פסקי דין על דדי צוקר | פסקי דין על איל ויטנברג | פסקי דין על טדי קולק | פסקי דין על ראש עיריית ירושלים ואח' | פסקי דין על שר הפנים | פסקי דין על מנכ"ל משרד הפנים | פסקי דין על שרה מארליס ואח' |

581/87 בג"צ     09/01/1989




בג"צ 581/87 דדי צוקר, איל ויטנברג, טדי קולק, ראש עיריית ירושלים ואח' נ' שר הפנים, מנכ"ל משרד הפנים, שרה מארליס ואח'




(פ"ד מב (4) 529)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"צ מס' 581/87
בג"צ מס' 823/87
בג"צ מס' 849/87
השופטים: כבוד השופט א' ברק
,
כבוד השופט א' חלימה
,
כבוד השופט ח' אריאל
העותרים: 1. דדי צוקר

2. איל ויטנברג
בג"צ 581/87
ע"י ב"כ עו"ד א' כהן

3. טדי קולק
, ראש עיריית ירושלים בג"צ 832/87
ע"י ב"כ עו"ד י' אלירז

4. מגרש הכדורגל העירוני בירושלים בע"מ בג"צ 849/87
ע"י ב"כ עו"ד נ' וייל
נ ג ד

המשיבים: 1. שר הפנים

2. מנכ"ל משרד הפנים

ע"י ב"כ עו"ד מ' מזוז
, סגן בכיר לפרקליט המדינה
3. שרה מארליס ואח'

ע"י ב"כ עו"ד ר' יאראק
התנגדות לצו על תנאי מיום 29.11.87 .
פסק - דין
השופט ח' אריאל
: בדיון שלפנינו חברו יחד שלוש עתירות, שנושאן המשותף הוא איצטדיון הכדורגל בירושלים.

ביום 29.11.87 ניתן על ידי בית משפט זה צו-על-תנאי נגד המשיבים, המורה להן ליתן טעם-

"מדוע לא יוצהר, כי חלף המועד בו יוכלו המשיבים למנוע אישורם לתוכנית הנזכרת להלן ושלכן יש לראות את התוכנית כאילו אושרה על ידם; ולחילופין, מדוע לא יאשרו במילואה וללא תנאי את תוכנית תכנון עיר מס' 3420. שינוי 84/א לתוכנית מתאר מקומית שינוי 1/84 לתוכנית 2905 שינוי 1/84 לתוכנית 1489 שנושאה הקמת אצטדיון במנחת ירושלים".

שמיעת שלוש העתירות אוחדה.

עוד יצוין, כי 80 תושבים מתושבי הסביבה (המיוצגים על ידי עו"ד יאראק) צורפו לבקשתם בשלב מאוחר כמשיבים. בין הטענות שנדון בהן להלן ייכללו מניה וביה גם טענותיהם של תושבים אלה החוששים לדבריהם מהפרעות, בעיקר של המולה ורעש.

השתלשלות העניינים

2. פרויקט שועפט

רעיון הקמתו של איצטדיון כדורגל בעיר ירושלים ראשיתו עוד משנת 1973. באותה עת תוכנן פרויקט גדול מימדים, שתכליתו הייתה הקמת מרכז בקנה מידה אולימפי, אשר איצטדיון היה רק חלק ממנו. פרויקט זה עתיד היה להיבנות באזור שועפט שבצפון ירושלים. מרכז הספורט כונה כתכנית מספר 1973 ואילו האיצטדיון כונה במספר 2130 (אישור תכנית מספר 1973 פורסם בי"פ תשל"ה 504 ודבר אישור תכנית מספר 2130 פורסם בי"פ תשל"ו 2280).

עבודות התשתית באזור החלו, ואולם בעקבות מכתבו של ראש הממשלה דאז, מר מנחם בגין, אל ראש עיריית ירושלים, מר טדי קולק
, הופסקו העבודות, וזאת בהשפעת חוגים חרדיים, אשר התנגדו לבניית הפרויקט באותו אזור.

בעקבות פנייה זו הוחלט להקים ועדה, אשר תפקידה יהיה למצוא אתר חליפי לאתר שועפט ואשר יתאים להקמת פרויקט באותו סדר גודל.

בראש הוועדה ישב מר אפרים שילה. לאחר שהוועדה ישבה כחודשיים על המדוכה, הגישה הוועדה, בתאריך 27.10.79 את מסקנותיה למר קוברסקי, מי שהיה באותה עת מנכ"ל משרד הפנים
. מדו,ח הוועדה עלה, כי למעשה מבין האתרים שנבחנו שניים הם האתרים שהושארו לבחינת הדרג המדיני: האחד אתר הר החומה והשני אתר גבעת רם. יצויין, כי גם לגבי אתרים אלה היו מצויות מגבלות תקציביות וסביבתיות. בין לבין הוחלט על הקפאת הפרוייקט בקנה מידה לאומי-אולימפי ועל בחינת אפשרויות נוספות להקמת פרויקט בקנה מידה עירוני.

3. מגרש כדורגל עירוני בקטמון (תכנית 2987)

דבר הפקדתה של תכנית 2987 (להלן- תכנית קטמון) פורסם בי"פ תשמ"א 1430.

לתוכנית זו הוגשו התנגדויות הן מצד דיירי השיכונים (1,200 התנגדויות), הן מצד משרד הפנים והן מצד המועצה לארץ ישראל יפה.

לאחר שהוגש בג"צ על ידי תושבי השכונה, מינה שר הפנים
, בתוקף סמכותו על פי סעיף 107 (ב) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, ועדה לשמיעת ההתנגדויות הרבות. ביום 3.3.83 הוגשו המימצאים לוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה. זו החליטה ביום 12.5.83 לדחות את התכנית האמורה.

לאחר דחיית תכנית זו החלה בחינת האפשרות לבניית מגרש כדורגל עירוני באזור מנחת, תכנית אשר לימים נקראה תכנית מספר 3420, והיא היא נושא הדיון לפנינו.

4. אתר מנחת (תכנית 3420 (להלן האיצטדיון) ותכנית 3729 (להלן- תכנית המיתאר הכוללת)).

בטרם נסקור את השלבים השונים שעברה תכנית האיצטדיון, מן הראוי להדגיש: תכנית האיצטדיון אינה אלא אחת מתוך מספר תכניות באזור, הכוללות הקמת מרכז עירוני משני באזור מנחת. תכנית מיתאר כוללת זו מכילה בתוכה, בין היתר: הקמת מרכז מסחרי (קניון)- תכנית 3419, הסטת מסילת הברזל הקיימת באזור – תכנית 3419 א', הקמת מרכז מסחרי ותעשייה עתירת ידע – תכנית 3419 ב', סלילת כביש מספר 4 (מתבצעת הלכה למעשה)- תכנית 32361, תכנית הקמת בית הלוחם- תכנית 3565, תכנית הקמת גן החיות- תכנית 3730; יצוין, כי באותו מיתחם קיים כבר עתה מרכז טניס גדול, תכנית 2906, וכן קיימת תחנת טרנספורמציה של חברת החשמל.

