פסקי דין על מלכה רונן | פסקי דין על אריה-חברה לביטוח בע"מ

12203/02 א     26/10/2003




א 12203/02 מלכה רונן נ' אריה-חברה לביטוח בע"מ




25


בתי המשפט

בית משפט השלום ירושלים
א 012203/02


בפני
:
כב' השופט משה סובל

תאריך:
26/10/2003


בעניין:
מלכה רונן



ע"י ב"כ עו"ד
שטרית מאיר

תובע

נ ג ד


אריה-חברה לביטוח בע"מ



ע"י ב"כ עו"ד
הראל-מצלאוי רחל

נתבעת



פסק דין


התובע הוא הבעלים של בית עסק לצורכי אופטיקה בבני-ברק. הנתבעת ביטחה את התובע בפוליסת ביטוח "מבצר לבתי עסק". הפוליסה כיסתה בין היתר סיכונים של נזק לתכולת בית העסק בעקבות פריצה. התובע טוען כי בשעה לא ידועה בין יום 5.9.02 ליום 6.9.02, בית העסק נפרץ והפורץ חדר לתוכו בעד חלון הפונה אל הגג ואל חדר מדרגות החירום. החלון היה סגור, ונפתח על ידי הפורץ. קודם לכן, הפורץ שבר את חלון הראווה. מערכת האזעקה המותקנת בבית העסק הייתה מופעלת בעת הפריצה, ובכל זאת לא נתקבל דיווח על הפריצה במוקד אבטחה ("שמירה כהלכה") אליו הייתה המערכת מקושרת. במהלך הפריצה נגנבו מבית העסק, לטענת התובע, מלאי עסקי וציוד ששוויים מוערך ב-50,000 ₪ לערך.

הנתבעת בחנה את גרסת התובע באמצעות שלושה אנשי מקצוע: חוקר פרטי, שמאי ומומחה לחיקור טכנולוגי-הנדסי. על יסוד חוות-הדעת של שלושת אלה הגיעה הנתבעת למסקנה כי אף שאפשר שחלון הראווה נופץ על ידי עבריין שנטל פריטים שונים שהיו בו, לא הייתה כל חדירה לתוך בית העסק עצמו, ולא נגנב ממנו דבר. כיוון שכך החליטה הנתבעת לדחות את התביעה לתשלום תגמולי ביטוח.

בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 22.10.03 נחקרו התובע, אחיו של התובע (שלפי הטענה היה הראשון שהבחין בפריצה בעת שאחיו-התובע שהה בחו"ל), מנהל מוקד האבטחה, החוקר הפרטי מטעם הנתבעת, ומומחים מטעם שני הצדדים בתחום מערכות התראה אלקטרוניות. כמו כן, ועל פי הסכמת הצדדים, האזנתי לקלטות-השמע המתעדות את ההודעות שנמסרו לחוקר הפרטי מטעם הנתבעת.

המפתח לבחינת אמיתות הגרסה של התובע בדבר התרחשות הפריצה נגזר, בראש ובראשונה, ממידת האמון שיש ליתן בעדויות של התובע ואחיו, שהם היחידים מבין העדים שהיו מעורבים, לפי הטענה, באירועים בעת התרחשותם. עדויות אלה הותירו עלי רושם לא-אמין. לרושם זה מצטרפות הראיות הנוספות שהוצגו, המחזקות את המסקנה כי הפריצה הנטענת לא ארעה. להלן הטעמים העיקריים המונחים ביסוד התרשמותי:

א. למרות שהפריצה הנטענת התגלתה על ידי אחיו של התובע ביום 6.9.02, היא דווחה למשטרה רק כעבור 5 ימים (ביום 11.9.02) על ידי התובע לאחר שובו מחו"ל. המשטרה גם לא ערכה כל בדיקה בעסק עצמו (לרבות זיהוי פלילי). ההסבר של התובע לכך הוא שעוד ביום 6.9.02 הוא הורה לאחיו (במסגרת שיחתם הטלפונית) להודיע על הפריצה למשטרה, אבל אחיו השיב לו שסוכן הביטוח אמר לאביהם שאין טעם להגיש תלונה במשטרה, וכי בכל מקרה יש להמתין עד לחזרת התובע מחו"ל והגשת התלונה על ידו (עמ' 2 לפרוטוקול וסעיפים 9-10 לתצהיר התובע). גרסתו של האח בנדון עברה תהפוכות. בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 7) טען האח כי התובע הורה לו לפנות למשטרה באופן מיידי. בחקירתו הנגדית שינה האח את גרסתו ואמר (בעמ' 10-11 לפרוטוקול) כי הוא זה ששאל את התובע האם להתקשר למשטרה, והתשובה שקיבל מהתובע הייתה לפעול לפי הנחיות שיינתנו על ידי סוכן הביטוח. "אם אחי היה אומר לי להתקשר למשטרה", הוסיף ואמר האח (בעמ' 11 שו' 9-10), "אני מאמין שהייתי מתקשר למשטרה. הוא בעל העסק והאחראי על הכל". למותר לציין כי גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של התובע לפיה ביקש מאחיו לפנות בעצמו למשטרה. לאחר מכן (בעמ' 12-13) העלה האח גרסה שלישית: שקיימת אפשרות שהתובע הורה לו להתקשר גם למשטרה, ובפועל הוא (האח) אכן התקשר למשטרה. עצם השינוי בגרסאות, המכחישות זו את זו בצורה חזיתית, שנעשה כדי להיחלץ מקשיים שונים שכל אחת מהן מעוררת, מעמיד כשלעצמו את העדויות באור שלילי. מכל מקום, התובע לא הביא לעדות את סוכן הביטוח על מנת שיאשר כי אכן יעץ להשהות את הדיווח למשטרה. מחדל ראייתי זה פועל לחובת התובע. כמו כן, המסמך היחיד שהוגש על ידי התובע בקשר לפניה למשטרה הנו האישור על הגשת התלונה ביום 11.9.02 (נספח ד' לכתב התביעה), ואין כל ראיה לגרסה של האח (שהיא בכל מקרה גרסה כבושה) כי הוא התקשר למשטרה עוד קודם לכן. 60221

ב. התובע הסביר כי הוא לא ראה מניעה לדחות את מועד הבדיקה של הזיהוי הפלילי המשטרתי עד לאחר שובו מחו"ל ביום 11.9.02, מפני שבית העסק נסגר על פי הוראתו מיד לאחר גילוי הפריצה, ומאז ועד יום 11.9.02 לא נכנס לתוכו איש (עמ' 2 שו' 29 - עמ' 3 שו' 2). אחיו של התובע אישר אף הוא כי ככל הידוע לו בית העסק לא נפתח מאז יום 6.9.02 ועד לשובו של התובע מחו"ל (עמ' 13 שו' 26 - עמ' 14 שו' 2; דברי האח בחקירתו המשלימה (בעמ' 15) כי "יכול להיות" שהוא נכנס לבית העסק פעם נוספת לאחר הפריצה, רק מערערים את אמינותו ביתר-שאת, בהיותם סותרים במישרין את תשובותיו הקודמות). הגרסה בדבר הישארותו של בית העסק סגור עד ליום 11.9.02 אינה עולה בקנה אחד עם מועדי הדריכות והפסקות הפעילות של מערכת האזעקה, כהופעתם בפירוט שיחות הטלפון מבית העסק (המצורף לחוות-הדעת של המומחה יהודה הלפרין מטעם הנתבעת). לפי פירוט זה, ביום 9.9.02 (שלושה ימים לאחר הפריצה שארעה לפי הטענה בערב ראש השנה, ויומיים לפני שובו של התובע מחו"ל) בית העסק היה פתוח במשך 4 שעות (מהשעה 10:23 ועד השעה 14:21). כיוון שפירוט השיחות מסתיים במועד זה, לא ניתן לדעת האם המקום נפתח פעם נוספת קודם לחזרתו של התובע מחו"ל. בכל מקרה, וגם אם נניח לסתירה שבין העדויות לבין תדפיס השיחות, עצם העובדה שבית העסק נפתח למשך 4 שעות לפני שהמשטרה דווחה על האירוע וקיבלה הזדמנות לבצע במקום בדיקה של זיהוי פלילי, אומרת דרשיני.

