פסקי דין על שילה ורדה | פסקי דין על מוטי אטיאס (זום אדריכלות)

5144/05 תק     04/05/2006




תק 5144/05 שילה ורדה נ' מוטי אטיאס (זום אדריכלות)




בעניין:
1



בתי המשפט


בית משפט לתביעות קטנות ירושלים
תק 005144/05

בפני
:
כב' השופט בן-עטר מוריס
תאריך:
04/05/2006





בעניין
:
שילה ורדה







התובעת

נ
ג
ד


מוטי אטיאס (זום אדריכלות)







הנתבע

פסק דין


שירותיו של הנתבע נשכרו על ידי התובעת לשם טיפול בקבלת היתר בניה. הוסכם על שכר בסך 2,000 דולר בצירוף מע"מ, שאין מחלוקת כי שולם במלואו. בחוזה עבודה שנחתם על ידי הנתבע (צורף לכתב התביעה כנספח א' וסומן ת/1) נאמר כי "במידה ולא יתקבל היתר בניה, יוחזר הכסף במלואו". התביעה דנן מתבססת על ההוראה האמורה ועל העובדה, שאינה שנויה במחלוקת, כי בפועל לא נתקבל היתר בניה. התובעת תובעת סך של
17,800 ₪, זאת בגין החזר תשלומים ששילמה לנתבע בהתאם למוסכם ביניהם (סכום המסתכם בסך 7,711 ₪) ובגין אגרות, פרסומים והוצאות שונות הכרוכות בהוצאת היתר לבניה, לרבות היטל השבחה. על פי המוסכם בין הצדדים, סכום השכר ששולם לנתבע על ידי התובעת הסתכם בסך 7,711 ₪ (ראה שורות 7-8 בעמ' 6 לפרוטוקול). כן הוכחו תשלומים בסך 3,902 ₪ בגין הליך פרסום (ראה שתי קבלות ודרישת תשלום המהוות נספח ג' לכתב התביעה), בסך 1,860 ₪ בגין היטל השבחה (ראה נספח ב' לכתב התביעה), בסך 795 ₪ בגין אגרת פיתוח והיטל ביוב (ראה מוצג נ/4), ובסך 223 ₪ בגין רישום הערת אזהרה (ראה מוצג נ/5). יוצא כי סך הכל הסכומים שתשלומם הוכח מסתכם בסך
14,491 ₪.


טענתו של הנתבע, הלכה למעשה, היא כי העובדה כי לא ניתן היתר בניה אינו נובע ממעשה או מחדל שלו, אלא ממחדל של התובעת, אשר שילמה את היטל ההשבחה לאחר שפג תוקף החלטת הוועדה המקומית לתכנון ובניה, אשר בהחלטתה מיום 26/05/03 אישרה הוצאת היתר בניה בתנאים.


פנייתה של התובעת אל הנתבע נבעה מכתב אישום, שהוגש נגד התובעת לבית משפט לעניינים מקומיים בירושלים (ראה ת/4
ות/5). בסופו של דבר הורשעה התובעת בביצוע עבירת בניה ובגזר הדין שניתן נכלל צו להתאמת הבניה להיתר (ראה ת/6 ות/7). פועלו של הנתבע היה לקבלת היתר אשר יכשיר את הבניה המפורטת בפרק "קומת המרתף" שבכתב האישום המתוקן (ת/5).


מהראיות שבפני
עולות העובדות דלהלן:


א.
שירותיו של הנתבע נשכרו על ידי התובעת ביום 15/11/00 (ראה תאריך חוזה עבודה – מוצג ת/1).

ב.
ביום 25/03/01 הגיש הנתבע בקשה להיתר לקומת המרתף כפי שהיתה, אך הבקשה נדחתה מאחר והמחסן נשוא הבקשה בקומות המרתף חסם יציאת חרום מהמקלט שבבית.

ג.
כתוצאה מהאמור בס"ק ב' לעיל, הכין הנתבע תוכנית חדשה לקומת המרתף עם פתרון ליציאת החרום של המקלט, פתרון אשר אושר על ידי רשויות הג"א.

ד.
הוגשה בקשה להיתר על פי התוכנית לקומת המרתף שכללה את הפתרון המאושר ליציאת החרום של המקלט, ובקשה זו אושרה על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה בהחלטה מיום 26/05/03, זאת בתנאים המפורטים בהחלטה. החלטת הוועדה תקפה לשנה, כך שלא ניתן להוציא היתר בניה על פיה אם חלפה שנה ממועד ההחלטה מבלי שהוצא ההיתר.

