פסקי דין על מדינת ישראל | פסקי דין על ממשטרת ישראל ענף תביעות ירושלים | פסקי דין על סמיר טוויל

4554/99 פ     12/03/2003




פ 4554/99 מדינת ישראל, ממשטרת ישראל ענף תביעות ירושלים נ' סמיר טוויל




בעניין:

1



בתי המשפט


בבית המשפט השלום בירושלים
פ
004554/99


בפני
:
כבוד השופט שמעון פיינברג
תאריך:
02/06/2003





מדינת ישראל
ע"י עוה"ד ס. קסלר
ממשטרת ישראל
–
ענף תביעות ירושלים
בעניין:

המאשימה





נגד
סמיר טוויל
ע"י ב"כ עוה"ד ע. עבד

מטעם הסניגוריה הציבורית

הנאשם








הכרעת דין

1. הנאשם מואשם בכך שביום 18.5.99, גנב את רכבו של עבד שקרה (להלן: המתלונן). עוד מואשם הנאשם כי באותן נסיבות, ובארבעת הימים שלאחר מכן, נהג ברכב ללא רשיון לרכב, ללא רשיון נהיגה וללא ביטוח.

2. על פי עדויות עדי התביעה, רכש המתלונן את הרכב מכראם סאלח (להלן: המוכר) מספר חודשים לפני האירוע נשוא כתב האישום. מאחר והמתלונן לא שילם למוכר את מלוא התמורה עבור הרכב, נשאר הרכב רשום על שם המוכר ברישומי משרד הרישוי. המתלונן לא עשה רישוי שנתי לרכב או ביטוח. הרכב נשאר לרוב חונה מתחת לביתו של המתלונן בדחיית אל בריד שבצפון ירושלים, עם המפתח בתוך מנעול ההצתה של הרכב, אם כי נהג המתלונן לנהוג ברכב לנסיעות קצרות באיזור מגוריו.
לפי עדותו של המתלונן, ביתו נמצא בסמיכות לביתו של הנאשם. המתלונן העיד שהוא והנאשם ידידים.

3. ביום 18.5.99, נטל הנאשם את הרכב מהמקום שבו חנה. הרכב נשאר ברשותו של הנאשם עד ליום 22.5.99 בשעה 01:50, בעת שנתפס בבדיקה שגרתית של המשטרה בתוך הרכב, בכביש מספר אחד ליד שכונת מוסררה בירושלים.

4. על נסיבות נטילת הרכב, שמענו גירסאות שונות.
בהודעתו במשטרה, טען המתלונן שהנאשם ניגש אליו ואמר לו שהוא לוקח את הרכב על מנת להביא בלון גז לאמו של הנאשם. לדברי המתלונן, הוא לא הספיק לתפוס את הנאשם משום שהנאשם ברח מהמקום. הוא טען שלא נתן לנאשם רשות לנהוג ברכב. לאחר שהנאשם לא חזר עם הרכב, ולאחר שמתלונן חיפש ולא מצא את המתלונן, פנה המתלונן בתלונה למשטרה על גניבת הרכב. מאחר והרכב היה רשום על שם המוכר, נדרש המתלונן להביא את המוכר לתחנת המשטרה על מנת למסור תלונה, וכך נעשה. לאחר שהמשטרה החזירה את הרכב לרשותו, הבחין המתלונן בכך שהנאשם החליף את מנעול ההצתה של הרכב ומנעול מכסה הדלק שלו.
בעדותו בבית המשפט, שינה המתלונן את גירסתו. הוא העיד שהסכים שהנאשם יקח את רכבו במטרה להביא לאמו בלוני גז, אולם הנאשם לא החזיר את הרכב. לאור הסתירה הזאת, הוגשה הודעתו של המתלונן במשטרה (ת/ 2) לפי סעיף 10 א. לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א – 1971,
והעד הוכרז כעד עוין.