ג. לדברי התובע, אחיו מסר לו כי הוא משער שהפורץ חדר לגג (המוביל לחלון בית העסק שדרכו בוצעה הפריצה) בעד החלון שבין חדר מדרגות החירום לבין הגג, וכי חלון זה נמצא על ידי האח פתוח (עמ' 4 שו' 2, 25). האח, לעומת זאת, העיד שלא ראה "חלון נוסף פתוח חוץ מהחלון שבתוך העסק" (עמ' 9 שו' 28); שלא דיווח לתובע דבר שונה (שם); שאין לו מושג כיצד הפורץ הגיע לחלון בית העסק (עמ' 10); וש"עד היום אני לא יודע שיש טענה שהורד חלון בחדר המדרגות ודרכו נכנסו לגג" (שם, שו' 15. וכן: עמ' 12 שו' 4). דברים אלה תואמים לדבריו של האח לחוקר יצחק מילבסקי מטעם הנתבעת (סעיפים 4(ה)-4(ו) לתצהיר העדות של החוקר). סתירה נוספת לעניין חלון חדר המדרגות מצויה בתוך העדות של התובע עצמו: במקום אחד התובע טען כי חלון זה הוסר ממקומו על ידי הפורץ והונח על רצפת חדר המדרגות עד שהוחזר למקומו על ידי איש האחזקה של הבנין יום לאחר הפריצה; כלומר שהחלון הוחזר למקומו לפני שובו של התובע מחו"ל ביום 11.9.02, כך שכאשר התובע שב מחו"ל הוא מצא את החלון במקומו (עמ' 4 שו' 1-4. ראו גם מכתב התובע מיום 31.10.02 - נספח יג' לכתב התביעה). כעבור מספר עמודי פרוטוקול הגרסה השתנתה, והפעם התובע טען כי התמונה שבה החלון נראה מונח על רצפת חדר המדרגות (התמונה העליונה בעמוד החמישי של נספח טז' לכתב התביעה) צולמה על ידו ביום 12.9.02, יום לאחר שובו מחו"ל (עמ' 6 שו' 25-28 ועמ' 8 שו' 24-26). הגרסה השניה של התובע הנה למעשה חזרה על הדברים אותם מסר בשעתו לחוקר מטעם הנתבעת (עמ' 64 שו' 15-16 להודעת התובע בפני
החוקר מילבסקי המצורפת לתצהיר העדות של החוקר, ועמ' 2 לנוסח המודפס של ההודעה - נ/2).

