פסקי דין על יוסי ברגמן-נציגות הבית המשותף | פסקי דין על הפניקס-חברה לביטוח | פסקי דין על רוזן שמואל |

793/07 תק     05/09/2007




תק 793/07 יוסי ברגמן-נציגות הבית המשותף נ' הפניקס-חברה לביטוח בע"מ, רוזן שמואל




בעניין:
1



בתי המשפט


בית משפט לתביעות קטנות חיפה
תק 000793/07


בפני
:
כב' השופט ג. אנגל
תאריך:
05/09/2007





בעניין
:
יוסי ברגמן-נציגות הבית המשותף
התובע



- נ ג ד -


1. הפניקס-חברה לביטוח בע"מ
2. רוזן שמואל

הנתבעים


פסק דין

בפני
י תביעה בגין שריפה שארעה ברכבו של הנתבע מס' 2, התפשטה לעבר חניון הבית המשותף וגרמה לנזקים לחניון. רכב הנתבע מס' 2 בוטח ע"י המבטחת הנתבעת מס' 1.

טענות הצדדים:
תביעה (ועד הבית המשותף):
בחודש יולי 2006 פרצה אש מרכבו של הנתבע מס' 2 עת שחנה הרכב בחניון הבית המשותף שברח' הסחלב 35 בחיפה.

כתוצאה משריפת הרכב, נגרמו נזקים לחניון הבית המשותף וכן לרכב חונה שעמד בסמוך.

הנזק שנגרם לחניון ולרכב הסמוך האחר, הינו נזק המכוסה במסגרת ביטוח צד שלישי ומשכך שילמה חברת הביטוח היא הנתבעת מס' 1 את נזקי הרכב האחר אולם סירבה לשלם עבור הנזק שנגרם לחניון.
הנזק שנגרם לחניון מוערך ב- 18,015 ₪ כמפורט בהצעת המחיר המצורפת לכתב התביעה.

הגנה:
רכב הנתבע מס' 2 הוצת בזדון ע"י אלמונים.

הנתבע מס' 2 לא היה מעורב ו/או אחראי להצתת רכבו ו/או לנתבע לא הייתה היכולת לדעת כי רכבו יוצת ו/או לנתבע לא הייתה היכולת למנוע הצתת רכבו.


חוקר שריפות מטעם הנתבעת מס' 1 אשר בדק את הרכב קבע חד משמעית כי מדובר בהצתה בזדון.

חוות דעת נוספת של חוקר שריפות אחר שולל מעורבות כלשהי של הנתבע מס' 2
בהצתת הרכב.

הנתבעים לא יודעים מי הצית את רכב הנתבע מס' 2 בזדון ומדוע עשה זאת.

הנתבעים מכחישים אחריות ו/א ורשלנות לאירוע הנטען – אירוע הצתה בזדון אשר התבצעה ע"י אלמונים שכהרכב חנה בחנית הבית, סגור ונעול.

הנתבעת מס' 1 פיצתה את הנתבע מס' 2 בגין אובדנו המוחלט של הרכב בסכום של 120,250 ₪ ובצירוף שכ"ט שמאי ושכ"ט חוקרי שריפות סך הוצאותיה הכולל הינו 123,295 ₪.


דיון ומסקנות:
הסוגיה העיקרית באירוע דנן, היא שאלת הצפיות.
אין כל מחלוקת בין הצדדים, כי השריפה היא תוצאה של הצתה זדונית, אולם השאלה המתבקשת היא האם הייתה חובה על הנתבע מס' 2 לצפות את ההצתה והאם חייב היה לנקוט באמצעים למניעתה, או שמא הנתבע מס' 2 התרשל ועל כן עליו לשאת בגין הנזקים הנטענים?

הוראות הדין החלות בעניינו סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הקובע כדלקמן:

"39. חובת הראיה ברשלנות לגבי אש

בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה."


סעיף 39 לפקודה מעביר את נטל ההוכחה למחזיק הנכס שממנו יצאה האש, להראות כי לא התרשל בקשר למקור האש או התפשטותה.

מלשון הסעיף עולה, כי המחזיק יוכל לעמוד בנטל שהוטל עליו רק אם יראה כי נקט אמצעי זהירות כאלה עד שאין להניח כי האש פרצה מחמת רשלנותו, תהיה סיבת האש אשר תהיה.

