פסקי דין על תמר אחרק | פסקי דין על החברה האמריקאית הישראלית לגז

1566/99 א     18/07/2000




א 1566/99 תמר אחרק נ' החברה האמריקאית הישראלית לגז




בעניין:
1. תמר אחרק
.
2. רחל ברקן קייזר.
3. אליאס לאופר.
4. מרדכי בסיס.
5. ירדנה לוי.
6. אהרון כוכב.
ע"י ב"כ עו"ד שמר
ו/או רוזן ו/או לאופר ו/או גלזר

המבקשים

נגד
1. החברה האמריקאית הישראלית לגז
בע"מ.
2. פזגז 1993 בע"מ.
3. סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ.
4. פטרולגז חברת הגז הישראלית 1969 בע"מ.
5. דורגז בע"מ.
6. מדינת ישראל / משרד התשתיות הלאומיות, מנהל הדלק - האגף לבטיחות ורישוי גז.
ע"י ב"כ עוה"ד
כספי
מטעם המשיבה 1
אגמון מטעם המשיבות 2 ו- 4
הרטמן מטעם המשיבה 3
מאיר מטעם המשיבה 5
דותן מטעם המשיבה 6
המשיבות

פסק - דין

חלק א': מבוא

בקשה מתוקנת לאישור תביעה כתובענה ייצוגית לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א - 1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן) ו/או תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן - תקנה 29).
המבקשים 1 - 5 הם צרכני-גז של המשיבות 1 - 5 בהתאמה. המבקש 6 הוא צרכן גז של המשיבה 3. המשיבות 1 - 5 הן חברות המספקות גז במיכלים או במרכזיות. המשיב 6 הוא מנהל בטיחות הגז במשרד האנרגיה והתשתית וכן מנהל הדלק באגף לבטיחות ורישוי גז.

עילות התובענה השונות נסמכות על הטענה, שהמשיבות לא ביצעו במערכת הגז הביתית של צרכניהם, בדיקה תקופתית הנדרשת אחת לחמש שנים מכוח הדין והסכם השירות, וכל זאת למרות שגבו תשלום בגין בדיקה תקופתית שכזו.

הקבוצה אשר מבקשים לייצג מוגדרת כך:

"כל ציבור צרכני הגז בישראל ובאזור המקבלים שירות לאספקת גז על ידי אחת מחברות הגז, ושלא בוצעה בביתם בדיקה תקופתית במשך 5 שנים רצופות לפחות, בתקופה שממועד התקשרותם עם אחת מחברות הגז לפי העניין ועד ליום הגשת התביעה המקורית"

בתובענה שאישורה מתבקש נדרשים הסעדים הבאים:

צו המורה למשיבות לבצע אצל צרכניהם בדיקות תקופתיות וליתן להם פיצויים כספי
ים בגין אי ביצוע הבדיקות התקופתיות אשר היו צריכות להתבצע במהלך תקופת ההתקשרות החוזית ביניהם. לחילופין, מתבקש בית המשפט, ליתן סעד הצהרתי הקובע, כי המשיבות לא עומדות בתנאי רשיון ספק גז ושצרכניהם זכאים להשבת סכומי הכסף שנגבו מהם ביתר בגין הבדיקות שלא בוצעו.

תחילה יש להידרש אל מספר טענות מקדמיות אשר הועלו על-ידי המשיבות ולטענתן יש בהן כדי להצדיק דחיית הבקשה על הסף.
חלק ב: טענות מקדמיות

א. העדר יריבות צולבת

המשיבות טוענות, כי מאחר וכל אחד מן המבקשים הוא צרכן גז רק של משיבה אחת ספציפית ולא של כל המשיבות, הרי שלא יכולה להיות יריבות או עילה של כל המבקשים כלפי כל המשיבות. מנגד טוענים המבקשים כי בכגון דא, ניתן להפעיל את תקנה 22 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, העוסקת בצירוף נתבעים, וכי העובדה שבענייננו מדובר בהליך מקדמי לאישור תובענה כתובענה ייצוגית אינה צריכה לשנות ממסקנה זו.

תקנה 22 (א) קובעת:

"מותר לצרף בחזקת נתבעים בתובענה אחת את כל הנתבעים למתן סעד - בין ביחד, בין לחוד ובין לחלופין - בשל מעשה אחד או עסקה אחת או סדרה אחת של מעשים או עסקאות, או כתוצאה של אחד מאלה, ושאילו הוגשו נגדם תובענות נפרדות היתה מתעוררת בהן שאלה משותפת, משפטית או עובדתית".

מבחינה עניינית, המקרה שבפני
עונה על ההגדרה שבתקנה זו שכן, המעשה האחד יימצא לנו בהימנעותן של המשיבות מלבצע בדיקות תקופתיות במערכת הגז הביתית של צרכניהם. הימנעות זו מעוררת שאלה משפטית משותפת, בדבר חובתן של המשיבות לבצע בדיקות אלו והשלכותיה של הפרת החובה הזו.
העובדה שעסקינן בצרוף של מספר נתבעים בהליך של תובענה ייצוגית, אין בה כדי לקבוע באופן עקרוני כי התקנה לא תחול במקרה שכזה (ראו: ת"א (י-ם) 1279/96, המ' 4005/96 גבעון ואח' נ' המרכז הרפואי שערי צדק ואח' (טרם פורסם). אדרבא, לעיתים דווקא אם לא נשתמש בתקנה, זו עלולים אנו לסכל את המטרה המונחת ביסוד התובענה הייצוגית. שכן, טול מצב ובו קיימות מספר חברות שונות המספקות מוצר דומה המזיק לציבור מפאת חוסר בטיחותו. קהל הלקוחות של כל אחת מהחברות הללו אינו גדול מספיק בכדי לאשר כתובענה ייצוגית את התובענה של לקוח פלוני כנגד חברה פלונית. במצב שכזה, לחברות השונות יש למעשה חסינות מפני תובענות ייצוגיות ועל-כן, ההרתעה האפקטיבית הטמונה באפשרות להגיש תובענה ייצוגית אינה מרחפת כחרב מתהפכת מעל ראשם, ונוצרת הבעיה של תת-אכיפה, אותה באה התובענה הייצוגית לפתור. רק בצירופן של כל, או רוב, החברות כנתבעות, בהתאם לתנאי תקנה 22(א), יש כדי ליצור קבוצה אשר גודלה יתאים לאישורה של התובענה כתובענה ייצוגית ולהרתעה אפקטיבית על החברות השונות.

על-כן מקובלת עלי בעניין זה טענת המבקשים.

ב. התיישנות

עילות התביעה של המבקשים עניינן בכך, שהמשיבות לא ביצעו את הבדיקות הנדרשות מהן על-פי החוזה והדין. עילה זו מתגבשת, לכל המוקדם, ביום ההפרה של החיוב ולא ביום יצירת החיוב. בהנחה, כי אכן מוטלת חובה על חברות הגז לערוך בדיקה תקופתית אחת לחמש שנים, הרי שהעילה נולדה חמש שנים לאחר שנכרת החוזה בין הצרכנים ובין חברות הגז שכן, ממועד זה התגבשו העובדות המזכות את המבקשים בקיום החיוב כלפיהם על ידי המשיבות, על-כן, לכאורה, ממועד זה מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ, ולכאורה עומדת למבקשים עילת-תביעה רק לגבי שבע השנים האחרונות עובר להגשת הבקשה.

מנגד המבקשים טוענים, כי הפרת החובה של המשיבות כלפיהם הינה הפרה מתמשכת ואי-לכך בכל יום מתיישנת התובענה לגבי יום אחד בלבד. טענה שכזו הועלתה גם בע"א 3599/94 יופיטר ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ(5) 432, שם נאמר על-ידי השופטת שטרסברג-כהן, כי בפסיקה האנגלית נקבע מבחן על-פיו תיתכן הפרה נמשכת רק מקום שבו התחייב אחד הצדדים לחוזה לבצע פעולה לאורך זמן והוא מפר את התחייבותו, שאז יש לומר, שההפרה נמשכת כל זמן שהדבר אמור להתבצע ואיננו מבוצע. עם זאת, היא לא הכריעה בנכונותו של מבחן זה מאחר והיא היתה ערה לכך, ששימוש בלתי-זהיר בטענה של הפרה נמשכת, עלול להוביל לכך שכל הפרת חוזה תיחשב להפרה נמשכת ותביעות בגין הפרת חוזה לא יתיישנו לעולם. שכן, מדי יום תיווצר העילה מחדש ומניין ההתיישנות יחל מחדש.