5. גם מפיו של הנאשם נשמעו גירסאות שונות באשר לנסיבות נטילת הרכב.
בעת שעוכב ונעצר על ידי המשטרה, מסר הנאשם כי הרכב שייך לאחיו (ראה דו"ח העיכוב ת/ 6 ודו"ח המעצר ת/ 5). בהודעתו במשטרה שנגבתה באותו יום, מסר הנאשם כי רכש את הרכב 10 ימים קודם לכן מהמתלונן תמורת 1500 ש"ח שטרם שולמו. יצוין כי בהודעה, זהה הנאשם את המתלונן בשם "עבד חרבי רשק", אולם אני מקבל את טענת הסניגור כי מדובר באותו אדם (ראה הודעת המתלונן ת/ 2 שבה רשום כי שמו של אביו של המתלונן הוא חרבי). על השינוי בגירסת הנאשם, ראה גם בדו"ח הפעולה של השוטר שעצר אותו, ת/ 3. גם בתשובתו לכתב האישום, שמסר בדיון שהתקיים ביום 17.4.01, טען הנאשם שהרכב הוא בבעלותו לאחר שרכש אותו מהמתלונן.
בעדותו בבית המשפט, שינה הנאשם שוב את גירסתו וטען שלקח את הרכב בהסכמת המתלונן על מנת לקנות גז. הוא העיד שמנעול ההתנעה של הרכב התקלקל ולכן נאלץ להחליף את המנעול. עוד העיד הנאשם כי התיקון ארך מספר ימים משום שלא היה לו כסף לשלם עבור התיקון. לדבריו, זו הסיבה שלא החזיר את הרכב, למרות שהתכוון להחזירו. הנאשם הוסיף שלא הספיק לדווח על התקלה למתלונן. באשר לאמור בהודעתו במשטרה, טען הנאשם כי אמרו לו שהוא חייב להגיד שקנה את הרכב. הוא גם הודה בחקירתו הנגדית שאמר לשוטר שעצר אותו שהרכב שייך לאחיו, אך בהמשך החקירה
חזר בו והכחיש שאמר את הדברים. בשלב זה בחקירתו, חזר הנאשם לגירסתו הקודמת וטען שרכש את הרכב מהמתלונן תמורת 1500 ש"ח. לאחר מכן, שינה שוב את הגירסה וטען כי סיכם עם המתלונן על קניית הרכב לאחר שהמכונית נתפסה על ידי המשטרה, אך לא הצליח להסביר כיצד ובאלו נסיבות סיכם זאת. הוא גם לא ידע להסביר את כל הסתירות בגרסאותיו השונות.
6. לפי סעיף 10 א. (ג) לפקודת הראיות, רשאי בית המשפט להעדיף את האמור באמרת חוץ של עד על פני עדותו בבית המשפט. אולם, לאחר שבחנתי את חומר הראיות, הגעתי למסקנה שאין מקום להעדיף את אמרתו של המתלונן במקרה הנדון. הגירסה שבאמרתו של המתלונן באשר לנסיבות הנטילה של הרכב על ידי הנאשם הינן תמוהות. אדם שנוטל רכב ללא רשות בעליו אינה פונה לבעלים בשעת הנטילה ומודיע לו שהוא לוקח את הרכב. גם טענתו של המתלונן על כך ש"לא הספיק לתפוס" את הנאשם, מוזרה היא. עדותו של המתלונן בבית המשפט היתה הגיונית יותר והשתלבה עם יתר הראיות, לרבות אחת מגרסאותיו של הנאשם. גם המניע למסירת התלונה במשטרה על נטילת הרכב ללא רשות נחשפה בעדותו של המתלונן: המתלונן חשש שהנאשם יבצע עבירות תנועה (לרבות נהיגה ללא רישוי לרכב וללא ביטוח) ויסבך את המוכר, שעדיין היה רשום כבעל הרכב. מניע נוסף שעלה במשתמע היה החשש של המתלונן שהמשטרה תדע שהוא נוהג ברכב, ונתן לאחר לנהוג ברכב, כאשר אין לרכב רישוי שנתי וביטוח.
מעדותו של המתלונן לא ניתן ללמוד כי בעת שנתן את הסכמתו לנאשם לנהוג ברכבו, הגדיר את משך הזמן שבו התיר לנאשם לנהוג ברכב. למרות שהנאשם בקש את הרכב לקניית גז לאמו, והמתלונן הסכים, בהתחשב ביחסי הידידות שבין השניים, לא ניתן להגיע למסקנה (ובוודאי לא למסקנה מעל לכל ספק סביר) כי הרשות שניתנה לנהוג ברכב היתה מוגבלת למטרה זו או מוגבלת לפרק זמן מוגדר. יחד עם זאת, לאור מכלול הנסיבות, סבירה המשך גירסתו של המתלונן כי לא הסכים, במפורש או במשתמע, לכך שהנאשם ימשיך להחזיק ברכב, ללא אישור מפורש ממנו, 4 ימים נוספים, עד שנתפס על ידי המשטרה. הרי המתלונן ידע כי לרכב אין רישוי שנתי או ביטוח. בשל כך, לא עשה המתלונן שימוש ברכב אלא לנסיעות קצרות בסמוך לביתו, על מנת להקטין את הסיכון שיתפס נוהג בניגוד לחוק ללא רישוי לרכב ולא ביטוח. לא סביר שהתיר לנאשם לנהוג ברכב לפרק זמן ממושך והרחק מהבית, כאשר המתלונן בעצמו לא נהג כך.
מכאן, המסקנה כי הנטילה של הרכב היתה ברשות, אך המשך ההחזקה שלו על ידי הנאשם נעשה שלא ברשות.