5. שלבים באישור תכנית 3420

לאחר שפורסם ברשומות דבר דחייתה של תכנית 2987 (תוכנית מגרש קטמון), נבחר אתר מנחת למטרת הקמת תכנית 3420. הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה המליצה על הפקדת התכנית, תוך שהיא מתנה הפקדה זו בהכנת תסקיר השפעה על הסביבה. מבחינת ייעוד הקרקע, וגם כפי שרשום במרשם המקרקעין, אין כל מניעה לתכנית זו. בהתאם להמלצה זו ערך האגף לאיכות הסביבה של עיריית ירושלים תסקיר השפעה על הסביבה (להלן- התסקיר) ובו סקירה רחבת יריעה על השפעת האיצטדיון ומרכיביו השונים על הסביבה בה הוא עתיד להיבנות (תסקיר זה הוגש לפנינו כנספח לעתירה 832/87).

התסקיר הועבר לבדיקת השירות לשמירת הסביבה במשרד הפנים, ועותקים ממנו הועברו לעיונם של חברי הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה (להלן- הוועדה המחוזית), וזאת בטרם דנה הוועדה המחוזית בהפקדת התכנית.

בתאריך 8.3.84 התקיימה ישיבה של הוועדה המחוזית. בתום הדיון, לאחר שנשמעו דעתם של מהנדס העיר, מתכנן התכנית וסגן מהנדס העיר, ולאחר שנבחן התסקיר ולאחר שנבחנה התכנית בכללותה להקמת איצטדיון לכ- 12,000 צופים, הוחלט על הפקדת התכנית.

ביום 30.8.84 פורסם דבר הפקדתה של התכנית (ראה י"פ תשמ"ד 3172).

לאחר פרסום דבר ההפקדה של התכנית הוגשו לוועדה המקומית יותר מאלף התנגדויות, אשר ברובן הוגשו מטעם תושבי שכונת בית וגן ומיעוטן על ידי תושבי השכונות הסמוכות יותר לאתר. יודגש, כי לתוכנית זו, בניגוד לתוכנית 2987, לא מצאו לנכון משרד הפנים והמועצה לארץ ישראל יפה להתנגד. בתאריך 13.1.85 המליצה הוועדה המקומית לוועדה המחוזית לדחות את ההתנגדויות. עם זאת, בתאריך 14.4.85 החליטה הוועדה המחוזית על מינוי ועדת משנה לשמיעת ההתנגדויות.

ועדת משנה זו התכנסה לראשונה ביום 5.5.85 וקיימה שלושים פגישות שבהן שמעה התנגדויות. האחרונה שבהן התקיימה ביום 22.2.87.

תקופה זו, שנמשכה כ- 21 חודשים, הייתה ללא ספק ארוכה ביותר, ואף המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דאז, בעקבות פניית יושב ראש החברה "מגרש הכדורגל העירוני בירושלים בע"מ", מצא לנכון לפנות במכתב אל יושב ראש הוועדה המחוזית דאז ולהתריע על הסחבת בדיוני ועדת המשנה. במכתבו ציין היועץ, כי משך הזמן שעבר ושבו לא צלחה דרכה של ועד המשנה לשמוע את כל ההתנגדויות ואף לא נתנה כל החלטה, הוא, לכל הדעות, פרק זמן בלתי סביר מהבחינה המשפטית. מוסיף המשנה ליועץ המשפטי ואומר במכתבו:

"מבחינה משפטית, העולה מהאמור בחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 ומתקנות התכנון והבנייה (סדרי דין לדיון בהתנגדויות לתוכנית) תשכ"ו-1966 כי על הוועדה המחוזית לסיים את דיוניה בהתנגדויות הנ"ל באורח סביר ובמהירות הראויה. פרק הזמן שעבר עד כה, הוא פרק זמן רב מדי ומבחינה זו אין הוועדה המחוזית ממלאה את מצוות המחוקק. מחובתה של הוועדה המחוזית לעשות עתה, ומיד, מאמץ מרוכז לסיים את דיוניה בהתנגדויות ולהחליט בהן בגבולות הזמן הקבוע בתקנות התכנון והבנייה הנזכרות לעיל" (ההדגשה שלי – ח' א').

ביום 21.4.87 הונחה התכנית לפני הוועדה המחוזית לדיון מסכם, וזאת כשלוש שנים לאחר הפקדת התכנית. לאחר דיון החליטה הוועדה ברוב של 12 נגד 2 לתת תוקף לתכנית, וזאת בכפוף למספר שינויי (ראה פרוטוקול מדיון הוועדה מיום 21.4.87).

ביום 1.5.87 הוגש למועצה הארצית לתכנון ולבנייה (להלן- המועצה הארצית) ערר מאת אחד מחברי הוועדה המחוזית על ההחלטה האמורה מתאריך 21.4.87 לערר זה הגישו הן הוועדה המקומית והן הוועדה המחוזית תשובות. בתאריך 10.7.87 התקיים הדיון בערר לפני ועדת המשנה לעררים שלה מועצה הארצית.

לאחר שוועדת העררים ביקרה במקום, החליטה, בתאריך 19.7.87, לדחות אתה ערר ונימקה החלטה זו.

6. כאמור לעיל, עניין לנו בשינוי תכנית מיתאר מקומית. לגבי שינוי מסוג זה לענייננו קובע סעיף 134 (ב)(1) לחוק התכנון והבניה, כי יש צורך לקבל את אישורו של שר הפנים
. ובלשונו של הסעיף:

"134 (א) ....

(ב) הועדה המחוזית רשאית, על דעתה היא ולאחר התייעצות עם הועדה המקומית או על פי בקשת הועדה המקומית, לבטל, להתלות או לשנות -

(1) תכנית מיתאר מקומית – באישור שר הפנים
;
(2) ..........".

מהות האישור הנ"ל נדונה בבג"צ 161/84 חברת ויידנמיל הוטל נ' שר הפנים
ואח', פ"ד מב (1) 793. שם נקבע, כי אישור השר אינו בבחינת חותמת גומי, וכי רשאי השר לשקול כל שיקול אותו שקלו הוועדות המקומית והמחוזית, טרם שהחליטו לאשר את התכנית. שר הפנים
האציל סמכותו זו למנכ"ל משרדו (להלן- המנכ"ל), ומעתה המנכ"ל הוא אשר ממונה על מתן אישורים כנ"ל.

ביריעה ארוכה פירט המנכ"ל את הסיבות והטעמים אשר הביאוהו להחלטה שלא לאשר את התכנית.

טעמים אלה מוצאים את ביטוים, בין היתר, בתשובות המנכ"ל לעתירות השונות וכן בתכתובות שונות, אשר חלקן אף הובאו כנספחים לתשובות.

בתשובותיו אלו נעזר המנכ"ל בחוות דעת מקצועיות חיצוניות.
את הנמקת המנכ"ל להתנגדותו ניתן לחלק לשלושה רבדים: הראשון מתייחס לליקויים ספציפיים בתכנית הנדונה, השני מתייחס לאופן בחירת האתר, והשלישי מתייחס לצורך בתוכנית מיתאר כוללת.

להלן ננסחה לבחון את הסבריו ונימוקיו של המנכ"ל ברבדים השונים ונבקש להעמידם במבחן הביקורת, החל בטעמים המצביעים לדעתו על ליקויים ספציפיים בתכנית הנדונה.

בקטיגוריה זו מצביע המנכ"ל על ליקויים שונים בתכנית, בין היתר בנושאי רעש, חניה ותחבורה. נדון רק באותם דברים אשר יש לתת אליהם את הדעת.

