פסקי דין על אוהד אושרי | פסקי דין על אסף פרקש | פסקי דין על אשר סאדיחוב | פסקי דין על קרן סרנקוב | פסקי דין על עמית פרקש |

7028/08 פ     29/06/2009




פ 7028/08 מדינת ישראל נ' אוהד אושרי, אסף פרקש, אשר סאדיחוב, קרן סרנקוב, עמית פרקש





בפני
הרכב כב' השופטים:
י' אלרון
[אב"ד]
כ' סעב

מ' גלעד
בעניין:

מדינת ישראל

המאשימה
נגד
1. אוהד אושרי
ת.ז. 301378535, (עציר)
2. אסף פרקש
ת.ז. 303055024
3. אשר סאדיחוב
ת.ז. 066146143
4. קרן סרנקוב
ת.ז. 304550536
5. עמית פרקש
– נדון
הנאשמים

הכרעת דין

השופט כ. סעב:

1. כללי :

ביום 5.2.08, (להלן "יום האירוע"), בשעה 05:00 או בסמוך לכך, (להלן: "שעת האירוע"), נזרק רימון זרחן על תחנת משטרת כרמיאל, בעקבות זאת נפתחה חקירה שהובילה להגשת כתב האישום נגד הנאשמים.

הנאשם מס' 5 הודה בעובדות כתב האישום המתוקן ובמסגרת הסדר טיעון, עניינו הופרד מעניינם של יתר הנאשמים, הורשע על סמך הודאתו ודינו אף נגזר מזה זמן רב, כך שנותרה בפני
נו ההכרעה בעניינם של יתר הנאשמים בהתאם לכתב האישום המקורי, שתוקן במהלך הדיון ואליו הוספה העבירה של החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית כנגד הנאשם 2.

בהכרעת דין זו אביא להלן תחילה את השתלשלות העניינים והתפתחותם עד לשלב של זריקת הרימון.
אבחן על פי הראיות מה עלה בידי המאשימה להוכיח כנגד כל אחד ואחד מהנאשמים.

בחלק האחר יערך דיון נפרד ביחס לאישומים המיוחסים לנאשם 2 בגין העבירה של החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית וכן אדון בראיות שהובאו כנגד הנאשמת 4 בגין העבירות המיוחסות לה והמהוות את הפתיח של האירועים שהובילו לזריקת הרימון בסופו של יום על תחנת המשטרה.

2. השתלשלות העניינים כנטען בכתב האישום:

בסמוך למועדון ה"פרנקלין" שבכרמיאל, עצרו שוטרים, ביום האירוע, רכב מסוג איסוזו (להלן: "הרכב") בו נסעו הנאשמים מס' 3, 4, ו- 5, ושניים נוספים.

יוער כבר עתה כי הנאשמים 1 ו- 5 אחים וכי נאשמת 4 חברתו של האחרון.

השוטרים ביקשו מנוסעי הרכב לצאת מהרכב, להזדהות כשהמטרה המרכזית הייתה, עריכת חיפוש ברכב. בתגובה לבקשת השוטרים, החלו הנאשמים 4 ו- 5 לקלל את השוטרים. נאשם 5 קרא להם: "אפסים, שוטרים מניאקים" ושהוא: "לא רואה אותם". נאשמת 4, (להלן "הנאשמת"), קראה לשוטרת לירז טל (להלן "לירז"), "שרמוטה" ולשוטרים קראה "זונות", כך נטען בכתב האישום.

נוסעי הרכב יצאו ממנו, לדרישת השוטרים וגם בשלב זה, המשיכו הנאשמים 4 ו- 5 לקלל את השוטרים, כאשר נאשם 5 אומר לשוטר ווסמן תלש (להלן:"ווסמן"), "קוקסינל" ולשוטרים האחרים: "אתם אפסים אתם לא שווים כלום בלי מדים".

בשלב זה ובהמשך לאמור לעיל תקפה הנאשמת את לירז בכך שהכתה בה, באמצעות תיקה, בכתפיה ובחזה, בעטה בה, חנקה ושרטה אותה בצווארה. השוטרים עידן כהן וזוהר סגל תפסו את הנאשמת על מנת למנוע ממנה להמשיך לתקוף את לירז ואז היא בעטה בהם מספר פעמים באזור האשכים.

בהמשך התקרב הנאשם 5 לעבר ווסמן, דחפו בחוזקה והפילו על גבו. ווסמן נפגע מדלת הניידת שעמדה מאחוריו. נאשם זה אחז, גם כן, בצווארו של השוטר עידן כהן, באחיזת חניקה, תוך שהוא מושך אותו לאחור.

בעקבות האירועים הנ"ל הנאשמים 4 ו- 5, נעצרו והובאו לתחנת המשטרה בכרמיאל.

הנאשמת 4 בעטה בשוטרים שהכניסו אותה לניידת, היא המשיכה לקלל אותם ואף משכה בשערה של לירז.

הנאשמים 1, 2 ו- 3, נכחו במקום במהלך כל האירועים שתוארו לעיל. לאחר מעצר הנאשמת 4 ונאשם 5, כשנאשם 1 צועק לעבר השוטרים: "אתם רוצים פשע, פשע תקבלו".

עוד נטען בכתב האישום כי בהמשך לאירועים הנ"ל קשרו הנאשמים 1, 2, ונאשם 3 קשר (להלן "הקשר"), לזרוק רימון זרחן על תחנת המשטרה בכרמיאל, (להלן "הרימון"), שמהווה נשק ושיש בכוחו להמית אדם, כמשמעותו בחוק.

ביום האירוע הנאשמים 1, 2 ו- 3 הצטיידו בשעת האירוע, ברימון, אותו החזיקו שלא כדין, נשאו והובילו אותו ללא רשות על פי דין. הם הגיעו באמצעות מונית לפינת רחובות הכבאי והיוצרים, שבכרמיאל והסמוכים לתחנת המשטרה. בשלב מסוים ובסמוך לתחנת המשטרה נהג המונית עצר את המונית, לפי בקשת הנאשמים הנ"ל.

הנאשמים 1 ו- 2 ירדו מהמונית, כשברשותם הרימון והלכו לכיוון תחנת המשטרה, בעוד הנאשם 3 ממתין להם במונית, שבה הם התכוונו להימלט מהמקום, לאחר זריקת הרימון.

עוד נטען בכתב האישום כי הנאשמים 1 ו- 2 התקרבו לתחנת המשטרה, השליכו את הרימון לעברה, כשבאותה העת שהו שם שוטרים ואזרחים.

הרימון התפוצץ בסמוך לחצר התחנה ורסיסיו התפזרו לכל עבר, תוך שהם גורמים נזק במקום ומסכנים חיי אדם. לאחר מכן, חזרו הנאשמים 1 ו- 2 בריצה, למונית, בה המתין כל הזמן הנאשם 3, נכנסו לתוכה והורו לנהג לנסוע.

הנהג עשה כמצוותם, אך בהמשך וכעבור זמן קצר, נעצרה המונית ברח' החרושת, הסמוך לתחנת המשטרה, על ידי שוטרים. עם מעצר המונית, נערך חיפוש על גופו של נאשם 2 ונתפס כדור החשוד כסם מסוכן, (להלן "הסם").

הסם נבדק ונמצא כסם מסוכן מסוג: ethylcathinone" n-", במשקל כולל של 0.3051 גרם נטו, אותו החזיק הנאשם 2 לצריכה עצמית ושלא כדין.

3. העבירות המיוחסות לכל אחד מהנאשמים:

על יסוד העובדות הנ"ל הוגש כתב האישום נגד הנאשמים, בגין העבירות שיפורטו להלן ביחס לכל אחד ואחד מהנאשמים. לכן אתייחס בהמשך לנאשמים בהתאם לעבירות המיוחסות לכל אחד מהם ובהתאם לחלקו בפרשה ובעיקר לשלב בו נטל חלק באירוע בכללותו ובמיוחד באירוע המרכזי של זריקת הרימון על תחנת המשטרה.

להלן העבירות המיוחסות לכל אחד מהנאשמים לבדו או ביחד עם אחרים:

א. לנאשמים 1, 2 ו- 3:

יוחסו העבירות הבאות:

קשר לפשע – עבירה לפי סעיף 499 (א) (1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, (להלן "החוק"), עבירות בנשק – עבירה בניגוד לסעיף 144 (א) ו- (ב), לחוק בצירוף סעיף 29 לחוק והיזק בחומר נפיץ – עבירה בניגוד לסעיף 454 לחוק ביחד עם סעיף 29 לחוק.

ב. לנאשם 2 בלבד:

יוחסה עבירה נוספת של החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית, עבירה לפי סעיף 7 (א) בצירוף (ג) (סיפא) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג – 1973 (להלן – "הפקודה").

ג. לנאשמים 4 ו- 5:

יוחסו העבירות הבאות:

תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 274 לחוק ביחד עם סעיף 29 לחוק, העלבת עובד ציבור – עבירה לפי סעיף 288 בצירוף סעיף 29 לחוק ותקיפה הגורמת חבלה של ממש – עבירה לפי סעיף 380 לחוק בצירוף עם סעיף 29 לחוק.

4. תשובת הנאשמים לכתב האישום:

הנאשמים כפרו בעובדות כתב האישום. המאשימה וההגנה הביאו את ראיותיהן.

בשלב מסוים של שמיעת הראיות, הודיעו הצדדים על הגעתם להסדר טיעון בעניינו של נאשם מס' 5, אשר חזר בו מכפירתו, הוגש נגדו כתב אישום מתוקן, בו הודה והורשע ואף דינו נגזר, כך שנותרה בפני
נו ההכרעה בעניינם של יתר הנאשמים.

5. דיון והכרעה:

לאור מהות האישומים ביחס לכל קבוצת נאשמים אסקור להלן את הראיות שהובאו לגבי אותה קבוצה ככל שהדבר נוגע לאותו שלב של הפרשה דנן.

הדיון יהיה בהתאם לאישומים המיוחסים לכל קבוצה או ליחיד ובהתאם להתפתחות העניינים.

אתחיל קודם לכן בראיות נגד הנאשם 2 בעבירת החזקת סמים מסוכנים לצריכה עצמית ואח"כ אדון בראיות נגד הנאשמים 1, 2 ו- 3 ביחס לעבירות קשירת קשר לפשע, זריקת הרימון על תחנת המשטרה וגרימת נזק בזדון.

