פסקי דין על יהודה (זולמיר) שניידרמן | פסקי דין על יורי לוי

3623/03 א     26/07/2006




א 3623/03 יהודה (זולמיר) שניידרמן נ' יורי לוי




בעניין:

1



בתי המשפט



בית משפט השלום ירושלים
א
003623/03


לפני:
כבוד השופטת רבקה פרידמן פלדמן
ס. נשיא
תאריך:
26/07/2006



בעניין
:
יהודה (זולמיר) שניידרמן





התובע

נ
ג
ד





יורי לוי





הנתבע


פסק דין

1.
עניינו של

פסק דין
זה הוא בתביעה לקבלת פיצוי כספי בגין פרסום לשון הרע, ולמתן צו מניעה קבוע אשר יאסור על פרסום לשון הרע.


2.

רקע עובדתי


א.
התובע והנתבע עבדו בחברת הגיחון, מפעלי מים וביוב ירושלים בע"מ (להלן: "הגיחון"), כאשר במסגרת תפקידו היה התובע ממונה על עבודתו של הנתבע.
לטענת התובע, הנתבע העליב, גידף והטיח בו טענות שווא בפני
חבריו לעבודה, כאשר דברים אלה, לדברי התובע, מהווים פרסום לשון הרע.
בנוסף לטענות כלליות, מתייחסת התביעה, ספציפית, לדברים שאמר הנתבע ביום 12.2.03 ולדברים שכתב במכתב מיום 5.3.03.

ב.
יצוין כי בינתיים פוטר התובע מעבודתו בגיחון, ולפיכך התייתרה הבקשה למתן צו המניעה הקבוע. על כן מתייחס פסק הדין אך ורק לבקשה לפיצוי הכספי.

ג.
אין מחלוקת כי בין התובע לנתבע שררה מערכת יחסים עכורה, וכי האירוע המתואר בכתב התביעה, האירוע מיום 12.2.03, אכן אירע, באופן כזה או אחר (ראה דברי הנתבע בעדותו, עמ' 30). מטבע הדברים, אין גם מחלוקת לגבי שליחת המכתב מיום 5.3.06.
השאלה שמחלוקת הינה האם מעשי הנתבע עולים כדי פרסום לשון הרע האסור על פי חוק והאם עומדת לנתבע אחת ההגנות הקבועות בחוק.

3.

טענות התובע


התובע העיד כי החל לעבוד כמנהל מדור מתקנים, פיקוד ובקרה בחברת הגיחון, בקיץ של שנת 2001. בתוקף תפקידו היה אחראי על 5 עובדים, ובהם הנתבע.
התובע הודה כי בשבועות הראשונים לעבודתו בגיחון הוא לא התייחס כיאות לעובדיו, בשל עניינים פנימיים שהיו בגיחון, אך לדבריו לאחר מכן יצר עם הנתבע קשר טוב.
לטענתו, כבר בתחילת עבודתו בגיחון סיפרו לו שהנתבע הינו אדם אלים, אך הוא החליט לתת לו יד חופשית בעבודתו כדי למנוע חיכוכים.
הבעיות החלו, לדבריו, כאשר הממונים עליו ערכו ביקורת והוא נשאל היכן הנתבע, ובשל היד החופשית שנתן לנתבע, לא ידע היכן נמצא הנתבע באותו רגע. מעשה זה יצר בעיות עם הממונים עליו, עד כדי כך שניתן לו מכתב פיטורין. בעקבות זאת הוא הבטיח לממונים כי יקפיד יותר עם הנתבע, וכך נעשה.
מרגע זה, טוען התובע, החל הנתבע להתנכל לו, לגדף אותו ולצעוק עליו.
התובע טוען כי שלח לממונים עליו מכתבים הנוגעים לתלונותיו כנגד הנתבע, ומשראה כי דבר לא משתנה והנתבע ממשיך לצעוק ולקלל אותו גם במהלך פגישות עם קבלנים וספקים, הגיש את התביעה דנן.

