פסקי דין על יבגני רדוסלסקי | פסקי דין על לאוניד בראון |

3048/08 עפ     02/07/2009




עפ 3048/08 יבגני רדוסלסקי, לאוניד בראון נ' מדינת ישראל




פסק-דין בתיק ע"פ 3048/08


בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים


ע"פ 3048/08



בפני
:

כבוד השופט א' א' לוי


כבוד השופט ס' ג'ובראן


כבוד השופט י' דנציגר


המערערים:

1. יבגני רדוסלסקי



2. לאוניד בראון



נ


ג


ד



המשיבה:
מדינת ישראל


ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 19.2.08, בת.פ.ח. 1137/06, שניתן על ידי כבוד השופטים: ב' אזולאי,נ' זלוצ'ובר, צ' צפת


תאריך הישיבה:
ט' בתמוז התשס"ט

(01.07.09)


בשם המערערים:
עו"ד סוזי שלו


בשם המשיבה:

מתורגמנית:
עו"ד ליאנה בלומנפלד-מגד

גב' א' אסאס

פסק-דין
השופט א' א' לוי
:

1.
בית המשפט המחוזי בבאר שבע הרשיע את המערערים, בתום שמיעתן של ראיות, בשורה של עבירות: קשירת קשר לבצע פשע, סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות, הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות, ניהול מקום לשם זנות, פרסום שרותי זנות, כניסה לישראל שלא כדין והלנת שוהה בלתי חוקי. עוד הורשע מערער 2 (להלן: ליאוניד) בעבירות של הדחה בחקירה ומעשה מגונה. ליאוניד זוכה מעבירת אינוס שיוחסה לו, ומערער 1 (להלן: יבגני) זוכה מעבירה של הדחה בחקירה. בעקבות הרשעתם, ולאחר שהצדדים טענו לעונש, נדון ליאוניד לשבע שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, קנס בסך 10,000 ש"ח, והוא חויב לשלם למתלוננת פיצוי בסכום של 25,000 ש"ח. יבגני נדון לחמש שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, קנס בסך 7500 ש"ח, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 15,000 ש"ח.

2.
המערערים משיגים בפני
נו כנגד הרשעתם, ולחלופין, כנגד העונשים שהושתו עליהם. במרכז נימוקי הערעור ניצבת הטענה לפיה לא היה מקום לתת אמון בגרסתה של ר' ז' (להלן: המתלוננת) - מי שנטען כי "נרכשה" על ידי המערערים אשר העסיקוה בזנות - נוכח סתירות שנתגלו בה, והואיל ובעת עדותה בבית המשפט היתה בלחץ עקב רצונה להשתחרר מהמעצר בו היתה נתונה. לעניין זה אוסיף, כי המתלוננת, שמקום מושבה הקודם היה בטשקנט, נעצרה ביום 21.9.06, בעקבות תצפיות שערכו אנשי משטרה לעבר דירה בבאר-שבע, ועמה נעצרו שלוש נשים נוספות. המתלוננת וחברותיה נלקחו למעון, ובמהלך חקירתה הפלילה את המערערים כמי שהעסיקו אותה בזנות. בעקבות כך נעצרו השניים בתחילת חודש נובמבר 2006, אולם בטרם נשמעה עדותה ברחה המתלוננת מהמעון, ועל כן נאלצה המשיבה לבקש להגיש את אמרותיה כתחליף לעדותה, מכוח סעיף 10א'(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. בתאריך 31.5.07 נעצרה המתלוננת, ואז נתבקש בית המשפט לשמוע את עדותה, וכך היה.