בסוף אדון באירוע שהיה הפתיח של הפרשה והביא להתפתחותה והמייחס לנאשמת 4 עבירות של תקיפה והעלבת שוטרים.

א. דיון בעניינו של נאשם 2 :

תחילה אתייחס לחוות הדעת של הפסיכולוגית הקלינית, נ/14, ואשר ניתנה בעניינו של הנאשם דנן ובה היא קבעה כי:

" מדובר בבחור בן 20 הסובל מליקוי קוגנטיבי גבולי ומהפרעה מרכבת השייכת לספקטרום ההפרעות האוטיסטי, a.s.d., המוכרת בז'רגון המקצועי בעבר כאספרגר או p.d.d., [pervasive developmental disorder], בנוסף יש כיום עדות לדכדוך ודיכאון".

המומחית אף המליצה על פניה לטיפול כנגד דיכאון.

המומחית העידה בפני
נו, נחקרה על חוות דעתה והמשיבה החליטה בצדק שלא להגיש מטעמה חוות דעת נגדית, כפי שיוסבר בהמשך.

הסנגור מבקש מבית המשפט להסתמך על חוות דעת זו ולקבוע כי המדובר בנאשם שלדוגמתו חוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית), תשס"ו-2005, (להלן – "חוק חקירת והעדת אנשים מוגבלים"), נחקק ובסוגו הוא בא לעסוק.

עוד הפנה הסנגור להוראות החוק כשהוא מסתמך על חוות דעת הפסיכולוגית, כך שלטעמו, על פי כל אלה ניתן לראות שבפני
נו עד "לא שקרן, אלא נאשם שאלו הם (כך במקור), יכולותיו ..", תוך הפניה לדברי הפסיכולוגית בעמ' 858 ולמילה " מוגבלת", בה היא עשתה שימוש במהלך עדותה בפני
נו.

לגישתו של הסנגור, יש להתעלם מהסתירות בעדות נאשם 2 במשטרה ותשובותיו שם על פיהן הוא שמר על זכות השתיקה ולראות בהן כדברים הנובעים מאישיותו ונתוניו המוגבלים.

יודגש כי הנאשם דנן נחקר מספר רב של פעמים במשטרה,(ת/47, ת/48, ת/49, ת/50, ת/51), נשאל שאלות רבות וחלקן הודעות ארוכות, שבכולן נהג לתת תשובה קצרה שהוא מבקש לשמור על זכות השתיקה ועל כולן סרב לחתום, למעט ת/48 – החקירה בעניין החזקת סמים. במהלך חקירותיו השיב למספר שאלות באופן ענייני וכי חלקן יובא להלן לאור החשיבות והרלוונטיות שלהן לצורכי ההכרעה בפרשה זו.

נאשם 2 ידע להימנע מלהפליל את עצמו או אחרים מחבריו כשבאופן כללי הוא שומר על זכות השתיקה.

עיון בהודעותיו של הנאשם 2, מראה כי הוא השיב לשאלות שנשאל במידה רבה של תחכום, לטעמי, בדרכו ובסגנונו, רצה השיב לעניין ולרוב השאלות לא היה לו נוח להשיב ולא היו לו הסברים, לכן הוא התחמק בשמירה על זכות השתיקה.

בהודעותיו, נאשם 2, לא סיבך את עצמו בפרשה ולא את חבריו. לא זו בלבד שדבריו היו בהירים וברורים, תשובותיו לשאלות החוקרים, לרבות רצונו לשמור על זכות השתיקה, מעידים על יכולתו החשיבתית, ההתארגנות המחשבתית והפעלת שיקול דעת של אדם מן הישוב ובדרך זו, אף ידע מתי להימנע ממסירת פרטים המסבכים אותו או אחרים מחבריו, כך שניתן לקבוע כי הוא אינו מוגבל ביכולותיו, לטעמי.

הנתונים שהבאתי לעיל ביחס לחקירתו, התנהלותו בחקירה ולתשובותיו, אינם עולים בקנה אחד עם תוכנה של חוות הדעת מטעמו וסותרים את מסקנותיה של המומחית. כאן המקום להזכיר כי העדה המומחית הגב' אירית כהן, העידה בפני
נו ואף אשרה כי היה חשוב לצורך הכנת חוות דעתה לעיין בהודעותיו של הנאשם והיא לא עשתה כן.


עוד יש לומר כי המדובר במי שהיה אמור להתגייס לצה"ל והאירועים נשוא כתב האישום התרחשו במהלך מסיבת הגיוס שהוא וחבריו, הנאשמים האחרים, ערכו לכבודו. לעובדה זו היא אף לא התייחסה, כך שברי כי נקבע לו פרופיל רפואי על ידי גורם אובייקטיבי, שככל הנראה, לא קבע כי הוא סובל מליקוי קוגניטיבי כלשהוא. אמנם גם בפני
נו לא הובאה כל ראיה בעניין זה, אך מקרה זה דומה למקרה בו נאשם נמנע מלהביא עד מטעמו, למרות שהיה באפשרותו לעשות כן, הימנעות שכזו, יש בה כדי להוביל למסקנה שככל הנראה, ממצאי הבדיקה הצבאית וכשירותו לשירות על ידי רשויות הצבא, אינם משתלבים עם מסקנות המומחית מטעמו, וככל הנראה, הבאתם בפני
נו, אינה נוחה למומחית. מכאן, שלדעתי, יש לדחות את עדותה וחוות דעתה וזאת בין היתר, על סמך עדות נאשם 2 בפני
נו וההתרשמות הבלתי אמצעית ממנו.

לאור זאת והנימוקים שיפורטו בהמשך, אינני מסכים עם חוות דעת המומחית מטעמו, ואציע לחברי לדחותה.

עוד ניתן לומר כי בהיקשר לטענות הסנגור ככל שהן נוגעות לחוק חקירת והעדת אנשים מוגבלים, אין כל נפקות משפטית לעובדה שהנאשם 2 לא נחקר על פי הוראות חוק זה. מה גם, שהטענה לא נטענה כלל ועיקר וכי עיון בהודעותיו מראה שנאשם 2 לא סבך את עצמו ולא את חבריו, כך שלא נפל כל פגם בפעולות החקירה המשטרתית.

יוער עוד כי גם הסנגור העלה את טענותיו בסוגיה זו בשפה רפה ומן הפה והחוצה ואף לא האריך, ועשה נכון, לדעתי. מכל זה אינני רואה צורך להתעכב על סוגיה זו מעבר למה שכבר אמרתי לעיל.

המסקנה המתבקשת היא, כי אין לקבל את חוות דעת המומחית מטעם הנאשם 2 וכי אין בנתוניו כדי לבסס את טענותיו ביחס לתשובותיו המתחמקות במהלך חקירתו במשטרה ועדותו בפני
נו.

ב. וכעת בהקשר לעבירה של החזקת סם מסוכן:

תחילה אדון בראיות המייחסות לנאשם 2 את העבירה של החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית.

אין מחלוקת שהכדור נתפס ברשותו, בכיסו של נאשם 2, וכי המדובר בסם מסוכן – ראו ת/85 דו"ח תפיסה וסימון של סטניסלב פלישטייב, ממנו עולה כי הכדור נתפס בכיס פנימי של מעיל הנאשם – ראו גם מוצג ת/85, ת/85א' ו- ת/85ב' (כדור הסם שהוחזר למאשימה). גם הנאשם 2 הודה בהודעתו ת/48 עמ' 1 ש. 2, בהחזקת הסם, שם אמר:

"....שאני לא סוחר סמים אני רוצה לומר לך שהכדור שנתפס עימי אתמול ביום מעצרי הנוכחי הוא בסך הכל כדור אחד של "חגיגת" ואני מצאתי אותו ביום חמישי האחרון ברצפה בכרמיאל לא זוכר איפה בדיוק מצאתי אותו וחשבתי לעצמי לנסות אותו ..."

כאמור, הכדור הועבר על ידי יאיר ואנונו – ת/128, בשקית מאובטחת שמספרה 0002491g כפי שפורט בדו"ח, שקית זו הועברה למטה הארצי על ידי רס"ר יואל נוביק – ת/127.

חוות דעת המעבדה האנליטית קבעה כי המדובר בסם מסוכן – ת/118. בחוות דעת זו מוזכרת המעטפה המאובטחת וכוללת אותו מספר שהופיע בת/128 ו- ת/127, ובה נקבע שמשקל הסם הוא 0.3051 גרם.

הסנגור בסיכומיו לא טען דבר ביחס לעבירת החזקת הסמים ושרשרת העברת המוצג, מכאן יש להסיק כי הוא אינו חולק על הראיות שהוגשו ושלטעמי, יש בהן כדי לבסס את יסודות העבירה דנן.

חרף זאת ולמען הזהירות אדגיש את שהוסבר לעיל, כי החומר החשוד כסם נתפס בדרך מקובלת ובהתאם לחוק, לגבי הסם ובדיקתו ננקטו ההליכים המחייבים על פי דין, נרשמו דו"חות כדבעי והחומר נשלח כמקובל לבדיקות המתבקשות, תוך ציון פרטי הרישום של המוצג. כך שבוודאי לא ניתן לומר כי נפל פגם בתהליך העברת השרשרת, פגם שיש בו כדי לעורר ספק ביחס לזהות המוצג וקיומה של אפשרות, ולו הקלושה ביותר, לטעות במוצג או בזיהויו.

אזכיר עוד כי הנאשם בחקירתו הודה בהחזקת הסם – ת/48, אך טען כי מצא אותו על הרצפה מספר ימים לפני תפיסתו על ידי המשטרה. לטענה אחרונה זו אין כל משקל ואינה כוללת בחובה את הטענה כי הוא לא ידע במה מדובר, הגם שהטענה לא נטענה, הרי דבריו שהובאו לעיל סותרים זאת ומעידים על כך שהוא התכוון להשתמש בסם זה. לכאורה מתעורר הרושם שטענת נאשם 2 כי מצא את הכדור, באה אל העולם משיקולים שונים וכדי לפטור עצמו ממתן הסברים למקור הסם שנתפס בכיסו ובל נשכח כי החיפוש ברכב, נעשה עקב המידע והחשד נגד אחיו נאשם 5 ואדם נוסף לסחר בסמים – ראו ת/45.

הוכח בפני
נו כי נאשם 2 החזיק סם מסוכן לצריכה עצמית, מעבר לכל ספק סביר, קרי, הוכחו כל יסודות העבירה – ראו תוספת ראשונה, חלק א' סימן ב' סעיף 10 (ה) [ולא "ג" כפי שנטען בסיכומי המאשימה עמ 22], לפקודה, ועל כן יש להרשיעו בעבירה זו.