התובע הכחיש טענות שונות של הנתבע ובהן כי מסמכים שונים נעלמו משולחן העבודה שלו (למעט במקרה אחד), כי היה מאחר בקביעות לעבודה, כי נהג להחתים כרטיס בסניף קרוב לביתו ולהגיע למקום העבודה מאוחר יותר, וכי קיבל תלונות על כך שהוריד תמונות פורנוגרפיות מהאינטרנט בזמן עבודתו.



4.
ראיות התביעה:

מטעם התובע העידו 4 עדים:

א.
דוד הרוש:
עד זה עבד כסגן מנהל אחזקה והפעלה בגיחון, ומתוקף תפקידו היה ממונה על התובע.
על פי עדותו, בחודשי עבודתו הראשונים של התובע נראה היה לו שהיחסים בין התובע והנתבע הינם סבירים, ורק לאחר מכן החלו חילוקי הדעות והמריבות.
בנוגע לנתבע העיד כי היה ביחסים טובים עם חלק מהעובדים, וביחסים פחות טובים עם השאר, והוסיף: "אבל גם לאחרים היה אותו דבר וגם ליהודה שניידמן עצמו היו אירועים כאלה ואחרים עם עובדים אחרים וגם איתי" (עמ' 2).
בנוגע לאופיו של הנתבע העיד: "יורי בעצמו הוא בעל אופי מסוים, אולי קצת קשה מאחרים אבל לאו דווקא... הוא נוטה להתפרץ לעיתים גם מר שניידמן נוטה להתפרץ לעיתים, בצורה לפעמים אפילו כלפי כמנהל שלו הוא התפרץ לא פעם. כמו שאמרתי אני מניח שלכל עובד ולכל אדם יש את התקופות שלו, ימים טובים יותר וימים פחות טובים" (עמ' 2-3).

לגבי האירוע מיום 12.2.03, אשר התרחש במשרדו, העיד כי זכור לו כי הנתבע התפרץ מילולית כלפי התובע וקילל, אך הוא אינו זוכר מה בדיוק נאמר. לדבריו, באותו אירוע התובע קם בצורה מאיימת ונעמד מול הנתבע. העד אישר כי נאמרה על ידי הנתבע "מילה לא יפה", "קללה", אך לא ידע לומר את הדברים המדוייקים.

לדברי העד, היו מידי פעם ויכוחים על עבודה וקצת צעקות, אך הוא לא זכר אלימות אחרת.

עוד העיד כי הובאו לידיעתו מקרים בהם הנתבע דיבר לא יפה לעובדים נוספים.
לגבי התובע העיד כי לא ידוע לו על דברים שנאמרו בנוגע לאי יושרו של התובע. להערכתו תפקודו המקצועי של התובע היה בינוני. ידוע לו כי התובע פוטר בשל חוסר תפקוד מקצועי, וזאת לאחר אורכה שקיבל מהממונים עליו, כדי לראות אם תפקודו ישתפר. העד אישר כי היו לו טענות כלפי התובע על תפקודו וכי היו נגד התובע תלונות על הגעתו לעבודה באחור.

ב.
הארי פלומין:
העד עבד כממונה על המחלקה לאחזקת והפעלת רשת מערכת המים בגיחון, והיה אחראי על עבודתם של הצדדים וכן על העד הרוש.
העיד כי ידע על המתח השורר בין התובע והנתבע, ואף היה נוכח בתקרית שאירעה בין השניים לאחר שהוגש כתב התביעה.
לדבריו היו תלונות של הנתבע כלפי התובע בנושא המקצועי.

ג.
אלכסנדר זרוד:
מנהל פיקוד ובקרה בחברת הגיחון.
עד זה, על פי האמור בתצהירו, היה הממונה הישיר על הנתבע. בתצהירו ציין כי הנתבע נהג להעליב ולקלל בצעקות את חבריו לעבודה ובעיקר את התובע.
העד התייחס ספציפית לאירועים שארעו לאחר הגשת התביעה. לדבריו בספטמבר 2003 הוא אמר להנהלת החברה ולנציג ארגון העובדים כי הוא פוחד לעבוד עם הנתבע בשל התנהגותו האלימה והגסה.
העד אישר כי לנתבע היו טענות על תפקודו המקצועי של התובע וכי היו ויכוחים על רקע זה. כמו כן ציין כי גם לו היו טענות על הרמה המקצועית של התובע.

