פסקי דין על מילר יפעת | פסקי דין על הפניקס הישראלי חברה לבטוח | פסקי דין על עו"ד אלון תמרי | פסקי דין על מנורה חברה לבטוח |

7430/06 א     06/07/2009




א 7430/06 מילר יפעת נ' הפניקס הישראלי חברה לבטוח בע"מ, עו"ד אלון תמרי, מנורה חברה לבטוח בע"מ




בעניין:
1




בתי

-

המשפט



בבית משפט השלום בירושלים
א
007430/06


בפני
:
כבוד השופט רם וינוגרד


תאריך:
06/07/2009





בעניין:
מילר יפעת


ע"י ב"כ
עו"ד אהוד רוקח


התובעת


נ
ג
ד


1 . הפניקס הישראלי חברה לבטוח בע"מ


ע"י ב"כ
עו"ד אלון תמרי
ועו"ד אילת שלו



2 . מנורה חברה לבטוח בע"מ


ע"י ב"כ
עו"ד מגידיש מיכאל

הנתבעות

פסק דין

1.
התובעת, ילידת 3.5.1971, נפגעה בשלוש תאונות דרכים, בתאריכים 14.9.99, 6.8.00 ו- 12.2.06. אין מחלוקת כי על הנתבעת 1 לפצותה בגין נזקי הגוף שגרמו לה שתי התאונות הראשונות וכי על הנתבעת 2 לפצותה בגין נזקי הגוף שגרמה לה התאונה השלישית, בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. מחלוקתם של הצדדים סובבת אך את שאלת גובה הפיצוי לו זכאית התובעת.

התובעת ובעלה נחקרו על תצהיריהם ביום 22.6.08, ערב נסיעתם לארה"ב לרגל לימודי פוסט-דוקטורט של התובעת בכימיה חישובית. לאחר שמיעת הראיות התנהל משא ומתן בין הצדדים במשך כתשעה חודשים. משכשלו המגעים ביניהם – נקבע לוח זמנים להגשת סיכומי הטענות. סיכומי התשובה מטעם התובעת הוגשו עתה ולפיכך כשרה השעה להכריע במחלוקתם של הצדדים.


הנכות שנגרמה לתובעת
3.
המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה, ד"ר א' רוזנטל, סקר בחוות-דעתו את התיעוד הנוגע לשלוש התאונות. ביום התאונה הראשונה פנתה התובעת לחדר המיון, יומיים לאחר מכן פנתה לרופא בקופת-חולים ושבועיים לאחר מכן נעשתה פנייה נוספת לאורטופד. לאחר פרק זמן זה לא נזכרה התאונה הראשונה כלל, עד לביקור שנערך כשנה לאחר התאונה השניה, במסגרתו נזכרה גם התאונה הראשונה. התיעוד הנוגע לתאונה השניה אף הוא דל עד למאד, וכולל פנייה לרופא בקופת חולים יומיים לאחר התאונה ושתי פניות נוספות לרופאים רק 8 חודשים לאחר מכן, ללא כל פנייה בתווך. איזכור נוסף לתאונה נמצא בתעודה בודדת ביום 9.12.05, למעלה מחמש שנים לאחר התאונה. בעקבות התאונה השלישית פנתה התובעת למספר רב יותר של טיפולים ובדיקות ונערכו לה בדיקות הדמיה שונות שהצביעו על מספר בקעי ובלטי דיסק.

לא למותר לציין כי התובעת טענה בחקירתה כי פנתה פעמים רבות יותר לרופאים בעקבות שתי התאונות הראשונות, וכי פנתה לטיפולים כאלה ואחרים, כל זה כשהיא אינה חוסכת את שבט לשונה מבאי-כוח הנתבעות (ראו לדוגמא בעמ' 13 לפרוטוקול, שורות 11-14 אך גם עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 20-26; עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 11-20; עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 13-24; עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 1-6). בא-כוחה הבהיר שכל התיעוד הרפואי שברשותו צורף לתצהיר והוגש (עמ' 19 לפרוטוקול, שורה 25). לפיכך אין מקום לקבלת טענות אלה, ויש לקבוע כי התיעוד שסקר המומחה בחוות-דעתו משקף את הפניות שנעשו בפועל לרופאים ולטיפולים.