על יסוד האמור לעיל, אני מרשיע את הנאשם 2, בעבירה של החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית בניגוד לסעיף 7 (א) בצירוף (ג) (סיפא) לפקודת הסמים המסוכנים התשל"ג – 1973.

6. העבירות של קשר לפשע, החזקת נשק, נשיאתו והובלתו וכן שימוש בחומר נפיץ וגרימת נזק:

עבירות אלו מיוחסות לנאשמים 1, 2 ו- 3.

בהקשר לכך שהרימון מהווה נשק כהגדרתו בחוק, הרי שהנאשמים לא חלקו על כך, יחד עם זאת ניתן להפנות לראיות ת/71א' (התמונות של המנוף), ת/71, ת/71ב (המנוף שהוחזר למאשימה), ת/73, ת/73א' (שרידי הרימון שהוחזרו למאשימה), ת/74 (חוות הדעת), ת/74א', ת/74ב' (תמונות רימון דומה) ו- ת/74ג' (תמונות שיקוף).

בהעדר מחלוקת ועל יסוד הראיות שהוגשו ניתן לקבוע באופן חד משמעי כי המדובר בנשק כמשמעותו בדין הן על פי החוק והן על פי הפסיקה וזאת מבלי להסתמך על פסק הדין בע"פ 398/82 יעקב שטרית נגד מדינת ישראל
, לז 1 עמ' 668, אליו הפנתה המאשימה,

פסק דין
אשר ניתן לפני תיקון החוק.

כעת אעבור לדון בעבירת הקשר לפשע והאם עלה בידי המאשימה להוכיח את יסודותיה ולאחר מכן אבחן באם המאשימה הצליחה להוכיח כי הנאשמים יחדיו, קשרו קשר לפשע לזריקת הרימון על תחנת המשטרה ועקב זאת האחריות לכך, מוטלת עליהם?

א. הראיות נגד הנאשמים 1, 2 ו- 3:

במסגרת הדיון בראיות הנוגעות לעבירות קשירת הקשר וזריקת הרימון נסקור תחילה את הראיות נגד הנאשמים 1, 2 ו- 3 .

הראיות נגד הנאשמים הנ"ל משולבות האחת עם השנייה, כך שדיון ביחס לאחד הנאשמים יחייב התייחסות לאחר.

בתום סקירת הראיות, יערך דיון ביחס למשמעות, דיות ומשקל ראיות אלו כלפי כל אחד ואחד מהנאשמים.


ב. תחילה אביא את הראיות נגד הנאשם מס' 1:

נאשם זה מסר מספר הודעות במשטרה שהוגשו בהסכמה וללא כל התנגדות או הסתייגות מטעם ההגנה.

הודעות אלו סומנו על פי הסדר הכרונולוגי של מועד גבייתן כ -: ת/57, ת/58, ת/65, ת/55, ת/68א1, השחזור ת/68א2, ת/68א4, ת/68א3 (העתק השחזור ת/7).)

נאשם 1 פתח את הודעתו הראשונה מיום 5.2.08 שעה 10:45, ת/57, בדברים הבאים:

" אני מבין ואני רוצה לדבר איתך כמו גבר אתה רוצה תיק סגור זה אני ורק אני זרקתי את הרימון ואני אחראי וכל המזימות הם (כך במקור – כ. ס.) שלי.". (ההדגשה לא במקור – כ. ס.).

הנאשם 1 המשיך ומסר כי ביום 5.2.08 בשעה 05:00, בבוקר זרק את הרימון לעבר תחנת משטרת כרמיאל, תוך שהוא מספר מתי מצא את הרימון והיכן הסתירו ואיך הובילו מקרית ים לכרמיאל, שם הסתירו שוב ליד מועדון הפרנקלין.

נאשם 1 ספר עוד כי הוא נסע לבדו לקריית ים, נטל מהמסתור את הרימון, הגיע לכרמיאל, הסתיר את הרימון שוב, ליד מועדון הפרנקלין, עד שנטל אותו פעם נוספת מהמסתור האחרון, בעת שנסע במונית יחד עם נאשם 2 ונאשם 3.

לדברי נאשם 1, הוא הזמין נסיעה לקריות ובהתקרב המונית לתחנת המשטרה, ביקש מהנהג להמתין, הוא ירד מהמונית ופנה לאסף פרקש
, נאשם 2, בכך שביקשו להצטרף אליו:

"...שיבוא איתי לבדוק אם עמית עצור או מעוכב ובקיצור יש את השביל שנמצא במקביל לתחנת המשטרה בכרמיאל בשביל הנ"ל הוצאתי את הרימון שהיה מוסתר בביצים שלי אחזתי את הרימון מהביצים שלי והוצאתי את הרימון מתוך הגרב שעטפה את הרימון ......" – ת/57 גיליון 2 ש. 19- 21 ו- ת/71ג (הגרב שהוחזר למאשימה).

עוד יש לציין כי הנאשמים הנ"ל נעצרו תוך זמן קצר ביותר ומייד לאחר זריקת הרימון ועל כך העיד נאשם 1:

"... וביקשתי מהנהג לנסוע לאזור הקריות אבל כעבור 30 שניות נסיעה שוטרים סגרו עלינו .." – ת/57 עמ' 2 ש. 35 – 36.

יחד עם נאשם 1 נעצרו, גם כן, בתוך המונית, הנאשמים 2 ו- 3.

מייד ובסמוך למעצר הנאשמים הנ"ל, נערכה להם בדיקת פרופרינט – ראו ת/76ב', ת/76, בהן תוצאות הבדיקה ביחס לנאשמים 2 ו-3 היו שליליות ו- ת/76א' ביחס לנאשם 1, התוצאות היו חיוביות בשתי ידיו – ראו הצילומים בת/77, ועל כך אמר נאשם 1 בעדותו כי הוא " נגנב ", כלשונו, משום שהוא אחז את הרימון וזרקו ביד ימין ולא ביד שמואל – ת/57, גיליון 2 ש. 22 – 23.

בתום עדותו הוא הביע נכונות "לצאת להובלה ולהצבעה ולשחזר את מהלך זריקת הרימון" - ת/57 גיליון 3 ש. 55.

מייד ובסמוך לגביית ההודעה ת/57 נערך שחזור - ראו ת/68א'2. אחרי השחזור, בערך בשעה 14:00, ביקשה המשטרה מבית המשפט השלום להאריך את מעצרו של הנאשם 1 ועקב הצורך להביאו בפני
שופט לא צפה נאשם 1 בשחזור באופן מיידי – ראו ת/59. בשלב מאוחר יותר נגבתה ההודעה ת/58 בשעה 16:56, ובה אישר נאשם 1 השתתפותו בשחזור ולאחר שצפה בו, אישר כי כל הנשמע ונראה בו משקף את האמת ואת מה שהיה בפועל.

צפייה בשחזור ת/68א2, מראה כי הנאשם 1 מסר את הפרטים מרצונו הטוב והחופשי, הגם שהודעתו ת/58, לא תועדה כדרישת סעיף 11 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) התשס"ב – 2002. בעניין זה טוען הסנגור כי נפל פגם מהותי בהליך חקירתי, וכי עקב זאת אין לתת כל משקל לשחזור. אכן היה על החוקרים להקפיד בקיום הוראות הדין במהלך השחזור כדרישת הסעיף הנ"ל, אשר קובע כי:
11. (א) נחקר חשוד מחוץ לתחנה בעבירה מן העבירות המנויות בתוספת, יחולו הוראות אלה:

(1) תיעוד החקירה יוצג לפני החשוד בתחנה בהקדם האפשרי, והוא יתבקש לאשרו; ואולם רשאי הקצין הממונה מטעמים מיוחדים שיירשמו לאשר את הצגת התיעוד לפני החשוד בתחנה במועד מאוחר יותר;

(2) על אף האמור בפסקה (1) נוכח חוקר, בעת התנהלות החקירה, כי לא תהיה אפשרות להביא את החשוד לתחנה במועד סביר קרוב, יוצג התיעוד לחשוד במקום שבו נערכה החקירה והוא יתבקש לאשרו;

(3) הצגת התיעוד לפני החשוד בתחנה והליך אישורו כאמור בפסקה (1), יתועדו בתיעוד חזותי או בתיעוד קולי.


ב. נחקר חשוד מחוץ לתחנה בעבירה שאינה מן העבירות המנויות בתוספת, והחקירה תועדה בכתב, יוצג התיעוד לחשוד במקום שבו נערכה החקירה והוא יתבקש לאשרו; לא אישר החשוד את התיעוד במקום החקירה, יוצג התיעוד לפני החשוד בתחנה, בהקדם האפשרי, והחשוד יתבקש לאשרו, אלא אם כן אישר הקצין הממונה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, את הצעת התיעוד לפני החשוד בתחנה במועד מאוחר יותר.

לדידי, הגם שהחוקרים בנקודה זו, לא פעלו על פי הוראות החוק הנ"ל, עדיין אין לומר כי לא ניתן ליחס לשחזור כל משקל ועל אף שלא קוימו הוראות החוק כלשונן, אני בדעה כי יש ליחס לראיה זו – השחזור, את המשקל המתאים והנכון וזאת בהתחשב במכלול הראיות ומהנימוקים הבאים:

ראשית, הנאשם 1 לא טען טענת זוטא ולא התכחש להודאותיו במשטרה, לרבות השחזור, כך שבשחזור הוא חוזר על הודאתו ומשההודאה הראשונה אינה מוכחשת הרי שהשחזור בא לאמת אותה ולחזקה, מכאן שגם אם, למצער, החוקרים לא קיימו את חובתם ולא צילמו את מהלך הצגת השחזור על פי הוראת סעיף 11 (א) (3) לחוק הנ"ל, עדיין בפני
נו ראיה חשובה ומשמעותית שלא הוכחשה בכל דרך ולו ברמז על ידי הנאשם 1.

שנית, הרי שקיימות ראיות נוספות, ובין השאר, נאשם 1 נחקר יותר מפעם אחת והודה בביצוע המעשה של זריקת הרימון על תחנת המשטרה, גם תוצאות בדיקת פרופרינט - שרידי המתכת על ידיו, עדויות עדים נוספים ואחרים שראו אותו בקרבת גדר תחנת המשטרה בסמוך לזריקת הרימון והודאתו במהלך התשאול – ת/60.