ד.
ג'ורג' דומיטרסקו:
מנהל מערכות הידרומכניות בחברת הגיחון.
עד זה ציין בתצהירו כי לא פעם, במסגרת עבודתו, נתקל בהתנהגות אלימה פיזית ומילולית של הנתבע. לדבריו, במהלך השנים קדמו לתובע לפחות שלושה מנהלים, אשר נאלצו לסבול את התקפותיו האלימות של הנתבע. לגבי התובע ציין כי תחילה היו היחסים בין התובע לנתבע תקינים, אולם לאחר מכן, כפי שנהג גם כלפי מנהלים אחרים, החל הנתבע במסע של התנכלויות והכפשות כלפי התובע. לדבריו, ככל שהתובע ניסה להכנס יותר לענינים טכנים של העבודה, כך גברה התנהגותו האלימה והפוגעת של הנתבע כלפיו.
בעדותו אישר העד כי היו לנתבע טענות וויכוחים עם התובע על רקע מקצועי.
לדבריו
כל שיחה מקצועית בין השניים עברה בסופו של דבר לאלימות. ההתבטאויות בין השנים היו הדדיות.

5.

טענות הנתבע


הנתבע טען כי הוא עובד בחב' הגיחון מזה 19 שנים, כאשר במהלך כל השנים הללו היה ביחסים מצוינים עם מעסיקיו. לגבי יחסיו עם התובע, טען כי כבר בתחילת עבודתו של התובע בגיחון היו היחסים ביניהם מתוחים, שכן במשך השבועות הראשונים לעבודתו של התובע, התובע כלל לא התייחס אליו.
לדבריו, התקרית הראשונה ארעה כחודשיים לאחר תחילת עבודתו של התובע במקום, לאחר שהוא סירב לדרישת התובע להעביר לחדרו את כל הספרות המקצועית שהיתה אצלו.
מספר שבועות לאחר מכן היה אירוע בו נערכה בין השניים ישיבה והועלו על הכתב דברים רבים, ולאחר מכן הסתבר כי כל המסמכים שנרשמו בשעת הישיבה, נעלמו.
עוד ציין כי באירוע אחר זומן לחדרו של התובע, ומשהגיע לחדר ראה את התובע גולש באינטרנט. לדבריו הוא חיכה שהתובע יתייחס אליו, ולאחר דקות ארוכות שהדבר לא נעשה, ביקש מהתובע: "שיפסיק להתעסק עם האינטרנט ויתחיל לעבוד קצת" (עמ' 28), ויצא מן החדר. לדבריו, התובע יצא בעקבותיו וצעק עליו בכל הפרוזדור.
הנתבע הכחיש כי הוא נוהג להשתמש בקללות ובגסויות.

לגבי עדי התביעה אשר העידו נגדו טען הנתבע כי יחסיו עם העדים ג'ורג' ואלכס טעונים והם כועסים עליו. שאר העדים, לדבריו, רצו לרצות את התובע, כיוון שחשבו שיתמנה למנהל מדור ויהפך לממונה עליהם.

ספציפית לגבי האירוע מיום 12.2.03 העיד הנתבע כי נכנס למשרדו של דוד הרוש במקרה, כדי לבדוק משהו בתחנת העבודה שלו, וראה את התובע יושב עם הרוש. משנכנס אל החדר שאל אותו הרוש בנוגע לנושא מסוים בו הוא דן עם התובע, והנתבע ענה להרוש. מששמע זאת התובע, קם ופנה אליו, ואז טוען הנתבע כי התפרץ על התובע.
כן התייחס לאירועים שאירעו לאחר הגשת כתב התביעה.