8. רעש

בדיקה בנושא זה נעשתה על ידי גב' אסנת ארנון מן השירות לשמירת הסביבה (ראה חוות דעתה "הערכת רעש לתוכנית 3240 'האצטדיון'"). בנושא זה אין לנו אלא לצטט מתוך חוות דעתה שם (עמ' 3).

"המסקנה הינה כי הרעש הצפוי בהנחות הנ"ל לא יעלה על הערך המירבי המותר על פי התקן לרעש שמשכו אינו עולה על שלוש שעות ביום (התקן לרעש זה הינו (4) db בתוך הבית) אך הוא יעלה על הערך המותר בתוך הבית בשעות הלילה (משעה 22:00)... המסקנה הינה איפוא כי במתכונתו 'השקטה' של האצטדיון תורמת להפחתת הרעש בשעור של (a) db . 5 ביחס לבתים ממערב... מכיוון שבניני שכונת סן מרטין הם הקרובים ביותר לאצטדיון יש חשיבות ביישום המתכונת 'השקטה' בתוכנית" (יצויין כי מתכונת זו מוצעת בתסקיר; ההדגשות שלי- ח' א').

ביחס לכביש מס' 4 המליצה גב' ארנון על הקמת אמצעים להפחתת רעש משני צדי הכביש.

בהתייחסותה לרעש ממגרשי החניה קובעת גב' ארנון בעמ' 7 לחוות דעתה, כי "בגלל רחוקם של מגרשי החניה... נראה לי שתרומתם למפלס הרעש הצפוי תהיה זניחה ולא יהא צורך לנקוט לגביהם באמצעים כלשהם".
אשר להשפעת הרעש המצטבר (הכוונה לרעש מצטבר מכלל שימושי הקרקע באזור) קובעת גב' ארנון (בעמ' 8), כי: "בכל אופן ניתן לומר בוודאות כי תכנון נכון של האמצעים להפחתת רעש ימנע יצירתו של מצב בו התרומה המצטברת של המקורות השונים תגרום להגברה ממשית של מפלסי הרעש".

על פני הדברים לא מדובר במפגעי רעש אשר יש בהם כדי למנוע אישור התכנית. עוד נפנה למכתבו של מהנדס העיר, מר ניב, אל מר יחזקאל לוי, סגן בכיר ליועץ המשפטי במשרד הפנים (ובמיוחד לעמ' 7,6,5,4 ו-8). נראה לנו, כי אף שם ניתנות תשובות מספקות לבעיות הרעש המצוינות.

יתרת מכך, בבירור שהתקיים בין מר רון לשם, מנהל האגף לאיכות הסביבה של העיריה, לבין נציגי השירות לשמירת הסביבה של משרד הפנים, צוין, כי בתנאי ההיתר יצוינו הפרטים הדרושים בקשר לאלמנטים שצוינו בנספחי התכנית כמחסומי רעש (נקודה זו מצוינת בעתירת טדי קולק
בעמ' 16 לעתירה; עוד ראה לעניין זה מכתב מאת מר לשם אל מר ניב, המצורף לעתירת מר טדי קולק
ומסומן ע/26). העולה מן האמור בשני המסמכים הנ"ל הוא, כי בעיית הרעש, על שלוחותיה השונות, באה על פתרונה, ואף ניתן לומר, כי כל הצדדים אשר דנו בעניין (ובכלל זה אנשי השירות לאיכות הסביבה) נחה דעתם הימנה.

9. חניה

בנושא זה יש להתייחס לשתי חוות דעת, האחת של ד"ר בן יעקב והשנייה של ד"ר מיכאל מאיר ברודניץ. ראשית יצויין, כי השניים מודים בפה מלא כי על פי התכנון עומדת התכנית בתקן המינימלי, וכל טרונייתם מופנית לכך שלא נקבעו מקומות חניה מעל למינימום הקבוע בתקנות (תקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה), תשמ"ג-1983). עוד נעיר בנקודה זו, כי לעניין זה, אם מדובר בתכנית כוללת, הרי ניתן יהיה להיעזר במגרשי החניה המתוכננים לקניון (2,500 מקומות) ולאזור התעשייה עתירת הידע (1,400 מקומות). בשבת עתידים להיות מקומות חניה אלה פנויים, ובאי האיצטדיון יוכלו לעשות בהם שימוש (לעניין זה ראה "תכניות 3419 – קניון ו-3419ב' – אזור התעשייה עתירת הידע). פתרון זה מוצע בתצהירו של מר שפרבר (נסח המסומן ע/33 לעתירת מר טדי קולק
, שם בעמ' 5 צוין, כי הסכם הדדי ה"מפשיר" 1,000 מקומות חניה ממקומות החניה המיועדים לקניון כבר נחתם בין היזמים הנוגעים בדבר).

10. תחבורה

אשר לדרכי הגישה לאיצטדיון, מציין ד"ר בן יעקב (עמ' 2 לחוות דעתו):

"ברחוב גולומב יעמדו לרשות הציבור 4 נתיבי נסיעה (או 6 נתיבים בתוספת דרך מספר 4) לפי 1000 כלי רכב לשעה בנתיב עירוני עמוס יוכלו נתינים אלה לעמוד בקצב השחרור הנדרש מהאצטדיון".

על דברים אלה מוסיף מר שפרבר, שהוא סגן מהנדס העיר לענייני תכנון ומינהל, כי לבד מהעובדה שרחוב גולומב מסוגל לשאת בכל העומס הצפוי, הרי מתוכננת דרך נוספת העתידה להקל על העומס הצפוי. המדובר הוא ב"כביש הרכבת", אשר תכניתו כבר מונחת עתה על שולחן הוועדות המחוזיות. כביש זה עתיד לחבר את האיצטדיון לכביש מס' 4 עם רחוב פת.

אשר לחשש לסתימת עורקי התנועה והשכונות שמסביב, הן בתנועה מוגברת של כלי רכב והן בחניה בלתי מבוקרת, הרי שכאמור לעיל, עתידים מגרשי החניה של הפרויקטים הסמוכים להקל בנקודה זו, וזאת לאור העובדה שהפעלה בו זמנית שלה איצטדיון ושל הקניון ואזרו התעשייה יהיו נדירות למדי. מר שפרבר אף מציין בתצהירו דרכי גישה עתידיות חלופיות (ראה עמ' 4 לתצהירו).

לעניין זה הוסיף והעלה עו"ד יאראק (המייצג כאמור כ-80 תושבים אשר הצטרפו כמשיבים לעתירות) בעיה נוספת, אשר לדעתו לא נתנו עליה מתכנני התכנית את הדעת, והיא – קיומם של אירועים באיצטדיון בימות החול.

אמנם, אמת נכון הדבר כי באירועים שיתקיימו בימות החול תוגבר בעיית התחבורה, ואולם זאת יש לזכור – עיקר הפעילות המתוכננות באיצטדיון תתקיים בשבתות ובמועדים, כנהוג בארץ. ואשר לאותן פעילויות מועטות באופן יחסי אשר תתקיימנה בימות החול, רק אז יהיה צורך בעזרת המשטרה לשם הכוונת התנועה ושמירת הסדר. בניגוד לדעתם של עו"ד יאראק והמשיב 2, אין, לדעתי, בהיזקקות לעזרת המשטרה כל פגם. יתירה מכך- מראה שכיח במקומותינו (ולא רק במקומותינו) הוא, ששוטרים מכוונים את התנועה בקרבת אתרים בהם מתקיימים אירועים בהשתתפות קהל רב. איננו סבורים, כי "העמדת שוטר לצורך כיוון התנועה כחלק אינטגרלי של התוכנית" מצביעה על "חוסר רצינות", כפי שנטען.