שאלה זו פנים לה לכאן ולכאן ונראה לי, כי המקום המתאים לדון בה צריך להיות במסגרת התביעה לגופא, ולא במסגרת הליך מקדמי זה.

ג. עילת תביעה אישית של המבקשים

המשיבות 1 ו- 3 טוענות - בהתאמה - כי אין למבקשת 1 ולמבקשים 3 ו6- כל עילת תביעה כנגדם מהטעם, שבביתם של אלה בוצעה לא מכבר בדיקה תקופתית ועל-כן הושתקה עילתם. גם אם נצא מהנחה עובדתית כי אכן בדיקות שכאלו בוצעו, אין בכך כדי למנוע מהמבקשים מלשמש כתובעים ייצוגיים בתובענה שאישורה מתבקש. טענה דומה הועלתה ונדחתה בת"א (ת"א) 645/97, המ' 7008/97 גייר נ' מדינת ישראל/משרד התחבורה, רשות הרישוי (טרם פורסם). הפסיקה האמריקאית, שצוטטה שם, קבעה כי מקום בו הושתקה עילת התובע לאחר שזה הגיש את התובענה, אך עוד לפני שאושרה התובענה כתובענה ייצוגית על ידי בית המשפט, הרי שעילתו של התובע תיוחס אחורה ליום הגשת התובענה, והתובענה הייצוגית תאושר. נאמר שם, כי הלכה זו היא הוגנת ומן הראוי שתאומץ אצלנו. דעה זו נראית גם לי, מאחר וכל מסקנה אחרת עלולה ליצור פתח נרחב לנתבעים פוטנציאליים בתובענות ייצוגיות, לדחות בדרך קלה ונוחה את מרבית הבקשות לאישור תובענה כתובענה ייצוגית, ועל-ידי כך ממילא לסכל את המטרות החשובות העומדות ביסוד מכשיר רב ערך זה.

ד. העדר עילה כללי

המשיבות טוענות, כי לא הייתה מוטלת עליהם חובה מכח דין או מכח הסכם לבצע בדיקות תקופתיות במערכת הגז הביתית של צרכניהן. קביעה בדבר קיומה של חובה שכזו היא מלאכתו של בית המשפט, אשר ידון בתביעה לגופא. עם זאת יש לבחון כבר בהליך המקדמי, האם קיימים סיכויים טובים שבית המשפט שידון בתובענה לגופא, יקבל את טענותיהם של המבקשים. הטעם לכך נעוץ בשניים: מחד גיסא - בכך שלא יהיה זה צודק לשים על צווארן של המשיבות עול תובענה ייצוגית, אשר סיכוייה להתקבל נמוכים; ומאידך גיסא - בהיבט של היעילות השיפוטית, שכן אישור בקשה לתובענה ייצוגית אשר מראש נידונה לכשלון, מהווה משום הגדלת העומס הרב, המוטל ממילא, על מערכת בתי המשפט, וכל זאת בשעה שמצווים אנו להקל מעומס זה.

ה. חובה מכח הדין

את קיומה של חובה מכח הדין גוזרים המבקשים משלושה: חוק הגז (בטיחות ורישוי), התשמ"ט - 1989 (להלן: חוק הגז); חוק התקנים, התשי"ג - 1953 (להלן: חוק התקנים); והתקן הישראלי - ת"י 158 לגבי מתקנים לגזים פחמימניים מעובים (להלן: גפ"מ) המסופקים בתוך מיכלים מיטלטלים.

ספק גז מוגדר בסעיף 1 לחוק הגז כדלקמן:

"אדם שעסקו ייצור, מילוי, החסנה, הולכה, הובלה או שיווק של גז".

חוק הגז נועד להסדיר את הפרוצדורה והתנאים לקבלת רשיון לספק גז, ובה בעת להבטיח את בטיחותם של מתקני-הגז השונים. דאגה זו לבטיחות מתקני הגז עוברת כחוט השני בין סעיפיו השונים של חוק הגז והיא טבעית ומובנת, לאור פוטנציאל הנזק הרב הטמון לסביבה בשימוש במתקני גז לא בטיחותיים.

וכך באים הדברים לידי ביטוי בחוק (סעיף 2):

"השר רשאי להסדיר בצו את בטיחות הייצור, המילוי, ההחסנה, ההולכה, ההובלה או השיווק של גז או של מיתקן גז... ".

בסעיף 8 לחוק נקבע כי:

"(א) המנהל רשאי להורות לבעל או למחזיק של מיתקן גז, כאמור בסעיף 4, להכין תכנית בטיחות של המיתקן לפי הנחיות ותוך המועד שיקבע; הוראה כאמור יכולה להיות לגבי סוג של מיתקני גז או לגבי מיתקן גז מסויים".

ודוק, מהסכמי השירות השונים אנו למדים, כי המשיבות הן הבעלים של מיתקני הגז השונים, אשר ניתנים לצרכנים כפקדון בתשלום, למשך תקופת השימוש.

סעיף 14 כותרתו "קיום תנאים בידי בעל רשיון ספק גז" והוא קובע:

"מי שקיבל רשיון ספק גז יחולו לגביו תנאים אלה:
....
(2) הוא עומד בדרישות הבטיחות לעניין מיתקני הגז שבבעלותו או בשימושו, כפי שקבע השר בצו ולפי כל חיקוק. "

סעיף 17 לחוק קובע את התנאים לביטולו של רשיון ועל-פיו:

"(א) מנהל רשאי לבטל רשיון או לסרב לחדשו, אם נתקיים בבעל הרשיון אחד מאלה:

...

(5) הוא הפר בעניין מהותי, הוראה שנקבעה לפי חוק זה או הוראה לפי כל חיקוק הנוגע לבטיחות"

אמנם, אין בחוק הוראה מפורשת המטילה על המשיבות חובה לערוך בדיקות תקופתיות ואולם ברי, שמלשון החוק עולה שמוטלת עליהם חובה כללית לדאוג לבטיחות המוצר אותו הם מספקים, וזאת בהתאם לתנאי הבטיחות שייקבעו.

הסף של איכות המוצר ובטיחותו נקבע על-פי התקן. מבחינת היבט הבטיחות מטרתו של התקן היא לקבוע תנאי בטיחות אופטימליים, אשר יקטינו עד למינימום את הסכנה הנשקפת לבריאות הציבור כתוצאה מהשימוש במוצר.
בענייננו, מדובר בתקן ישראלי רשמי (ת"י 158) הקובע בסעיף 2ב' לנספח שבו כי:

"אחת לחמש שנים יש לבדוק את המיתקן, בהתאם לנקוב בדו"חות הבדיקה המצורפים בזה ... דו"ח הבדיקה ימולא ב3- עותקים, שיימסרו: לצרכן, לחברת הגז ולבודק".

חובת השמירה על תקן רשמי נקבעה בסעיף 9(א) לחוק התקנים על-פיו:

"לא ייצר אדם מצרך שמפרט שלו נקבע בתקן רשמי, ולא ימכרנו, ולא ייבאו ולא ייצאו, ולא ישתמש בו בכל עבודה שהיא, ולא יבצע עבודה שהכללים הטכניים של תהליכה נקבעו כתקן רשמי, אלא אם התאימו המצרך או תהליך העבודה לדרישות התקן הרשמי, או אם נקבעה הוראה אחרת בהכרזה שבה הוכרז התקן כתקן רשמי".

הוראת עזר נוספת תימצא לנו בצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הבטחת האספקה של גפ"מ), התשמ"ט - 1989, ק"ת 5206, אשר בסעיף 6 שלו נקבע כי:

"ספק גז העוסק בגפ"מ חייב למלא אחר תקנים, צווים, מפרטים, היתרים, חבויות, רשיונות ותקנות על-פי כל דין".