6.
מטעמו של הנתבע העיד יעקב שכטר, קבלן עבודות חשמל הנותן שירותים לחברת הגיחון. עד זה העיד לגבי אירוע שאירע לאחר הגשת כתב התביעה, כאשר לדבריו הוא לא ראה מה נעשה בין הצדדים שכן עמד עם הגב אליהם, ואף לא שמע במדויק את דברי הצדדים.

7.
האם דברי הנתבע עולים כדי "לשון הרע"

א.
טענות התובע מתייחסות, כאמור, לאירוע עיקרי אחד אשר אירע ביום 12.2.03 (בעקבותיו כתב התובע מכתב אשר נשלח ביום 13.2.03, נספח א' לכתב התביעה), וכן בנוגע לדברי הנתבע המפורטים במכתב שכתב ביום 5.3.03 (נספח ב' לכתב התביעה), והמהווים, לטענת התובע, לשון הרע.
בנוסף, מתייחס התובע להתנהגותו הכללית של הנתבע כלפיו, שכללה "מסע של העלבות, גידופים והטחת טענות שוא כנגד התובע, בפני
חבריו לעבודה".
בתצהירו ובעדותו העלה התובע טענות נוספות הנוגעות לאירועים נוספים שאירעו לאחר הגשת כתב התביעה, אולם כתב התביעה לא תוקן ובטענות לגבי אירועים אלה יש משום הרחבת חזית. לפיכך יתייחס פסק הדין רק לאירועים שקדמו להגשת התביעה, כמפורט לעיל.

ב.
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק") קובע:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול:
(1)
להשפיל אדם בעיניי הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3)
לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4)
לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית...".

הגדרת "פרסום" בסעיף 2 לחוק הינה כדלהלן:
"(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס...
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות -
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע".

ג.
לענין אמירותיו של הנתבע לתובע בעל פה, בתקופה שלפני הגשת התביעה בכלל וביום 12.2.03 בפרט - מהראיות שהובאו לעיל, ובין היתר מעדויותיהם של עדי התביעה, ניתן לקבוע כי הנתבע נהג לקלל ולגדף את התובע, בביטויים כגון "שמוק", "בן זונה" וכדומה. מהראיות נראה גם כי היתה זו התבטאות שהנתבע נהג להתבטא גם כלפי עובדים אחרים ולא יוחדו דווקא לתובע.
יצויין כי גם התנהגותו של התובע כלפי הנתבע היתה בעייתית.

השאלה האם קללות וגידופים אלה מהווים פרסום לשון הרע.

(1) בספרו "דיני לשון הרע" (נבו הוצאה לאור, תשנ"ז – 1997) מתייחס א' שנהר לשאלה זו:

"מצד אחד, קללות וגידופים המופנים כנגד אדם עלולים להשפילו ולבזותו בעיניי הבריות לא פחות ואולי אף יותר מפרסומי לשון הרע אחרים. מצד שני, קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב"לשון הרע" תביא להצפת בתי המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית"
(עמ' 131).

ממשיך שנהר ומציין כי אמנם בפרשת דיאב נ' דיאב,ע"א 534/65, פ"ד כ(2) 269, נתקבלה התביעה במקום בו הנתבע אמר לתובע, בנוכחות אחרים: "הסתלק מכאן, כלב בן כלב, נביא שקר שתום עין", ובכך דחה למעשה ביהמ"ש העליון את ההשקפה לפיה אין אחריות בנזיקין בגין גידופים, אך עם זאת מדגיש שנהר כי בפרשת דיאב הדגיש בית המשפט העליון כי הגידופים הוגדרו על רקע המציאות החברתית המיוחדת שהיתה בכפרו של התובע.

ובהמשך:
"נראה כי לצורך הכרעה בשאלה האם מהווים דברי גידוף לשון הרע ישקול בית המשפט לא רק את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הדברים, אלא גם את נימת הדיבור, את הקול, ואת ההקשר שבהם נאמרו הדברים, ואם יתברר שהדברים נאמרו ברוגז ובכעס, או תוך חילופי עלבונות, יטה בית המשפט שלא לראות בדברים "לשון הרע" המקימה תביעה על פי חוק".