7. באשר להמשך גירסתו של המתלונן, על העדר ההרשאה להמשך ההחזקה של הנאשם ברכב, טען הסניגור כי לא ניתן לתת אמון בעדותו של המתלונן לאור הסתירות שעלו בעדות לענין הרשות הראשונית שניתנה לנאשם ליטול את הרכב. אין דוחה את הטענה. להבדיל מהחלק הראשון של הגירסה, בהמשך הגירסה לא נתגלו סתירות או מניע להסתיר את האמת. כמו-כן, עדותו של המתלונן מתחזקת לאור הסתירות הרבות שנמצאו בגרסאותיו של הנאשם. עוד יצוין כי אין בכל גרסאות הנאשם גירסה לפיה המתלונן התיר לנאשם לנהוג ברכב לפרק זמן בלתי מוגבל.

8. עדיין נותרה השאלה בדבר הוכחת היסוד הנפשי של המשך החזקתו של הרכב ללא רשות. יסוד זה הוכח מהתנהגותו של הנאשם בעת שהרכב היה נתון ברשותו ובעת שנעצר. הנאשם העיד כי לא הודיע למתלונן על כך שהוא ממשיך להחזיק ברכב (עקב קלקול מנעול ההצתה) למשך הימים שעברו עד שנתפס, וזאת משום שלא היתה לו אפשרות ליצור קשר עם המתלונן. מכאן אתה למד כי הנאשם ידע שהמשך ההחזקה ברכב היתה שלא ברשות, אחרת לא היה לו צורך להודיע למתלונן שהרכב נשאר ברשותו משום שהתקלקל.

9. לא הוכח כי המתלונן נתן לנאשם, לאחר תפיסת הרכב, רשות בדעבד להחזיק ברכב במשך ארבעת הימים. עדות על כך לא נשמעה, לא מהמתלונן או ולא מהנאשם. כמו-כן, גירסת הנאשם שרכש את הרכב מהמתלונן, לא זו בלבד שלא אושרה בעדות המתלונן אלא שהנאשם עצמו זנח אותה במהלך עדותו, בטענה שאמרו לו לומר בחקירתו שרכש את הרכב, וכי רצה לקנות את הרכב רק לאחר שהמכונית נתפסה.

10. לאחר שהנאשם קבל את הרכב מהמתלונן, הוא נהג בו מנהג בעלים.
הנאשם
לא החזיר את הרכב לידי המתלונן, וגם לא בקש ממנו רשות להמשיך ולהשאיר את הרכב ברשותו. הוא גם החליף את מנעול ההצתה ברכב, על מנת שרק בידו יהיה המפתח אשר יאפשר את התנעת הרכב. הסבריו על כך שמנעול ההצתה המקורי התקלקל, שנאלץ להחליפו ושלא היתה לו אפשרות להודיע על כך למתלונן, אינם מהימנים לאור ריבוי הסתירות בעדותו ובהעדר כל ראיות התומכות בהסברים אלה. גם אם היה מקום לקבל הסברים אלה, לנאשם לא היה הסבר מדוע החליף גם את המנעול למכסה הדלק ומדוע הצהיר בפני
השוטר כשנתפס שהרכב שייך לו או לאחיו. אלה, כמובן, ראיות נוספות למנהג בעלים.