ד. כשם שהאח לא ראה סימן פריצה שהתובע טוען כי למד על קיומו מהאח (החלון המוסר בחדר המדרגות), כך קיים סימן פריצה אחר, שהאח טוען כי ראה ודיווח עליו לתובע, בעוד התובע לא ידע לספר על קיומו. מדובר ב"הרבה עקבות על הגג", שהאח טוען כי הבחין בהן עם פתיחת החנות בבוקר שאחרי הפריצה, ואף דיווח עליהן לתובע בשיחה הטלפונית ביניהם באותו מעמד (עמ' 9 שו' 17-25, עמ' 11 שו' 21). התמיהה הראשונה כלפי גרסה זו היא שאין לה זכר בתצהיר עדותו הראשית של האח, בו נזכרות רק שבירת חלון הראווה ופתיחת החלון בתוך בית העסק. תשובתו של האח (בעמ' 11 שו' 11-16) כי "שכח מזה", אינה מניחה את הדעת בהתחשב במהותו ומרכזיותו של הנתון המדובר. אולם גם אם נניח, לזכותו של האח, כי הדבר אכן נשכח מעמו, עדיין תמיהה רבתי היא כלפי התובע, שלא זו בלבד שלא הזכיר בשום מסמך או כתב טענות את קיומן של טביעות הרגל בגג עליהן אחיו דיווח לו בזמן אמת, אלא אף לא תיעד את אותן טביעות בתמונות שצילם ביום 12.9.02, למחרת שובו ארצה. בהזדמנות זו התובע צילם שתי טביעות רגל על אדן החלון בתוך החנות (נספח טז' לכתב התביעה, עמ' 6 שו' 25-26, עמ' 7 שו' 4), ויחד עמן כל פרט נוסף המוכיח לטענתו את הפריצה. ברור מעל לכל ספק כי אם ביום הצילום היו נראות עקבות על הגג, התובע היה מצלם גם אותן. כיוון שהעקבות לא צולמו, והתובע אף לא הזכיר את קיומן (לא בפני
נציגי הנתבעת בסמוך לאחר האירוע ולא בפני
בית המשפט), פליאה היא כיצד ולהיכן הן נעלמו לאחר שנראו לאחיו של התובע ביום האירוע.

ה. הגרסה של התובע ואחיו היא שלאחר שהאח גילה את הפריצה ביום 6.9.02 הוא התקשר בזה אחר זה לאביהם, לתובע ששהה בחו"ל, ולסוכן הביטוח, כדי לקבל מהם הנחיות כיצד לנהוג. לאחר מכן הוא התקשר למוקד האבטחה. כאשר האח נחקר והעיד לפי תומו, תשובתו הייתה שכל אותן שיחות בוצעו על ידו באמצעות קו הטלפון (החוטי) שבתוך בית העסק, וכי גם אם היה חפץ להתקשר באמצעות מכשיר הטלפון האלחוטי שהיה ברשותו, הדבר לא היה בר-ביצוע כיוון שאין אפשרות לקיים באמצעות אותו מכשיר שיחות יוצאות (עמ' 13 שו' 11-20). רק לאחר שהועמד בפני
העובדה שבפירוט השיחות של קו הטלפון בבית העסק אין זכר לשיחות אלה, שינה האח את גרסתו והעלה את האפשרות שהשיחות בוצעו על ידו באמצעות מכשיר טלפון אלחוטי שייתכן שהתובע השאיר בבית העסק. השינוי הדרמטי בתיאור המציאות, לגבי נתון שאמור להיחרת היטב בזיכרונו של מי שחווה אירוע כמו זה המתואר על ידי האח (שזכר בעדותו, למשל, את מספר וסדר שיחות הטלפון אותן ביצע באותו מעמד), כשאליו מצטרף העיתוי של השינוי והגורם שהוביל אליו, מלמדים כי הגרסה נשתנתה רק כדי לתרץ את הסתירה שהוצגה בפני
האח, ולא על מנת לסייע בגילוי האמת.

הדבר העיקרי בסתירות ובפירכות מהותיות אלה, השולל בעיני את אמינותם של התובע ואחיו, נעוץ בהיקף ובתדירות שלהן. לא מדובר במעידה חד-פעמית בנוגע לתיאור עובדה מסוימת, שלא תמיד יש מקום להיתפס בה, אלא ברצף הולך ונמשך של טענות עובדתיות שאינן יכולות לעמוד, אם בשל היותן סותרות עובדות המוכחות באמצעות ראיות חיצוניות וניטרליות, ואם בשל דברים אחרים שנאמרו על ידי אותו עד או עד אחר קרוב אליו. על כך יש להוסיף את האופי הכללי של עדות אחיו של התובע, שהייתה לכל אורכה מבולבלת ומהוססת ביותר, כמו גם את מראה פניו המופתעים והמבוהלים של התובע במהלך עדותו של אחיו וכאשר הוצגה בפני
התובע (על ידי בית המשפט, בעמ' 8 לפרוטוקול) אחת הסתירות בין עדותו לבין התמונות שבתיק.