עינינו הרואות, כי הבדיקה התקופתית מהווה תנאי מוקדם לבטיחותן של מיתקני הגז. ההגיון לכך ברור, שכן מקום שבו לא נבדקים מתקני-גז, אין אפשרות לעמוד על תקינותם ועל בטיחותם לציבור. מאחר ועל המשיבות מוטלת חובה כללית לדאוג לבטיחות הציבור ואי-מילוי חובה זו עלול להביא לשלילת רשיון ספק הגז הניתן להם, הרי שקשה להבין כיצד חובת בטיחות שכזו לא תכלול מאליה, גם את החובה לבצע בדיקות תקופתיות כנדרש על-פי התקן. דברים אלה מקבלים משנה תוקף, לאור ההוראה אשר קבועה בסעיף 9 לחוק התקנים ומטילה על ספקי הגז חובת שמירה על תקן רשמי כתנאי לאספקת הגז.

אמנם התקן כשלעצמו אינו כולל כל הוראה מפורשת בדבר זהות מבצעי הבדיקות, וכל שנקבע בו הוא, כי דו"ח הביקורת ימולא בשלושה עותקים שיימסרו לצרכן, לחברת הגז ולבודק. אך, מכאן ועד המסקנה, אותה מבקשים המשיבות להסיק, על-פיה מהעובדה שהתקן מחייב את מבצעי הבדיקות ליתן דו"ח לחברת הגז ניתן ללמוד, כי מנסחי התקן ראו לנגד עיניהם מצב בו הבדיקות התקופתיות מבוצעות על-ידי גורמים עצמאיים, המנותקים מחברות הגז, רחוקה הדרך. במסקנה שכזו יש משום קפיצת מחשבה לוגית, אשר אין לה כל עיגון ממשי לאור החובה הכללית המוטלת על המשיבות לדאוג לבטיחות מתקני הגז. חובה זו אינה חובה ערטילאית אלא חובה ממשית, המוטלת לפתחם של המשיבות. כל מסקנה אחרת עלולה לפגום בבטיחות הציבור כולו, אשר יישאר ללא כתובת אליה יוכל לפנות לשם הגנה על בטיחותו.

חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא אף בת"פ (י-ם) 3034/91 מדינת ישראל נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ (טרם פורסם) שם נקבע כי:

"הוראות התקן האמור, ככל שהן מתייחסות להתקנה של המכשיר צורך הגז, מופנות בראש ובראשונה לחברת הגז האחראית להתקנה ולאספקת הגז. קיומו של התקן - ולו כדרישת מינימום - מחייב כי החברה תבדוק ותבטיח כי אספקת גז על ידה תותנה בהתמלאותם של כל התנאים הקבועים בתקן. לשם כך, היא צריכה לבוא למקום, ולבדוק אם הכל נעשה כשורה בטרם תספק את השירות".

ו. חובה מכוח הסכם השירות

המבקשים לא טרחו לצרף לבקשה את כל הסכמי השירות שנחתמו בינם ובין המשיבות. כך לא צורף הסכם השירות של המבקשים 1, 3 ו6-, ואף לא נאמר מה הטעם לאי-צירוף ההסכמים הללו. מהסכמי השירות שצורפו עולה, כי חברות הגז מתחייבות לערוך ביקורות תקופתיות בהתאם לקבוע בצווים ובהוראות הבטיחות שיפורסמו. המשיבה 1 הציגה את הסכם השירות הסטנדרטי שנחתם בינה ובין לקוחותיה. שלא כמו יתר ההסכמים, על-פי הסכם זה אמנם אין קביעה פוזיטיבית מפורשת על-פיה החברה תערוך ביקורת תקופתית, ואולם נאמר בהסכם, כי על הצרכן לאפשר גישה חופשית לנציגי המשיבה 1 לשם ביקורת מתקני הגז על-מנת שתתמלאנה הדרישות שבחוק ובתקן ישראלי. לשון אחר, תנייה זו קוראת אל תוך החוזה את חובות הבטיחות של החברה על-פי חוק הגז וחוק התקנים, ובכללן את החובה לערוך בדיקות תקופתיות. אוסיף ואומר, כי הייתי מגיע למסקנה דומה גם אילו תניה זו לא הייתה קיימת, וזאת בשל שני נימוקים: ראשית, משום היות הסכם השירות חוזה אחיד, אשר עימו מקפידים שבעתיים שמא יקפח את הצרכן; ושנית, מכוח העובדה כי חובת הבטיחות אינה רק עניינם הפרטי של הצרכן והחברה המספקת לו את הגז, אלא עניינו של הציבור כולו ועל כן אין להתנות על חובות אלה על-ידי שלילתן בחוזה. המשיבה 3 לא סיפקה את חוזה השירות הסטנדרטי שלה, ואולם דברים אלה יפים גם לגביה.

המשיבות טוענות, כי אפילו קיימת חובה שכזו, הרי שאין עליהם חובה להשיב כספי
ם בגין בדיקות שלא ביצעו, וזאת מן הטעם הפשוט שהם קיבלו סכומי כסף רק עבור בדיקות שבוצעו בפועל. בכדי להידרש לטענה זו, יש לסקור את הרקע העובדתי להתפתחות משק הגז בישראל.

ז. משק הגז בישראל

משנת 1973 ועד שנת 1989 היה משק הגז תחת פיקוח מלא של מינהל הדלק באמצעות חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, התשי"ח - 1957, והצווים שהוצאו מכוחו. במסגרת פיקוח זה, פיקח השר גם על המחיר שגובות חברות הגז עבור השירותים השונים המסופקים על ידן.

מחיר הגז נקבע בשיטת "הלידר", תוך הפעלת מנגנון "קוסט פלוס". על-פי שיטה זו, נבחרה חברת הגז פז-גז (המשיבה 1) לשמש כחברה אשר הוצאותיה המוכרות ישמשו כבסיס לקביעת מבנה מחיר הגז בתוספת מקדם רווח מסוים.

מחיר זה לא היה שווה למחיר הגז לצרכן, וכדי להבטיח שחברות הגז יקבלו כיסוי מלא של עלויות הגז שמכרו בתוספת רווח מסויים שנקבע מראש, הוקמה ונוהלה על-ידי מינהל הדלק קרן השוואה לצורך ביצוע התחשבנות עם חברות הגז בכל הקשור להפרשים שבין מחיר הגז לצרכן ובין עלות הגז בצרוף הרווח לו היו זכאיות חברות הגז. אל קרן זו העבירו חברות הגז סכומים שנגבו מהצרכנים אשר היה בהם כדי לעלות על עלות הגז בצירוף הרווח, ומקרן זו קיבלו חברות הגז תשלומים, עת התקבולים שקיבלו מהצרכנים היו נמוכים מעלות זו.

לטענת המשיבות, במסגרת ההתחשבנות הנ"ל נעשתה אף התחשבנות בקשר לביצוע בדיקות תקופתיות בהתאם למכסת הבדיקות השנתיות אשר נקבעה מראש ביחד עם המינהל, ולפיכך, המשיבה קיבלה כספי
ם רק בגין הבדיקות שביצעה בפועל ולא קיבלה שום סכום מעבר לכך.

בשנת 1989 נחקק חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה), התשמ"ט - 1989, אשר ביטל את שיטת הלידר ושיטת ההתחשבנות. עם זאת, מחיר הגז נותר תחת פיקוח, שכן הוא הוקפא וניתן היה לשנותו רק על-פי התנאים הקבועים בחוק יציבות מחירים מצרכים ושירותים (הוראת שעה), התשמ"ו - 1986. הדבר הביא לכך שמחיר הגז לצרכן הלך ונשחק, ובה בעת הלכו וגברו העלויות של חברות הגז.

בשנת 1995 הוחלט לבטל את הפיקוח על מחיר הגז לצרכן, ומאז ועד היום מחיר הגז נקבע לפי תנאי התחרות בשוק. לצורך כך נדרשו חברות הגז לחתום על אמנה לטיב השירות במשק הגז (להלן - האמנה). האמנה נחתמה ביום 8.1.95 וביטול הפיקוח על מחיר הגז נדחה על-ידי מינהל הדלק ליום 15.5.95.