3.
בהופעתה בפני
בית המשפט גוללה המתלוננת את קורותיה מאז עזבה את מולדתה. היא עצמה יזמה פניה לאשה אחרת כדי שזו תסייע לה להגיע לישראל במטרה לעסוק כאן בזנות. תחילה הובאה המתלוננת ועמה אשה נוספת (להלן: שחנוזה) למוסקבה, ולאחר כחודש טסו השתיים למצרים. את הגבול לישראל הן חצו בגניבה בסיועם של בדואים, ומשם הובלו למקום שהוגדר כ"משהו שקשור לגז" (המערערים עבדו עד למעצרם במפעל כימי ברמת חובב). לאחר זמן מה הגיעו לשם המערערים, אשר הסיעו אותן לדירה בבאר-שבע, בה נעצרו לאחר כשבועיים.


על הפגישה הראשונה עם המערערים העידה המתלוננת (ראו עמ' 170 לפרוטוקול הדיון): "
דיברתי עם ליאוניד, הוא הסביר לי את המחירים, כמה אני אקבל, כמה זה שעה, כמה זה חצי שעה, שעה 350 ש"ח, חצי שעה 250 ש"ח. שעה אם אני לא טועה זה היה 50 ש"ח, חצי שעה 40 ש"ח. הכוונה לשכר שלי"
. בהמשך נלקחו המתלוננת וחברתה לקנות בגדים ונעלים, שאת תמורתם שילם ליאוניד תוך שהוא מבהיר כי הן תצטרכנה להשיב לו את ה"השקעה" ("לא נחזיר את הכל בבת אחת, אלא נחזיר לאט לאט"). כמו כן, נרכשו עבור המתלוננת ושחנוזה מכשירי טלפון סלולארי, ולאחר שיבגני פרסם מודעה בעיתון המקומי, החלו להתקבל קריאות מלקוחות שונים, והמתלוננת היתה נלקחת אליהם כדי להעניק להם מחסדיה. המתלוננת הוסיפה וסיפרה כי הזמנות של לקוחות התקבלו בכל שעות היממה, ומאחר ותעסוקה כה אינטנסיבית עלולה להיות מתישה, העידה המתלוננת (ראו עמ' 173),
"כשהייתי עייפה... הייתי מתקשרת ללאוניד ומבקשת ממנו ואז היה נותן לי שעה, שעתים לנוח".
במקרים בהם איחרה להגיע ללקוח או לשוב משם, היתה מחויבת המתלוננת בקנס של 350 ש"ח (ת/29א). ועוד הוסיפה המתלוננת באותה הודעה: "
היו מביאים לי הרבה לקוחות והיה כואב לי הכל והייתי מבקשת לנוח ולא היו נותנים לי, ואומרים צריך לעבוד, צריך לעבוד".
באשר לחלוקת האתנן, העידה המתלוננת (ראו עמ' 176), כי נהגה להרוויח 1000 עד 2000 ש"ח ביום, ואת הכסף הזה מסרה ליבגני שהיה מפריש לה 400 ש"ח. באשר ליכולתה לנוע חופשי, העידה המתלוננת כי זו לא היתה מוגבלת, אולם "
לפני שהיינו יוצאות היינו צריכות להתקשר ולהגיד לאן אנחנו יוצאות"
. לעניין מעמדם של המערערים השיבה המתלוננת (בעמ' 179): "
ליאוניד נחשב כבוס ויבגני פקיד. לשאלה למה אני מתכוונת שאני אומרת בוס, אני משיבה שהוא זה ששילם עבורי... הוא שילם על הדרך... הוא נחשב כראש... הוא היה אומר מה ואיך צריך לעשות... הוא זה שהיה מחליט על הכל".

4.