שלישית, מהצפייה בשחזור ומהעיון בת/58, ניתן להתרשם שאין כל פגיעה באוטונומיה של הרצון וחופש הבחירה של הנאשם 1 במסירת הדברים בעדותו. מהצפייה ניתן להתרשם באופן ברור כי הדברים נמסרו מתוך רצון טוב וחופשי וללא כל השפעה פסולה כלשהיא.

רביעית, נוסיף לכל אלה את העובדה כי הנאשם 1 בחר שלא להעיד במסגרת פרשת ההגנה, וככל הנראה כדי, לממש את אמרתו בה הודה בזריקת הרימון, "כגבר הסוגר למשטרה את התיק ובלבד שחברי לא יסתבכו בכך" – ומכאן ששתיקתו, שתיקה מדברת היא, שמשמעותה וחשיבותה נקבעה בסעיף 162 לחסד"פ, עד למידה שיכולה לשמש סיוע היכן שזה דרוש, על פי דין, דבר שאינו דרוש בענייננו, ועל כך כתבה כב' השופטת פרוקצ'ה בע"פ 2131/04 סלים קיס ואח' נגד מדינת ישראל
– פורסם בנבו – המאגר הישראלי (2005) (להלן, "פס"ד קיס"), כדלקמן:
"שתיקת נאשם - רציונאל, ומשקל ראייתי
33. סעיף 162(א) רישא לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 קובע:

"הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע".

הוראה זו מעניקה משקל ראייתי מוגדר לשתיקת נאשם במשפטו (ע"פ 556/80 עלי נ' מדינת ישראל
, פ"ד לז(3) 169, 182-183; קדמי לעיל, בעמ' 717-716). הרציונאל הטמון ביסוד המשקל הראייתי הניתן לשתיקתו של הנאשם במשפט מעוגן בהנחה כי אדם חף מפשע לא יימנע, דרך כלל, מהצגת גרסתו החפה: "אדם חף מפשע לא רק מוכן להעיד, אלא שהוא שש להזדמנות להיכנס לתא העדים ולהפריך את הגרסה המרשיעה, אשר לטענתו היא כוזבת. אם מסרב הוא להעיד, הרי יש בכך כדי לתמוך בעקיפין בעדות המפלילה של עדי התביעה" (ע"פ 196/85 זילברברג נ' מדינת ישראל
, פ"ד מד(4) 485, 525; רע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי, תק-על 2006(4) 4022, פסקה 10 סיפא לפסק-דינו של השופט לוי)."

כאמור בענייננו לא זו בלבד שהנאשם 1 שתק ולא העיד בבית המשפט, הוא בחר בדרך זו, גם בחלק מחקירותיו במשטרה, תוך שהוא טוען לחפות ומכחיש את הודאותיו הראשונות, הודאות שהוגשו ללא כל התנגדות מטעמו.

כאן המקום לציין כי גם הנאשמים 2 ו- 3 לאורך חקירותיהם הרבות במשטרה, נהגו להשתמש במשפט הבא: "אני שומר על זכות השתיקה", על אף שהסבר לדברים רבים נדרש מהם, הסבר שיהיה בו כדי להסביר את שהותם במקום ואת העובדות המפלילות, הסבר כזה לא בא ממי מהנאשמים האלה ולא נשמע, על אף שהחוקרים השתדלו ונתנו להם הזדמנויות רבות ושבו והדגישו בפני
הם את החשיבות הרבה של ההסבר ומשקלו כפי שיובהר בהמשך, זאת מבלי להתעלם מחשיבות זכות השתיקה עליה נאמרו הדברים הבאים:

" זכות השתיקה של נאשם במשפטו קבועה בסעיף 161(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. זכות זו נובעת מן העיקרון היסודי ועתיק היומין, אשר זכה להכרה חוקתית מפורשת במשפטן של מדינות רבות, לפיו כל אדם זכאי לחיסיון מפני הפללה עצמית (ע"פ 725/97 קלקודה נ' הרשות לפיתוח חקלאי, פד"י נב(1) 749, 761-760; א' הרנון "על זכות השתיקה", משפטים א (תשכ"ח) 95, 96-95).

ועוד נאמר ביחס להתנגשות הזכויות והאינטרסים הרלוונטיים לענייננו כי:

" ... בצד זכות השתיקה של הנאשם ניצב אינטרס ציבורי רב ערך שעניינו חשיפת האמת, העומד ביסוד תכליותיו של ההליך הפלילי, שנועדו להגן על שלום הציבור, למגר את הפשיעה, להגן על נפגעי עבירה, ולשקם את העבריין (עניין יששכרוב, פסקה 44; עניין סנקר, פסקה 7 לפסק-דיני; עניין מילשטיין, פסקה 1 לפסק-דינה של השופטת ארבל)." – (ההדגשה לא במקור – כ. ס.).

כידוע, בענייננו נאשם 1 בחר שלא להעיד במשפט ולא להיחשף לחקירה נגדית ועל כך כתבה השופטת פרוקצ'יה והפנתה לדברי הנשיא שמגר:

"שתיקת הנאשם עשויה ללמד גם על חששו של הנאשם כי הגנתו עלולה להתמוטט אם תעמוד למבחן החקירה הנגדית. עמד על כך הנשיא מ' שמגר:

"הנכונות להעיד אינה מבטאת רק פתיחת דרך להשמעת גירסה פלונית בדרך הקבועה בדיני הראיות. מהותה המרכזית של העדות בבית המשפט היא בכך שהיא משרתת את התפיסה המקובלת בשיטת המשפט האנגלו-אמריקאית, לפיה בירור האמת נעשה בעיקר על-ידי מתן האפשרות לחקירה נגדית. משמע, אי מתן עדות מבטא לא רק רתיעה מפני הצגת תיזה כלשהי בפני
בית המשפט, אלא אי-נכונות להציב את התיזה במבחן של החקירה הנגדית" (ד"נ 3081/91 קוזלי נ' מדינת ישראל
, פ"ד מה(4) 441, 478)."

עוד נאמר כי הגשמת תכלית ההליך הפלילי קשורה בטבור חשיפת האמת שבין יעדיו "מניעת הרשעת שווא ומניעת זיכוי שווא." :

"...בלא חשיפת האמת לא יושגו תכליותיו של ההליך הפלילי. הגשמתה נועדה למנוע הרשעת שווא ובה בעת למנוע זיכוי שווא. היא התנאי להבטחת משפט הוגן, בו תימנע הרשעת חפים מפשע אך גם תימנע היחלצותו של האשם מן הדין" – ראו גם הפסיקה הרבה שפורטה שם.

יוער כי בענייננו נאשם 1 שביקש להגן על חבריו ולא לסבכם בפלילים החליט להודות, מסר גרסתו ולא שמר על זכות השתיקה בחקירה המשטרתית, אך בפני
נו הוא החליט שלא להעיד במסגרת פרשת ההגנה.

על שתיקת הנאשם בחקירתו המשטרתית ועל הדרישה והצורך במתן הסבר המניח את הדעת, עקב הראיות המפלילות, נאמרו הדברים הבאים:

".....ואכן, משקלה הראייתי של שתיקת הנאשם עשוי להיות מושפע מהסבר מניח את הדעת הניתן לשתיקה זו, העשוי לגרוע מהערך המחזק שיש לראיות המפלילות (קדמי לעיל, בעמ' 718-717). אין די בהסבר סתמי לשתיקה, והוא אינו יכול להיות נעוץ ברצון להימנע מהפללה עצמית (ע"פ 1497/92 מדינת ישראל
נ' צוברי, פ"ד מז(4) 177, 203-202). עצת עורך דין להימנע ממסירת עדות לא נתקבלה כהסבר סביר לשתיקה (ענין בן גל, עמ' 153-4). לעומת זאת, הושמעה דעה לפיה יתכן הסבר לשתיקה הנעוץ, למשל, בחשש מפני הפללה של אנשים קרובים באם יידרש הנאשם להעיד. לכך התייחס בית המשפט (מפי השופט א. גולדברג) בע"פ 115/82 מועדי נ' מדינת ישראל
, פד"י לח(1) 197, 234".

וכעת נעבור מן הכלל אל הפרט:

ברי כי בעניינם של הנאשמים 2 ו- 3, שתיקתם בחקירתם המשטרתית, פועלת לחובתם ומהווה ראיה נוספת בעלת משקל רב והולם לקביעת ממצאים שיש בהם כדי להוביל להרשעתם בעבירות המיוחסות להם, זאת בהעדר הסבר הגיוני ומתקבל על הדעת לעובדות השונות שהוכחו והובאו לעיל ובין השאר לעובדת הימצאותם יחדיו בכל שלבי התפתחות הפרשה ובעיקר במונית ביחד עם נאשם 1 שזרק את הרימון מספר שניות קודם לכן על תחנת המשטרה.

עוד נטען על ידי המאשימה כי על בית המשפט לפצל את עדות נאשם 1, כאמור בסעיף 57 לחסד"פ ולקבוע כי עדותו ביחס לחלקם של הנאשמים 2 ו- 3 אינו אמת. לגישת המאשימה הנאשמים הנ"ל שותפים למעשה זריקת הרימון ומסובכים בו, כך שבמקרה דנן ינהג בית המשפט על פי האמירה "פלגינן דבורא" וידחה כל חלק מעדות נאשם 1, המרחיק את הנאשמים 2 ו- 3 מעבירת זריקת הרימון והכרוך בכך. בקשה זו מיותרת לחלוטין, הרי שנאשם 1 לא העיד בבימ"ש והודעותיו במשטרה, שהוגשו בהסכמה מהווים ראייה משמעותית כלפיו הוא בלבד, וכל פרט, אם זה לחיוב ואם זה לשלילה, והנוגע לכל אדם אחר, אין לו כל משקל ואינו יכול להוות ראייה כדין.

אמנם בהודעתו, ת/65 מיום 10.5.08, שעה 13:36, חזר בו הנאשם 1 מהודאתו כפי שמסר בהודעתו הראשונה, ת/57, וכן מהשחזור, תוך שהוא טוען כי הוא חף מפשע ומה שמסר קודם לכן הוא "דיבורי סרק" ת/65 עמ' ש. 2. בהודעתו הנ"ל הוא טען לחפות והתכחש להודעתו הקודמת, בה הודה. אולם ניתן לראות כי כאשר הוא נשאל בקשר לגרסתו הראשונה, ת/57, שאלות הנוגעות לחבריו ולחלקם בזריקת הרימון הוא בוחר בזכות השתיקה או מעלה בקשה להיפגש עם עורך דינו – ת/65 גיליון 2 ש. 33.

