוקי התכנון והבניה.

ב"כ המאשימה מסכים ככל הנראה כי עבירות הבניה של שתי היח"ד בקומה העליונה התיישנו, אך הוא מבקש לחייב את הנאשמים בתשלום כפל אגרה בגין הבניה הנ"ל. סעיף 218 לחוק התכנון והבניה קובע כי ביהמ"ש יצווה על ה"נשפט", בנוסף לכל עונש שיטיל על עבירה על פי חוק התכנון והבניה וחיוב בהוצאות המשפט, גם לשלם את האגרה או כל תשלום חובה אחר שקשור בעבירה "ואם היתה העבירה בקשר לעבודה או לשימוש הטעונים היתר לפי חוק זה... ביהמ"ש רשאי גם לחייב את הנשפט בתשלום נוסף שלא יעלה על סכום האגרה או תשלום החובה...".

אשר על כן, הריני מרשיע את הנאשמים בעבירה של סגירת קומת עמודים בשטח של כ-259 מ"ר (העבירה לא התיישנה) ובשימוש בשתי יח"ד בשטח של כ-222 מ"ר (עקב התיישנות עבירת הבניה)
אשר לכפל האגרה ביהמ"ש יפסוק בעניין זה במסגרת הטיעונים לעונש.

הריני דוחה לטיעונים לעונש ולגזר דין ליום 30.4.07 שעה 10.00.

צו הבאה לנאשמים 1 ו-3, שיחרור תמורת הפקדה בסך 3,000 ש"ח כל אחד. יש לבצע את צו ההבאה מיידית.

ניתנה היום א' באייר, תשס"ז (19 באפריל 2007) במעמד הצדדים.

ר.ש. צמח
, שופט
סגן נשיא
021646/06עמק114 כרמית דותן






עמק בית משפט שלום 21646/06 מדינת ישראל נ' עיסאוי מוחמד, עיסאוי מוופק, עיסאוי ג'מאל ואח' (פורסם ב-ֽ 19/04/2007)