כנגד עדות המתלוננת הציגו המערערים גרסאות שהמעט אותו ניתן לומר עליהן הוא שהן תמוהות. ליאוניד טען כי ביום בו נעצר הגיע לדירה במטרה לבקר את יבגני המתגורר שם. לגרסתו, לא היתה לו גישה לנשים שהועסקו שם בזנות, אף כי ראה אותן מפעם לפעם. יבגני טען שמאחר והוא גרוש, שכר את הדירה כדי שתשמש לו קורת גג, ומאחר והתקשה לשאת לבדו בשכר הדירה, התיר לאותן נשים להתגורר שם כנגד השתתפות בהוצאות. עד כמה מופרכת גרסה זו, מלמדת העובדה שבשני מועדים, בחודשים יולי וספטמבר 2006, נמצא כי יבגני שילם באמצעות כרטיס האשראי שלו, את התמורה עבור פרסום מודעות בהן הוצעו "בנות יפיפיות וליברליות לפינוק מושלם" (ראו ת/26).

5.
בית המשפט המחוזי, לו מסורה, כערכאה דיונית, הסמכות להכריע בשאלת מהימנותם של עדים, היה ער לחסרונותיה של המתלוננת, לכך שמפיה לא נשמעה גרסה אחידה, ולרצונה להוסיף ולשהות בישראל. אולם הוא גם התרשם כי לא ניכר בעדותה רצון לנקום בליאוניד או להעליל עליו (ראו עמ' 54 להכרעת הדין), ועל כן קבע כי גרסתה המאוחרת מהימנה, באשר היא מתיישבת עם ראיות אחרות (עמ' 56). בהמשך, נקבע כי גם אם הבינה המתלוננת כי הפללת המערערים והצורך להשמיע את עדותה עשויים להאריך את שהייתה בישראל, עדותה ראויה לאמון, הואיל והיא גם הבינה כי "
הפללת המעסיקים שלה יכולה להיות כרוכה בסיכונים רבים, ובכך שהיא החליטה להעיד נגדם היא שמה את נפשה בכפה. בנסיבות העניין, הפללת הנאשמים גם כאשר מדובר בעדות אמת, היתה כרוכה בהסתכנות מצדה, אך הפללתם בעדות שקר היתה יכולה לסכן אותה שבעתיים, ולא נראה לי בנסיבות העניין, שהמתלוננת היתה מסתכנת בהפללת הנאשמים בעדות שקר, תוך נטילת סיכונים מוגברים, ורק כדי להישאר זמן מה נוסף בארץ, בעת שהיתה יכולה להשיג אותה מטרה על ידי בריחה מהמקלט בו שהתה
" (שם בעמ' 58).

6.
לא מצאנו כי הוכחה בפני
נו עילה לדחות את ממצאיו של בית המשפט המחוזי, אדרבא, ממצאים אלה נתמכים בשורה של ראיות נוספות: שיחה שקיימה המתלוננת עם ליאוניד ביום 17.10.06 (ת/50) והוקלטה בלי ידיעתו; דברים שסיפרה המתלוננת לילנה לייבמן, עובדת הסוציאלית במעון בו שוכנה (
"[המתלוננת] הגיעה אלי לשיחה באופן עצמאי, ואמרה שהיא אמנם מפוחדת מאד, אך מעוניינת בכל זאת לשתף פעולה. היא סיפרה לי כי היא הגיעה לארץ דרך מצרים, הוכרחה לעסוק בזנות ומוכנה להעיד במשפט אם יהיה
") (ראו בהודעה נ/3);
בעימותים שנערכו בין המתלוננת לליאוניד (ת/7) ויבגני (ת/6); עשרות שיחות הטלפון אותן יזמו המערערים למה שכונה "המשרד", דרכו רוכזה פעילותן של המתלוננת וחברותיה.