הנאשם 1 נשאל באם הוא נסע לקריות כדי להביא את הרימון ועל כך השיב בשלילה - ת/65 גיליון 2 ש. 39 – 40, אולם בהמשך הודעתו זו הוא אישר כי פנה לתחנת המשטרה וביקש להביא סיגריות לחברו, עמית, נאשם מס' 5, לאחר שזה נעצר ומשנשאל על סוג הסיגריות, הוא לא זכר פרטים – ת/65 גיליון 3 ש. 47 – 51, דברים המצביעים על חוסר המהימנות שלו בגרסה מתכחשת זו.
עוד טען נאשם 1, כי הוא הודה בהודעה ת/57 מהסיבות הבאות: משום שהיה שתוי ובתחנת המשטרה בכרמיאל הרביצו לו ואיימו עליו. לעומת זאת הוא אשר שבחקירתו בימ"ר – היחידה החוקרת, התייחסו אליו יפה – הודעה ת/65 גיליון 3 ש.59 – 61. יוער כאן, כי גם ההודעה ת/57, עליה אמר, "דיבורי סרק", מסר הנאשם 1 לחוקר חכמת נסר אלדין מהימ"ר ולא במשטרת כרמיאל.

הנאשם 1 נחקר שוב ביום 7.2.08 שעה 09:55 ונגבתה ממנו ההודעה ת/64, בה בחר לשתוק וביקש לדבר עם עורך דינו, נעשו מספר ניסיונות ליצור קשר עם הסנגור, אך זה היה בדיונים בבית המשפט – ראו ת/61 ועוד נמסר למשטרה כי הסנגור הפסיק לייצג את הנאשם דנן – ראו ת/67, למרות זאת הנאשם 1 סרב למסור פרטים ולענות על השאלות.

למחרת יום גביית ההודעה ת/64, קרי, ביום 11.2.08 ובשעה 11:25, נגבתה מהנאשם 1 את הודעתו ת/55. מכל זה ברור כי אין כל בסיס לטענות הנאשם 1 ביחס לדרכי חקירתו וכי הכחשתו את הודאותיו, בחקירתו האחרונה, אינה מתיישבת עם הסכמתו להגשתן לבית המשפט, לרבות השחזור, מבלי להעלות כל טענה בהקשר לקבילות ראיות אלו.

ג. עוד יש לציין כי בעניין זריקת הרימון שמענו את העדים הבאים:

העד זוהר סגל שהעיד כי במהלך בדיקת נוסעי הרכב בו היו הנאשמים 3, 4, 5 ועוד אחרים ולאחר מכן מעצר הנאשמים 4 ו- 5, עובר לזריקת הרימון, שני הנאשמים 1 ו- 2 הגיעו לזירת בדיקת נוסעי הרכב כפי שהובהר וקללו את השוטרים ואף נאשם 1 אמר להם: "פשע אתם רוצים, פשע תקבלו". במעמד זה נכח, גם כן, נאשם 3.

העד מסר עוד כי עת עצרו את הרכב (האיסוזו) לבדיקה וחיפוש, נמצא כי בו נסעו הנאשמת, נאשם 5 ונאשם מס' 3 – ראו ת/ 45 שם כתב בזכ"ד כי: " ... ברכב ישבו איתיי נחמייב ..... אלכס אהרפי ..... סאדיחוב אשר ....", משמע שגם בשלב זה נכח נאשם 3 באירוע הראשון – ראו גם את ת/14 ממנו עולה כי נאשם 3 ביקש פרטי השוטר ארז זיו.

במהלכו של ביצוע המעצר, הגיעו לזירה הנאשמים 1 ו- 2 – ראו ת/ 44 שם כתב השוטר זוהר סגל כי:

".....הגיע בחור עם קופצ'ון לבן וכובע קסקט שחור של נייק וצעק לעברנו שנעזוב אותם ושהם לא עשו כלום. ברגע שעלינו לניידות הבחור עם הקופצ'ון הלבן צעק "פשע אתם רוצים פשע תקבלו " והלך ..."

מכאן ברי לכל בר בי רב כי הנאשמים 2 ו- 3 היו נוכחים בשלב הראשון בו נעצרו הנאשמים 4 ו- 5 ובאותו מעמד צעק הנאשם 1 לעבר השוטרים את האיום : "פשע רוצים, פשע תקבלו.". נאשם 1 אמר את המשפט הנ"ל בצעקה שהופנתה לשוטרים שהיו במרחק סביר ממנו, כך שהדברים נשמעו בבירור.

עדים נוספים העידו בהקשר לזריקת הרימון ולהלן אסקור את עדותם:

העד אלברט ביטון שנסע לעבודתו ביום 5.2.08 שעה 4:55 בבוקר ואליו הגיעו באקראי – ראו ת/43 עמ' 3 ש. 68 ו- ת/39. כחמש דקות לפני זריקת הרימון, הבחין העד באדם העומד בסמוך לגדר המקיפה את תחנת המשטרה – ראו ת/2, כשאותו אדם עמד ליד מעבר החצייה מהצד הדרומי מזרחי של תחנת המשטרה, "...כשפניו לעבר תחנת המשטרה ונראה צופה לתוך התחנה ..." ושעל פי מבנה גופו הוא צעיר ובגובה 175 ס"מ – ת/2 עמ' 1 ש. 5 עד 9.

אמנם העד הנ"ל לא זכר לציין איזה סוג מכנסיים לבש אותו אדם, אך ידע לציין כי הוא לבש חולצה לבנה הדומה לקפוצ'ון – ת/2 עמ' 1 ש' 10. עוד ציין העד כי הוא שמע רעש בשעה 05:00, יצא מחוץ למבנה בו שהה וראה עשן כבד באזור תחנת המשטרה, לדברי העד הוא ראה את הדברים תוך כדי נסיעה ובתנאי ראייה לא כל כך טובים, כי היה חשוך – ראו גם עדותו בעמ' 14 ואילך.

עד נוסף היה השוטר עידן כהן ששהה בשעה 05:00, בתחנת המשטרה והבחין במישהו הקופץ מגדר התחנה. הוא תאר אותו כאדם רזה וגבוה שלבש מכנסי ג'ינס וקפוצ'ון לבן. העד יצא בריצה והצטרף לחיפוש אחרי זורקי הרימון ברכב משטרתי ביחד עם השוטר תלש. האחרון, העד תלש, מסר כי ראה 3 אנשים במונית ברח' הכבאי, נסעו לכיוון זה והצליחו להשיג את המונית ולעצור אותה ברמזור שליד תחנת המשטרה – ראו ת/ 26 ועדותו בעמ' 158 ואילך.

שוטר נוסף היה השוטר נידאל עבדאלחלים אשר היה ליד רכבו ועמד להיכנס לתוכו, אז שמע ריצה של שני אנשים ועל כך אמר בת/33 עמ' 2, ש. 43 – 46 כי:

"...כן בטח שמעתי צעדים של ריצה. וצעדי הריצה ששמעתי היו של אנשים ואני בטוח שצעדי הריצה ששמעתי מיד אחרי הפיק והפיצוץ הרימון היו צעדי ריצה של אנשים והכוונה שלי של יותר מאדם אחד. וצעדי הריצה נשמעו מעבר לגדר שמקיפה את התחנה והצעדים נשמעו מכיוון הכביש הראשי לכיוון השוק.", וכן התיקון בסוף ההודעה ודבריו בעמ' 328 לפרוטוקול, כשבסמוך מאוד לכך, נזרק הרימון והתפוצץ במרחק של 20 מטרים ממנו – ראו ת/33 עמ' 1, ת/34 ו- ת/ 37.

עד זה תיאר את התרחשות הפיצוץ בעדותו שם אמר:

"...התיישבתי ברכב משטרתי מסוג טיוטה ... אשר חנה בחצר התחנה בקרבת משאבת הדלק של משטרת כרמיאל ... ובשלב הזה פנה אלי השוטר חנן .... ואמר תסגור ..... אני מייד ירדתי....והתחלתי ללכת לכיוון רכב הפיג'ו שחנה בסמוך לטיוטה במהלך המעבר שמעתי קול של "פיק" .... ומיד .... נשמע פיצוץ חזק וראיתי להבה בצבע אש אני התכופפתי והסתרתי את הראש שלי ע"מ שלא להיפגע כי הפיצוץ והלהבה היו רק עשרים מטר מהמקום בו עמדתי ..."- ראו גם עדותו בהמשך בעמ' 2 ש. 41 – 42 שבת/33.

עדות העד הנ"ל מקובלת עלי ומהימנה, כשאר עדויות המאשימה, ואין ליחס כל משקל לטענות הנאשמים בהקשר לאמינות העד ונכונות גרסתו, בעיקר משום שמדובר בעדות נסיבתית שאינה מפלילה איש מהנאשמים באופן ישיר.

עוד יש להזכיר כי עד נוסף אמיר בן סידון – שוטר שישב בניידת במרחק של 20 מטר ממקום הפיצוץ, שנבהל והבחין באש הפיצוץ " .... שהחלה לשרוף את השיחים ... " – ראו ת/35, עמ' 2 ש. 34, וכן ראו את ת/36, ת/37 ועדותו בעמ' 292 – 304.

מייד עם הפיצוץ של הרימון יצאו השוטרים לחיפוש אחר זורקי הרימון ובסמוך לתחנת המשטרה נעצרו הנאשמים 1, 2 ו- 3 בתוך המונית של מר אריה כהן, (להלן – "נהג מונית"), – ראו הודעותיו ת/4, ת/5, ת/6, ת/7 דו"ח ההובלה וההצבעה, ת/7א תמלול דו"ח ההובלה וההצבעה וכן הדו"ח ת/8.

נהג המונית, מר אריה כהן, מסר כי בסמוך למקום בו נעצרה המונית נתבקש לעצור וכך אמר בהודעתו ת/6 עמ' 2 :

" ... ובדרך עברתי את השוק העירוני שנמצא ליד המשטרה באזור הנ"ל אחד הבחורים, או זה שישב במושב הקדמי או זה הגבוה ללא הכיפה שישב מאחורה, או שניהם ביחד אמרו לי תעצור, אני מייד עצרתי והבחור שישב לידי במושב הקדמי ירד מהמונית ביחד עם הבחור הגבוה ללא הכיפה שישב מאחוריו והבחור עם הכיפה שישב מאחורי במושב האחורי נשאר במונית ..." – (ההדגשות לא במקור).