ה.
כל התנאים להיתר, שטיפולם על הנתבע, קוימו תוך תקופת התוקף של החלטת הוועדה, ולמעשה רק תנאי אחד לא קוים תוך המועד האמור, הוא התנאי של תשלום היטל השבחה.

ו.
שובר לתשלום היטל השבחה נמסר לתובעת ביום 27/01/04 (ראה סעיף 1 למכתב התובעת – נ/2), אך הסכום שולם רק ביום 10/11/04 (ראה מועד התשלום של הקבלה – נספח ב' לכתב התביעה), דהיינו כששה חודשים לאחר שפג תוקף החלטת הוועדה אשר אישרה הוצאת היתר בניה בכפוף לקיום התנאים שפורטו בה.

המסקנה הנובעת מהאמור לעיל היא כי העובדה שלא הוצא היתר בניה נעוצה בתובעת (אי-תשלום היטל השבחה על ידה). משכך הדבר, דין תביעתה להידחות, שכן אין היא יכולה להסתמך על ההוראה שבחוזה העבודה (לפיה יוחזרו הכספים אם לא יתקבל היתר בניה), מאחר וקיום התנאי להחזרת הכספים נבע מהתנהגותה או מחדליה של התובעת עצמה (השווה הוראות סעיף 28 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973).


אמנם העידה התובעת כי שילמה את השובר של היטל השבחה "מתי שהגיע אלי" (שורות
1-3 בעמ' 7 לפרוטוקול), אך ברור מהאמור בסעיף 1 למכתה מיום 28/01/04 (מוצג נ/2) כי המציאות אחרת וכי השובר היגע אליה עוד ביום 27/01/04, ולפחות מאותו מועד היתה מודעת לצורך לשלם את היטל ההשבחה. ענין זה אינו הענין היחיד שבו התברר כי התובעת לא דייקה. כך, למשל, במהלך הדיון שהתקיים ביום 24/04/06 עלו טענותיה כי לא ידעה כי הוגשה בקשה שניה להיתר, כי לא היתה מודעת לפרטי הבקשה וכי הנתבע לא היה אמור לקבל היתר למחסן בקומת המרתף הקיים. אולם, עיון בפרוטוקול הדיון בוועדה המקומית לתכנון ובניה שהתקיים ביום 26/05/03, אשר בעקבותיו אושרה בתנאים הבקשה השניה להיתר, מעלה כי לא רק שנכחה התובעת בדיון האמור, אלא שבדבריה בו אף התייחסה מפורשות לענין המחסן בקומת המרתף ולענין קיומה של יציאת חרום חדשה לפי הבקשה להיתר שנדונה באותו יום (ראה הקטע הרלבנטי בעמ' 3 לת/10)

יצוין כי בדיון בתיק שהתקיים ביום 15/01/06, הושגה הסכמה שתכליתה פעולה משותפת לקבלת היתר בניה. הנתבע הסכים לטפל בענין חידוש החלטת הוועדה להוצאת היתר בניה ובקבלת היתר בניה, ואף הסכים לטפל בעצמו בהליך הפרסומי הכרוך בענין ובהחתמת הדיירים בבנין על הסכמה, כשכל ההוצאות בעניינים אלה תשולמנה על ידו. אולם, סמוך לאחר מכן (ביום 02/02/06), הוציאה התובעת לגורמים שונים בעירית ירושלים מכתב המכיל האשמות לא קלות כלפי הנתבע, ובעקובת המכתב ביקש הנתבע לבטל את ההסכמה שהושגה בדיון ביום 15/01/06, והיא אכן בוטלה, לאחר שהתובעת הודיעה כי אינה מתנגד לכך (ראה שורות 4-8 בעמ' 2 לפרוטוקול). יש להצטער על כך שהתובעת לא ידעה להעריך את הסכמת הנתבע, שניתנה בדיון ביום 15/01/06, ופעלה באופן שחיבל בהסכמה שהושגה.


לאור כל האמור (למעט האמור בסעיף 6 – אשר אינו שייך להכרעה במחלוקת גופה), התובענה נדחית. יש להעריך את הנתבע על מחוותו, לפיה הודיע בסיום סיכומיו כי אינו מבקש לפסוק הוצאות לטובתו, ואכן כל צד ישא בהוצאותיו.


ניתן היום, ו' באייר תשס"ו (4 במאי 2006), בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.


בן-עטר מוריס
, שופט

















תק בית משפט לתביעות קטנות 5144/05 שילה ורדה נ' מוטי אטיאס (זום אדריכלות) (פורסם ב-ֽ 04/05/2006)