לסיכום, התמונה המצטיירת מהראיות שהיו בפני
ערכאה קמא היא זו: המערערים היו אלה שלידיהם הועברו המתלוננת ושחנוזה לאחר שחצו את הגבול לישראל; ליאוניד הדריך אותן בכל הנוגע לשכר אותו הן אמורות לדרוש מלקוחותיהן; הנשים הובלו לדירה אותה שכר יבגני; זה האחרון פרסם בעיתון המקומי את המודעה בה הוצעו שרותיהן של הנשים; הנשים נדרשו לעבוד שעות רבות, וכאשר ביקשה המתלוננת שעה או שעתיים כדי לנות, היא נדרשה לקבל את הסכמת המערערים; אשה שאיחרה להגיע ללקוח או השתהתה בשובה משם, נדרשה לשלם קנס לא מבוטל. כל אלה הם סממנים מובהקים לשליטה אותה קנו המערערים בנשים, ואין זה סביר כלל שהן התגלגלו לידיהם ללא תמורה, למצער כזו שתכסה את הוצאות הבאתן לישראל (לעניין הוכחתה של עבירת הסחר בבני אדם, ראו ע"פ 11196/02
פרודנטל נ' מדינת ישראל

, פ"ד נז(6), 40 (2003); ע"פ 1609/03
בוריסוב נ' מדינת ישראל

, טרם פורסם (8.10.2003); ע"פ 10545/04
מדינת ישראל
נ' אלדנקו
, טרם פורסם (6.2.06).


נוכח האמור, שוכנענו כי לא נפל פגם בהרשעת המערערים, למעט עניין אחד אליו נפנה עתה.

7.
ולדימיר הורשע בעבירה של מעשה מגונה בלא הסכמה, זאת לאחר שבית המשפט המחוזי החליט לזכותו מעבירות האינוס שיוחסה לו באישום השני. על פרטיו של אותו אירוע (או אירועים) העידה המתלוננת (בעמ' 183):
"היינו בינינו [העדה וליאוניד] פעמים שלוש יחסים אינטימיים. הפעם הראשונה של שליאוניד הציע אני לא רציתי... אמרתי לו שהכל כואב לי, שאני עייפה... אמרתי לו שאני מאד עייפה והוא אמר 'אני מאד רוצה'. אם להגיד את האמת, היה לי פחד קטן. אני לא יודעת ממה, אבל היה בי איזשהו פחד, פחדתי להגיד לא... אז שכבנו ביחד... זה היה ככה פעמיים עשינו סקס. אני לא יכולה להסביר בדיוק למה לא אמרתי לו לא".


אפשר כי המתלוננת בחרה, מטעמים השמורים עמה, לשוות לאותו אירוע משמעות שונה, מתונה יותר, של משחק אהבים בין בני זוג (הוא ליקק אותי מכף רגל ועד ראש ואני ליקקתי אותו... – עמ' 184). אולם, בהעדר ראייה לסתור, אין בידנו לשלול את האפשרות כי ליאוניד הפציר בה לקיים עמו יחסי מין, ושב והפציר בה עד שנתרצתה. אכן, המתלוננת העידה כי היה לה "פחד קטן", אולם היא נמנעה מלהביע אותו בפני
ליאוניד, ולפיכך לא שוכנענו כי אותם "ליקוקים" נכפו עליה. נוכח כל אלה הגענו לכלל דעה כי יש לזכות את ליאוניד, ולו מחמת הספק, מהעבירה של מעשה מגונה בה הורשע.

8.
הערעור כנגד גזר הדין - העונש שהושת על המערערים אינו חמור כלל ועיקר. העבירה של הבאתן של נשים לישראל במטרה להעסיקן בזנות, היא תופעה מחפירה עליה יש להגיב בחומרה. מנקודת השקפה זו אין בעונש שהושת על המערערים חומרה כלשהי, אולם נוכח זיכויו של ליאוניד מהעבירה של מעשה מגונה, נקל עמו מעט, ואת תקופת מאסרו אנו מעמידים על 6 שנים. למעט תיקון זה בהרשעה ובעונש, אנו דוחים את השגותיהם האחרות של המערערים.


ניתן היום, י' בתמוז
התשס"ט (02.07.09).




ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

08030480_o06.doc

אז

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il








עפ בית המשפט העליון 3048/08 יבגני רדוסלסקי, לאוניד בראון נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 02/07/2009)