5.
בבדיקה הגופנית מצא המומחה כאב במישוש הזיזים הקוצניים לאורך עמוד השדרה והגבלת תנועה בעמוד השדרה הצווארי והמותני. הוא ציין "תחושת הגזמה בבדיקתה הגופנית". על אף זאת, ועל יסוד הממצאים בתיעוד הרפואי ובבדיקות ההדמיה, קבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור 5% בגין מגבלת תנועה בעמוד השדרה הצווארי לפי מחצית מסעיף 37(5)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "התוספת לתקנות"). נכות זו חולקה על ידו בשווה בין כל שלוש התאונות. כן קבע לתובעת נכות בשיעור 5% בגין מגבלת התנועה בעמוד שדרה מותני לפי מחצית מסעיף 37(7)(א) לתוספת לתקנות. נכות זו יוחסה במלואה לתאונה השלישית. המומחה לא התייחס בחוות-דעתו לתקופת אי הכושר הזמנית בגין התאונות, ככל שהיתה כזו, ולא נשאל לעניין זה.

6.
המומחה הוסיף וציין בחוות-דעתו שבבדיקות נמצאה רגישות בכל נקודות הלחיצה המאפיינות את תסמונת הפיברומיאלגיה. בתשובותיו מיום 13.7.07 לשאלות ההבהרה המליץ על מינוי מומחה בתחום הראומטולוגיה, ומומחה בתחום זה אכן מונה לבדיקת התובעת.


7.
המומחה בתחום הראומטולוגיה, פרופ' מרדכי פרס, סקר בחוות-דעתו באריכות ובפירוט את כל התעיוד הרפואי הנוגע לעברה של התובעת ואת הספרות הרלוונטית הנוגעת לאסכולות השונות בעניין מחלת הפיברומיאלגיה. הוא הבהיר כי המחלה היא "מאתיולוגיה ופתוגנזה לא ידועים" (עמ' 11 לחוות-הדעת), אולם מקובל להניח כי "גורמים הקשורים בטראומה גופנית או נפשית משמעותית כגון חבלה פיזית חמורה במיוחד בצוואר או תגובה נפשית לאירועים טראומטיים משמעותיים" יכולים להיות טריגר להתפרצות המחלה (שם). התסמונת מתבטאת בכאבי שלד, פרקים, שרירים, עצמות וגידים (עמ' 9 לחוות-הדעת). מסקירת התיעוד הנוגע לתובעת עלה כי היא אושפזה בילדותה, בבחרותה ובבגרותה לכל הפחות 23 פעמים בשל התקפי הקאות מלווים בכאבי ראש (ויתכן שמספר זה אינו ממצה את האשפוזים בפועל – עמ' 12 לחוות-הדעת, באמצע). המומחה הגיע לכלל מסקנה כי ככל הנראה סבלה התובעת כבר באותה עת "מתופעות של פיברומיאלגיה" שלא אובחנו, "ובוודאי לפני התאונה בתאריך 14.9.1999" (עמ' 13 לחוות-הדעת). עד לתאונה השלישית לא הצדיקו התופעות שנלוו למחלתה הענקת נכות כלשהי. בעקבות התאונה השלישית חלה החמרה בסימפטמוטולוגיה של המחלה, שהתבטאה הן במספר ביקורים רב אצל רופאים והן בשימוש נרחב יותר בתרופות. לפיכך הגיע המומחה לכלל מסקנה לפיה חלה החמרה זמנית במצבה של התובעת, המצדיקה קביעת נכות זמנית בשיעור 10% למשך שנתיים מיום התאונה השלישית. הוא ציין כי "כבר בחודשים האחרונים" פחתו ביקוריה אצל רופא (עמ' 15 לחוות-הדעת). לפיכך יש להניח כי כחלוף שנתיים מהתאונה השלישית תשוב התובעת למצבה הבסיסי, שאינו מצדיק קביעת נכות על אף קיומה של התסמונת.

ב"כ התובעת ביקש בסיכומיו להניח כי התסמונת עלולה לפרוץ פעם נוספת בעתיד בשל הפגיעה בתאונה או בתאונות. בקשה זו אינה עולה בקנה אחד עם קביעות המומחה, שלא נחקר על חוות-דעתו ושהתובעת לא דאגה לקבלת תשובותיו לשאלות ההבהרה שנשלחו אליו (המומחה היתנה את מתן התשובות בתשלום, צנוע למדי, ועל אף התזכורת מיום 30.3.08 בעניין זה – לא נעשה דבר). מכל מקום, התובעת אישרה בעדותה כי מבחינת "הפיברומילגיה נכון לעכשיו אני מרגישה מצויין" (עמ' 43 לפרוטוקול, שורה 16), אף שהביעה חשש שמא מצב זה לא יאריך ימים. כאמור, קביעותיו של המומחה הן שונות, ואלה לא נסתרו כלל. לפיכך אין כל מקום לסטות מקביעות אלה, המבוססות היטב על הדיון המעמיק שבחוות-הדעת. מכאן נובעת המסקנה כי אם חלילה סובלת התובעת מכאבים כאלה או אחרים, הרי שאלה נובעים ממצבה הרפואי הבסיסי, ומהעובדה כי התסמונת מקננת בה ללא קשר לתאונה, אף אם ברמה שאינה מצדיקה קביעת נכות.