כאמור הנאשמים 1 ו- 2 ירדו מהמונית ביחד ורק הנאשם 3 נותר בתוכה. אמנם נהג המונית בעדותו בפני
נו, שינה במידה מסוימת חלק מהפרטים שלא היו נוחים לנאשמים, אך הוא שב והדגיש כי הוא אמר את האמת ולא שקר "לאורך כל הדרך" – ראו עדותו בפני
נו בעמ' 32 ו- 34. עד זה, נהג המונית, מר אריה כהן, מסר עוד כי הוא ידע שהנאשמים מתכוונים להגיע למועדון הפרנקלין ואח"כ לקריות – קריית ים, כך שכאשר אמרו לו לעצור ליד תחנת המשטרה הוא הופתע – ראו ת/6 עמ' 2 וכן עדותו בפני
נו בעמ' 46 – 47.
עד זה אישר גם כן, כי הנאשם 3 הודיע לו על חזרת שני הנאשמים 1 ו- 2 יחדיו אל המונית וכך מסר בעדותו על חזרתם:

"....פתאום הבחור עם הכיפה אמר לי משהו כמו "הנה הם על הכביש" בעקבות הדברים הסתכלתי קדימה וראיתי שני הבחורים שירדו קודם לכן מהמונית שלי...נסעתי לעברם .... כאשר השניים עלו למונית הבחור שישב במושב הקדמי אמר לי תיסע לקריות או לקריית ים .." ראו ת/6 עמ' 2 ש. 26 עד 31.

הדברים הנ"ל כשלעצמם מאששים את העובדה כי שני הנאשמים היו יחדיו וכי הנאשם 3 עקב אחרי תנועותיהם, ידע מהיכן הם אמורים לבוא, צפה לשם ומשנוצר קשר עין עימם הודיע על כך לנהג המונית, שהוא היה אמור לראותם ולהבחין בהם ראשון, כמי שיושב במושב הקדמי, ובעיקר משום ששניהם באו מלפני המונית שכבר הסתובבה לכיוון ממנו באה, מהלך שהנאשם 3 הסכים לו, ובעניין זה אמר נהג המונית בת/6 עמ' 3 ש.49:

" .... כאשר אמרתי לבחור השלישי עם הכיפה אני מסתובב הוא השיב בסדר. וגם אמרתי לאותו בחור אם נצטרך לנסוע לפרנקלין אז אין בעיה עוד פעם נעשה פרסה והבחור עם הכיפה השיב בסדר." - ( ההדגשה לא במקור).

מכל האמור לעיל ברור כי אין כל אמת בטענתו של נאשם 2 כי הוא ירד מהמונית כדי להקיא, (כך השיב לשאלות השופט אלרון בעמ' 640 ש. 23), טענה מאוחרת, שבמהותה עדות כבושה, הנעדרת כל נימוק וחסרת כל הסבר, למסירתה המאוחרת.

עוד יש לומר כי מעצר הנאשמים בסמוך לתחנת המשטרה, כשהם יחדיו בתוך המונית מהווה הוכחה מספקת שיש בה כדי לענות על דרישת ההוכחה מעבר לכל ספק סביר, זאת מעבר לראיות האחרות המתמקדות בעדויות נהג המונית והשוטרים: חנן אדרי - ת/22, ת/23, ת/24 והעדות בעמ' 107 - 142, עידן כהן – ת/26 ומחמוד גדיר – ת/29א ועמ' 258 – 269.

כל הראיות הנ"ל יוצרות את התשתית העובדתית לקביעה כי הנאשמים 1, 2 ו- 3 פעלו יחדיו ולאותה מטרה, וכי מי שטוען כי נוכחותו תמימה עליו הראיה וחובת השכנוע שאכן הוא נקלע לסיטואציה זו באקראי, שלא במודע ובתום לב משום חשיבות נוכחותם של הנאשמים במקום מבלי שיתנו הסבר מתקבל על הדעת, עובדה הפועלת לחובת הנאשמים הנ"ל ושמשקלה הולך, גובר ומתעצם, במהלך התרחשות העניינים לאורך כל הלילה, בו היו שלושתם יחדיו והשתתפו בכל השלבים של האירועים כמתואר לעיל, סיטואציה עליה נאמר ב

פסק דין
קייס הנ"ל, על ידי כב' השופט א. לוי כי:

"..... כי הנטל לספק הסבר חלופי, השולל את דבר מעורבותו במעשה העבירה, רובץ על כל אחד מהם בנפרד ..... (ע"פ 4656/03 הנ"ל, בפסקה 18; וראו גם את דברי השופט מצא בע"פ 319/88 יהודה אלמליח נ' מדינת ישראל
, פ"ד מג(1) 693, 698; ודברי השופט קדמי בע"פ 3006/96 ג'ו בן פרנסיסקו מטיאס נ' מדינת ישראל
, לא פורסם, בפסקאות 5 ו-9). – (ההדגשה לא במקור- כ. ס.).

ועוד נאמר:

" אולם, כדי ליצור ספק, יש צורך בהסבר חלופי הגיוני שיש לו אחיזה בחומר הראיות. "לא כל ספק שהוא, ויהא המרוחק והדמיוני ביותר, עונה למבחן זה... נדרש, איפוא, כי יתקיים ספק 'סביר', ולא ספק כלשהו, כדי להצדיק זיכויו של נאשם שקיימת נגדו גרסה מפלילה לכאורה" (ע"פ 7220/05 נימר נ' מדינת ישראל
(לא פורסם) פסקה 26" – ראו ע"פ 10479/08, פלוני נגד מ. י. (המערערת בע"פ 10527/08) – אתר בתי המשפט – פסקי דין עליון פורסם ביום 11.6.09 ובו הפנה השופט דנצגר לדברי השופטת פרוקצ'ה בפס"ד קיס.

כך שלעניין חשיבות הנוכחות במקום, כראיה ומשקלה, נתן להפנות לדברים הבאים:

" לא הייתה נוכחות "תמימה", כי אם "נוכחות מכוונת" שמקורה בביצוע הרצח (ראו ע"פ 3006/96 הנ"ל) והיא מקיימת גם את דרישותיו של היסוד הנפשי הנדרש בעבירת רצח." - השופט לוי ב

פסק דין
קייס.

על משמעות הנוכחות בזירת העבירה נקבעה ההלכה בע"פ 319/88 אלמליח נ' מדינת ישראל
פ"ד מג(1) 693, 698, (1989) ולפיה:

"נוכחותו של אדם במקום ביצועה של עבירה, כשהיא לעצמה, הריהי עובדה ניטראלית. מקום שהתביעה טוענת כנגד אדם, אשר היה נוכח במקום ביצוע העבירה ולא נטל חלק פעיל בביצועה, כי היה שותפו של מבצע העבירה, מוטלת עליה החובה להוכיח, שנוכחותו נועדה לסייע למבצע העבירה....טיבן של הראיות, שהתביעה מצופה להביאן לשם הוכחת מחשבתו הפלילית של השותף הנוכח, עשוי להשתנות ממקרה למקרה. כאשר הנוכחות, על פניה, היא לכאורה סתמית ומקרית, לא תצא התביעה בדרך כלל ידי חובתה אלא "בראיות המורות על שיתוף פעולה ממשי או על שיתוף מטרה..." (ע"פ 100/55 [2], דברי מ"מ הנשיא חשין בעמ' 1226). אך אם הנוכחות, כעולה מן הנסיבות האופפות אותה, איננה מקרית, יש בה בנוכחות גופה - כדי להוות הוכחה לכאורה, שהיא אכן נועדה לסייע למבצע העבירה...ובמקרה אשר כזה מוטל על הנאשם לסתור את ההנחה הלכאורית, המסתברת מן הנסיבות, ושעל-פי ההיגיון ונסיון החיים מעידה היא עליו, שנוכחותו במקום ביצוע העבירה נבעה משותפותו לעבירתו של המבצע. משנוצרה ההנחה האמורה, הנאשם "רשאי להביא ראיות, או ליתן הסברים, שיש בהם כדי להראות, כי ההנחה ההגיונית אינה הגיונית כלל ועיקר, או כי עצמתה של ההנחה, לאור הסבריו, אין בכוחה לקיים את מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי" (דברי השופט ברק, בע"פ 384/80, 435[4], בעמ' 592). אם הנאשם נכשל בכך, והנסיבות המפלילות הינן בעלת משקל ראוי לשמו, עלולה ההנחה האמורה להפוך לראיה ניצחת, ובית המשפט יהיה רשאי לבסס עליה הרשעה בדין." (ההדגשה הוספה, כ.ס)

הלכה זו יושמה בע"פ 3006/96 מטיאס נ' מדינת ישראל
, פסקה 5 (1997), ראו גם, ע"פ 892/07 גרנדיבסקי נ' מדינת ישראל
, פסקה 26 (2008).

בענייננו קשה עד מאוד לומר כי עלה בידי מי מהנאשמים 2 ו- 3 לסתור הנחת היסוד כי נוכחותם במקום ביחד עם נאשם 1, אינה תמימה. הנאשם 1 צעק בנוכחות נאשמים 2 ו- 3 לעבר השוטרים כי אם הם "רוצים פשע, הם יקבלו פשע", לאחר מכן נסעו יחדיו למספר מקומות והיו ביחד במהלך כל הלילה, וכי על אף שאין ראיה ישירה לכך שהם נסעו יחדיו להביא את הרימון, אך העובדה כי הרימון הובא ונזרק על התחנה עת היו ביחד, יוצרת תשתית נסיבתית המסבכת אותם ושיש בה כדי להספיק ולקיים את מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי, כדי לקבוע שנוכחות במקום נבעה משותפות לעבירה של המבצע, נאשם 1. המדובר בחברים שההיכרות ביניהם מבוססת והאימון ההדדי מושתת ומושרש, כך שאין זה מתקבל על הדעת, שנאשם 1 הסתיר זאת משני הנאשמים האחרים. נאשם 1 יצא מגדרו כדי לא לסבך את שני הנאשמים האחרים ובעדותו במשטרה גונן עליהם בכל דרך ואף אמר מפורשות שהוא "יסגור את התיק" למשטרה בהודאתו ובלבד שלא לסבך את חבריו.

היה על הנאשמים 2 ו- 3 לתת הסברים להצטרפותם אל הנאשם 1 ובעיקר לנסיעה האחרונה במונית, בה זרק נאשם 1 את הרימון על תחנת המשטרה, כשהם ביחד איתו, כפי שפורט לעיל, ומשלא עשו זאת באופן מיידי עם חקירתם, יבחנו ההסברים שניתנו בשלב מאוחר, על פי הכללים המחייבים, כפי שיעשה בהמשך.