השירותים אותם זכאי הלקוח לקבל מחברת הגז מנויים בסעיף 5 לאמנה הקובע כך:

א. מכלול השרותים שיינתנו ללקוח על ידי חברות הגז הקשורה עימו יכללו:
שירות דחוף בעת חשש לדליפה, הובלה, חיבור ופינוי המיכלים הריקים, החלפה של צינור החיבור בין המיכלים לווסת במקרה של בלאי, בדיקות תקופתיות של המתקן, הצנרת והמיכלים, תיקון והחלפה במידת הצורך של ציוד בפיקדון ותחזוקתו השוטפת ...".

אמנה זו מסדירה גם את נושא הבטיחות ומהווה אינדיקציה נוספת לחובה המוטלת על המשיבות לבצע בדיקות תקופתיות בבית צרכניהן. בסעיף 9 לאמנה נקבע כי:

"ג. מועדי הבדיקות התקופתיות (אחת ל5- שנים) של מתקני הגז יתואמו מראש עם הלקוח.
ד. במתקן מרכזי, מחיר הבדיקה כלול בדמי השימוש. במערכת שאיננה גז מרכזי יחוייב הלקוח, לכל היותר בסך של 30 ש"ח פעם בחמש שנים. במסגרת הבדיקה יבדקו גם החיבורים למכשירים צורכי הגז בבית הלקוח".
על-פי הסדר שנקבע בין מינהל הגז לחברות הגז, על חברות הגז להשלים את ביצוע הבדיקות התקופתיות לא יאוחר מיום 15/11/00.

מסקירה זו עולה, כי במשך השנים שחלפו השתנה מחיר הגז לצרכנים בהתאם למדיניות ששררה לגבי משק הגז. עם זאת, במשך כל אותן שנים, במחיר הגז שהמשיבות גבו מכל צרכניהן, היה כלול כבר סכום עבור ביצוע בדיקות תקופתיות. כך נהגו חברות הגז מאז ומעולם וכך נקבע גם בצווי הפיקוח השונים שהוצאו.

כך, לדוגמא, צו יציבות במצרכים ובשירותים (הוראת שעה (מחירים מירביים למוצרי נפט), התשנ"ו - 1996, קובע בסעיף שלו 8 כי:

"המחיר שגבה ספק גז מצרכן גז עבור גז, כולל גם שירותים נלווים לרבות -

...

(6) שירות הקשור או כרוך בבדיקת מתקן גז כמפורט בתקן ישראלי ת"י 158".
עינינו הרואות, כי כל הצרכנים שילמו עבור ביצוע בדיקות תקופתיות. אולם, בדיקות שכאלה בוצעו רק אצל חלק מן הצרכנים, אם בכלל. המשיבות אינן יכולות לרחוץ בנקיון כפיהם בטענה כי סכומי הכסף שנגבו ביתר הועברו לקרן השוואה. למשיבות יש אחריות עצמאית כלפי המבקשים, אשר אותה אין הם יכולים לגלגל לפתחם של אחרים. החשוב לענייננו הוא בשאלה, מה חברות הגז גבו מהצרכנים ולא בשאלה, מה חברות הגז קיבלו, וכאמור, אין חולק על-כך שחברות הגז גבו מצרכניהן תמורה עבור שירות שלא ניתן להם. אוסיף ואומר, כי שיטת ההתחשבנות, אשר ממנה מנסות, שלא בצדק, המשיבות להיבנות, היתה קיימת רק עד 1989, ומתקופה זו ואילך ממילא הסכומים שנגבו על-ידי חברות הגז נשארו בידיהן ולא הועברו לשום קרן השוואה.

חלק ג' - תביעה ייצוגית על פי חוק הגנת הצרכן

א. עילות התובענה

המבקשים מצביעים על מספר עילות, אשר מכוחן מתבקש אישורה של תובענה זו. עילה חוזית על שום הפרת הסכם השירות והטעיית המשיבות את המבקשים; עילה נזיקית על שום הפרת חובה חקוקה; מטרד ליחיד ולרבים וסיכון ופגיעה בחיי-אדם ורכוש; התרשלות כלפי המבקשים והצגת מצג-שווא בפני
הם. לכל אלה מתווספות עילה של עשיית עושר וכן עילה על-פי חוק הגנת הצרכן.

לטענת המשיבות, ניתן לאשר תובענה כתובענה ייצוגית על-פי חוק הגנת הצרכן רק על-סמך עילות אשר כלולות בחוק הגנת הצרכן ומתייחסות לשלב הטרום חוזי של ההתקשרות.

טענה זו על שני חלקיה מקובלת עליי. כבר בת"א (ת"א) 388/96, המ' 4666/96 יערי ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם) עמדתי על-כך, שלא ניתן לאשר תובענה כתובענה ייצוגית מכח עילות חיצוניות אשר אינן כלולות בחוק הגנת הצרכן, וזאת משום שבחוק זה נקבע במפורש עקרון של ייחוד עילה, כאמור בסעיף 35א' לחוק, על-פיו:

"(א) צרכן, או ארגון צרכנים כמשמעותו לפי סעיף31 (ג), רשאי לתבוע, בכפוף להוראות פרק זה, בשם קבוצת צרכנים בעילה אשר על-פיה הוא יכול על-פי חוק זה לתבוע בשמו ונגד כל נתבע אשר הצרכן רשאי לתבוע בשמו" (ההדגשה שלי - א' ג').

למסקנה דומה בעניין זה ראו גם ת"א 1682/95 המ' 14199/95 רם דורון נ' סקום (ישראל) בע"מ (טרם פורסם); ת"א (ת"א) 535/96, המ' 6787/96 שרון שדה נ' טלגרף תקשורת בע"מ (טרם פורסם).

הרציונל העומד מאחורי הקביעה כי העילות על-פי חוק הגנת הצרכן מתייחסות לשלב הטרום-חוזי בלבד, נעוץ בכך שעל-פי תפיסת החוק, הצרכן הזכאי להגנה, הוא זה אשר בחר להתקשר בחוזה על-סמך מצג או מידע שהוצגו לו טרם ההתקשרות על-ידי המוכר ואשר מאוחר יותר התבררו כלא נכונים.

עמדה על-כך השופטת דנון בת"א (נצרת) 749/97 דני זילברשלג נ' אל על נתיבי אויר (טרם פורסם) באומרה כי:

"חוק הגנת הצרכן מתייחס לחיובים טרום-חוזיים, דהיינו - גילוי מידע או מניעת מידע מטעה על-מנת שהצרכן יוכל לכלכל צעדיו ולהחליט אם להתקשר בעסקה או לאו".

וראו גם ת"א (ת"א) 827/96 המר' 9556/96 דבורה ברוט ואח' נ' דר' שמעון רוחקינד ואח' (טרם פורסם); מ' בר ניב, "גבולה של התובענה הצרכנית הייצוגית", עיוני משפט יט(1) תשנ"ה 251, 254.

המשיבות טוענות, כי מעולם לא הציגו את עצמן כמי שאחראיות על בטיחות ותקינות מערכות הגז המותקנות בבתי הצרכנים ועל-כן, ממילא אין לומר שהצרכנים הוטעו על-ידם עובר לכריתת החוזה.

אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, ראינו כי על-פי הסכמי השירות השונים התחייבו המשיבות לבצע ביקורות תקופתיות כנדרש מהן על-פי החוק. אך מעבר לכך, קיימת חזקה הניתנת לסתירה, על-פיה הצרכן אינו מעוניין לקנות מוצר לא בטיחותי, ומאחר והבדיקות מהוות תנאי מקדמי לבטיחות המוצר, הרי שבהעדר אינדיקציה אחרת, יש מקום להניח כי הצרכן לא היה מתקשר בחוזה לו ידע כי לא מובטח לו שייערכו בדיקות שכאלו, קל וחומר שהצרכן לא היה מתקשר בחוזה על-פיו עליו לשלם עבור בדיקות שלא יבוצעו בביתו.

על-כן ניתן לומר, כי לכאורה המבקשים הראו כי קיימת להם עילת תביעה אישית מכח חוק הגנת הצרכן כנגד המשיבות.
ב. הקבוצה שאת ייצוגה מבקשים

הצרכן אשר זכאי להגנה על-פי חוק הגנת הצרכן, מוגדר בסעיף 1 לחוק , באופן הבא:

"מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי".

