פסקי דין על כהן פנחס | פסקי דין על כהן מאיר | פסקי דין על בניאו משה

7506/03 א     27/07/2006




א 7506/03 כהן פנחס, כהן מאיר נ' בניאו משה




בעניין:



בתי המשפט

1



בית משפט השלום ירושלים
ת.א.
007506/03


לפני: כב' השופט אברהם רובין
תאריך:09/08/200627.7.06



בעניין
:
1 . כהן פנחס

2 . כהן מאיר
התובעים


ע"י ב"כ עו"ד גבריאל פרידמן


נ
ג
ד


בניאו משה

הנתבע


ע"י ב"כ עו"ד אבירם בורוכוב


פסק דין

1.
העובדות
ביום 1.10.01 נכרת בין "רבקה בניאן ושות'" לבין התובע 1 (להלן: "התובע"), הסכם שכירות, לפיו הגב' בניאן ושותפיה השכירו לתובע 1 חנות ברחוב לונץ 1 בירושלים, תמורת דמי שכירות חודשיים בסך של 1,200 דולר. התובע 2 הוא אביו של התובע, והוא חתם על ההסכם כערב. אין חולק כי החנות נמצאת בבעלות משותפת של הנתבע וקרוביו, אך מי שחתם בפועל על ההסכם מטעם המשכירה הוא הנתבע. בד בבד עם עריכת הסכם השכירות הפקיד התובע
בידי הנתבע שטר בטחון בסך של 75,000 ש"ח. התובע 2 חתם כערב גם לשטר זה.
בחודש אפריל 2002 הפסיק התובע 1 לשלם את דמי השכירות, ובעקבות זאת שלח אליו ב"כ הנתבע, ביום 22.7.02, מכתב התראה. התובע השיב באמצעות בא כוחו במכתב מיום 11.8.02, בו נטען כי הנתבע כלל לא היה מוסמך לחתום על הסכם השכירות בשם כל בעלי החנות. עם זאת, ב"כ התובע הציע במכתב זה כי דמי השכירות יופחתו לסך של 500 דולר לחודש, או שהתובע יחזיר את החנות לבעליה.
ב"כ הנתבע השיב במכתב מיום 13.8.02, בו הודיע כי אם התובע
לא יפרע את חובותיו אזי עליו לפנות את החנות לאלתר. התובע לא שילם את חובותיו, אך פינוי החנות התעכב, וביום 1.10.02 התרה ב"כ הנתבע
בתובע כי החל מיום 1.10.02 יחוייב התובע בפיצויים מוסכמים בסך של 100 דולר בגין כל יום של איחור בפינוי החנות. בסופו של דבר,
רק ביום 3.11.02 הודיע ב"כ התובע לב"כ הנתבע כי החנות פונתה, ולמכתבו צורפו מפתחות החנות. מכתב זה עם המפתחות התקבל במשרד ב"כ הנתבע רק ביום 7.11.02.

ביני לביני, ביום 1.10.02, הגיש הנתבע את שטר הבטחון לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב. התובע
לא הגיש התנגדות לביצוע השטר, ואילו הנתבע 2 הגיש התנגדות, אשר נדחתה בשל אי התייצבותו לדיון. במצב דברים זה נקט הנתבע בפעולות הוצאה לפועל וגבה כתוצאה מהן מן התובעים סך של 109,084 ₪ (מוצג מב/25).

2.
טענות התובעים

מאחר ולתובעים לא היתה הגנה שטרית מפני שטר החוב, הרי שהם נאלצו לשלם את סכום השטר במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, אך במקביל הם הגישו את תביעת ההשבה שלפניי, שנסמכת על
טענות הקשורות בעסקת היסוד.

התובעים אינם כופרים בכך שלאחר פינוי החנות נותרו חובות מסויימים אותם לא פרע התובע, אולם לטענתם חובות אלה נמוכים הרבה יותר מהסכום שגבה הנתבע בהליכי ההוצאה לפועל. התובעים חוזרים על טענתם לפיה הנתבע כלל לא היה מוסמך לפעול בשם בעלי החנות, ולפיכך הם טוענים כי עליו להשיב להם את כל מה שגבה. כמו כן, טוענים התובעים כי בשלב מסויים הושגה הסכמה לפיה דמי השכירות יופחתו לסך של 600 דולר לחודש.