באירוע מיום 12.1.03 נאמרו הדברים, אף לגרסתו של התובע, בחדרו של הרוש בו ישבו אך הצדדים והרוש, ודנו בעניין מקצועי. דברי הנתבע נאמרו במהלכו של וויכוח מקצועי שהתנהל בין הצדדים, והיה המשכו של מתח רב ששרר בין השניים, כפי שעולה מהעדויות כולן.
ברור מן הנסיבות כי בין השניים היו חילופי דברים קשים וכי הנתבע אמר את הדברים ברוגז רב, כשהוא שרוי בתחושה של כעס על התובע אשר לדבריו מזלזל בו, אינו מתייחס אליו ופוגע בו רבות.
כך גם לגבי מקרים אחרים, אשר פורטו באופן כללי בלבד ולא באופן ספציפי, נראה כי ההתכתשויות המילוליות בין השניים היו הדדיות, וכי גם התובע נהג להקניט את הנתבע (ראה עדותו של פלומין בעמ' 18).
גם בקרב עובדים נוספים אשר נחשפו לוויכוחים שבין הצדדים, הוכח כי הדברים הובנו ברוח של כעס ורוגז, ולא כלשון הרע (ראה עדותו של פלומין עמ' 18, עדותו של הרוש
עמ' 8).

בנסיבות אלה, מדובר בהתבטאויות לא נאותות, אולם אין לראות בהן דברי לשון הרע.

(2) הדברים האמורים משתלבים עם דרישת החוק במה שנוגע לפרסום, לפיה הדברים הנטענים יהיו מיועדים לאדם זולת הנפגע. בספרו, עמ' 93, מציין א' שנהר:
"התובע או המאשים צריכים להוכיח את כל מרכיביו של יסוד ה"פרסום". תובע בהליך אזרחי צריך להוכיח שהפרסום נעשה על ידי הנתבע, שהיה מיועד לאדם זולת הנפגע (בפרסום שאינו בכתב) והגיע לאדם זולת הנפגע..." (
הדגשה שלי ר.פ.פ.)

מהעדויות בעניננו נראה כי מדובר באופן דיבור של הנתבע, כלפי התובע ואחרים, דיבור הכולל, כאמור, קללות וכדומה, דיבור על רקע יחסי עבודה עכורים.
גם אם באותה עת נכחו במקום אנשים אחרים, אמירת הדברים לא היתה מיועדת אליהם, אלא אל התובע, איתו היו לנתבע חילוקי דיעות על רקע מקצועי, כאשר חלק מההתבטאויות אף הוו תגובה להתנהגותו של התובע כלפי הנתבע.

דהיינו מדובר בקללות וגידופים שנועדו לאזניו של התובע, וגם אם בחלק מהמקרים נכחו במקום אנשים נוספים, לא היו הדברים מיועדים להם.

בנסיבות אלה, אמירת הדברים איננה מהווה "פרסום" ולפיכך היא איננה מקימה עילת תביעה על פי החוק.

(3) לאור האמור לעיל, במה שנוגע לקללות ולגידופים, הן באופן כללי והן באירוע מיום 12.2.03, לא הוכח כי מדובר בלשון הרע שיש בה כדי להקנות לתובע זכות לפיצויים.
לפיכך, לענין זה דין התביעה להדחות.

ד.
לאחר האירוע מיום 12.2.03, ובעקבות המכתב אשר שלח התובע לסמנכ"ל הגיחון והנוגע לאירוע (נספח א'), זומנו הצדדים והממונים עליהם, פלומן והרוש, לבירור אצל הסמנכ"ל. בתום הבירור, וכדברי התובע בסעיף 9 לכתב תביעתו: "הנתבע נדרש להעלות על הכתב את טענותיו כלפי התובע. ואכן ביום 5.3.03 שלח הנתבע את טענותיו למר רוזנברג".
במכתבו, הוא נספח ב', פירט הנתבע את הרקע לאירוע וסיפר על אירועים נוספים שאירעו בינו לבין התובע, ושהביאו, לדבריו, להתפרצותו באירוע (להלן: "המכתב").