לכך מצטרפים קשיים וכשלים נוספים בעדויות התביעה, שאף שהם פחות מהותיים מאלו שהוצגו לעיל, עדיין יש בכוחם המצטבר לחזק את התמונה הכללית המצטיירת בכל הנוגע לאמינות התובע ואחיו. כך, למשל, האח אמר לחוקר הפרטי מילבסקי כי מתחת לדלפק המכירה לא הוחזקו מגשי משקפיים (סעיף 4(ג) לתצהיר החוקר), שעה שבעדותו הוא טען כי אינו יודע מה מצוי מתחת לדלפק (עמ' 12 שו' 12-14); ביום גילוי הפריצה האח אמר למנהל מוקד האבטחה כי לא נגנב מהעסק דבר (ת/4), ואילו בעדותו הוא לא ידע לומר "אם וכמה נגנב מהחנות" (עמ' 12 שו' 18); התובע ואחיו טוענים כי לאחר הפריצה החנות נמצאה הפוכה ומסגרות משקפיים היו מוטלות על הרצפה, ואילו מנהל המוקד שהגיע לחנות ביום גילוי הפריצה העיד כי לא זכור לו שהחנות הייתה אז הפוכה (עמ' 22 שו' 11-12); הוצגה על ידי התובע תמונה, אותה צילם לטענתו ביום 12.9.02, בה נראות טביעות רגל על אדן החלון (נספח טז' לכתב התביעה, עמ' 6 שו' 25-28), ומנגד המומחה מטעם הנתבעת (יהודה הלפרין) שבדק את המקום גם כן ביום 12.9.02 העיד כי לא נראו אז בחלון עקבות (עמ' 20 שו' 24-26); התובע השיב כי אינו יכול להעריך את מידת הסבירות שהחלון שדרכו בוצעה החדירה לעסק היה פתוח או סגור לפני הפריצה וכי הוא פותח חלון זה בכל יום לצורך זרימת אויר (עמ' 3 שו' 24-25), ולעומתו אחיו העיד כי "בדרך כלל לא נוהגים לפתוח את החלון הזה (הימני) אלא את החלון המקביל אליו" (עמ' 12 שו' 1); בתצהיר העדות של התובע נטען (בסעיף 23) כי הוא דרש מהחוקר הפרטי מילבסקי להפסיק את החקירה כאשר החוקר "ביקש לחקור את אחי הקטן", ואילו בחקירתו הנגדית אמר התובע כי הסכים שאחיו ייחקר ודרש לסיים את החקירה רק באמצעה, בעקבות שאלה מסוימת שהופנתה על ידי החוקר לאחיו (עמ' 4 שו' 22, 27-28).