3.
טענות הנתבע

הנתבע טוען כי הוא היה, ועדיין הינו, מוסמך לפעול בשם כל בעלי החנות. לדבריו, התובעים ידעו היטב כי לחנות יש מספר בעלים, ולא העלו שום טענה של חוסר סמכות, עד אשר הפרו את ההסכם. הנתבע מכחיש מכל וכל את הטענה כאילו דמי השכירות הופחתו בהסכמה. ולבסוף, הנתבע טוען כי גבה בהליכי הוצאה לפועל אך ורק את המגיע לו וליתר בעלי החנות, ולא יותר מכך.

4.
ביום 5.4.05 התקיימה ישיבת קדם משפט בה הוסכם כי הפלוגתאות בתיק זה הן:
"א.
האם בשלב כלשהו נכרת הסכם פשרה מחייב לפיו לסילוק כל התביעות ישלמו התובעים לנתבע סך של 35,000 ₪.
ב.
האם בשלב מסויים הושגה הסכמה מחייבת לפיה שכר הדירה בששת החודשים האחרונים עובר לפינוי החנות ירד ל- 900 דולר לחודש + מע"מ.
ג.
האם הנתבע היה מוסמך בשם בעלי הזכויות בנכס לחתום על הסכם השכירות ובמצב והתשובה שלילית, מהו השכר הראוי
שמגיע מהתובעים בגין השימוש בנכס.

בישיבת ההוכחות זנח ב"כ התובעים את הטענה הראשונה (עמ' 5 ש' 6-4),
ולפיכך נותרו לדיון שתי פלוגתאות בלבד.

דיון והכרעה
5.
סמכותו של הנתבע לחתום על הסכם השכירות

אין חולק כי לחנות יש מספר בעלים; הנתבע ובני משפחתו. התובע טען בסעיף 11 לתצהירו, כי לא היה ער לכך שלחנות יש מספר בעלים, אך טענה זו חסרת כל בסיס, כיוון ששם המשכירה בהסכם השכירות הוא "רבקה בניאן ושות'". יתר על כן, בהואיל הראשון של ההסכם נכתב במפורש כי: "המשכירה ושותפיה מצהירים בזה כי הם בעלי זכות הבעלות והחזקה בחנות ...."

חרף ידיעתו של התובע כי לחנות יש מספר בעלים הוא לא טרח לדרוש מהנתבע
יפוי כח כתנאי לחתימת הסכם השכירות, ולכל אורך הדרך הוא ראה בנתבע את בעל דברו כנציג הבעלים כולם. הנה כך, המו"מ עובר לכריתת ההסכם נעשה מול הנתבע, התשלומים על פי ההסכם נמסרו לנתבע (עמ' 10 ש' 23), ולמעשה התובע
דיבר עם הנתבע כמעט יום יום (עמ' 10 ש' 1). במצב דברים זה מנועים התובעים מלטעון היום כי הנתבע אינו מייצג את בעלי החנות.

וזאת ועוד, טענת חוסר הסמכות אינה נכונה גם לגופה, מפני שהנתבע הגיש במצורף לתצהירו יפוי כח מאת בעלי הנכס, ואף העיד על נסיבות חתימתו של יפוי כח זה. עדותו של הנתבע בעניין זה נראית לי מהימנה, ולפיכך אני קובע כי הוא היה מוסמך לפעול בשם כל בעלי החנות.

להשלמת התמונה אציין, כי כדי למנוע אפשרות של פסיקה סותרת כתוצאה מכך שבפסק דיני אקבע שהנתבע הוא שלוח של בעלי הנכס, ולאחר מכן יגישו אלה תביעה נגד התובעים בטענה שהנתבע לא פעל כשלוחם, הוריתי לב"כ הנתבע להגיש אישור מטעם כל בעלי הנכס לפיו הם מקבלים עליהם את תוצאות ההתדיינות לפניי, ואכן אישור כזה הוגש לבית המשפט. דהיינו, שהתובעים אינם חשופים עוד לאפשרות של קבלת פסקי דין סותרים.