9.
המומחים לא נחקרו על חוות-דעתם, וקביעותיהם לא נסתרו בכל דרך שהיא. לפיכך יש לקבוע שהתאונה הראשונה הותירה בתובעת נכות בשיעור 1.66% בגין השפעתה על עמוד השדרה הצווארי של התובע, וכך גם התאונה השניה. השפעתן של שתי תאונות אלה על התובעת היתה מזערית למדי, כפי שעולה מהתיעוד הרפואי הדל עד למאד שנגע לטיפולים שנבעו מתאונות אלה. השפעתה של התאונה השלישית היתה ניכרת יותר, כפי שעולה מהתיעוד הסובב את תוצאותיה, ומהנכות שנקבעה בגינה. תאונה זו הביאה את התובעת ממצב בו סבלה נכות מזערית בשיעור 3.33% למצב בו נקבעה לה נכות קלה בשיעור כ- 10% בתחום האורטופדי, ונכות זמנית בשיעור 10% לשנתיים בתחום הפיברומיאלגיה. מצבה של התובעת כיום תואם לנכות בשיעור 9.75%, והיא זכאית לפיצוי בגין התוצאה הכוללת של שלוש התאונות, עם זאת, החלוקה הפנימית בין התאונות תיעשה, ככל שהדבר ניתן להיעשות בחוכמה שלאחר המעשה, בהתאם למידת השפעתה של כל אחת מהן.


הפיצוי

הפסדי שכר וגריעה מכושר ההשתכרות
10.
מחלוקתם של הצדדים סובבת בעיקרה את שאלת השפעת הנכות על הגריעה מכושר ההשתכרות. לצורך בחינת האפשרות שהנכות אכן תשפיע על כושר ההשתכרות, יש לבחון את מעשיה של התובעת עד לתאונה, את האופק התעסוקתי הפתוח לפניה ושהיה פתוח לפניה ואת ההשפעה האפשרית של נכות אורטופדית קלה על עיסוק בתחומים אלה.

התובעת סיימה את לימודי התואר הראשון בכימיה בשנת 1998, חמש שנים לאחר שהחלה בלימודיה (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 2-4). שתי התאונות הראשונות התרחשו במהלך לימודי התואר השני. בתקופת התאונה הראשונה זכתה התובעת לדמי אבטלה, לאחר שסיימה לכהן כעוזרת הוראה באוניברסיטה (סעיף 54 לתצהירה; עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 18-25). בתחילת שנת 2000 עבדה בהיקף מצומצם ביותר במסגרת האוניברסיטה הפתוחה, ולא עבדה כלל במשך חמישה חודשים עובר לתאונה השניה, שהתרחשה כחודשיים לאחר שנולדו בנותיה התאומות (סעיף 59 לתצהירה; עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 18-26). למעשה לא עבדה התובעת מעולם בעבודה כלשהי מחוץ לכותלי האוניברסיטה, ואילו במסגרת האוניברסיטה זכתה, לפרקים, במשכורות נמוכות ביותר (2,000 ₪ לחודש, ואף פחות מכך). בחקירתה הנגדית מסרה לראשונה כי במהלך לימודיה זכתה למלגת קיום חודשית. לדבריה שולמה לה מלגה חודשית של כ- 2,000-2,500 ₪ לחודש במהלך לימודי התואר השני והדוקטורט (עמ' 36 לפרוטוקול, שורות 7-9 ושורות 11-13), ואילו במהלך פוסט הדוקטורט הראשון, בו השתלבה מאז סיום הדוקטורט ועד לנסיעתה לחו"ל, שולמה לה מלגה של 6,000-7,000 ₪ לחודש (עמ' 33 לפרוטוקול, שורות 24-27) או שמא 8,000 ₪ לחודש (עמ' 34 לפרוטוקול, שורות 1-2; עמ' 35 לפרוטוקול, שורה 17). טענות אלה לא גובו בכל ראייה שהיא. בעלה, שאישר כי אשתו זכתה למלגות אולם לא נשאל בנוגע לגובה התשלום, לא ידע להסביר מדוע העניין לא נזכר בתצהירה (עמ' 52 לפרוטוקול, שורות 21-27). את לימודי התואר השלישי סיימה התובעת לאחר התאונה השלישית, כאשר את התזה עצמה החלה לכתוב רק לאחר התאונה השלישית וסיימה את כתיבתה בתוך "שלושה ארבעה חודשים" "עם הרבה מנוחה" (עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 20-25).