11. אין איפוא בהשגות המשיב 2, הנוגעות ל"ליקויים" שבתכנית 3420 כשלעצמם, כדי להצדיק אי מתן אישור לתכנית האמורה. מטבעם של דברים יקשה להעיד על תכנית (כמו על כל תכנית) כי היא כליל השלמות. בהתחשב בגודל ההשלכות הסביבתיות אשר מתחייבות מפרויקט בסדר גודל האמור, הרי מתכנני התוכנית הצליחו לצמצם את הפגיעה באיכות הסביבה על חלקיה השונים עד למינימום. החלטת המשיב 2 שלא לאשר את התוכנית על סמך מפגעים אלה כביכול, אינה יכולה לעמוד במבחן הסבירות.

לאחר שסקרנו את התשובות וההתנגדויות של המשיב 2, הנוגעות לרובד הראשון, נבחן את הרובד השני, אשר במהלך בחינתנו יתברר כי קיימים בינו לבין הרובד השלישי יחסי גומלין.

12. מקור האתר

כאמור לעיל, הטענה היא, כי לא נבחנו מקומות אלטרנטיביים, ובחירת מקום האתר הייתה נקודת המוצא. והנה אנו מוצאים בתצהירו של מר אמנון ניב, מהנדס העירייה מיום 13.4.88 בעמ' 4 לתצהירו, את הדברים הבאים:

"... האפשרות להכשיר את האצטדיון 'בגבעת רם' כמגרש כדורגל עירוני אכן נשקלה אך נפסלה לאחר שהוברר כי ההשקעות הדרושות לשם הכשרת השטח לתכנית הנ"ל הן כבדות למדי וכי יתירה מזאת, מיקומו של מגרש כדורגל עירוני באתר בגבעת רם מעורר בעיות אורבניות וסביבתיות כבדות משקל. הדברים שהשמעתי בפני
הועדה המחוזית לתכנון ולבניה עובר לדיון בהפקדת תוכנית 3420 לא נועדו ל"הלך אימים" על הועדה (כביטויו של עו"ד יאראק במכתבו מיום 10.2.88 אשר צורף למכתב המשיב) אלא הם משקפים כאמור את דעתי המקצועית כמהנדס העיר ירושלים כי האתר נשוא תוכנית 3420 הוא האתר המתאים ביותר והנכון ביותר להקמת מגרש כדורגל עירוני בירושלים".

הוסיף ואמר מר יחזקאל לוי, סגן בכיר ליועץ המשפטי של משרד הפנים (במכתבו מתאריך 14.9.87), עליו סומכים, בין היתר, המשיבים, כי לא זו בלבד שלא נבחנו אתרים אלטרנטיביים, אלא שאתר מנחת, אשר נבחן במסגרת ועדת שילה (ועדה שבחנה מספר אתרים והגישה מסקנותיה ב- 1979), נמצא, כביכול, כבלתי מתאים. מר לוי אף טרח וציטט את האדריכל פסקואל ברויד. בעניין זה יוטען, כי במכתבו של אדריכל ברויד עצמו מתאריך 28.9.87, המופנה אל מהנדס העירייה, כותב האדריכל בעניין זה:

"מר לוי מצטט אותי במכתבו, אולם שכר להסביר שהציטוט מתייחס לשאלה אחרת, כי בזמנו לא שאלו אותי אם האצטדיון במנחת מתאים ומספיק גדול כדי לתכנן בו מגרש כדורגל של 12 אלף צופים, בזמנו רצו להעביר לשם את הפרוגרמה שהכנסתי לאיזור שועפט".

האדריכל מוסיף ומסביר את ההבדלים העצומים שבין פרוגרמת שועפט ובין תוכנית 3420. בשועפט תוכנן איצטדיון ענק (פוטנציאל ל- 50,000 צופים), וכן מגרשי אימונים, היכל ספורט ועוד כהנה וכהנה (ראה לעניין זה המכתב הנ"ל). גם על מסקנתו של מר לוי, כאילו "האדריכל ברויד העדיף בזמנו את אתר "גבעת החומה", מותח אדריכל זה ביקורת ומביע את אי הסכמתו למסקנה זו.
התייחסות מהנדס העיר לבחירת מקום האתר

במכתבו של מהנדס העיר מיום 1.10.87 מציין מר ניב את התייחסותו וכן התייחסות הגורמים האחרים (האגף לאיכות הסביבה, גורמי התכנון בעירית ירושלים, ולשכת התכנון שלה וועדה המחוזית) לכל ההיבטים הרלוואנטיים לרבות האתרים האלטרנטיביים, שעל יסוד בחינתם הגיעו כל הגורמים למסקנה, שהאתר במנחת הוא האתר המתאים ביותר.

עוד מטעים מר ניב, כי הדיון בהפקדת התכניות נערך על רקע הדיונים הנוקבים שהיו שעה שעמדה תכנית 2987 (תכנית קטמון) על הפרק, והופקו לקחים גם מתכנית זו (ראה מכתבו של מר ניב מתאריך 1.10.87, בעיקר עמ' 1, 2 ו- 3. להתייחסותו של מר ניב אל מסקנות ועדת שילה ראה עמ' 4).

העולה מן האמור לעיל הוא, שטענת המנכ"ל, כאילו בחירת המקום הייתה בבחינת קביעה אקסיומתית, אין לה על מה שתסמוך. בכל תהליך בחירת האתר עמדו לפני הוועדות הפרויקטים הקודמים וכן חוות הדעת הקודמות. כל החלטה שנתקבלה נתקבלה על סמך נתונים אלה, והשיקולים בבחירת האתר היו עניינים ונעשו מתוך ראיית מכלול השיקולים הסביבתיים הכרוכים בפרוייקט מעין זה. אין בטענה, כאילו ניתן היה לבחור מקום נוח יותר (ואיננו חפצים לקבוע עמדה בשאלה זו שכן אין היא השאלה העומדת לפנינו), כדי להטיל צל על בחירת המקום הנדון, אשר כאמור אין פסול בהליך בחירתו.

מכאן, שגם בעניין זה אין מקום להתנגדות לאישור התכנית.

לאחר שדנו ברובד הראשון (ליקויים ספציפיים בתכנית) וברובד השני (בחירת מקום האתר) שומה עלינו לבחון את הרובד השלישי אשר לדעתנו הוא לב לבה של ההתנגדות, וכמאמר האדריכל מר ניב עובר נושא זה כחוט השני בכל תשובות המשיב 2.

13. הצורך בתכנית מיתארית כוללת

דומה, כי זוהי טענתם העיקרית שלה משיבים. טענה זו מבוססת על העמדה, הנראית לכאורה הגיונית כשלעצמה, כי בדרך ככל (אף כי לא תמיד) עדיפה תכנית כוללת על תכנית חלקית, בבחינת הליכה מן הכלל אל הפרט ולא להיפך.

באזור בו מתוכנן האיצטדיון קיימים ומתוכננים בשלבי תכנון שונים, כאמור, מספר פרוייקטים, וכולם במסגרת הכוונה להקים מרכז עירוני משני באותו אזור.