ד. הראיות כנגד נאשם 2:

אמנם נאשם 1 הכחיש כל קשר בין זריקת הרימון לבין נאשם זה, אך מהראיות הנסיבתיות ניתן להגיע למסקנה שבלתה אין, שנאשם 2 היה יחד עם נאשם 1 בעת שהאחרון זרק את הרימון.

נאשם 2 מסר מספר הודעות עליהן סירב לחתום ונהג להשיב באמירה : " אני רוצה שתרשום שאני שומר על זכות השתיקה" או תשובה דומה – ראו ת/47, ת/49, ת/50, ת/51 ולמעט ת/48 ההודעה הנוגעת לעבירת החזקת הסמים, בה הודה ועליה חתם.

בת/49 נחקר נאשם 2 ביום 5.2.08 בשעה 10:43 ושם אמר כי הוא:

" .... בסמוך לשעה חמש בבוקר ובשעה זו אני תפסתי מונית באקראי ליד המועדון ונסעתי לכיוון הבית שלי ... ויחד עמי נסעו במונית עוד שני בחורים שהם החברים שלי ושמם אשר לא יודע מה שם משפחתו .... לא יודע איפה הוא גר ואוהד לא יודע מה שם המשפחה שלו ... אני לא יודע לאן הם רצו לנסוע ... " – ת/49 עמ' 2 ש. 5 עד 8.

יש לזכור כי בנסיעה זו הגיעו הנאשמים במונית בסמוך לתחנת המשטרה ונאשמים 1 ו- 2 ירדו מהמונית, נאשם 3 נשאר במונית והרימון נזרק על תחנת המשטרה ותוך זמן קצר ביותר נתפסו שלושת הנאשמים במונית, כך שגרסת נאשם 2 כפי שהובאה לעיל שקרית ונסתרת על ידי הראיות האחרות, לרבות הודעתו ת/50 בה הציג בפני
ו החוקר את זמני התקשרותו לתחנת המוניות מהטלפון הנייד שלו וגם לשאלה זו – בעמ' 3 ש. 52 ואילך, בחר נאשם 2 לשמור על זכות השתיקה ולהימנע ממתן הסבר כלשהוא.

נאשם 2 נחקר שוב ביום 6.2.09 בשעה 13:10 – ת/48, בחקירה זו הוא נשאל בקשר לכדור "החגיגת" שנתפס בכיסו, בחקירה זו הוא ענה לשאלות באופן ענייני וחתם על ההודאה. כעבור זמן קצר ובשעה 13:49 נחקר על נושא זריקת הרימון – ת/47, ובחקירה זו הוא משיב לכל השאלות בתשובתו הנצחת, כי הוא "שומר על זכות השתיקה". בחקירה זו מציג החוקר לנאשם את הגרסות הנוגעות לצעקת נאשם 1 לעבר השוטרים, "פשע רוצים, פשע תקבלו", הנסיעה במונית, הירידה ממנה וזריקת הרימון, חרף כל זה הנאשם הזה לא נותן כל הסבר לנוכחותו, נהפוך הוא, הוא מגדיל לכת ומכחיש את הגרסה שהוא ירד מהמונית ומתחפר בשמירה על זכות השתיקה – ראו עמ' 2 ש. 16 ואילך.

נאשם 2 נחקר ביום 11.2.08 בשעה 10:53 שוב. גם על הודעה זו הוא סרב לחתום וכדרכו בקודש, שמר על זכות השתיקה ורק לשאלה אם ירד מהמונית בעת שנזרק רימון על תחנת המשטרה, הוא השיב בשלילה, וכך תועדו הדברים:

" שאלה: האם בתאריך 5.2.08 במהלך נסיעתך במונית שבה נעצרת. ירדת מהמונית באיזה שהוא שלב מהרגע שבו עלית למונית ועד שנעצרת ע"י שוטרים בכרמיאל?
תשובה: לא. אין קשר לזה ואני חף מפשע." – ראו ת/50 עמ' 3 ש. 68 עד 70.

בהמשך חקירת נאשם 2 בת/50 עמ' 3 ש. 74, נשאל שוב על הירידה מהמונית והוא שב והכחיש זאת, וכך נאמרו הדברים:

" שאלה: מה אתה אומר על כך שבאיזה שהוא שלב בליל של 5.2.08 אתה ואוהד אושר(י) ירדתם מהמונית טרם מעצרך?

תשובה: לא, אני חף מפשע ושומר על זכות השתיקה."

כאמור שב החוקר ואומר לנאשם 2 בת/50 עמ 3 ש. 78 ועמ' 4 ש. 81 :

"שאלה: זכותך לשמור על זכות השתיקה אבל מודיעך שביד(י) המשטרה ראיות הקושרות אותך במעורבות בהשלכת הרימון לעבר תחנת המשטרה (ב)כרמיאל בליל של 5.2.08 וכעת אני נותן לך ההזדמנות הראויה להגיב להסביר ולנמק אודות החשד המיוחס אליך ובבוא העת בבית המשפט אתה לא יכול לטעון שלא ניתנה ההזדמנות הראויה, מה תגובתך לכך?

תשובה: אני חף מפשע ואין שום קשר ואין לי מעורבות ואני שומר על זכות השתיקה ובבימ"ש אני אדבר והאמת תצא לאור."

בהמשך חקירתו, נאשם 2 השיב בשלילה לשאלה אם הוא חבש כיפה או כובע על הראש – ת/50 עמ' 4 ש. 108 – 112 ואישר כי נאשם 3 חבש כיפה ונאשם 1 חבש כובע – ת/50 עמ' 4 ש. 114.

נאשם 2 נחקר עוד פעם ביום 13.2.08 שעה 13:38 – ת/51, וגם בהודעתו זו, ניתנה לו ההזדמנות לתת הסברים ונימוקים לחשדות נגדו, אך שוב הוא בחר לשתוק ולא למסור כל הסבר גם בהזדמנות נוספת זו. אך בפני
נו כפי שהבאתי לעיל הוא טען כי ירד מהמונית כדי להקיא, גרסה שאינה משתלבת, בלשון המעטה, עם דברי נהג המונית שנאשם 3 הפנה תשומת לבו לכך ששני הנאשמים 1 ו- 2 נראו על הכביש ובמרחק 50 מטר לפני המונית, קרי, נראו באים בריצה מכיוון תחנת המשטרה.

לגבי משמעות ומשקל הראיות הנ"ל אתייחס בהמשך, זאת לאחר סקירת הראיות ביחס לנאשם 3.

ה. הראיות נגד הנאשם 3:

גם נאשם זה היה בטנדר האיסוזו בו נסעו הנאשמים 4, 5 ואחרים ואשר עוכבו לצורכי חיפוש עקב החשד למעורבות בסחר בסמים – ראו ת/45 וגם את ת/14.

נאשם 3 היה נוכח, גם כן, בעת שנאשם 1 הגיע לזירה בה נעצרו הנאשמים 4 ו- 5 וצעק לעבר השוטרים, "רוצים פשע, תקבלו פשע" – ראו ת/44.

השוטר זוהר סגל מסר בהודעתו ת/43 עמ' 2 ש. 40 - 42, שם אמר כי במהלך ביצוע מעצר הנאשמים 4, ו- 5, איתם היה הנאשם 3, גם כן :

" ... הגיעו למקום שני בחורים צעירים אחד מהם שמוכר לי כאחיו של עמית פרקש
ועוד בחור שלא מוכר אשר לבש קופוצ'ון לבן וחבש לראשו קובע,( כך במקור) "כובע - כ. ס." קסקט שחור הם הגיעו עד אלינו תוך שהם מקללים אותנו וצועקים ... "

ובהמשך מסר השוטר סגל זוהר בת/43 עמ' 2 ש. 46, כי:

".....ושמעתי את הבחור שלבש קפוצ'ון לבן וקובע (כך במקור) שחור צועק לעברנו "פשע אתם רוצים, פשע אתם תקבלו" ...".

כאמור בהמשך הלילה ובשעות המוקדמות של הבוקר, בסמוך לשעה 05:00, נאשם 3 נעצר במונית ביחד עם הנאשמים 1 ו- 2 בסמוך מאוד לזריקת הרימון על תחנת המשטרה, כאשר הוא מתלווה אליהם במהלך כל אירועי הלילה ונחקר מספר פעמים. החקירה הראשונה הייתה ביום 5.2.08 בשעה 10:19 - ת/54. על הודעה זו סרב נאשם 3 לחתום ובה הוא הגיב לחשדות נגדו באמירה: "חף מפשע שומר על זכות השתיקה", תשובה כזו הוא נתן גם כאשר נשאל לגבי ההיכרות שלו עם חבריו הנאשמים האחרים, ושהיו איתו ברכב האסוזו – ת/54 עמ' 2 ש. 9.

נאשם 3 כמו נאשם 2 שמר על זכות השתיקה גם כאשר נשאל: "למה אתה שומר על זכות השתיקה אם לדבריך אתה חף מפשע? אני רוצה להזכיר לך כי הימנעותך מלהשיב לשאלות עשויה לחזק את הראיות נגדך, מה יש לך להגיד כעת?" – ת/54 עמ' 2 ש. 13 – 15.

נאשם 3 נחקר שוב בו ביום מעצרו, 7.2.08 שעה 10:56– ת/53, בה ענה תחילה למספר שאלות הנוגעות לפציעתו, אך משהגיע החוקר לשאלות הנוגעות לפרשה הנדונה בעמ' 2 ש. 13, שם נשאל:

" שאלה: באיזה שעה הגעת לעיר כרמיאל ביום 4.2.08. עם מי הגעת ולאיזה מטרה?"

מהשלב הזה הוא החל להשיב כדלקמן:

"שומר על זכות השתיקה אני לא זוכר מתי הגעתי." – ת/53 עמ' 2 ש. 14 וראה המשך תשובותיו הדומות.