התובעת טענה אומנם כי לולא שתי התאונות הראשונות היה בידה להשתכר סכומים ניכרים במהלך לימודיה. טענות אלה אין לקבל. לשתי התאונות הראשונות לא נודעה כמעט כל השפעה בטווח הזמן הקרוב להן, ולא היה בהן כדי למנוע השתלבות בתעסוקה ללא כל הפרעה. מאחר וממילא זכתה התובעת לדמי אבטלה עובר לתאונה הראשונה, ולא עבדה עובר לתאונה השניה, ולנוכח השפעותיהן הקלות של תאונות אלה, לא ניתן לקבל הטענה לפיה נגרמו לה הפסדי שכר כלשהם בעבר, לאחר תאונות אלה. אין מקום לטענות בעניין זה גם בנוגע לפרק הזמן שחלף מאז התאונה השלישית. מייד לאחר התאונה החלה התובעת בכתיבת הדוקטורט, מטלה שסיימה בחודש יוני 2006 לערך (עמ' 30 לפרוטוקול, שורה 15 – עמ' 31 לפרוטוקול, שורה 3). מייד בסמוך לאחר מכן השתלבה במחקר לפוסט-דוקטורט בארץ, במשך כשנתיים, והמשיכה למחקר דומה במוסד לימודי נחשב בארה"ב. ממילא אין כל מקום לטענה כי התאונה גרמה לתובעת הפסדי שכר בעבר.


13.
התובעת טוענת כי לולא התאונה היתה משתלבת בעבודה בתחום ההיי-טק מייד לאחר סיום הדוקטורט, ולפיכך יש לאמוד את הפסדי העבר ואת הגריעה מכושר ההשתכרות על בסיס השכר שהיה צפוי בתחום זה. היא מבקשת לעשות גזירה שווה לעניינה מהדיון שנערך במסגרת פסק-דיני בת.א. (י-ם) 3748/05 פאור נ' מנורה, מיום 28.4.09. מאחר וגב' פאור אף היא זכתה להשלים לימודי דוקטורט בכימיה, ועניינה הגיע לכלל הכרעה במהלך לימודיה לפוסט דוקטורט, סבורה התובעת שאין מקום לכל הבחנה עניינית בין השתיים ויש להחיל גם עליה את אותן אמות מידה לפיהן נדון עניינה של גב' פאור.

14.
כפי שיובהר להלן, קיים שוני בסיסי בו נבדל עניינה של התובעת מזה של הגב' פאור (לבד מהעובדה הפשוטה כי גב' פאור פרשה בפני
בית המשפט ראיות בנוגע להשתכרותה בעבודות שונות גם במרוצת לימודיה ולאחר מכן). עם זאת, אין כל שוני ענייני בנוגע להנחה שהתובעת מצויידת בכישורים הנחוצים להגעה לשילוש השכר הממוצע במשק (כפי שיובהר להלן, ספק אם בכוונתה לעסוק במקצוע שיוביל להשתכרות מעין זו בטווח הנראה לעין). לעניין זה הבהרתי בעניין פאור, והדברים יפים גם לעניינה של התובעת, כי רכישת ההשכלה הגבוהה בתחום מדעי החיים, והגעה להישגים המעידים על מצויינות אינטלקטואלית (שהביאו את התובעת דנא אף לקבלת מלגה לצורך לימודי פוסט-דוקטורט בחו"ל) מעידים על פוטנציאל השתכרות חריג. ההנמקות שהובאו שם יפות אף לכאן, ולפיכך יובאו להלן כלשונן:
"סבורני כי ההנחה שהתובעת היתה זוכה במהלכם הרגיל של הדברים לולא התאונה להגיע במהלך שנות התעסוקה הרבות הצפויות לה לשילוש השכר הממוצע במשק היא סבירה ביותר. כאמת מידה לקביעה מעין זו עשוי לשמש פסק-הדין בעניין אקסלרד (ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר, פ"ד נד(4) 450 (2000)) במסגרתו נקבע בסיס של כפל השכר הממוצע במשק לאדם צעיר, שהנתונים הרלוונטיים הידועים לגביו לא היו אלא העובדה שזכה לציון של 721 בפסיכומטרי והתקבל לעתודה האקדמית ללימודי כלכלה ומינהל עסקים. אם כך הם פני הדברים לגבי אדם שטרם עלה בידו להוכיח את יכולתו לעמוד באתגרי החיים, האקדמיים והאחרים, הדברים קל וחומר לגבי התובעת. לעניינה דומה שהתקיימו כל אותם הרכיבים שהזכיר כבוד השופט אור בפסק-דינו בעניין אקסלרד:

'כישוריו האינטלקטואליים של אדם הינם בלי ספק נתון אשר יש לקחתו בחשבון כשבאים לאמוד את כושר השתכרותו. בפני
בעל כישורים כאלה פתוחה קשת מקצועית רחבה יותר והסיכוי להצלחתו במקצועות בהם נדרשים כישורים כאלה הינו רב יותר. עם זאת, להשתלבות בעבודה ולהצלחה בה ולהגדלת כושר ההשתכרות, דרושים מרכיבים נוספים כמו חריצות, התמדה, קשר טוב עם בני אדם, כושר ארגון וכיוצא באלה תכונות המסייעות להצלחה' (עניין אקסלרד, בעמ' 460ו-ז).

מאחר ונראה כי בתובעת התקיימו נתונים נוספים אלה, יש מקום לקבל את הטענה לפיה בסיס השכר הרלוונטי להערכת מכלול כישוריה הוא שילוש השכר הממוצע במשק (לעניין כישורים בתחומי מדעי החיים ככישורים שעשויים להצביע על פוטנציאל השתכרות חריג ראו ע"א 9980/06 עיזבון אטינגר נ' עירית ירושלים, מיום 26.1.09, בפיסקה 6 לפסק-הדין; ע"א 9873/06 כלל נ' פפו, מיום 22.3.09, בפיסקה 3 לפסק-הדין; והשוו ע"א 7157/07 אי.איי.ג'י. נ' עיזבון אברהם, מיום 17.3.08, בו אושר בסיס שכר מדורג עד לשילוש השכר הממוצע במשק לאדם שהשלים לימודי הנדסאי וככל הנראה צפוי היה להמשיך ללימודי הנדסה)".

15.

על אף זאת, לא יהא זה נכון להניח שהתובעת התעתדה לפנות לעבודה בתחום ההיי-טק עם תום לימודי הדוקטורט, ואף לא בשנים הקרובות. מעדותה עלה, בהזדמנויות שונות, כי בשלב זה בחייה היא מעדיפה את טובת משפחתה וילדיה הקטנים על חשבון פיתוח הקריירה האישית. כך העידה התובעת כי את לימודי התואר הראשון סיימה בחמש שנים, במקום בשלוש כמקובל (על אף כישוריה האינטלקטואליים שאינם מוטלים בספק), מאחר ובאותה עת גידלה את שתי בנותיה הגדולות, שנולדו באותן שנים, ו"רציתי להיות עם הילדות גם לגדל וגם ללמוד" (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 2-9). גם במסגרת התואר השני ביקשה לדחות מטלות לימודיות שונות מסיבה דומה (עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 1-3). את עבודתה כמתרגלת באוניברסיטה הגבילה לשליש משרה "כי רציתי להיות עם הילדות" (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 17-18) והפסיקה עבודה זו כליל בשלהי שנת 1999 מאחר ורצתה לבלות זמן רב יותר עם ילדיה (עמ' 8 לפרוטוקול, שורה 27 – עמ' 9 לפרוטוקול, שורה 6). במהלך חקירתה העלתה התובעת לראשונה את הטענה כי פנתה לשלוש חברות היי-טק בנסיון לקבל עבודה. במהלך תשובותיה בעניין זה הבהירה שגילתה כי לא ניתן למצוא עבודה בהיי-טק במישרה חלקית, ועל אף שילדותיה הקטנות בכתה ג' היא אינה מעוניינת להשאירן לבדן עד לשעות מאוחרות, וגורם זה הוא אחד הנימוקים לבחירה במסלול האקדמי בשלב זה (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 9-21; עמ' 37 לפרוטוקול, שורות 10-20). היא הבהירה כי במרוצת כל השנים לא פנתה לעבודה בתחום ההיי-טק מאחר ו"הילדות היו קטנות. זו עובדה" (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 5-10). לאחר שהבינה כי במצב דברים זה אין באפשרותה להשתלב בשלב זה בעבודה בתחום ההיי-טק, בחרה לפנות ללימודי פוסט-דוקטורט כדי לנסות ולהשתלב באקדמיה ולא להשליך מאחורי גבה את השנים הארוכות שבילתה ברכישת ההשכלה הגבוהה (עמ' 36 לפרוטוקול, שורות 16-25).