לטענת המשיב 2, תכנית האיצטדיון אינה נותנת דעתה לשאר הפרויקטים המתוכננים, ואף בתסקיר שהוכן לצורך התכנית דידן אין התייחסות לפרוייקטים אלה (ראה תצהיר המשיב 2 מתאריך 10.5.88). הטיעון מתומצת כדבעי בעמ' 6 לתצהיר הנ"ל:

"לשם בחינת ההשפעות ההדדיות וההשלכות הסביבתיות המצטברות יש לבדוק את פוטנציאל הקיבול של כל פרויקט בנפרד ושל כל הפרוייקטים יחדיו בבחינת צרכים ואפשרויות תכנוניות ולא להסתפק בהערכות וקביעות שרירותיות שלא עמדו במבחן הזמן... המסקנה המתחייבת מהאמור לעיל היא שיש להכין תחילה תכנית הכוללת את כל הפרויקטים המתוכננים במקבץ... לגביהם את פוטנציאל המעמסה והתשתית הדרושה לכך, ועל יסוד זאת לבצע בדיקה בדבר ההשפעה הכוללת והמצטברת על הסביבה. רק הליך כזה מאפשרת (צ"ל מאפשר) בחינה נכונה ומציאותית בדבר אפשרות הקמת כל אחד מהפרוייקטים והשפעתם על הסביבה ובמיוחד כאשר מדובר בפרוייקט בסדר גודל של אצטדיון כדורגל שהינו מטבעו בעל השלכות סביבתיות משמעותיות ומחייב פתרונות לבעיות תשתית (דרכי גישה חניה וכיו"ב) בהיקף גדול".

טרם שנפנה לתגובותיהם של העותרים לטענה זו, נדגיש: עניין לנו בפרויקט הכולל, שהמשיב 2 מציינו כפרויקט אדיר מימדים ששטחו כ- 9,000 דונם, אף כי אין מדובר בכל השטח אלא בחלק ממנו; עובדה זו הופכת את בחינת הצורך לתכנון כולל לקשה במיוחד.

את ההתייחסות העותרים לנקודה זו ניתן לחלק לשניים:

א. אין אמת בטענה, כאילו לא הייתה בתכנון התכנית (3420) כל התייחסות לפרוייקטים השכנים הקיימים והמתוכננים.

ב. בעובדה שאין בנמצא תוכנית מיתארית כוללת אין כדי למנוע אישור התכנית נושא דיוננו.

טענות אלה לא נטענו כטענות חלופיות אלא כטענות מצטברות.

נבחן טענות אלה כסדרן.

14. התייחסות התכנית לפרויקטים שכנים

מקריאת התסקיר ואף מקריאת הפרוטוקולים שלה וועדה המחוזית עולה לכאורה, כי הגורמים המתכננים לא שקלו את ההשפעות וההשלכות הכוללות וההדדיות של התכניות השונות בהן מדובר, בעוסקן בתכנית נושא דיוננו.

לכן, רק לכאורה יש ממש בטענת המשיב 2 בעניין זה לפנינו (ראה תצהירו של המשיב 2 מתאריך 29.5.88 עמ' 1-6 וכן תצהירו מתאריך 10.5.88 עמ' 4-7). אולם על בית משפט זה לבחון, היש ממש בטענה ששיקולים כוללים אכן לא נשקלו כלל וכי התכניות האחרות לא נלקחו בחשבון (לטענת המנכ"ל, כי שיקולים ובדיקות אלו היו צריכים להישקל ולהיבדק על ידי מערכת התכנון הסטטוטורית, נתייחס להלן).

ניתן איפוא דעתנו לתצהירו של מר אמנון ניב מתאריך 13.4.88, בו נאמר (עמ' 1):

"הטענה העובדתית העוברת כחוט השני בחוות דעת וביתר המסמכים אשר צורפו למכתב המנכ"ל היא כי תוכנית 3420 נערכה תוך התעלמות ממכלול ההבטים התכנוניים של האזור. אני דוחה את הטענה הנ"ל ומבקש להטעים כדלקמן:

...3.3 במחלקת מהנדס העיר גובשה תוך שיתוף לשכת התכנון המחוזית של משרד הפנים, תפיסה תכנונית כוללת לגבי תוכנית המתאר המיועדת לחול על דרום מערב העיר, על פי תפיסה זו ישולבו שימושים של ספורט ופעילות בשטחים פתוחים ציבוריים, בשימושים של מסחר ותעשיה בלתי מזיקה.

התפיסה התכנונית האמורה אומצה על ידי הועדה המקומית לתכנון ולבניה של ירושלים (להלן: הועדה המקומית)...

3.11 יוטעם הטעם היטב כי באיתור השטח המיועד למגרש כדורגל עירוני נשוא תוכנית 3420 הובאו בחשבון כל השימושים הגובלים במגרש (תחנת המיתוג, מרכז הטניס, והשטח הפתוח הציבורי ממזרח המיועד לפארק).

3.12 זאת ועוד: תסקיר ההשפעה על הסביבה אשר נערך לצורך תכנית 3420 עובר להפקדתה, הביא בחשבון גם את הכוונה להקים בקרבת מקום מרכז מסחרי גדול, כאשר במוקד הבדיקה היה ההיבט התחבורתי.
3.13 ... בהקשר זה מן הראוי לצטט את ההמלצה הכלולה בעמוד 61 בתסקיר ההשפעה על הסביבה שהוקמה לצורך הפקדת התכנית (שגם הוא נספח לעתירה בבג"צ 832/87). 'נוכח ההמצאים העולים מהפעלת כביש מספר 4 עם נתוני שנות 2010 יש להכין תסקיר השפעה על הסביבה על כל תכנית מעבר לתכנית המפורטת'.

3.14 כללו של דבר: תוכנית 3420 הוכנה ואושרה הן על ידי הועדה המקומית והן על ידי הועדה המחוזית שלא בחלל ריק, אלא תוך התייחסות להקשריה הסביבתיים ולתפיסה התכנונית כוללת ורחבה די הצורך המתחשבת במכלול היעודים והשימושים כפי שנקבעו בתוכניות החלות ו/או המיועדות לחול באיזור" (ההדגשות שלי – ח' א')

אף תצהירו של מר שפרבר מתאריך 28.3.88 תומך בטענה, שהמתכננים הקשורים בתכנית היו מעורים בפרטי הפרויקטים השונים:

"בפתח דברי אציין כי בכהונתי כסגן מהנדס העיר לעניני תכנון ומנהל צוות תוכנית אב לתחבורה, הייתי אחראי להכנת תוכנית 3420 ולקידומה באמצעות כל צוות המתכננים והיועצים שעסקו בהכנת התוכנית האמורה. כמו כן הייתי אחראי בתוקף תפקידי הנ"ל להכנת תוכניות נוספות באיזור דרום מערב (תוכניות 3419, 3419א, 3419ב ועוד) הריני מעורב גם ובמיוחד בתכנון התחבורה של האיזור)" (ההדגשה שלי – ח' א')

דומני, כי תצהירו של דן וינד מתאריך 23.5.88 מבהיר אף הוא מספר נקודות חשובות, אשר שומה עלינו להתייחס אליהן (מר וינד עוסק, בין היתר, בניהול פרויקטים אורבניים מורכבים ומאז שנת 1985 עושה מר וינד בשירותה של עיריית ירושלים. עבודתו הייתה הן בייזום תכנית המיתאר בדרום מערב העיר והן בתיאום שבין הפרוייקטים השונים הקיימים והמתוכננים באותו אזור).