לטענת התובע, דברי הנתבע במכתבו הינם שקר ואף עולים כדי פרסום לשון הרע שמטרתו לגרום לפיטוריו או להתפטרותו של התובע מהגיחון.
מנגד, טוען הנתבע, כי כל האמור בנספח ב' הינו אמת, וכי עומדות לו הגנות המפורטות בסעיף 15 לחוק.

מעיון במכתב, שבמקרה זה היה מיועד לאחר זולת התובע, ניתן לקבוע כי אכן מדובר בפרסום שהיה בו כדי לבזות את התובע. דהיינו, מדובר בפרסום לשון הרע.
עם זאת, לנתבע עומדת הגנת תום לב, בהתאם לסעיף 15 לחוק.

(1) אין מחלוקת על כך שהמכתב האמור נשלח על ידי הנתבע לסמנכ"ל מר רוזנברג, בעקבות מכתבו של התובע מיום 13.3.03 ובעקבות בירור שנעשה בענין, והעתקים נשלחו לממונים אחרים שהיו קשורים באירוע ובבירורו, מר פלומין ומר הרוש.
כפי שציין התובע בכתב התביעה, המכתב נכתב על ידי הנתבע על פי בקשתו של מר רוזנברג.

מעיון במכתב אף עולה כי מדובר בתלונה נגדית של הנתבע, על יחסו של התובע אליו ועל תפקודו המקצועי של התובע, לאחר שהתובע התלונן נגדו.

משמיעת עדותו של הנתבע אין גם כל ספק כי הנתבע האמין במה שכתב, האמין כי תפקודו של התובע לקוי וכי התובע מתנכל לו אישית, ובהתאם לכך שלח את המכתב לסמנכ"ל ולממונים הישירים עליו ועל התובע.

(2) סעיף 15(3) קובע כדלהלן:

"הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר"

במקרה זה, מכתבו של הנתבע נועד להגן על עניין אישי כשר שלו, שהוא מקום עבודתו ושמו הטוב, כאשר הדברים נעשו במסגרת בירור שנערך בין הצדדים ועל פי דרישת הסמנכ"ל מר רוזנברג.

(3) סעיף 15(8) קובע כדלהלן:

"הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה..."

כאמור, המכתב נכתב על ידי הנתבע במסגרת הליך בירור תלונותיו של התובע נגדו, ובמסגרת תלונותיו של הנתבע על תפקודו המקצועי של התובע, כאשר המכתב נשלח אל סמנכ"ל הגיחון ואל מר פלומן ומר הרוש, שכולם, כאמור, היו ממונים על התובע.
חלק מתלונותיו של הנתבע אף אושרו בעדויותיהם של העדים.
בדיעבד, בסופו של דבר, כעולה מהראיות, אכן התובע פוטר על רקע ליקויים בתיפקודו.

(4) מהאמור לעיל עולה כי לנתבע עומדות הגנות כמפורט לעיל, הוכח כי הפרסום נעשה בתום לב, ובנוסף, בהתאם לסעיף 16(א) לחוק, גם עומדת לנתבע חזקה, שלא נסתרה, כי הפרסום נעשה בתום לב.

לפיכך, גם במה שנוגע למכתב מיום 5.3.03, דין התביעה להדחות.

8.
לאור האמור לעיל אני דוחה את התביעה על כל מרכיביה.

התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ + מע"מ. סכום זה, אם לא ישולם תוך 60 יום מהיום, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום א' באב, תשס"ו (26 ביולי 2006) בהעדר הצדדים.



רבקה פרידמן-פלדמן, סגן-נשיא








א בית משפט שלום 3623/03 יהודה (זולמיר) שניידרמן נ' יורי לוי (פורסם ב-ֽ 26/07/2006)