פסקי דין על פדרמן נועם | פסקי דין על הקובל | פסקי דין על מועצתם טיב

111/00 קפ     01/07/2003




קפ 111/00 פדרמן נועם, הקובל נ' מועצתם טיב




בעניין:

בתי המשפט

1


בית משפט השלום ירושלים
קפ 000111/00

לפני כב' השופט דוד מינץ


01/07/2003






פדרמן נועם
בעניין

:

הקובל






נ
ג
ד





מועצתם טיב
י

הנאשם



ע"י ב"כ עו"ד אוסמה סעדי




נוכחים
:
הקובל
בעצמו
הנאשם וב"כ עו"ד סעדי


פסק דין

החלטתי לזכות את הנאשם ולהלן נימוקי פסק הדין.

הרקע לקובלנה
בבוקרו של יום 3.2.99, באולם המשפטים של כב' הנשיא א. כהן בבית משפט זה, התקיים משפטו של ח"כ אחמד טיבי (להלן: "מר טיבי"). בסמוך לשעה 10:00 הסתיים הדיון, והקובל
שנכנס לאולם קרא לעברו של מר טיבי שמות גנאי. או אז, החלה מהומה רבתי באולם המשפטים ומחוצה לו, ונטען על ידי הקובל
כי בתוך כך, הנאשם, שהוא אחיו של מר טיבי, הפליא בו מכת אגרוף ודחפו. כתוצאה מכך, נשברה ידית משקפיו של הקובל
. בתחילה התלונן הקובל
כנגד הנאשם במשטרה, ומשסירב ענף התביעות של המשטרה להגיש כתב אישום כנגד הנאשם, הוא הגיש קובלנה פרטית נגדו בגין תקיפה "סתם", עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "החוק"). הנאשם מצדו טען שהוא לא נגע בקובל לרעה, ואם אכן פגע בו, הרי שהיה זה מתוך הגנה עצמית.

פרשת הראיות של הקובל
הקובל
הביא מספר עדים מטעמו והגיש בהסכמת הסניגור העתק קלטת של צילום האירוע על ידי הטלויזיה הישראלית (ק/3 ולהלן: "הקלטת"). שניים מעדיו של התובע לא הוסיפו דבר בעדותם (חוקר המשטרה יורם כהן ומאבטח בית המשפט דרור ארפי), ולכן פטור אני מלהתייחס לעדויות אלו. לעומת זאת, העד מר בן ציון גופשטיין עמד לימין הקובל
והעיד בחקירתו הראשית כי אחד מהמאבטחים של מר טיבי "העיף את משקפיו (של הקובל
- ד.מ.) והכניס לו אגרוף תוך כדי שנועם (הקובל
) אומר לו 'אל תיגע בי, אל תיגע בי'. לאחר מכן הם דחפו את נועם ואת העיתונאים מחוץ לאולם בית המשפט". מר גופשטיין לא ידע באותה עת, שהנאשם הוא אחיו של מר טיבי, אלא זיהה אותו כמאבטח בעל ה"זקן הצרפתי". בחקירתו הנגדית נתבקש מר גופשטיין להסביר את הסתירה הקיימת בין עדותו בבית משפט זה לבין עדותו במשפטו של פארס הייכל - שהוא אכן היה אחד מהמאבטחים של מר טיבי, אשר כנגדו הוגש כתב אישום בגין תקיפתו של העד והקובל
. לעומת עדותו כאן, שם הוא לא היפנה אצבע מאשימה כנגד הנאשם, אלא אך כנגד שני מעורבים (מאבטחים) אחרים. שם, מקומו של המאבטח בעל "הזקן הצרפתי" נפקד. אכן נכון, הוא הסביר, כי במשפט ההוא, הוא רק התייחס לנאשם הספציפי שנדון התם, ולא הייתה לו כוונה להתייחס לנאשם דהכא. ברם, תשובה זו בעייתית, ולוּ משום שגם במשפט של פארס הייכל הוא כן התייחס למאבטחים הנוספים.

הקובל
שם את עיקר יהבו על עדותו שלו ועל הקלטת. בעדותו סיפר כי שמע שהוגש כתב אישום כנגד מר טיבי בגין תקיפת שוטרי מג"ב והעלבתם במחסום בצפון ירושלים, ומשפטו מתנהל, והוא החליט להגיע לבית המשפט על מנת "להביע מחאה כנגד רמיסת כבודם של השוטרים ותקיפתם". לאחר הדיון, הוא נכנס לאולם ועמד קרוב למר טיבי, וצעק לעברו "אחמד, יא רוצח, יא מחבל". או אז הנאשם תקף אותו ונתן לו "בוקס". הוא נדחף מחוץ לאולם וגם שם הנאשם השתולל והיכה אותו. כשנדרש להסביר כיצד ובאיזה אופן אמר את הדברים, טען כי עשה זאת "בצורה שמביעים מחאה בצורה דמוקרטית במדינה דמוקרטית". למרות שהוא טען כי הגיש את תלונתו במשטרה גם כנגד הנאשם, לא היה בידיו עותק הודעתו על מנת להוכיח זאת. הוא גם אישר בחקירתו הנגדית, כי רק לאחר שהגיע לידיו עותקים של תיק המשטרה כנגד פארס הייכל, למד שהנאשם היה אחד התוקפים. כמו חברו מר גופשטיין, גם הקובל
העיד במשפטו של מר פארס הייכל, ואף הוא, כחברו, לא הפנה במפורש אצבע מאשימה כלפי הנאשם, אלא טען, כי רק לאחר מעשה - לאחר שהוא נתקף על ידי מר הייכל, הוא נתקף בשנית על ידי אחר. לעומת זאת, בעדותו הפעם, טען מפורשות, כי מיד לאחר שהטיח את הדברים כנגד מר טיבי הוא נתקף בראש ובראשונה על ידי הנאשם.