המבקשים עונים על ההגדרה שבסעיף זה, אך מקובלת עליי בעניין זה טענת המשיבות על-פיה צרכני הגז בקבוצה אותה מבקשים לייצג, לא הוגבלו רק לאלה המשתמשים בגז לשימוש אישי או ביתי. כך, שלכאורה, נכללים בקבוצה גם אלה שהשימוש אצלם הוא לצרכים עסקיים.

הרחבת הקבוצה גם לצרכנים המשתמשים בגז לצרכים עסקיים, אינה יכולה להיעשות במסגרת תובענה ייצוגית על-פי חוק הגנת הצרכן, וזאת בשל העובדה שחוק הגנת הצרכן כלל אינו חל על צרכנים מהסוג הנ"ל (ראו רע"א 8733/96 רוברט לנגברט נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם); ת"א (י-ם) 1509/97 מלמד אפיק נ' סלקום ישראל בע"מ (טרם פורסם))

צרכני הגז הביתיים מתחלקים ל2- סוגים:

- צרכנים המקבלים את הגז באמצעות מרכזיית גז (להלן - שיטת המרכזיות), ומשלמים בהתאם לצריכת הגז החודשית שלהם על-פי קריאת מונה גז המחובר לכל צרכן, וכל זאת בנוסף לתשלום חודשי קבוע שחברות הגז רשאיות לגבות מהם על-פי האמנה;

- לצד אלה מצויים צרכנים הצורכים גז באמצעות מיכלים (להלן - שיטת המיכלים). אלה משלמים רק עבור אספקת מיכל הגז, בכל עת בו מוזמן על-ידם מיכל חדש.

לטענת המשיבות, מאחר וכל המבקשים הינם צרכנים המקבלים גז בשיטת המרכזיות, פועל יוצא הוא שאין הם יכולים להתיימר ולייצג גם את הצרכנים אשר מקבלים גז בשיטת המיכליות.

יש לדחות טענה זו. ככל שמדובר בשלב של הגדרת הקבוצה, הרי ששוני זה בין הצרכנים אינו מהותי מספיק בכדי ליצור הבחנה כה חדה בין צרכני הגז בישראל. לענייננו, כעת חשוב השווה בין הסוגים השונים של הצרכנים ולא המפריד. כדי שניתן יהיה לראות את שני הסוגים של צרכני הגז הביתיים בקבוצה שייצוגה מתבקש, די לי בכך שכל צרכני הגז הביתיים בישראל חולקים את אותה שאלה שעניינה, בחובה של חברות הגז השונות לבצע בדיקות תקופתיות והשלכותיה של הפרת החובה זו, תהא אשר תהא השיטה בה מסופק הגז לצרכן.

על-כן, הקבוצה שייצוגה מתבקש תוגדר כך:

כל צרכני הגז הביתיים בישראל המקבלים אספקת גז על-ידי אחת מן המשיבות, ואשר בביתם לא בוצעה בדיקה תקופתית במשך חמש שנים רצופות לפחות, בתקופה שממועד התקשרותם עם אחת מן המשיבות ועד ליום הגשת התביעה.

ג. התנאים לאישורה של התובענה כתובענה ייצוגית

סעיף 35ב לחוק הגנת הצרכן קובע ארבעה תנאים, שבהתמלאם תאושר תובענה כתובענה ייצוגית.

1. התובענה הוגשה בתום לב;
2. גודלה של הקבוצה מצדיק הגשת התובענה כתובענה ייצוגית;
3. התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת ביותר להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין;
4. קיים יסוד סביר להניח, כי התובע מייצג בדרך הולמת את עניינם של כל הנמנים עם הקבוצה.

ד. יסוד תום הלב

למשיבות טענות רבות, אשר מהן עולה, לטענתן, כי התובענה הוגשה שלא בתום לב. רוב רובן של טענות אלו נסמכות על-כך שהמבקשים צירפו כתמיכה לבקשתם תצהיר, אשר בו נפלו פגמים רבים. מקומן של טענות אלו הוא בדיון בשאלה, האם המבקשים מייצגים באופן הולם את כל אחד מחברי הקבוצה, ולא בדיון ביחס לשאלה, האם עצם הגשת התובענה לוותה בחוסר תום לב מצד מישהו מן המבקשים.

לטענת המשיבות, אפשר להסיק את חוסר תום ליבם של המבקשים מכך, שהם צירפו לבקשתם תצהיר של מר שלמה קריב בדבר מחירו של הגז. וכל כך למה? משום שמר
קריב מצוי בעיצומה של בוררות בפני
חברת פז גז ועל-כן תצהירו הינו מגמתי. יש לדחות טענה זו. מר קריב לא הסתיר בתצהירו את העובדה שהוא מנהל בוררות עם המשיבה 2, וניהול בוררות זה כשלעצמו אינו פוסל אותו מלהגיש תצהיר התומך בבקשת המצהיר. אשר לתוכנו של התצהיר, אשר נטען להיות מגמתי, אמנם חישוב התשלום שנגבה בגין ביצוע הבדיקות התקופתיות מתייחס רק לשנים שבין 1986 ועד 1988, אך מכאן ועד המסקנה כי התצהיר מגמתי רחוקה הדרך, קל וחומר לאור העובדה שמר
קריב מפרט בתצהירו את ההתפתחויות השונות שחלו במשק הגז במשך השנים שחלפו.

ה. גודלה של הקבוצה

לגבי תנאי זה נקבע, כי אין צורך בהערכה מדוייקת של מספר חברי הקבוצה, ודי בכך שמהנתונים השונים עולה כי מספר חברי הקבוצה הינו ניכר. המספר הכולל של צרכני הגז בישראל מגיע כדי 1,800,000 בתי אב בישראל, אך אין במספר זה לבדו כדי לאמר לנו מהו מספר הצרכנים אשר בביתם לא בוצעה בדיקה תקופתית. עם זאת, על היקף הבדיקות התקופתיות שלא בוצעו אנו למדים ממכתב שנשלח ביום 28.12.97 ממנהל האגף לבטיחות ורישוי למנכ"לי חברות הגז. המכתב נשא את הכותרת "בדיקות תקופתיות" ונכתב על רקע ריבוי המקרים בהם נפגעו ואף נפטרו אנשים כתוצאה מהשימוש בגז. במכתב נאמר כי:

"חלק ניכר ממיתקני הגז המצויים בשימוש בארץ כבר שנים רבות, לא עבר בדיקות תקופתיות עפ"י תקן ישראלי ת"י 158. החוק אוסר לספק גז למיתקנים אלו, כל עוד לא וידאו ספקי הגז כי אינם מסוכנים לאדם ולרכוש, וכי הם עומדים בדרישות הבטיחות לפי כל דין. לנוכח ריבוי המיתקנים הבלתי תקינים, ובהתחשב בכך שבמשך שנים נזנח נושא הבטיחות בגז, ניתנה לספקי הגז, לפנים משורת הדין, אורכה להשלמת כל הבדיקות התקניות שהגיע זמנן".

עינינו הרואות, כי לא רק שהמקרים בהם לא בוצעו בדיקות תקופתיות הינם נפוצים ורבים, אלא כי תופעה פסולה זו נמשכת לה במשך שנים רבות, וכל זאת, כאמור, על-אף שבכל אותה עת נגבה כסף מהצרכנים עבור בדיקות אלו.

ודוק, במקרה שבפני
אין כל רבותא בכך שלכאורה קיימת קבוצת תובעים מוגדרת, אשר כל אחד מיחידיה ניתן לאיתור וזיהוי ועל-כן יכול הוא לתבוע בנפרד. הטעם לכך נעוץ בעובדה, שמבחינה כלכלית לא משתלם לכל אחד מחברי הקבוצה לתבוע באופן נפרד את נזקיו לאור עלויות התביעה הגבוהות בהשוואה לנזקים הנמוכים. רק המכשיר של תובענה ייצוגית, הוא זה אשר מאפשר לרכז עלויות וכפועל יוצא להתמודד עם בעיית תת האכיפה.