11. מעשיו של הנאשם אינם מקיימים את היסודות של עבירת הגניבה לפי החלופה שבסעיף 383 (א) (1) לחוק העונשין התשל"ז – 1977,
משום שלא מתקיים יסוד "הנטילה". הנטילה, במקרה זה, נעשתה בהסכמת הבעלים. אולם מעשיו מקיימים את יסודות החלופה השניה שבסעיף 383 (א) (2)
לחוק העונשין, הקובע,

"383 (א) אדם גונב דבר אם הוא
–

(1)
…

(2) בהיותו מחזיק כדין דבר הניתן להיגנב, בפקדון או בבעלות חלקית, הוא שולח
יד בו במרמה לשימושו שלו או של אחר שאינו בעל הדבר.
"

במקרה הנדון, החזיק הנאשם כדין ברכב "בפקדון" (במקרה זה, בהשאלה), והוא שלח יד בו במרמה לשימושו שלו.
המונח "שליחת יד" הוגדר בפסיקה כמתאפיין בנהיגת מנהג בעלים בדבר המצוי כבר כדין בחזקת העבריין (קדמי, על הדין בפלילים, 275). באשר יסוד ה"מרמה", הוגדרה הדרישה כהתנהגות הנופלת מרמת המוסר המקובלת של הבריות, ורמה זו נקבעת על פי אמת מידה אובייקטיבית של "האדם הסביר" (קדמי, שם, 285). במקרה הנדון, אי החזרת רכב שהושאל, מעבר לתקופת השאלה סבירה בהתאם לנסיבות, מבלי לנסות להודיע על כך דבר לבעליו, החלפת מנעול ההצתה של הרכב ומנעול מכסה הדלק והצהרה בפני
המשטרה שהוא הבעלים של הרכב, מקיימים את הדרישה לרמת התנהגות הנופלת מזו של "האדם הסביר".
לאור כל האמור, הוכח מעל לכל ספק סביר שהנאשם עבר עבירה של גניבת רכב.

12. באשר לעבירה של נהיגה ללא רשיון נהיגה, מודה הנאשם שנהג ללא רשיון, ולפיכך עבר גם עבירה זו.

13.
לעניין העבירות של נהיגה ללא רישוי לרכב וללא ביטוח, לא הוכח היסוד הנפשי הדרוש להרשעה. המתלונן העיד כי הנאשם ידע כי לרכב אין רישוי וביטוח משום ש"הוא שכן שלי והוא יודע הכל" (עמ' 8 ש' 19-21). אין באימרה זו יותר מהסקת מסקנה לענין מה שהנאשם ידע או לא ידע. הנאשם הכחיש כי ידע שאין לרכב רישוי או ביטוח. ניתן להניח, לפחות ברמה של ספק סביר, שעקב ידיעתו של הנאשם שהמתלונן נוהג ברכב, הניח הנאשם כי לרכב רישוי וביטוח.
ניתן לגרוס כי הנאשם עבר את העבירה של נהיגה ללא ביטוח, משום שנהג ברכב ללא הסכמת הבעלים (ולכן בניגוד לתנאי הפוליסה). אולם לא הוכח כי הנאשם נהג ברכב לאחר שפגה הרשות שנתנה לו על ידי המתלונן לנהוג ברכב, והחל מנהג הבעלים של הנאשם ברכב. הנאשם אמנם נתפס על ידי המשטרה בתוך הרכב, אך לא בנסיבות שנהג ברכב. לא הוכח המועד האחרון שנהג ברכב במהלך אותם 4 ימים.

14. לאור כל האמור, אני מרשיע את הנאשם בביצוע עבירות של גניבת רכב [עבירה לפי סעיף 413 ב' (ב) לחוק העונשין התשל"ז – 1977]
ושל נהיגה ללא רשיון נהיגה [עבירה לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) התשכ"א
–
1961]. אני מזכה אותו מהעבירות של נהיגה ללא רשיון רכב וללא ביטוח.

ניתנה היום ח' באדר ב' התשס"ג, 12.3.03, במעמד הצדדים.


שמעון פיינברג
, שופט









פ בית משפט שלום 4554/99 מדינת ישראל, ממשטרת ישראל ענף תביעות ירושלים נ' סמיר טוויל (פורסם ב-ֽ 12/03/2003)