ובאשר לקלטת. בית המשפט צפה בקלטת מספר פעמים בנוכחות הצדדים. כמו כן, חזר בית המשפט וצפה בה מספר פעמים נוספות בהעדר הצדדים, וכבר עתה ייאמר כי בצורתה הגולמית כפי שהוגשה, לא רואים שהנאשם פוגע בקובל. אכן רואים ושומעים את הקובל
פונה למר טיבי ואומר לו "אחמד, יא רוצח אחד, אתה רוצח" (ולא "מחבל" כדברי הקובל
בעדותו) ורואים את המאבטח של מר טיבי, פארס הייכל, תוקף את הקובל
. רואים גם את התפרצות המהומה, ורואים בבירור את הנאשם מרים את ידו לעבר הקובל
על מנת להכות בו, כשמספר בני אדם חוצצים בין שניהם. אך לא רואים, כאמור, שהנאשם הצליח להכות בו. נטל הראייה להוכיח שהקלטת מתעדת את הנאשם מכה בפועל בקובל מוטל היה על שכמו של הקובל
, ולוּ ביקש להצליח במטלה זו, יכל לעשות כן על ידי הפרטת הקלטת וחלוקתה לתמונות נייחות. צפייה בקלטת תוך כדי עצירת הסרט מדי פעם (דבר שנעשה רבות על ידי בית המשפט) לא מילאה את החסר. ומכאן לגרסת הנאשם.

גרסת הנאשם
בעדותו בבית המשפט שלל הנאשם כי נתן לקובל מכת אגרוף, וזאת למרות שאישר כי "אולי בלהט הדברים הרים יד". גם בהודעתו במשטרה (ק/4) וגם בחקירתו הנגדית טען כי הקובל
לא היה לבדו, אלא היה עם עוד חברים, וזאת למרות שבקלטת לא רואים אלא את הקובל
פונה לעבר מר טיבי בגפו. כמו כן, בקלטת רואים ברורות שהנאשם הרים את ידו לעבר הקובל
, אך בניגוד לעדותו של הנאשם, לא הייתה זו הרמת יד גרידא, אלא ניסיון ברור להלום בקובל.

הערכת העדויות
ממכלול הראיות עולה התמונה הבאה. ראשית, הקובל
, ללא כל פרובוקציה כנגדו, פנה לעבר מר טיבי והטיח כנגדו שהוא רוצח. די ברור, כי לפחות אחת ממטרותיו
של הקובל
הייתה להתגרות במר טיבי. אף אם תאמר שהייתה זו זכותו הלגטימית של הקובל
להביע באופן האמור את מחאתו כנגד פועלו של מר טיבי, עליו ליטול את האחריות למעשיו ולשקול היטב את ההשלכות הנובעות מהם. ההתגרות הייתה, אפוא, פרי עמלו הבלעדי של הקובל
, ומבלי להוריד מאחריותם של אלו אשר הגיבו להתגרות, הקובל
הוא זה אשר היה היוזם והאחראי לפרוץ המהומה והתגרה בעקבותיה.
שנית, לא הקובל
ולא חברו מר גופשטיין ראו בנאשם "בזמן אמת" אחד מתוקפיהם העיקריים. שמו נפקד על ידם בכל התיעוד שהוזכר בבית המשפט. העלאת שמו של הנאשם לא הייתה אלא לאחר גמר משפטו של המאבטח פארס הייכל וכפרי יוזמה מאוחרת. שלישית, הקלטת אינה תומכת בגירסתו של הקובל
לפיה הוכה על ידי הנאשם. לכל היותר רואים בה שהנאשם משתתף בתגרה לאחר שפרצה, ולא רואים כי הצליח לפגוע בקובל. רביעית, הרושם הוא, כי לאחר הרשעתו של פארס הייכל בבית המשפט, הקובל
הרגיש שמשחקת לו השעה, וכי כדאי לו לנסות את מזלו גם כנגד הנאשם. ספק בעיני אם "בזמן אמת", לנוכח כל המהומה שהייתה באולם בית המשפט ומחוצה לו, יכלו הקובל
או מר גופשטיין להבחין בוודאות מי היכה בהם. חמישית, למרות שהנאשם ניסה להרחיק עצמו מכל אשמה, גירסתו שאך הרים את ידו (מתוך הגנה עצמית) לא נשללה עד כדי קריסתה. ולכן, אפוא, יש לזכות את הנאשם מהאשמה. ברם, אף אם מסקנה זו אינה נכונה, לנאשם עומדת הגנת "זוטי דברים".