התמונה המצטיירת היא כי התובעת שמה את טובת בני משפחתה לפני הקריירה המקצועית שלה, והעדיפה להאריך את לימודיה ולהפנות גב לדרך תעסוקתית אפשרית אחרת בשל המחיר הכבד שהיה נגבה ממנה, על פי תחושתה, במישור המשפחתי-אישי לו היתה עושה בחירה אחרת. בחירה מעין זו אין אלא לכבד. עם זאת, בהינתן מצב דברים זה, לא ניתן להניח שהתובעת היתה פונה להשתלב בתחום ההיי-טק בטרם יגדלו ילדותיה הקטנות, שמלאו להן תשע שנים בימים אלה ממש. הסבירות שהתובעת היתה בוחרת להשתלב בתחום תעסוקתי הדורש למעלה מעשר שעות עבודה ביום במהלך השנים עד לבגרותן של בנותיה היא קלושה ביותר על פניה. משכך הם פני הדברים, נראה שהמסלול הטבעי שעמד ועומד בפני
התובעת הוא המסלול האקדמי, בו היא עושה חיל בשלב זה. אומנם לא ניתן לדעת אם התובעת אכן תזכה למשרה מתאימה באקדמיה עם סיום לימודי הפוסט-דוקטורט, ואם לא יגזר עליה להשתלב במקום עבודה אחר. עם זאת, לנוכח נסיבותיה האישיות של התובעת והדרך שבחרה בחייה, אין להניח כי אם תיכשל בהשגת המעמד הנכסף של מרצה או חוקר במוסד אקדמי בישראל, תבחר במקום עבודה שידרוש ממנה עבודה מסביב לשעון. יתכן שבמקרה מעין זה תפנה לנתיב תעסוקתי אחר, בהוראה או בכל אפיק תעסוקתי אחר המתאים לכישוריה.

17.
אם תשתלב התובעת באקדמיה, נראה שנכותה, הבאה לידי ביטוי במגבלות תנועה מזעריות בעמוד השדרה הצווארי והמותני, לא תגרום למגבלה של ממש בעבודתה. ספק אם נכות מעין זו עלולה להגביל את עבודתה בתחום ההיי-טק, אף שנראה כי שעות עבודה ארוכות ומפרכות עלולות לתת אותותיהן ביתר שאת באנשים הסובלים ממוגבלות בצוואר ואולי אף מכאב. קיים קושי לכמת אפשרות זו, שמן הסתם לא תגרום לעזיבת העבודה או לפגיעה נראית לעין בהשתכרות, לכלל פיצוי כספי. מכל מקום, כפי שהובהר לעיל לא נראה שהסיכוי שהתובעת תעבוד בהיי-טק הוא עניין שיש לענות בו בטווח הנראה לעין.

18.
אומנם, ההנחה המקובלת היא כי שעה שלנפגע נגרמה נכות אורטופדית הרי שלזו נודעת
משמעות תפקודית, ש

עניינה "מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית", ופעמים רבות שגרימתה של נכות תפקודית מעין זו מביאה למסקנה שכושר ההשתכרות נפגע בשיעור זהה (ע"א 3049/93 גרוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792, 800ו-ז (1995)). עם זאת, קביעת הפיצוי לו זכאי נפגע בשל הגריעה מכושר השתכרותו תלויה בטיב הנכות, טיב התעסקות הנפגע ומידת הסתגלותו לעבודתו על אף נכותו, ושיקולים כיוצא באלה הקשורים בכושר השתכרותו על אף מומו (ע"א 586/84 מקלף נגד זילברברג, פ"ד מג(1) 137, 152ב (1989)). "השאלה היא האם בפועל מגבילה נכותו, או עתידה להגביל, את כושר השתכרותו. ואם כן - האם ההגבלה, על פי הראיות או אומדנת בית המשפט, היא בשיעור הדומה לשיעור הנכות" (ע"א 286/89 מיכאל קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, מיום 22.5.1991, בפיסקה 2 לפסק-הדין). במקרה דנא, כפי שהובהר לעיל, נראה כי השכלתה וכישוריה של התובעת ינווטו אותה לבחירת מקצוע שבו לנכותה הרפואית תהיה השפעה נמוכה למדי על כושר השתכרותה. לכך יש להוסיף את הספק המובנה בנוגע לשיעור השכר לו היא זכאית לצפות בכל אחד מהאפיקים התעסוקתיים הפתוחים לפניה. ההנחה כי כישוריה האינטלקטואליים המוכחים עשויים להביאה לשעריו של שילוש השכר הממוצע במשק אין משמעה כי בכל דרך תעסוקתית אותה תבור לה התובעת היא אף תזכה להשתכרות בשיעור זה. אין דומה דינה של מי שבחרה לעבוד בעולם ההיי-טק, על כל יתרונותיו וחסרונותיו, למי שבחר במחקר בהיכלות האקדמיה או בעבודה כמרצה במכללות חוץ אקדמאיות או בבתי ספר כאלה ואחרים.