בע"א 4473/93 יער זאב נ' הסנה חב' ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נ(1) 866 קבע בית המשפט העליון, כי כאשר אין אינדיקציה לאיום עסקי ואישי על בעל עסק שעסקו הוצת, אין עליו לצפות למעשה מסוג זה והוא פטור מאחריות, ויצוטט כדלקמן:

"באין כל נסיבות מיוחדות אשר יצביעו על חשש להצתה, האם מוטלת חובה על כל בעל עסק או מחזיק במקום כלשהו – אף ללא כל אינדיקציה לחשש כזה – לצפות מעשה הצתה המכוון כלפיו? האם קיימת הנחה שכל מקום מועד להצתה? האם מדיניות משפטית ראויה היא שייקבע כלל כי כל בעל עסק צריך לצפות הצתה של נכסיו, הצתה הטומנת בחובה גם סכנה לרכושם של שכניו, ולנקוט אמצעים למניעתה על ידי שיגדר את עסקו ויחזיק בו שומר? האם דרישה כזו, על כל העלות הגבוהה הקשורה בכך, הינה סבירה?
נראה לי, שהתשובה לכך מתבקשת מאליה, סבורני, שבנסיבות שעל פיהן אין כל נימוק או עובדות שיצביעו על חשש כזה, אין לצפות מאדם סביר שיצפה שרכושו יוצת, ואין לומר עליו שהתרשל כשלא נטל על עצמו את המעמסה של השקעת משאבים למניעת סכנת הצתה. הטלת מעמסה כזו אינה דרושה ואינה סבירה.
על כן התוצאה היא שבנסיבות המקרה, משהוברר כי לא היה יסוד לחשש להצתה וזו לא הייתה צפויה, לא הוטלה על המערערת חובה לנקוט אמצעים מיוחדים למניעתה".

כאמור לעיל, סעיף 39 לפקודה מעביר למחזיק הנכס שממנו יצאה האש את נטל ההוכחה להראות שלא התרשל בקשר למקור האש או התפשטותה.



הלכה היא, כי אין מעשה פלילי מנתק בהכרח את הקשר הסיבתי שבין התרשלות אדם לנזק שנגרם לאחר, באותם מקרים בהם המעשה הפליל הספציפי היה צפוי, אם לא יינקטו אמצעי זהירות סבירים למניעתו (ראה: ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד ואח', פ"ד מד (1) 422).
לפיכך, "גם אם הוכח שהשריפה פרצה עקב הצתה, אין ללמוד מכך בהכרח כי לא היתה התרשלות מצד המערערת".

בתיק בית המשפט קיימות חוות דעת של מומחים, חוקרי שריפות, עליהם ניתן לסמוך. חוות דעתם מסתמכות על ממצאים מקצועיים שמצאו בזירת האירוע, לפיהן המדובר בהצתה בזדון.

להלן תמציתן:

א.
חוות דעת א.א. ברית בע"מ - בע"מ 4 לחוות הדעת:

"מסקנות – סיכום

...
4.4
ניתן לקבוע כי השריפה נגרמה כתוצאה מהצתה בזדון, אדם אחד או יותר שפכו מאיצים על צמיגי הרכב הקדמיים ועל חופת תא המנוע, השליכו חפץ בוער והציתו את הרכב".

ב.
חוות דעת לרס חקירות – בע"מ 5 לחוות הדעת:


"10. סיכום

...

ב. חוקר שריפות קבע חד משמעית כי המדובר בהצתה בזדון של הרכב בשלושה מוקדים
ותוך שימוש במאיצים לשריפה.


ג. הרכב הוצת קרוב לוודאי, ע"י נושים של המבוטח.

למבוטח היה עסק ליצור ושיווק דלתות בטחון שפשט את הרגל בשנת 2005 ונותר חייב כספים רבים".

ג.
חוות דעת א. סלוצקי הנדסה בע"מ – עמ' 4 לחוות הדעת:

"11. עפ"י הבדיקות, אין כל ספק כי הרכב הנדון הוצת תוך שימוש בחומר מאיץ אשר נשפך הן בתא הנוסעים, הן בחזית הרכב ובאזור צמיג קדמי ימני והן על גבי גג הרכב.

מסקנות:
1. לאור הממצאים העובדות והבדיקות שנערכו על ידי הנני בדעה כי גורם השריפה הנדונה נובע כתוצאה מהצתה בזדון אשר בוצעה תוך שימוש בחומרים מאיצים לזירוז השריפה ברכב".


ד.
גיליון חקירת דליקה מאיגוד ערים אזור חיפה – שירותי כבאות עולה כדלקמן:


"מסקנה:

לאור האמור לעיל והממצאים במקום סובר כי אלמוני/ם שברו את שמשות הרכב ובעזרת חומר בוער כל שהוא הציתו את הרכב בזדון.