אשר על כן, אני דוחה את טענת התובעים לגבי העדר סמכותו של הנתבע להשכיר את החנות.



6.
הפחתת דמי השכירות

לאחר שעיינתי בראיות ובעדויות בעלי הדין שוכנעתי כי אין יסוד לטענה שהנתבע הסכים להפחתת דמי השכירות ל-900 דולר. מעדותו של התובע עצמו עולה, כי הצדדים אכן נדברו ביניהם בעניין הפחתת דמי השכירות, אך לא הגיעו לעמק השווה, כיוון שהנתבע הסכים להפחית את דמי השכירות ל-900 דולר, והתובע הסכים לשלם לכל היותר 600 דולר לחודש. התובע הודה בחקירתו כי הצדדים לא הצליחו לגשר על הפער הזה (עמ' 10 ש' 21-19), ולכן המסקנה היא שלא היה מפגש רצונות ולא נכרת הסכם מחייב בענין זה.

להשלמת התמונה אעיר שלוש הערות שמחזקות את מסקנתי זו:

ראשית, סעיף 12 להסכם השכירות קובע כי כל ויתור או הנחה אינם תקפים, אלא אם נעשו בכתב, ובמקרה שלפניי אין מסמך כתוב המאשר שהוסכם להפחית את דמי השכירות.

שנית, במכתבו של ב"כ התובעים מיום 11.8.02 לא נזכרת כלל הטענה לפיה הוסכם על הפחתת דמי השכירות.

ושלישית, על אף שהתובע 1 טוען כי הוסכם על הפחתת דמי השכירות ל-900 דולר לחודש, הוא לא שילם סכום זה, אלא הפסיק לשלם את דמי השכירות כליל.

7.
סיכול

ב"כ התובעים הקדיש חלק ניכר מסיכומיו לטענת הסיכול. ככל שטענת הסיכול נועדה להסביר ולתרץ מדוע הסכים הנתבע להפחתת דמי השכירות, הרי שבכך עסקתי לעיל, והסברתי מדוע שוכנעתי כי לא היתה הסכמה כזו. ואולם, ככל שטענת הסיכול נטענת כטענה עצמאית, הרי שצודק ב"כ הנתבע כי דינה להידחות על הסף, מאחר וסוגיית הסיכול לא היתה אחת מהפלוגתאות שעליהן הסכימו הצדדים כמצוטט לעיל.

את טענת הסיכול יש לדחות גם לגופה. הסכם השכירות נחתם באוקטובר 2001 דהיינו שנה לאחר פריצת אינתיפאדת אלאקצא. איזור מרכז ירושלים ידע פיגועים קשים מאז ומתמיד, וגם אם אניח שעוצמת הפיגועים ותכיפותם עלתה לאחר פרוץ האינתיפאדה - למרות שבעניין זה לא הובאו ראיות על ידי התובעים - הרי שאין הצדקה לקבוע שהפיגועים והשפעתם על רווחי העסקים במרכז ירושלים הם בלתי צפויים, עד כדי שהם מקימים טענת סיכול. דברים אלו נכונים, לדעתי, גם לאחר שהבאתי בחשבון את הנטייה הקיימת בשנים האחרונות להקל מעט בתנאים הנדרשים להוכחת הסיכול. לכך יש להוסיף, כי התובעים לא טרחו כלל להניח את התשתית העובדתית הדרושה לביסוס טענת הסיכול. הנה כך, היה עליהם להוכיח כמה פיגועים אירעו במרכז העיר בין אוקטובר 2001 לאוקטובר 2002, וזאת בהשוואה לתקופה שלפני כריתת החוזה, אך הם לא הביאו כל נתון עובדתי בעניין זה.

לפיכך טענת הסיכול נדחית.