19.
על יסוד כל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לפצות את התובעת בסכום של 160,000 ₪ בגין הגריעה מכושר ההשתכרות. סכום זה משקף ממוצע מסויים בין ההשתכרות האפשרית הצפויה בכל אחת מדרכי התעסוקה השונות הפתוחות בפני
התובעת, ומביא בחשבון את ההשפעה האפשרית (החלקית) הצפויה של הנכות בכל אחד מאפיקי תעסוקה אלה. אין מקום לפיצוי בגין הפסדי שכר בעבר, מאחר וכפי שהובהר לעיל לא נגרמו עד כה הפסדי הכנסה כלשהם בגין הפגיעה בתאונות.

יתר ראשי הנזק

נזק לא ממוני
20.
השפעתן של שתי התאונות הראשונות היתה קצרת טווח. לנוכח התיעוד המועט המעיד על תוצאותיהן, וקביעות המומחה, אך מתוך מתן משקל גם לעובדה
שנקבעה בגנין נכות צמיתה, ולו במדרג הנמוך ביותר האפשרי, אני פוסק לתובעת סכום של 10,000 ₪ בגין כל אחת מהתאונות. הסכום נכון ליום מתן פסק-הדין.

התאונה השלישית גרמה לנכות בשיעור ממשי יותר, ונלוותה לה נכות זמנית בתחום הפיברומילאגיה, הגורמת לכאבים. בנסיבות אלה יש להיעתר לבקשת התובעת בסיכומיה ולפסוק לה סכום של 15,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני שגרמה תאונה זו.


עזרת צד ג'
22.
התובעת טענה כי בעקבות התאונות נזקקה לעזרה, אך לעיקר העזרה נזקקה מאז התאונה השלישית וכתוצאה ממנה (עמ' 40 לפרוטוקול, שורות 2-8; עמ' 41 לפרוטוקול, שורות 17-20). עדותה זו נתמכה בעדותו האמינה והמהימנה של בעלה, שתיאר את אותן עבודות הבית המוטלות עליו מאז התאונה השלישית, והבהיר כי בעיקרו של דבר מדובר בנקיון הבית (עמ' 49 לפרוטוקול, שורות 19-23; עמ' 58 לפרוטוקול, שורות 1-3 ושורות 17-18; עמ' 60 לפרוטוקול, שורות 22-27). לדבריו מצבה של התובעת השתפר מאז התאונה השלישית ועד למועד עדותו (עמ' 57 לפרוטוקול, שורות 6-8), לאחר שבתחילה היתה "שבר כלי" (עמ' 53 לפרוטוקול, שורות 23-25).

הנכויות שנקבעו לתובעת אינן במדרג הגבוה, וספק אם יש בהן כדי להגבילה בביצוע עבודות הבית היומיומיות. לעניין זה יש להביא בחשבון גם את מצבה הרפואי הבסיסי, הפועל בהקשר זה לשני הכיוונים גם יחד. הצטברות הנכויות על מיחושיה הבסיסיים של התובעת עלולה להביא, ולו ברבות השנים, לצורך מוגבר בעזרה. לנוכח הצטברות הנכויות בתקופה של השנתיים הראשונות מאז התאונה השלישית, יש להניח שהתובעת אכן נזקקה לעזרה בחלק מהעבודות, ויש לקבל את עדותו של בעלה בנוגע ל"העברת" מלאכת נקיון הבית אל כתפיו, בנוסף למלאכות שהיו מוטלות עליו טרם לתאונה ולעבודתו המאומצת בעבודה. תוספת זו משוייכת לתוצאות התאונה השלישית לבדה, שכן שתי התאונות הראשונות לא הביאו בתקופה הסמוכה להן למצב בו נצרכה התובעת לעזרה המצדיקה פיצוי.

24.
כידוע, שעה שהנפגע נעזר בבני משפחתו "על בית המשפט לעשות אמדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנת על ידי בן-הזוג או בני משפחה אחרים של הניזק ולפסוק סכום זה לטובת הניזק" (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פ"ד כח(1) 277, 280 (1973); ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ, מיום 31.12.1989; ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ, מיום 19.11.1997). אומנם ניתן לטעון לכאורה כי העברת מלאכת בית בסיסית מאחד מבני המשפחה למשנהו אינה בגדר הושטת סיוע מעבר לחובתם המוסרית של בני המשפחה, אלא שיש לזכור שיש לפצות את בני המשפחה על ההוצאות שהוציאו, בעין או במעשה, בגין הטיפול בנפגע, שהרי "אין המזיק יכול 'להרוויח' מכך שבני המשפחה יסייעו לנכה ללא תמורה" (ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון, מיום 4.8.05, בפיסקה 11). הפיצוי בגין עזרת קרובים זו ישולם לנפגע בין מכוח הקונסטרוקציה בדבר המחאת זכות (ע"א 92/83 שמש נ' בר דוד, פ"ד מ(1) 225, 229 (1986)) או בשל קיומה של חובה מוסרית להשבה (ע"א 370/79 פרפלוצ'יק נ' מוטס, פ"ד לד(3) 551, 553-554 (1980)).