ה.
סיכום תיק החקירה במשטרת ישראל – ע"מ 1:


"7. ממצאים




מחומר החקירה עולה שמדובר בארוע של הצתת רכב שחנה במקום הנ"ל. המתלונן לא העלה חשד באדם מסויים יש חווד' כיבוי אש הקובע שמדובר בהצתה לאור זאת ממליץ לסגור את התיק ע.ל.ן".

על סמך ממצאי מכבי האש, חוות הדעת של המומחים – חוקרי השריפות, העדר סימנים או נסיבות או ראיות אחרות, קובע אני כי אכן הנזק שנגרם לרכבו של הנתבע מס' 2 מאש שהתפשטה אף לחניון הוא אכן במעשה הצתה מכוון ובזדון של אלמונים.

נשאלת השאלה לאור זאת, האם קיימת התרשלות מצד הנתבע מס' 2 שגרמה או סייעה למעשה ההצתה?

לחוות דעתו של "אורי לרס חקירות" צורפה הודעתו של הנתבע מס' 2 מיום 17.8.06 ויצוטט כדלקמן:

"בתאריך 14.7.06 בשעות הבוקר נסענו אני ואשתי עם הילדים למשפחה בית מלון בירושלים, מאחר והיו אזעקות באזור החלטתי לעזוב את ביתי ולנסוע הרחק מחיפה נסענו ברכב של אשתי המזדה. בתאריך 15.7.06 בשעות הלילה המאוחרות התקשר אליי השכן שלי ירון בורנשטיין והוא הודיע לי שהרכב שלי נשרף וכן הוא הודיע לי שהוא הזמין רכב כיבוי אש ואת המשטרה למקום. כמו כן הוא אמר לי שיש נזק נוסף לרכב של השכן שנער מהשריפה הודעתי לסוכן ביטוח על שריפת הרכב והוא הפנה חוקר שריפות למקום..."

ובהמשך:

"בעבר הייתי בעל עסק ליצור ושיווק דלתות ביטחון העסק קרס בשנת 2005 והחברה נשארה חייבת כסף לאנשים אני לא קבלתי כל איום כלפיי או כלפי הרכוש שלי. אני לא חושד באף אחד ואין לי כוון מי יכול היה להצית את הרכב שלי...
ש-ת:
הנושים שלי יודעים היכן אני גר ומכירים את הרכב שלי.
ש-ת:
אנחנו נסענו ברכב של אשתי מאחר וברכב הזה יש כסאות לתינוקות.
ש-ת:
ייתכן שאחד הנושים שרף לי את הרכב אני לא יודע לא קיבלתי כל איום ספציפי".

בשלב, זה הרי שעל בית המשפט לבחון האם הייתה רשלנות מצד הנתבע מס' 2 אם לאו.

כאמור, הלכה פסוקה היא, כי יסודה של עוולת הרשלנות היא בחובתו של המזיק כאדם סביר לצפות סיכונים או נזק ל"שכנו" ולנקוט באמצעים סבירים למניעתו.

ראויים לציון הם דבריו של השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח (3) כדלקמן:

"השאלה היא, אם המזיק, כאדם סביר, צריך היה לצפות כי התרשלותו שלו תביא לנזקו של הניזוק. כאשר בהשתלשלות האירועים התערב גורם זר – בין צד שלישי בין הניזוק עצמו – כי אז השאלה היא, אם התערבותו של אותו גורם מתערב, היא בגדר הצפיות הסבירה".

לגבי מהותה של הצפיות הנדרשת – אין צורך כי המזיק יחזה את הנזק מראש, על פרטי התהוותו ומידת חומרתו (ראה: ע"א 4473/93 שהוזכר לעיל (פרשת יער זאב), ע"א 9212/99 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2002 (1), 346).

זאת ועוד, עפ"י ע"א 4473/93 שהוזכר לעיל (פרשת יער זאב) ועפ"י בת.א (ת"א) 94584/01 מנורה בע"מ חברה לביטוח נ' מוטהדה מיכאל ואח' נאמר כדלקמן:

"התערבותו של גורם זר בין מעשה ההתרשלות לבין התרחשות הנזק אין בה, כשלעצמה, כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין השניים. השאלה היא תמיד, האם התערבות זו צפויה היא אם לאו. במקום שהתערבותו של הגורם הזר צפויה היא, אין בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי. במקום שההתערבות אינה צפויה, יש בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי.
כאשר הנתבע לא יכול היה לצפות סיכונים או נזק כאלה, על יסוד מה תוטל אחריות בשל נזק, אשר לא היה עליו לצפותו? אם ה'מזיק' או הנתבע לא היה חייב לצפות את ההצתה, ממילא לא היה חייב לנקוט באמצעים למניעתה. באופן רגיל וכללי אין לצפות מאדם סביר שיצפה כי רכושו יוצת ואין לומר עליו שהתרשל כשלא נטל על עצמו את המעמסה של השקעת משאבים למניעת סכנת הצתה. הטלת מעמסה כזו עליו אינה דרושה ואינה סבירה".