זוטי דברים
כאמור, אני סבור כי במקרה זה קמה לנאשם הגנה מהותית, מכוחה של הוראת סעיף 34 י"ז לחוק. הגנה זו עומדת לנאשם בין אם מדובר באישום פלילי "רגיל" ובין אם מדובר בקובלנה פרטית. מעשה שהוא ביסודו מעשה אסור, ייחשב דבר זוטר אם האינטרס הציבורי מחייב לראות אותו כקל ערך. שקילת האינטרס הציבורי שבקיום משפט פלילי איננה רק נחלת הגורם המאשים (בעיקר - משטרה ופרקליטות) בלבד. היא מוטלת גם על בית המשפט. מטרתו של סעיף 34 י"ז לחוק היא למעשה לתת בידי בית המשפט אותה סמכות שקיימת לתביעה הכללית לסגור תיקים בשל חוסר עניין לציבור, תוך מחשבה, שהחוק "אינו עוסק בזוטות". דבר זה מקבל משנה תוקף מקום בו מדובר בקובלנה פרטית בה, מטבע הדברים, קיים חשש רב יותר של העדפת עניינו הפרטי של הקובל
, על חשבון האינטרס הציבורי. קיימים שיקולים בגינם יכול שיימצא כי, במקרה מסויים, עניין הציבור הוא שלא לקיים משפט פלילי.

השיקולים שצריכים להנחות את בית המשפט, כשהוא בא להכריע בטענת הגנה זו לגופה, צריכים להיבחן לפי טיבו הקונקרטי של המעשה והאינטרס הציבורי, ולא ניתן לערוך מראש רשימה סגורה ומפורטת של המקרים הראויים להיכנס בד' אמותיה של ההגנה. יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו (ע"פ 807/99 מדינת ישראל נ' חיים עזיזיאן, תקדין - עליון 99(4), 17 ,עמ' 23 תוך ציטוט ע"פ (תל-אביב-יפו) 1720/95 מדינת ישראל נ. משה יוסף תקדין -
מחוזי 96 (3), 3957), תוך בדיקה אם המעשה נשוא האישום הוא קל ערך, לאור טיב המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי (ע"פ 6696/96 כהנא בנימין נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון
98(1), 300).

כאמור, הקובל
הוא זה אשר היה היוזם והכוח המניע, אם לא מרצון, אז תוך כדי עצימת עיניים, מאחורי התגרה שפרצה באולם בית המשפט. הוא זה אשר, ללא כל פרובוקציה כנגדו, פנה לעבר מר טיבי וקרא לעברו "רוצח". הקובל
ידע גם ידע, או היה צריך לדעת, מה עלולים לגרום מעשיו. אפילו אם כל מטרתו לא הייתה אלא להביע מחאה, לטעמי אין זכותו של הקובל
לחופש ביטוי כטענתו מצדיקה כל תוצאה הנובעת ממימוש הזכות. גם לחופש הביטוי ישנם גבולות. לוּ אכן, היו אלו זרועות השלטון אשר פגעו בקובל לרעה כתוצאה מהבעת מחאתו, יכל הוא לטעון כי נפגעה אחת מזכויותיו הלגטימיות החוקתיות. ברם, לא אנשי החוק והשלטון פגעו בו ובנסיבות המיוחדות של המקרה פרוץ התגרה לא היה אלא תוצאה די מסתברת מהשימוש הלא מושכל והמתגרה שעשה הקובל
בזכויותיו. כאמור, אין באמור כדי להצדיק בצורה כל שהיא את מעשיהם של אלו שתקפו את הקובל
. ואולם בהתחשב בכך, שלא יכולה להיות מחלוקת כיום, שלא הנאשם היה התוקף העיקרי, אלא לכל היותר משתתף שולי בתגרה לאחר שפרצה, ובהתחשב במכלול הנסיבות שפורטו, אף אם הייתי רואה במעשיו של הנאשם מעשה פלילי, הם בעיני בבחינת "זוטי דברים".

סופו של יום, וכאמור, אני מזכה את הנאשם מכל אשמה, ואולם לנוכח העובדה שגם הנאשם לא היה בבחינת טלית שכולה תכלת, איני פוסק הוצאות לטובתו.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים תוך 45 יום מהיום.
ניתן היום א' בתמוז, תשס"ג (1 ביולי 2003) בנוכחות המתייצבים.


דוד מינץ
, שופט








קפ בית משפט שלום 111/00 פדרמן נועם, הקובל נ' מועצתם טיב (פורסם ב-ֽ 01/07/2003)