בתצהירו הנ"ל מפרט מר וינד את פרטי התכנית הכוללת (3729) ומדגיש בעמ' 3 לתצהירו:

"כל השימושים הרלבנטיים הגובלים בשטח המיועד למגרש כדורגל עירוני וכן אלה הסמוכים אליו היו ידועים כבר הן בעת הדיון בהפקדת תכנית 3420 ובוודאי בעת שהועדה המחוזית החליטה ליתן לה תוקף".

ועוד הוא מוסיף (בעמ' 5):

"מן הראוי לציין כי:
א. מתכנן מחוז ירושלים מר משה כהן מעודכן במטריה הנ"ל.
ב. חלק ניכר מן המידע המפורט לעיל נמסר על ידי גם לועדה המחוזית במסגרת הופעתי על פי סעיף 106 סיפא לחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965 בדיון בהתנגדויות לתכנית 3419" (ההדגשה שלי- ח' א').

העולה מן המקובץ הוא, כי הטענה, כאילו הגורמים המתכננים התעלמו מהתכניות השכנות ומההשפעות ההדדיות והמשותפות של סך התכניות, אינה תואמת את המציאות. ניכר בעליל, כי הגורמים הנוגעים לתכנון התכניות היו מודעים ואף נתנו את דעתם לפרויקטים השכנים המתוכננים והקיימים.

עד כאן החלק הראשון של תגובת העותרים, הנוגע לטענה כאילו לא נעשו שיקולים כוללים הנוגעים לכלל התכנית.

15. לחשיבותה של תוכנית מיתארית כוללת

טרם שנפנה לעצם הטיעון, מן הראוי ליתן את הדעת לנקודה מעניינת, אותה מביא המהנדס וינד בתצהירו מיום 23.5.88.

אזור דרום מערב העיר הוא האזור בו עוסקת תכנית 3729 (התכנית הכוללת), שבה שני אגנים עיקריים המופרדים ביניהם בשלוחה, היא שלוחת מנחת. לאחר שהוא מפרט, מה הם השימושים המתוכננים באגן המערבי ומה הם השימושים המתוכננים באגן המזרחי, מטעים מר וינד (עמ' 3):

"למיטב הבנתי אין לכרוך את תכנונו של האגן המערבי בזה של האגן המזרחי.

זאת ועוד: כל השמושים הרלבנטיים הגובלים בשטח המיועד למגרש כדורגל עירוני וכן אלה הסמוכים אליו היו ידועים בעת הדיון בהפקדה ובוודאי בעת שהועדה המחוזית החליטה ליתן לה תוקף".

עולה אם כן, כי לא זו בלבד שהמהנדס וינד סבור, כי השפעות הדדיות של התכניות השונות היו לפני המתכננים, אלא שהוא אף סבור, כי עצם הדרישה לתכנית מיתארית כוללת, המכילה בתוכה תוכנית לשני האגנים הנ"ל, הינה בבחינת דרישה שאינה דרושה. עוד הוא מוסיף בעמ' 5 לתצהיר, שהתכנית האמורה (3729) היא תכנית כוללנית ביותר, ואין בה נתונים מספיקים לצורך הוצאת היתרי בנייה, ולכן נדרשת הכנתן של תכניות ספציפיות לכל פרויקט.

כדברים האלה הטעים גם מר לשם, מנכ"ל האגף לאיכות הסביבה במחלקה לשיפור פני העיר בעיריית ירושלים, בתצהירו (בעמ' 2):

"לא ניתן להכין תסקיר השפעה על הסביבה על פי תוכנית 3729 הנ"ל, שהרי תוכנית זו כוללנית ביותר וקובעת רק עקרונות תכנוניים כלליים לאזור, ולכן קבעה הועדה המקומית כי תסקירי ההשפעה על איכות הסביבה יוכנו בשלב הכנת התוכניות המפורטות לכל מתחמי התכנון" (ההדגשה שלי- ח' א').

16. העולה מן המקובץ על פי הטענות השונות של העותרים, כי אכן אין צורך בתכנון שני האגנים אלא די בתכנון האגם המזרחי, הוא הפרוייקט נושא העתירה. עוד עולה, כי תכנון כולל כזה עתיד להימשך זמן ממושך (הוסף לכך גם את האמור בחלק א' דלעיל, שהתכניות השונות ומשמעותן בכל זאת נלקחו בחשבון). מוסיפים העותרים וטוענים, והדבר מקובל גם על מומחים ונראה סביר בעיני, כי התכניות הנוספות, שתאושרנה בבוא הזמן- תיבדקנה בהתייחס לתכנית הקיימת שלה איצטדיון. ההשפעות תיבחנה כהשפעות מצטברות. רק במקרה בו כל תכנית תעמוד בקריטריונים הקשורים באיכות הסביבה, וכל הגופים הנוגעים בדבר,לרבות המשיב 2, ייתנו את הסכמתם , או אז תאושר אותה תכנית. טוענים איפוא העותרים, כי לא יוכל להיגרם כל נזק עקב העובדה שהפרוייקטים לא תוכננו בצוותא חדא.

גם הטיעון, כאילו הוועדות לא נתנו דעתן על התכניות השכנות, לא יכול לעמוד במבחן הביקורת, שכן גם אם תמציא לומר, שהוועדות בדיוניהן כפי שהם רשומים בפרוטוקול לא העלו נושא זה בכתב, אין ספק, והדבר מעוגן בתצהירים ובמסמכים השונים כפי שהובאו לעיל, כי חברי הוועדה וכן כל הנוגעים בדבר היו מודעים היטב לכל התכניות הקיימות והמתוכננות ואף לקחו אותן בחשבון.

עוד יש להוסיף לעניין זה, כי לשאלה בדבר נחיצות תכנית מיתארית כוללת אין בפסיקה ובוודאי שלא בחוק הוראה ברורה וחד משמעית, דהיינו, אין הדבר מוחלט, כי בכל מקרה בו מדובר בפרויקט שהוא חלק מתכנית מיתארית כוללת (ובגודל התכנית), יהיה צורך, לעניין תכנית ספציפית, להמתין עד לקבלת התכנית הכוללת. למעשה, נתנוה ההכרעה בשאלה זו לרשויות התכנון, אולם יש להתחשב בכל מקרה גם בזמן הדרוש לביצוע תכנית ספציפית לעומת ביצועה של התכנית הכוללת. לעניין זה ראה בג"צ 189/74 ברונו ואח' נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, ירושלים ואח'
, פ"ד כט (1) 492. באותה פרשה נדונה תכנית, אשר היקפה היה 100 דונם. טענת העותרים הייתה, כי יש להכין תכנית כוללת גם ליתר חלקי המיתחם ולא לטפל בכל חלק מן המיתחם בנפרד. לעניין זה קבע השופט ברנזון, בעמ' 497:

"הדעת נותנת שהמטרה שהעותרת חותרת אליה עשויה להבטיח יתר תאום והתאמה בין החלק הנדון לבין יתר חלקי המיתחם מאשר תכנון נפרד מוקדם ומוגמר בחלק אחר שעלול אולי לצמצם את כושר התמרון בתכנון הרצוי ביותר של שארית המיתחם, ואולם, ענין העיתוי העשוי לקבוע גם לגבי התוכן הממשי- נתון לשיקול דעתו של הרשויות המוסמכות, ומאחר ואין הן מוכנות לעכב את אישור התכנית המיוחדת עד להכנתה ואישורה של התכנית הכוללת, לא נוכל לחייבן לנהוג אחרת. אחרי הכל, יוזמי התכנית להקמת המלון מטפלים בזה כבר קרוב לחמש שנים, ובמשך הזמן הזה נדרשו להכין והגישו מספר פעמים תוכניות מתוקנות, והן זכאיות לקבל תשובה סופית בהקדם האפשרי ולא מי יודע מתי, באם התשובה תהיה תלויה באישור התכנית הכוללת למיתחם כולו" (ההדגשה שלי- ח' א').