חיזוק נוסף למסקנה בדבר אי-התרחשותה בפועל של הפריצה מצוי בעובדה, שאינה שנויה במחלוקת, כי לא נתקבלה על הפריצה הודעה במוקד האבטחה אליו הייתה מחוברת מערכת האזעקה של בית העסק. האדם היחיד שבדק מערכת זו בסמוך לאחר האירוע היה המומחה מטעם הנתבעת, יהודה הלפרין, שמצא את כל רכיבי המערכת תקינים לחלוטין ווידא שכל חדירה מאזור החלון הימני (שנטען כי הפריצה בוצעה דרכו) מפעילה בפועל את האזעקה. אין מחלוקת על כך שבעת התרחשות הפריצה הנטענת, המערכת הייתה דרוכה. האפשרות היחידה ליישב נתונים אלה עם התרחשות הפריצה בפועל היא זו המוצעת על ידי המומחה מטעם התובע (ליאון שבלב), לאמור, שהפורץ הצליח "לעקוף" את גלאי הנפח שהיו מותקנים בתוך בית העסק, אם באמצעות כיסוי הגלאים לפני דריכת המערכת (בעת שהחנות הייתה פתוחה) ואם באמצעות הסתתרות מאחורי הדלפק וזחילה במהלך כל שלבי הפריצה (עמ' 18 שו' 5-10). מאחר שהמומחה הלפרין בדק את הגלאים בסמוך לאחר האירוע, במועד שהתובע טוען כי עד אליו החנות נשמרה באותו מצב כפי שנמצאה לאחר הפריצה, ולא מצא על הגלאים שום סימן לכיסוי (שהיה חייב להתבצע באמצעות חומר אטום המותיר רושם - עמ' 20 שו' 7-10, 17-18), ההסתברות לכך שהגלאים כוסו נמוכה ביותר. זאת ועוד, כאשר מנהל המוקד בדק את תקינות מערכת האזעקה ביום גילוי הפריצה, הוא הפעיל את אזור גילוי מס' 2 במערכת, דהיינו את הגלאי שהגן על החלון שהתובע טוען כי דרכו בוצעה הפריצה; כלומר, שגלאי זה לא היה מכוסה לא רק ביום בדיקת המומחה הלפרין אלא גם ביום גילוי הפריצה (עמ' 19 שו' 19-21, עמ' 21 שו' 13-15, עמ' 22 שו' 7). הסיכוי שהפורץ זחל במהלך כל הפריצה אף הוא נמוך מאד, ולו מפני שהתובע מייחס לפורץ גם גניבה של זוגות משקפיים שהיו תלויים על מעמד שמעל הדלפק (עמ' 61 שו' 9-11 להודעת התובע המצורפת לתצהיר החוקר; עמ' 1 לנוסח המודפס של ההודעה - נ/2; התמונות שצולמו על ידי התובע - נספח טז' לכתב התביעה). גם לשיטתו של המומחה שבלב מטעם התובע, הפורץ היה חסין מפני הפעלת הגלאי כל עוד הסתתר מאחורי הדלפק, ולא כאשר בלט מעליו. עוד יש לזכור כי לפי הטענה של התובע, הפורץ נטל עמו מבית העסק גם מכונת בדיקה. המיקום והמשקל של המכונה (עמ' 20 שו' 29, עמ' 21 שו' 10) מקטינים אף הם את סבירותה של אפשרות הזחילה במהלך כל הפריצה.

התובע הוא זה שנושא בנטל להוכיח את עצם ההתרחשות של מקרה הביטוח. מן המקובץ עולה כי לא זו בלבד שהתובע לא עמד בנטל האמור, אלא שניתן לקבוע - במידת השכנוע הנדרשת - כי בין יום 5.9.02 ליום 6.9.02 לא בוצעה חדירה שלא-כדין לבית העסק של התובע ולא נגנב מתוכו דבר (גם אם חלון הראווה נפרץ ונגנבו הפריטים הספורים שהיו בו).

לפיכך אני דוחה את התביעה, ומחייב את התובע לשלם לנתבעת את הוצאותיה (לרבות שכר טרחת עורך-דין) בסך כולל של 5,000 ₪ ומע"מ. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

סכום ההוצאות שלעיל נמוך מן הסכום שהיה ראוי לפוסקו במצב דברים רגיל בו היה ניתן ביטוי הולם לסכום התביעה ולעבודה הרבה שהושקעה על ידי הנתבעת בניהול התיק, וזאת משני טעמים: ראשית, זכאותו הלכאורית של התובע לפיצוי בעד הפריטים שנגנבו מחלון הראווה (שעון תצוגה בשווי 50 ₪ ומספר זוגות משקפיים - עמ' 4 שו' 14 וסעיף 34(ה) לתצהיר התובע); שנית, הסכמתו הדיונית של התובע למתן

פסק דין
מיד לאחר שמיעת הראיות, שחסכה מב"כ הנתבעת עבודה נוספת בהכנת הסיכומים.

ניתן היום ל' בתשרי תשס"ד (26 באוקטובר 2003) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לבאי כוח הצדדים.


משה סובל
, שופט









א בית משפט שלום 12203/02 מלכה רונן נ' אריה-חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 26/10/2003)