על-כן מתבקשת המסקנה, כי גם התנאי שעניינו בגודלה של הקבוצה מתקיים בעניין שלפני.
ו. האם תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת ביותר

בכדי שתנאי זה יתמלא, לא מספיק שהתובעים יראו כי תובענה ייצוגית מהווה משום דרך יעילה לבירור התובענה, אלא עליהם להראות כי מדובר בדרך היעילה ביותר (ראו ת"א (י-ם) 574/93 המ' 1365/93 וינבלט נ' משה בורנשטיין בע"מ (טרם פורסם). היעילות היא פועל יוצא מהגדרתה של הקבוצה ומהסעדים המתבקשים עבורה. בענייננו, אמנם נדרש סעד כללי זהה של השבה עבור כל אחד מחברי הקבוצה ואולם, סעד ההשבה הספציפי של כל אחד מחברי הקבוצה אינו זהה. המבקשים מודעים לכך, ולא בכדי טוענים הם כי יש לחשב את הסכומים המגיעים לכל אחד מן הצרכנים על בסיס סכום אחיד, אשר ישקף את התשלום שנגבה לצורך ביצוע הבדיקה התקופתית. חישוב אחיד שכזה יקל על בית המשפט בבואו לקבוע את גובה חסרון הכיס שנגרם לכל אחד מן הצרכנים בשלב האינדבידואלי של תביעת הנזק הפרטני. דא עקא, שיש לדחות את אופן החישוב האחיד המוצע על-ידי המבקשים.

קבוצת צרכני הגז מתחלקת לשני סוגים: צרכנים בשיטת המיכליות וצרכנים בשיטת המרכזיות. המחיר שנגבה בגין בדיקות תקופתיות מצרכן בשיטת המיכליות היה שונה מהמחיר שנגבה מצרכן בשיטת המרכזיות. בנוסף, המחיר בשתי השיטות לא היה קבוע, אלא השתנה עם השנים, בהתאם למדיניות ששררה ביחס למשק הגז בישראל. יתרה מזאת, משנת 1995 הוסר הפיקוח על מחיר הגז, וכל אחת מחברות הגז החלה לגבות מחיר גז שונה מרעותה, ולפיכך גם מחיר הבדיקות התקופתיות השתנה מחברה לחברה. צא ולמד, שמכל אלה נובע כי לא ניתן לקבוע מחיר אחיד לבדיקות התקופתיות שהיו צריכות להיות מבוצעות בביתם של הצרכנים, ועל-כן חישוב הנזק האינדיבידואלי של כל אחד מחברי הקבוצה יצריך את בית המשפט לחישובים מסובכים אשר יהיו כרוכים גם בבירור שאלות עובדתיות כגון: מתי - אם בכלל - בוצעו בדיקות תקופתיות בביתו של צרכן פלוני. סביר להניח כי לא בכל מקרה ניתן יהיה להביא ראיות לקיומן או העדרן של בדיקות שכאלו, ועל-כן הסוגיה תצריך ניהול חקירות בין כותלי בית המשפט, מה שבסופו של דבר יאריך את הדיון ויסכל את המטרה המונחת ביסוד ההליך של תובענה ייצוגית.

עינינו הרואות, כי התובענה הייצוגית לא תשיג את המטרה של מניעת ריבוי התדיינויות וחסכון זמן שיפוטי, מכיוון שבשלב האינדיבידואלי של קביעת הנזק הפרטני, יעלו שאלות שונות אשר אינן משותפות לכל חברי הקבוצה. שאלות אלו יעסיקו את בתי המשפט במשך זמן רב, וכפועל יוצא יעלו את עלויות התביעה. לאור כך, קיים חשש שמא תסוכל אף המטרה העיקרית של התובענה הייצוגית שעניינה, במתן פתרון לבעיית תת האכיפה. זאת, משום שיתכן שעלויות התביעה של חלק ניכר מחברי הקבוצה בשלב האינדיבידואלי יהיו גבוהות מחסרון הכיס שנגרם להם, ועל-כן יעדיפו חברי הקבוצה שלא לפנות לבתי המשפט. במצב שבו, בין אם תאושר תובענה כתובענה ייצוגית ובין אם לאו, רוב הסיכויים מצביעים על-כך שחברי הקבוצה יבכרו שלא לפנות אל בית המשפט בכדי לתבוע את נזקם, הרי שיש להימנע מאישור תובענה כתובענה ייצוגית.

לא למיותר לציין, כי אין באמור לעיל כדי לקבוע באופן חד-משמעי כי כל אימת שיש שוני בסעדים אותם יתבעו חברי הקבוצה, אין לאשר תובענה כתובענה ייצוגית. עוד בעניין יערי, עמדתי על-כך שלעולם הדבר יהיה תלוי בנסיבות והדברים שנאמרו שם יפים גם לעניין זה.

סיכומו של דבר:

הדרך הראויה ביותר בה צריכה התובענה לגבי הסעד הכספי
להתברר, אינה על דרך התובענה הייצוגית.
ז. ייצוג הולם
מאחר והחלטת בית המשפט בתובענה הייצוגית משמשת כמעשה בית-דין כלפי כל אחד ואחד מחברי הקבוצה, על המבקשים ובאי-כוחם להראות כי ביכולתם לייצג באופן הולם והוגן את הקבוצה כולה.
ביסוד תנאי חשוב זה עומדים שני היבטים: האחד - עניינו ביכולתם המשפטית של המבקשים לנהל במקצועיות, בעצמם או באמצעות באי-כוחם, את הליכי התובענה הייצוגית; והשני - טמון בכך שלנגד עיניהם של המבקשים ובאי-כוחם צריכה לעמוד לא רק טובתם האישית, אלא טובת הקבוצה כולה. לשון אחר, יש למנוע את החשש שמא ינסו המבקשים ובאי-כוחם להקריב את זכויותיהם של הקבוצה כולה על מזבח האינטרסים האישיים שלהם, שכן אין הקבוצה צריכה לשמש כבת-ערובה בידיו של תובע ייצוגי לשם השגת יתרונות פסולים או פשרה בלתי-הוגנת.
התצהיר התומך בבקשת הייצוג הוא אחד הקריטריונים החשובים על בסיסו ניתן להעריך, האם המבקשים מתאימים לייצג באופן הולם והוגן את הקבוצה כולה. כך לדוגמא, תצהיר סתמי וכוללני אשר ממנו בית המשפט אינו יכול ללמוד על העובדות המרכיבות את עילת התובענה, יכול, בנסיבות מסויימות, לעורר ספק בדבר כושר הייצוג של המבקשים. משום כך, לא הרי תצהיר התומך בבקשה רגילה כהרי תצהיר התומך בבקשה לאישור תביעה כתובענה ייצוגית. בזה האחרון בתי המשפט נוהגים להקפיד שבעתיים, מכיוון שיש בו כדי להוות סימן לבאות על כושרו של המבקש בניהול תביעות ייצוגיות. מקובל לומר כי אין התצהיר צריך להיות משום חזרה מילה במילה על בקשת האישור, אך מובן כי אין בכך משום מתן היתר למצהיר להגיש תצהיר לאקוני וכללי, אשר אין בו כדי לתמוך בבקשת האישור (ראו ת"א (ת"א) 1538/93, המ' 12468/93 אבן ואח' נ' אבנר נפט וגז בע"מ ואח' (טרם פורסם). לעיתים התצהיר יכול להפנות אל כתב הבקשה, ואולם אסור שהפנייה שכזו תרוקן את התצהיר מתוכן ותשעבדו באופן מוחלט לבקשה. יש לזכור, כי על התצהיר לתמוך בבקשת האישור, ולא להיפך. התצהיר הוא בעל מעמד עצמאי נפרד מזה של הבקשה, ויש לשמור על מעמד זה. כל מסקנה אחרת בעניין זה תביא להיפוך היוצרות, וברי שלא לכך התכוון המחוקק בהטילו את חובת הגשת התצהיר כתמיכה לבקשה.

על חשיבות התצהיר בתובענה ייצוגית ועל הדברים אשר עליו לכלול עמדה השופטת גרסטל בת"א (ת"א) 1147/96, המ' 12532/96 אמנון גולדפדן נ' כלל - חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם) בקובעה:
"על תצהירו של המבקש לייצג אחרים בתובענה ייצוגית לכלול את הפרטים הבאים:

א. פירוט עילת התביעה שלו כלפי כל אחד מהנתבעים וכן פירוט הנזק הנטען וכיצד חושב.