ברם, בחוות הדעת בהן נקבע כי המדובר בהצתה בזדון, ובחוות הדעת של "אורי לרס חקירות" צויין כי הנתבע מס' 2 הינו לאחר הליך של פשיטת רגל ונותר חייב כספים רבים לנושיו וכי קרוב לוודאי הרכב הוצת ע"י נושיו של הנתבע מס' 2.
יחד עם זאת, בהודעתו של הנתבע מס' 2, כפי שצויינה, הנתבע מס' 2 מציין כי לא קיבל איום כלפיו ו/או כלפי רכושו.
מאותה סיבה, שהנתבע מס' 2 לא ידע להצביע על חשוד מסויים, נסגר גם תיק החקירה במשטרת ישראל.

בנסיבות המקרה ועל פי הראיות שהונחו לפניי בתיק בית המשפט, הריני סבור שלא היה לנתבע מס' 2 כל יסוד לחשוד בהצתת רכבו ועל כן לא הייתה כל צפיות מצידו להתרחשות ולאירוע ההצתה.

התביעה לא הצליחה להוכיח בדיוק מה ההתרחשות של הנתבע מס' 2 בכך שהחנה את רכבו בחניון.
מעבר לכך, התביעה לא הצליחה להציע לנתבע מס' 2 התנהגות אחרת ממה שעשה ואשר תעמוד גם היא במבחן הסבירות הכללי.

האם על הנתבע מס' 2 להשאיר את רכבו בשטח פתוח במרחק רב ממקומות עסקים ו/או בניינים, האם היה עליו לשכור שומר שישמור על הרכב וימנע התקרבות אליו? האם זוהי רמת התנהגות שניתן לדרוש מהנתבע מס' 2, גם אם קיים אצלו יסוד לחשוש כי יתנכלו לו?
נהיר וברור, כי התשובה לכך שלילית.

זאת ועוד, בת.א. (ת"א) 178297/02 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' גראו גילי ואח' נאמר כדלקמן:


"החשש אשר ניתן לומר כי הוא מחייב את בעל הרכב לנקוט אמצעים, אינו חשש כללי שמאן דהוא ינסה לפגוע באחר או לגרום נזק לרכושו, שאז הדבר מטיל על אותו אדם מגבלות בלתי סבירות שאין איש יכול לעמוד בהן. החשש חייב להיות ממוקד, ספציפי. ברור וקרוב לוודאי, הנתמך ע"י מידע כי במועד קרוב או קרוב אליו, עומדת להתרחש פגיעה ברכוש של אותו אדם.
לכל אדם קיימים סיכונים בחיים, שמישהו, בכוונה, או בטעות, יפגע ברכושו. ברמה התיאורטית זוהי אף אפשרות קיימת וסיכון חיים סביר, ולא בכל מקרה כזה, יחוייב אדם אם אלמוני פגע ברכושו גם מתוך טעות בזיהוי, וכתוצאה מכך נפגע אחר".

לאור כל המקובץ ולאור העדר אנדיקציה לאיום עסקי ואישי על הנתבע מס' 2 שרכבו הוצת והרי שאין עליו לצפות למעשה מסוג זה והוא פטור מאחריות את הנטל הקבוע בסעיף 39 לפקודת הנזיקין, בכך אקבע כי הנזק שנגרם לרכבו של הנתבע מס' 2 ולחניון הבית המשותף מקורו בהצתה בזדון וכי מעשה ההצתה לא היה צפוי לנתבע מס' 2 ועל כן דין התביעה להידחות.

אין צו להוצאות על מנת לא להכביד עם התובעים מעבר לנדרש.

ניתן היום כ"ב באלול, תשס"ז (5 בספטמבר 2007) בהעדר הצדדים.


ג. אנגל
, שופט

הקלדנית: נאוה ד.






תק בית משפט לתביעות קטנות 793/07 יוסי ברגמן-נציגות הבית המשותף נ' הפניקס-חברה לביטוח בע"מ, רוזן שמואל (פורסם ב-ֽ 05/09/2007)