מדבריו של כבוד השופט ברנזון עולה, כי תכנית מיתארית כוללת אינה תנאי בל יעבור לאישור תכנית, שהיא חלק מאותה תכנית כוללת. יתירה מכך, אליבא דשופט ברנזון נסיבות מסוימות (פרק הזמן בו התכנית מצויה בהליכי תכנון ואישור, למשל) יש להן חשיבות בעת מתן החלטה כגון זו המתבקשת בעתירות המונחות לפנינו.

בשאלה זו, והיא העיקרית, על בית משפט זה לבחון, אם החלטת המנכ"ל, כפי שהיא מובאת, יכולה לעמוד במבחן הסבירות; וזאת כאשר טענותיהם של העותרים בדבר חוסר תום-לב, שיקולים זרים וניגוד אינטרסים מצד המשיב 2, לא הוכחו כנדרש.

17. השאלה הניצבת איפוא לפנינו, ואשר עלינו לבחון, היא, האם ההחלטה הנ"ל עומדת במבחן הסבירות, כפי שמבחן זה גובש בפסיקת בית המשפט.

יובהר, כי לכשנדרש בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לבחון החלטה של רשות מינהלית כלשהי, העומדת היא במבחן הסבירות אם לאו, אין הוא משים עצמו כבוחן כליות ולב. במלים אחרות, בית המשפט יבחן את ההחלטה, שיקוליה ונימוקיה, כפי שאלו מופיעים בתשובות המשיבים. הבחנה חשובה היא ההבחנה שבין המניע לבין הנימוקים. המניע "הנסתר" – אין לבג"צ כל עניין בו. גם במקרה היפותטי, בו ייתכן כי הרשות קיבלה החלטה הנובעת ממניע לא ראוי, שלא ניתן להוכיחו, אך שיקוליה ונימוקיה כפי שאלה באים לידי ביטוי בתשובתה לעתירה עשויים לעמוד במבחן הסבירות, ידחה בג"צ את העתירה.
מוטל איפוא עלינו לבחון, האם החלטת המנכ"ל שלא לאשר את התכנית נושא הדיון עומדת במבחן הסבירות. כפי שנכתב לעיל בשאלה זו נתייחס רק לרובד השלישי של חשיבת המנכ"ל, דהיינו הצורך שיש, לדעתו, בתוכנית כוללת, ולא לרבדים הראשונים, אשר אילו עמדו לבדם כאמור – לא היה כל ספק שאין בהם כדי למנוע את אישור התכנית, כפי שהוסבר לעיל.

טרם שנפנה לבדיקת ההחלטה נשוב ונעיין, בקצרה, במבחן הסבירות, בו נקט בית משפט זה בבחינת החלטות של רשות מינהלית.
חוסר סבירות כעילה בלתי תלויה

כמצוין לעיל, בחינתנו תתרכז בעילת חוסר הסבירות, שכן בעילות האחרות המצוינות בעתירה לא מצאנו ממש כבר קודם לכן. משכך, שומה להדגיש, כי עילת חוסר הסבירות כשלעצמה וללא תימוכין בגין עילה אחרת עלולה לפסול החלטה של רשות מינהלית. לעניין זה קבע כבוד השופט ברק בבג"צ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור ואח', פ"ד לה (1) 421, בעמ' 439:

"אך לא רק שבית המשפט מתייחס, הלכה למעשה, לחוסר סבירות כעילה בפני
עצמה, אלא שהוא אומר זאת במפורש".

בנקודה זו מצטט השופט ברק מפסק דינו של הנשיא שמגר בבג"צ 156/75 דקה ואח' נ' שר התחבורה, פ"ד ל (2) 94, שם קבע הנשיא שמגר את ההלכה, שחוסר סבירות יכולה גם להתגלות כשהיא בגפה.

מוסיף השופט ברק ואומר, בבג"צ 389/80 , בעמ' 439:

"סיכומו של דבר: נראה לי, כי ההלכה של בית משפט זה רואה בחוסר הסבירות עילת פסלות העומדת על רגליה היא, ומכוחה ייפסל שיקול דעת מינהלי בלתי סביר, גם אם תוצאתו אינה החלטה שרירותית, וגם אם ההחלטה התקבלה בתום לב תוך שקילת כל הגורמים הנוגעים לעניין וגורמים אלה בלבד".

בין היתר נקבע, כי החלטה בלתי סבירה היא החלטה החורגת מהאופציות השונות של ההחלטות אשר בנסיבות העניין מצויות במיתחם הסבירות (ראה: בג"צ 389/80 , בעמ' 441, וכן בג"צ 92/56 וייס נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית, פ"ד י 1592, בעמ' 1595).

במסגרת בחינת סבירותה של החלטה של רשות מינהלית על בית המשפט לבחון את ההחלטה על רקע הנסיבות העובדתיות הכוללות של הפרשה הנדונה. בבג"צ 156/75 הנ"ל, בעמ' 105, אומר הנשיא שמגר:

"יכול שייווצרו נסיבות בהן לא נשקל על ידי הרשות המיניסטריאלית שיקול זר, והובאו בחשבון אך ורק שיקולים שהם רלבנטיים לענין, אולם לשיקולים הרלבנטיים השונים יוחס משקל בפרופורציה כה מעוותת ביניהם לבין עצמם עד שהמסקנה הסופית הפכה מופרכת מעיקרה ובשל כך לבלתי סבירה לחלוטין".

החלטות מינהליות "עובדות" בדרכן את הצורך לאזן בין מספר אינטרסים ציבוריים אשר כל אחד כשלעצמו חשוב הוא. בתחילת הדברים כבר הבהרנו, כי במקרה דנן שני אינטרסים עיקריים: האחד – העדפת תכנון תכנית כוללת, והאחר – הצורך כי תכנית בניית האיצטדיון, שחשיבותה אינה שנויה במחלוקת, לא תידחה שוב לאחר שנים כה רבות של "עינויי דין" (תכנית שקיבלה את ברכת ועדות התכנון).

השאלה היא אם כן, בקליפת אגוזה, כלשון השופט ברק בבג"צ 341/81 מושב בית עובד מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' המפקח על התעבורה ואח', פ"ד לו (3) 349, בעמ' 354, "... אם הרשות הציבורית נתנה משקל ראוי לגורמים הרלוואנטיים השונים בהם עליה להתחשב".