ב. פירוט עילת התביעה של כל המיוצגים על ידו כלפי כל הנתבעים.

ג. הגדרת קבוצת המיוצגים ופירוט המכנה המשותף שלהם (העובדתי והמשפטי) אשר מצדיק הכללתם כקבוצה.

ד. מדוע מאמין המבקש כי ראוי לו לייצג את כל הקבוצה הנטענת וע"י כך להכפיף את המיוצגים על ידיו למעשה בית דין. במסגרת זו עליו להראות כושרו לייצג.

דרישות אלה נובעות לדעתי, באופן טבעי מהחשיבות ומההשלכות מרחיקות הלכת שיש לאישור בקשה לתובענה ייצוגית".

ח. ומהכא לדהתם

ראש לכל, על המצהיר לתמוך, ככל שניתן, את העובדות המפורטות בתצהירו במסמכים שיאמתו אותן. אם אין בידיו של המצהיר מסמכים מאמתים, הרי שעליו לפרט את הסיבה להיעדרם של מסמכים אלו. המבקשים 1, 3 ו6- לא צירפו לתצהירם את הסכם השירות שנחתם בינם לבין המשיבות. חשיבות הגשת ההסכם באה לידי ביטוי באלה: ראשית, בכך שיש בה כדי להצביע על היות המצהיר צרכן גז. שנית, מההסכם ניתן לקבוע מאיזו תקופה המצהיר הינו צרכן גז, ולבסוף מאחר ואחת מעילות התביעה היא הפרת הסכם השירות, מן ההכרח תחילה לברר את תנאי ההסכם בכדי לקבוע בסופו של דבר כי אכן הייתה הפרה של ההסכם.

אמנם הדעת נותנת, כי לא תמיד מצוי בידיו של הצרכן הסכם השירות שחתם עליו, ואולם על המבקשים היה להבהיר זאת כבר בתצהיר שהוגש ולא להשאיר זאת לשלב הסיכומים. המבקשת 1 צירפה לתצהירה התומך בבקשה המקורית חשבונית, שהוצאה לה על-ידי חברת הגז שעימה התקשרה, לתשלום עבור שירותי-גז שסופקו לה. החשבונית מצביעה על-כך שהמבקשת צרכנית גז מיום 5.4.84. משכך, נראה לי שאין להקשות עליה יתר-על-המידה בכך שלא הסבירה בתצהירה מדוע לא צירפה אליו את הסכם השירות, שהרי ברי ממעשיה, כי לו היה ביכולתה לצרף הסכם זה היא היתה עושה כן. עם זאת, המבקשים 3 ו6- כלל לא צירפו לתצהירם אף חשבונית תשלום. בעוד שניתן להבין כיצד הסכם השירות לא יהיה מצוי בידיו של הצרכן, הרי שיותר קשה להבין כיצד לא יהיה בידיו להציג ולו גם חשבונית תשלום אחת, אשר אותה נדרש הוא לשלם מידי חודש לחברת הגז שעימה הוא קשור בהסכם. על-כן, לכאורה אין דבר שיתמוך בטענתם של המבקשים 3 ו6- על-פיה הם צרכני-גז של המשיבה 3, וטענה זו שלהם אינה אלא טענה בעלמא. אף אם תאמר שנכונות טענה זו תתברר במהלך התובענה או שהמשיבה 3 יכולה להביא מסמכים אשר יצביעו על-כך שמבקשים אלה הינם צרכניה, אין בכך כדי להפחית במאומה מהאחריות המוטלת לפתחם של המבקשים 3 ו6- להוכיח בעצמם את טענתם, שעניינה בכך שהם צרכנים של המשיבה 3. כבר באי-קיומה של אחריות זו יש כדי ליצור חשש בדבר כושרם היחסי לנהל את התובענה הייצוגית, שהרי ממה נפשך, אם מבקשים אלה אינם מצליחים להוכיח טענה עובדתית בסיסית הנוגעת רק להם, כיצד יצליחו להוכיח את עילות התובענה הנוגעות לקבוצה כולה.

זאת ועוד, התצהירים התומכים בבקשה המתוקנת מסבירים את הצורך בתיקון הבקשה בכך, שהמבקשים קיבלו מידע חדש בדבר אופן גביית התשלום בגין הבדיקות התקופתיות, כמו גם מידע שעניינו בכך שהמשיב 6 קיבלה מחברות הגז כספי
ם אשר נגבו בגין ביצוע הבדיקות. עם זאת, אף לא אחד מן המבקשים פירט מאין קיבל את המידע הנ"ל וכיצד הגיעו אליו המסמכים התומכים במידע זה. פירוט שכזה נדרש, הן כדי להעריך את טיב הידיעות ואת המסקנות אשר ניתן להסיק מהן והן כדי לבחון את תום ליבם של המבקשים, אשר יכול להיות מושפע מהדרך בה הושגו ידיעות אלה.

המבקשים מצהירים כי סך של 211 ש"ח מהווה את הסכום שנגבה מהם בגין הבדיקה התקופתית שלא בוצעה בביתם. סך זה מהווה כבסיס לחישוב החזר הסכומים שנגבו מהם במשך תקופתם כצרכני-גז. עם זאת, אין המבקשים מסבירים, ולו גם על דרך ההפניה, כיצד חושבו סכומים אלה. המסקנה המתבקשת היא שהחישוב מבוסס על תצהירו של מר קריב, אך היה צורך לציין זאת בתצהיר.

לבסוף, המבקשים מצהירים כי הם יוזמים את ההליך כדי לאפשר לכל צרכני הגז של החברה לתבוע את המגיע להם מהחברה, וכי אין להם כל אינטרס הנוגד את האינטרסים של יתר חברי הקבוצה ואולם, אין בתצהיר משום הגדרת קבוצת המיוצגים ופירוט המכנה המשותף שלהם, אשר מצדיק הכללתם כקבוצה. אין שום התייחסות לכך שקיימים שני סוגים של צרכני-גז ושהמבקשים נמנים רק על הסוג האחד, דבר שהוא, כאמור, רלבנטי לעניין חישוב הנזק האינדיבידואלי של כל אחד מחברי הקבוצה. כמו-כן, כלל לא מפורטות עילות התביעה השונות אשר עליהן נסמכת התביעה.

כוחם של דברים אלה יפה הן ביחס למבקשים והן ביחס לבאי-כוחם, שהרי הדעת נותנת שבאי-כוחם של המבקשים ייעצו להם כיצד לפעול עובר להגשת התצהיר. מכל מקום, את התנהגותם של באי-כוח המבקשים יש לבחון אף באופן נפרד.

לטענת המשיבה 1, באי-כוחם של המבקשים השיגו ראיות באמצעים פסולים ויש בכך כדי להשליך על תום ליבם ועל אופן ייצוגם את הקבוצה כולה.

וזוהי השתלשלות האירועים עליה נסמכת טענה זו: בעבר המשיבה 1 שכרה את שירותיה של חברה בשם א. ר. איתרו בע"מ (להלן - איתרו) לצורך ביצוע בדיקות תקופתיות. הבעלים של מחצית ממניות איתרו היה מר איתי בסיס, אשר שימש כמנהל החברה וכיום הינו עורך-דין במשרד עורכי הדין המייצג את המבקשים. יתר המניות הוחזקו בנאמנות על-ידי עורך הדין יעקב רוזן, אשר אף הוא משמש כעורך-דין במשרד זה, והוא אף חתום על הבקשה שבפני
. לטענת המשיבה 1, במהלך ההתקשרות עם איתרו, זו האחרונה קיבלה ממנה מסמכים רבים, אשר יש בהם כדי להוות סוד מסחרי של המשיבה 1, וכל זאת מתוך ידיעה והבנה שמכוח חובות הסודיות והאמון המוטלות על איתרו, לא ייעשה על ידה שימוש במסמכים אלה שלא במסגרת יחסי-עבודתה עם המשיבה. בין המסמכים הללו היה גם דו"ח, אשר כלל רשימה של צרכני-גז באיזור תל-אביב, אשר צריך היה לבצע אצלם בדיקה תקופתית. המשיבה 1 טוענת, כי צירופו של מסמך זה לכתב הבקשה כנספח ה' מהווה משום הפרה של חובות האמון והסודיות שחלות על עורכי הדין במסגרת מערכת היחסים שהיתה להם עימה. לטענתה, הדבר עולה אף כדי הפרה של חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט - 1999, הפרה של חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981, ואף הפרה, לכאורה, של כללי האתיקה המקצועית של עורך-דין.