על יסוד כל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לפצות את התובעת בסכום של 10,000 ₪ בגין העזרה שהושיטו לה בני משפחתה בעבר, ובסכום של 30,000 ₪ בגין האפשרות כי תזדקק לעזרה בעתיד, ולו ברבות השנים.

הוצאות
26.
התובעת לא הציגה קבלות שיש בהן כדי להצביע על הוצאות של ממש בגין התאונה. טענותיה בנוגע לצורך במדרסים אינן נתמכות בכל דרך שהיא בחוות-דעת המומחים. בנסיבות אלה, ומאחר ומהתיעוד עולה כי פנתה לרופאים (בעיקר לאחר התאונה השלישית), ומחוות-דעתו של פרופ' פרס ניתן להסיק שבתקופת הנכות הזמנית נזקקה למשככי כאבים בתדירות ובמינון גבוהים יותר (ויש להניח כי נשאה בחלק מעלותן) יש לפצות התובעת בסכום של 3,000 ₪ בגין הוצאותיה השונות.


חלוקת הפיצוי בין הנתבעות

27.
התאונות הראשונות הביאו לפניות מעטות של התובעת לטיפולים, ונראה כי כמעט ולא הותירו אותותיהן בתובעת. לולא הפגיעה בתאונה השלישית ספק אם היה ניתן ביטוי של ממש לנכויות המזעריות שנגרמו לה בתאונות אלה. בנסיבות אלה נראה שיש לייחס לתאונה השלישית חלק גדול יותר בפיצוי מחלקה היחסי בנכויות, מאחר והפגיעה בתאונה השלישית העצימה את תוצאות התאונות הראשונות והביאה להתפתחות ב"טור הנדסי" בהשפעת תוצאותיהן.

לפיכך יש לקבוע כי מתוך כלל הפיצוי יזקף סכום העולה כדי
20% מהפיצוי בגין הגריעה מכושר ההשתכרות לשתי התאונות הראשונות ו- 80% מהסכום יזקפו לחובת תוצאות התאונה השלישית. חלוקה דומה תחול על הצורך בעזרה בשכר בעתיד. לעניין הנזק הלא ממוני ניתנה התייחסות פרטנית לכל אחת מהתאונות (העדר היחס הישיר בין הנכויות שנגרמו בכל אחת מהתאונות לפיצוי שנפסק תחת ראש נזק זה נובע ממגבלת החוק והתקנות לפיצוי תחת ראש נזק זה). יתר ראשי הנזק מיוחסים אך ורק לתאונה השלישית (עזרה בעבר והוצאות).


סוף דבר

29.
לנוכח כל האמור לעיל זכאית התובעת לפיצוי כדלהלן:


א. כאב וסבל בגין שתי התאונות הראשונות

20,000 ₪

ב. כאב וסבל בגין התאונה השלישית

15,000 ₪

ג. גריעה מכושר ההשתכרות

160,000 ₪

ד. עזרה בעבר

10,000 ₪

ה. עזרה לעתיד

30,000 ₪

ו. הוצאות

3,000 ₪

ז. סה"כ

238,000 ₪


הסכומים בגין הפסדי העבר כוללים כולם הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין.

מתוך הסכום דלעיל תשלם הנתבעת 1 לתובעת סכום של 58,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ. הנתבעת 2 תשלם לתובעת סכום של 180,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד ומע"מ. הנתבעות ישאו בהוצאות המשפט של התובעת בחלקים שווים. הנתבעת 2 תשיב לנתבעת 1 את הסכום ששילמה עבור חלקה בעלות חוות-דעתו של פרופ' פרס. הסכומים ישולמו עד ליום 9.8.09, שאם לא כן הם ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום תשלומם בפועל.




המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ד בתמוז תשס"ט (6 ביולי 2009), בהעדר הצדדים.


__________________


רם וינוגרד
, שופט






א בית משפט שלום 7430/06 מילר יפעת נ' הפניקס הישראלי חברה לבטוח בע"מ, עו"ד אלון תמרי, מנורה חברה לבטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 06/07/2009)