מוסיף השופט ברק ואומר, שם:

"החלטה של רשות מינהלית תיפסל בשל חוסר סבירות, אם המשקל שניתן לגורמים השונים אינו ראוי בנסיבות העניין".

בעניין שלפנינו, אם שוקלים את טענות המשיב 2 לעומת התשובות שהובאו לעיל ואת אופן ביצועו של האיזון בין האינטרסים המצוינים לעיל, השיקול שנעשה נעשה, לדעתי, באופן בלתי סביר בנסיבות העניין. גם אם תמצי לומר, כי קיימת עדיפות כלשהי לתכנון תכנית מיתאר כוללת (ואני כשלעצמי לא השתכנעתי בכך לאור הנסיבות של מקרה זה), הרי ודאי שעדיפות זו אינה כה מכרעת עד שיינתן לה הכוח להביא לידי דחייה כה ארוכה בביצוע התכנית הנדונה (ובניגוד להחלטת הוועדות). אם תכנית האיצטדיון תצטרך להמתין עד לבדיקת כל התכניות בתכנית רבת המימדים – מתי, אם בכלל, יקום האיצטדיון?! (השווה עוד דברי השופט ברנזון בבג"צ 189/74 ). התרשמותי על פי כל הטיעונים לפנינו ועל פי הנסיבות, כי הדרישה לתכנית הכוללת הגדולה לוקה כאמור בחוסר סבירות. רצון העירייה והצורך בבניית איצטדיון לעיר ירושלים, הטיפול והתכנון הממושך בתכנית זו – לא ניתן להם משקל ראוי, בעוד שלדרישה של הכנת תכנית כוללת ניתן משקל מעל ומעבר לראוי ולנדרש.

המשיב 2 לא הצביע, ועל כל פנים לא הוכיח מהו הנזק שעשוי להיגרם, אם תאושר התכנית נושא הדיון ללא תכנית מיתאר כוללת, ובכך לא הוכיח את הכרחו בהכנת תכנית כוללת כזו. בעניין זה ראה דברי הנשיא שמגר בע"ב 2/84, 3 ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת עשרה, פ"ד לט (2) 225, בעמ' 251:

"... המקובל עלינו הוא, כי בעת העברת פעולתה של רשות סטטוטורית תחת שבט הביקורת אנו בודקים, בדרך כלל, אם דרכי הדיון היו חוקיות, ואם היה לפני הרשות חומר, שיכול היה לבסס החלטתה..." (ההדגשה שלי- ח' א').

בכל הכבוד למשיב 2, לא הוכח כאן להנחת דעתי, שהחומר שהיה מונח על שולחנו היה בו כדי להצביע על הנזקים אשר ייגרמו מאישור תוכנית האיצטדיון מחד גיסא ואת הצורך וההכרח בתוכנית כוללת, מאידך גיסא.

מכאן, שלגורמים השונים לא ניתן המשקל הראוי להינתן להם בנסיבות העניין; דבר שיש בו כדי לפסול את ההחלטה, כעולה מהמובאה שהובאה לעיל מדברי השופט ברק בבג"צ 341/81 מושב בית עובד מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' המפקח על התעבורה ואח', פ"ד לו (3) 349.

19. כל הדרכים מובילות איפוא למסקנה, כי יש לעשות את הצו החלטי ולהסיר את המכשולים בדרכים המובילות לאיצטדיון הכדורגל בירושלים.

שנים רבות דנו הוועדות בשאלות הקשורות בהקמת האיצטדיון כדי למצוא פתרון הולם לכל הבעיות הקשורות בהקמת פרויקט כזה. כל זאת לאחר שתוכניות אחרות ירדו מסדר היום בגלל נימוקים שונים. הוועדות דנו בכל ההתנגדויות והגיעו למסקנה, כי האתר והתכניות הולמים ומתאימים לביצוע מבצע גדול וחשוב זה הן לעיר והן לתושבים. הושקעו זמן, ידע, תכנון ומחשבה לכל הצרכים הקשורים בתכנית זו; התכנית נראית בת-ביצוע, בלי שאפשר להצביע על ליקוי או פגיעה אפשרית שאינם ניתנים לתיקון (למעט פגיעה הקשורה מעצם טיבעה בביצוע תכנית כזו הן לסביבה והן לאנשים בכל דרך ובכל מקום).

דעות המומחים שהיו בעד אישור התוכנית לא קועקעו, ולא ניתן להצביע על פגמים מהותיים שבגינם אין לאשר את התוכנית.

הטענה, כי יש צורך בתכנון כולל שלה אזור רב הממדים מעבר לתכנון פרויקט זה, היא טענה שאינה יכולה לדעתי לעמוד באופן שתעכב את התכנית הספציפית של האיצטדיון. אכן טענה זו מהווה מכשול, אולם ראינו שראוי וניתן להסירו.

כאמור, אין המשיב 2 מצביע מה נזק ייגרם אם לא יעשה אותו תכנון כולל; הוא גם לא מגביל את הזמן הדרוש לבדיקת כל התכניות העתידות לקום בשטח כה גדול. הוא גם אינו נותן תשובה, מה הנזק שייגרם, אם ייגרם, לפרוייקטים אחרים אשר יוקמו, אם הם יצטרכו אז, בבוא זמנם, לתת דעתם לקיומו של האיצטדיון, אם האיצטדיון יוקם עתה במקום כפי שתוכנן.

אין בתשובת המשיב 2 תשובה מספקת לשאלת האיזון בעד ונגד. אין המשיב 2 מעמיד בשיקול דעתו את הנימוקים לאישור מצד אחד ואת הנימוקים לאותו עיכוב שהוא דורש מצד שני ואינו שוקל נימוקים אלה כנגד אלה. המשיב 2 טוען וחוזר וטוען, כי יש, לדעתו, לבצע תכנית כוללת. זאת ללא כל התחשבות, או התחשבות מספקת, בנימוקים, המצדיקים את ביצוע תכנית האיצטדיון עתה. דרך זו של המשיב 2 אינה נראית סבירה באותה מידה הנדרשת על פי הפסיקה, ויש, לדעתי, לדחות אותה. קבלת עמדת המשיב 2 יש בה כדי לעכב את הקמת האיצטדיון ללא הגבלת זמן, אולי "עד שיבוא אליהו"; במצב הטוב ביותר יש בכך כדי לסכל את התכנית לשנים הקרובות, ללא הצדקה.

20. דעתי היא איפוא, שיש לעשות צו החלטי במובן זה שעל המשיב 2 לאשר את תכנית 3420, שינוי מס' 15/84 לתכנית המיתאר המקומית לירושלים, שינוי מס' 1/84 לתכנית מס' 2906 ושינוי מס' 1/84 לתכנית מס' 1489.

כן אני מציע לחייב את המשיב 2 בתשלום סכום של 5,000 ₪ לעותרים בכל עתירה משלוש העתירות. סכום זה יהא צמוד למדד מהיום ועד התשלום בפועל.

השופט א' ברק
: אני מסכים.

השופט א' חלימה
: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט אריאל.

ניתן היום, ג' בשבט תשמ"ט (9.1.89).

1









בג"צ בית המשפט העליון 581/87 דדי צוקר, איל ויטנברג, טדי קולק, ראש עיריית ירושלים ואח' נ' שר הפנים, מנכ"ל משרד הפנים, שרה מארליס ואח', [ פ"ד: מב 4 529 ] (פורסם ב-ֽ 09/01/1989)