הפרות אלו נעשו, לטענתה, מתוך מניע של נקמה, לאור כך שהוחלט על ידה להפסיק את ההתקשרות עם איתרו. מנגד באי-כוח המבקשים שוללים מכל וכל טענה זו, ולגופו של עניין טוענים, כי אין מניעה בדין לעשות שימוש במסמך העשוי לסייע לבית המשפט לרדת לעומקה של מחלוקת, קל וחומר עת מדובר בסוגיה של פיקוח נפש. ביתר פירוט נטען על ידם, כי בצירוף המסמך אין כלל הפרת פרטיות, ואף אם יש עומדת להם ההגנה הקבועה בחוק; אשר לחוק עוולות מסחריות נטען, כי חוק זה כלל לא חל בענייננו מן הטעם, שהוחק לאחר הגשת הבקשה.

אין לי צורך לדון לגופן של הטענות ולבדוק, האם אכן בצירוף המסמך הפרו באי-כוח המבקשים הפרו חובות אמון, סודיות ופרטיות אשר היו מוטלות עליהם שכן, די לי בקביעה על-פיה באי-כוח המבקשים היו צריכים לציין כבר בכתב הבקשה כיצד הגיעו מסמכים אלו לרשותם. קביעה זו נובעת מכך, שהמכשיר של תובענה הוא בעל כח משיכה רב לעורכי-דין, ועל-כן אין הוא צריך להקנות להם רק זכויות של שכר-טרחה מרובה, אלא אף להטיל עליהם חובות, אשר נובעות בראש ובראשונה מהעובדה שגם עליהם להיות מייצגים הולמים של הקבוצה כולה. כאשר קיימות ראיות לפיהן עורכי-דין ממשרד באי-כוח של המבקשים היו בקשרים עסקיים שונים עם מי מהמשיבות טרם הגשת התובענה, וכי תודות לקשרים אלו הושגו על-ידם מסמכים המשמשים אותם בבקשה המוגשת על-ידם, הרי שזוהי עובדה רלוונטית שיש לציין אותה כאשר מבקשים להציג את המסמכים בפני
בית המשפט. הטעם לכך פשוט ונעוץ בכך שבית המשפט אינו צריך לגשש באפלה בבואו לקבוע מסקנות על-יסוד מסמכים המצורפים לכתב התביעה. עמדתי כבר על כך שמסקנות אלו יכולות להיות מושפעות, בין היתר, מדרך השגת המסמך ועל-כן ברור מדוע יש רלוונטיות בציון אופן השגת המסמכים.

עם זאת, אין אני סבור כי המשקל המצטבר, של כל הפגמים והמחדלים שבתצהיר ובדרך השגת המסמכים עליהם נסמכת הבקשה, מוביל, מניה וביה, למסקנה, כי קיים חשש סביר שמא המבקשים ובאי כוחם אינם מתאימים לשאת בתפקיד של תובעים ייצוגיים בתובענה שלפנינו. בענייננו מדובר בפגמים אשר ניתנים לתיקון על ידי הגשת בקשה לבית המשפט, ומבחינת יכולתם של התובעים ובאי כוחם לנהל את התביעה, הדעת נותנת כי לא הרי מקום בו בית המשפט אינו יכול עוד לכפר על מחדלי התובע כהרי מקום בו בית המשפט יכול לכפר על הפגמים והמחדלים שבבקשת התובע. פגם מהותי אשר אינו ניתן לתיקון מעיד באופן ברור על אי כושרו של התובע לנהל תובענה ייצוגית, לא כך מקום בו הפגם ניתן לתיקון. על כן לא ראיתי בעניין זה מקום להחמיר עם המבקשים.
ט. הבקשה לסעד הצהרתי

דינה של בקשה זו להתקבל. מהסכמי השירות ומהדין החקוק עולה כי על חברות הגז הייתה מוטלת חובה לבצע בדיקות תקופתיות בבתי הצרכנים, וכי בגין בדיקות אלו נגבו כספי
ם מהצרכנים. על אף זאת, חברות הגז השונות לא ביצעו את הבדיקות התקופתיות ועקב כך הם קיבלו תמורה כספי
ת ללא מתן שירות מצידן. אמנם התמורה הכספי
ת שנתקבלה מכל אחד מהצרכנים אינה זהה, ואולם אין בכך כדי לשנות מהמסקנה כי צרכני חברות הגז זכאים לסעד כללי של השבה מחברות הגז השונות, ולעניין זה יש לאשר את הבקשה כתובענה ייצוגית. ודוק, בכגון דא רב המשותף על המפריד, שכן זוהי שאלה כללית המשותפת לכל חברי הקבוצה, ללא קשר לשוני הקיים ביניהם. משכך, הרי שמתמלא התנאי שעניינו בכך שנדרש כי התובענה הייצוגית תהיה הדרך היעילה וההוגנת ביותר לבירור התובענה בדבר זכותם הכללית של צרכני הגז להשבה.

אוסיף ואציין כי אין בעובדה שדחיתי את הבקשה לאישור התובענה הכספי
ת כתובענה ייצוגית, כדי להשליך לעניין הסעד ההצהרתי. שם היה מקום להידרש לשאלת החבות של חברות הגז, ואילו בעניין הסעד ההצהרתי יש להידרש לשאלת האחריות של חברות הגז. בהעברת שאלת האחריות, אשר היא, כאמור, שאלה משותפת לכל צרכני הגז, למסלול התביעה הפרטי ולא למסלול התביעה הקבוצתי, יהיה כדי להקשות עוד יותר על נסיונם של חברי הקבוצה להתמודד עם בעיית תת האכיפה, ואף להרתיע אותם, שלא לצורך, להגיש תביעה להשבת הסכומים הפרטניים המגיעים להם.

י. תקנה 29

משקבעתי כי לפי חוק הגנת הצרכן יש לאשר כתובענה ייצוגית את התובענה לסעד הצהרתי בדבר זכות ההשבה הכללית של העותרים, הרי שממילא איני נדרש עוד לבחון את תביעתם החלופית של המבקשים מכוח תקנה 29.
יא. סיכום

לאור כל האמור לעיל, מתקבלת הבקשה באופן חלקי, כך שתותר הגשתה של תובענה ייצוגית, אולם היתר זה יחול לגבי הסעד הבא:

צו הצהרתי הקובע, כי המבקשים זכאים להשבת כל הכספי
ם ששילמו, במישרין או בעקיפין, לחברות הגז בגין ביצוע הבדיקות התקופתיות, מיום התקשרותו של כל מבקש עם המשיבה הרלבנטית ועד ליום הגשת התביעה המקורית, אם בדיקות אלה לא בוצעו אצל צרכן כלשהו בכלל או במועדים הקצובים של חמש שנים.

אין צו להוצאות בשלב זה.

תובענה מתוקנת תוגש תוך 45 ימים מהיום.

המועד להגשת כתב-הגנה יהיה 45 ימים מיום קבלת כתב התביעה במשרד פרקליט כל חברה וחברה.

המבקשים יפרסמו דבר תובענה זו ואת נוסח הסעיף האחרון של החלטתי זו וכן תנאי תקנה 8 לתקנות הגנת הצרכן (סדרי דין לענין תובענה ייצוגית), התשנ"ה - 1995.

ניתן היום, ח' בתמוז תש"ס (11 ביולי 2000), בהעדר הצדדים.

אורי גורן
, נשיא (בפועל)

איסור פרסום עד ליום 18.7.00
1
1
בתי המשפט
בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו

תא 001566/99
בש"א 3604/99
בפני

כב' הנשיא (בפועל) אורי גורן








א בית משפט מחוזי 1566/99 תמר אחרק נ' החברה האמריקאית הישראלית לגז (פורסם ב-ֽ 18/07/2000)