8.
החוב

גם לאחר שדחיתי את טענות התובעים כאמור לעיל, יש מקום לבדוק האם הסכום שנגבה בהליכי ההוצאה לפועל גבוה מן הסכום שזכאי לו הנתבע עקב הפרת חוזה השכירות על ידי התובע, שהרי השטר שניתן הוא שטר בטחון, ואין לגבות באמצעותו סכום הגבוה מסכום החובות של התובעים לפי הסכם השכירות.

העיון במוצג מב/25 (דו"ח כספי מלשכת ההוצאה לפועל), מלמד כי הנתבע גבה מהתובעים של של 109,084 ₪. התובעים טוענים כי מסכום זה יש לקזז מספר סכומים כנטען בסעיפים 26-23 לסיכומיהם. להלן אדון בטענות אלה:


פיצויים מוסכמים בגין איחור בפינוי החנות - התובעים טוענים כי פינו את החנות ביום 3.11.02, ואילו הנתבע טוען כי מפתחות החנות נמסרו לבא כוחו רק ביום 7.11.02. הצדק בעניין זה עם הנתבע, מפני שעוד ביום 1.10.02 הודיע עו"ד בורוכוב לב"כ התובעים כי את מפתחות החנות יש למסור אך ורק לו (מב/9), ומאחר והם נמסרו לו רק ביום 7.11.02 (מב/10), הרי שצודק הנתבע כי על התובעים לשלם פיצוי מוסכם בסך של 100 דולר עבור כל יום של איחור בפינוי. פיצוי זה צריך להשתלם לפי שער הדולר היציג שהיה ידוע ביום 7.11.02 בשעה 10:15 בבוקר. שער הדולר, הידוע היה 4.70 ₪ לדולר, ולפיכך יש לזכות את התובעים בסכום של 380 ₪ בלבד, כיוון שהנתבע חישב את הפיצויים המוסכמים לפי שער של 4.8 ₪ לדולר. יצויין שהתובעים טענו שיש להפחית את סכום הפיצויים המוסכמים, אך טענה זו נטענה בחצי פה וללא ביסוס ראוי, ולפיכך היא נדחית.


7,000 ₪ בגין נזק לחנות
- בענין זה הסתפק הנתבע בהגשת הצעת מחיר מחברת "הקבלן שלי". מאחר ומדובר בהצעת מחיר ולא הוצגה קבלה המאשרת כי בוצעו עבודות בפועל, ומאחר והקבלן עצמו לא העיד, הרי שאין זו ראייה מספקת להוכחת הוצאות השיפוץ, ולפיכך על הנתבע לשלם לתובעים 7,000 ₪ שנגבו מהם ביתר.


שכר טרחה והוצאות עד הגשת השטר לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל-8,000 ₪ -
לסכום זה לא הוגשה שום אסמכתא, מה גם שהנתבע גבה במסגרת הליכי ההוצאה לפועל סכום נכבד בגין שכ"ט עו"ד. לפיכך על הנתבע להשיב גם סכום זה לתובעים.

ההפרש בין הסכום שנגבה לבין החוב לפי חישוב הנתבע
-
בסעיף 23 (ד) לתצהירו טוען הנתבע כי החוב של התובעים מסתכם ב- 105,622 ₪, כך שבכל מקרה גם לשיטתו הוא גבה ביתר סכום של 3,462 ₪ שעליו להשיב לתובעים.

9.
סוף דבר

לאור האמור לעיל, תביעת התובעים מתקבלת בחלקה, במובן זה שאני מורה לנתבע להשיב לתובעים סך של 18,842 ₪, אשר נגבו מהם ביתר. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פתיחת תיק ההוצאה לפועל ועד ליום התשלום בפועל.

הנתבע ישא בהוצאות התובעים וכמו כן ישא בשכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום ליום התשלום בפועל.

ניתן היום ב' באב, תשס"ו (27 ביולי 2006) בהעדר הצדדים


אברהם רובין
, שופט









א בית משפט שלום 7506/03 כהן פנחס, כהן מאיר נ' בניאו משה (פורסם ב-ֽ 27/07/2006)