הנאשם 3 נתבקש להתייחס לחשד בו כמעורב בזריקת הרימון והסברים להימצאותו במונית יחד עם הנאשמים 1 ו- 2 כי הרי הוא ביחד איתם נעצרו מספר דקות לאחר זריקת הרימון וכך הוא נשאל:

"שאלה: מחומר החקירה המצוי בתיק עולה שבתאריך 5.2.08 סמוך לשעה 05:00 כאשר הגעת לאזור השוק בכרמיאל יחד עם החברים שלך אוהד אושרי
ואסף פרקש
במונית. אוהד ואסף ירדו מהמונית וע"פ החשד זרקו רימון לעבר תחנת המשטרה בכרמיאל וכעבור 3 דקות לערך חזרו למונית ומיד לאחר מכן נעצרתם ע"י שוטרים מה תגובתך לכך?

תשובה: (החוקר החשוד לא עונה)" – ת/53 עמ' 2 ש. 28 – 32.

ברי כי זה השלב שבו היה הנאשם 3 מזדעק לחפותו ומוסר את הסבריו מדוע הוא נקלע לסיטואציה זו, אך את אשר הוא עושה שותק ולא פוצה פיו. בהודעתו זו, המשיך הנאשם 3 לשמור על זכות השתיקה ואף עשה זאת לאחר שנשאל מדוע לא עזב את המקום ואת חבריו באחת מההזדמנויות הרבות שעמדו לו – ת/53 עמ' 2 ש. 38. חרף זאת שגם כאן נתבקשו הסבריו ונימוקיו להתנהלותו ולנוכחותו, הנאשם 3 המשיך לשתוק ולא לומר דבר גם בהמשך חקירתו ובהזדמנויות הנוספות שניתנו לו הן בחקירתו זו והן בחקירתו ביום 13.208 שעה 11:14 – ת/90.

בחקירותיו נאמר לנאשם 3, כי בבית המשפט לא יוכל לטעון שלא ניתנה לו ההזדמנות לתת הסברים ונימוקים לחשדות נגדו, למרות זאת הוא המשיך לדבוק בשתיקתו מבלי לומר ולו ברמז כל הסבר או נימוק להתנהלותו ולהימצאותו בכל השלבים והמהלכים של הפרשה הנדונה.

במהלך חקירת נאשם 3, גילה זה ערנות והציע לחוקר לתקן את טעות הכתיב שלו בת/90 ש. 32, קרי, לתקן את המילה "אנעי" ולרשום "אני" וזאת על אף שנאמר לו כי שתיקתו עשויה לחזק את הראיות המסבכות אותו. עוד נאמר לנאשם 3 כי ככלל החף מזדעק לחפותו ומוסר את גרסתו המלאה, למרות זאת הוא המשיך לשתוק ולא לתת כל הסבר המניח את הדעת ביחס לראיות המסבכות אותו.

מכלל החומר עולה באופן ברור כי לגבי הנאשמים 2 ו- 3 הונחו בפני
נו ראיות נסיבתיות ומכאן הצורך לדון בראיות אלה, לבחון את משקלן ודיותן ותחילה אביא להלן את ההלכה המחייבת, בהיותן ראיות נסיבתיות.

7. הראיות הנסיבתיות:

על הראיות הנסיבתיות נאמר מפי כב' השופט א. לוי ב

פסק דין
קייס הנ"ל כי:

"......כידוע, "הראיה הנסיבתית על פי טיבה מוכיחה את הנסיבות ולא את העובדה הטעונה הוכחה" (דברי השופטת פרוקצ'יה בע"פ 9372/03 עמוס וייזל נ' מדינת ישראל
, פ"ד נט(1), 745, 753), ועל כן הכרעה המושתתת על ראיות כאלה היא, כהגדרתו של השופט טירקל, "קשה ומייסרת" (ע"פ 10577/02 אלון שמש נ' מדינת ישראל
, פ"ד נח(4), 706, 712)."

ועל כוחן של הראיות הנסיבתיות נאמר כי:

"יחד עם זאת, כוחן של ראיות נסיבתיות אינו נופל ממשקלן של ראיות ישירות, ואלו כאלו עשויות לבסס כדבעי הרשעה בפלילים. אלא שלהבדיל מראיות רגילות, כוחן של הראיות הנסיבתיות בא להן לא רק על-ידי מבחן 'איכותי' בו השופט בודק את הראיה לגופה, אלא גם לאור כמותן, צירופן זו לזו ובחינתן כמקשה אחת (ע"פ 543/79 אבישי נגר נ' מדינת ישראל
, פ"ד לה(1) 113, 140; ע"פ 4656/03 אנטולי מירופולסקי נ' מדינת ישראל
, טרם פורסם; ע"פ 5928/99 לרי גלדסון נ' מדינת ישראל
, טרם פורסם). הסקת מסקנות על יסודה של מערכת ראיות נסיבתיות מושתתת על ההיגיון הבריא, ניסיון החיים והשכל הישר, וכאשר הרכבתן של הראיות הנסיבתיות מובילה ליצירת פאזל שלם, ממנו מצטיירת מסקנה מפלילה, "

כשהמאשימה מצליחה להוכיח את העובדות המפלילות, גם כשהן נסיבתיות:

"עובר הנטל לכתפי הנאשם, להציע תרחיש חלופי לאותן ראיות ולעורר ספק סביר באשמתו." – ראו פס"ד קיס הנ"ל.

כאמור קיימים שלושה שלבים לבחינת הראיות הנסיבתיות, תחילה בחינת כל ראיה בפני
עצמה ואח"כ "נבחנת מסכת הראיות כולה לצורך קביעה האם היא מערבת, לכאורה, את הנאשם בבצוע העבירה, כאשר הסקת המסקנה המפלילה היא תולדה של הערכה מושכלת של הראיות, בהתבסס על ניסיון החיים ועל השכל הישר." ואז מגיע השלב השלישי ושלפיו:

"יש לבחון את ההסבר שמציע הנאשם לנסיבות המפלילות שהוכחו לכאורה באמצעות מבחן הספק הסביר. הסברו של הנאשם יוכל להצילו ממסקנה מרשיעה, אם בהסבר האלטרנטיבי שהוא מציע יש, למצער, כדי להטיל ספק בעוצמת הראיות המפלילות של התביעה (ע"פ 1548/02 בן דוד נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י נו(5) 248, בעמ' 253; ע"פ 16/82 מלכה נ' מדינת ישראל
, פד"י לו(4) 309, בעמ' 317)." – ראו פס"ד קיס והפסיקה שהובאה שם.
על כן, אנסה ליישם את ההלכה הנ"ל על הפרשה שבפני
ואסיק את המסקנות המתבקשות כפי שיובהר בהמשך, אך קודם לכן אביא גם כן, את הפסיקה המתייחסת להסבר הנדרש מנאשם שנכח בזירת הפשע ולגביו קיימת תזה מפלילה וכאן:

" בית המשפט מניח את התיזה המפלילה של התביעה מול האנטי-תזה של ההגנה, ובוחן האם מכלול הראיות הנסיבתיות שולל מעבר לכל ספק סביר את גרסתו והסברו של הנאשם" (ע"פ 9372/03 פון וייזל נ' מדינת ישראל
, פ"ד נט (1) 745, 754)." – ראו פס"ד קיס והפסיקה שהובאה שם.

מכאן הדרישה להסבריו של הנאשם, לשם העלאת ספק סביר, עליו נאמר:
"כדי להעלות ספק סביר, על ההסבר להיות רציני ולא מסופק או מפוקפק, כדברי השופט בייסקי בעניין מלכה, בעמ' 316:
"... לא די באפשרות תיאורטית גרידא, ודאי שלא די בהסבר כושל, מפוקפק או לא אמין. רק הסבר מתקבל על הדעת, או המותיר לפחות ספק סביר, עשוי להיות בו כדי לערער החזקה העובדתית. ולעניין זה יש להבדיל הבדל היטב בין "הסבר מסופק" [...] לבין ספק סביר. הסבר מסופק או מפוקפק מטבעו אינו אמין ולמאומה לא יצלח; שלא כן הסבר, המותיר בלב השופט ספק סביר, העשוי לפעול לטובת הנאשם".

ולאחרונה חזר בית המשפט העליון על קביעותיו הקודמות ואמר כי:

" אכן, בית משפט זה חזר והדגיש בעבר כי אין מניעה להרשיע נאשם על בסיס ראיות נסיבתיות בלבד. ואולם, על מנת לעשות כן מוטלת על בית המשפט החובה לבחון את מכלול הראיות הנסיבתיות ואת הסברי הנאשם במבחני ההיגיון וניסיון החיים, ורק אם המסקנה המרשיעה גוברת באופן ברור והחלטי על כל תזה חלופית ולא נותרת כל מסקנה סבירה אחרת, ניתן לומר שאשמת הנאשם הוכחה מעל לכל ספק סביר [ראו למשל: ע"פ 7052/06 יגאלי נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 27.4.2009); יעקב קדמי על הראיות חלק שני 692 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2003), להלן - קדמי]." – השופט דנצגר בפס"ד שניתן בע"פ 10479/08 פלוני נגד מ.י. מיום 11.6.09 – (להלן: "פס"ד פלוני") (בפס"ד זה בימ"ש עליון קיבל את הערעור וזיכה את המערער ברוב דעות).

כשלעניין הערכת גרסת הנאשם יש לתת את הדעת על נסיבות העלאתה והמועד בו היא מועלית, וכך נאמר:

" כדי להעריך האם ההסבר שמעמיד הנאשם הוא סביר, אין להידרש רק לרמת הסתברותו של האירוע המתואר בגרסתו, אלא יש ליתן את הדעת גם על נסיבות מתן הגרסה. כך, למשל, אין עוצמתה של גרסה כבושה, שהועלתה בעקבות העלאת ראיה מפלילה, כעוצמתה של גרסת הגנה שהועלתה בהזדמנות הראשונה (ע"פ 5730/96 גרציאני נ' מדינת ישראל
, (לא פורסם) פיסקה 5.ד). הנסיבות בהן הוצגה גרסת הנאשם בחקירה, וגורלה של גרסה זו בעדותו בבית המשפט, עשויים לשפוך אור על מידת אמינותה וסבירותה, וממילא על מידת רצינותו של ההסבר הניתן לראיות הנסיבתיות המפלילות לכאורה." – (פס"ד קייס, פסקה 9 לחוות דעתה של כב' השופטת פרוקצ'יה.)
בענייננו לא הייתה כל גרסה בפי הנאשמים 2 ו- 3 וגרסתם בבית המשפט אינה אמינה ואף נסתרה בראיות אחרות, כך שלגרסתם הכבושה, אין כל עוצמה וברי שהיא לא הועלתה בהזדמנות הראשונה.
8. סיכום הראיות המסבכות והמפלילות נגד הנאשמים 2 ו- 3:

כאמור בחקירתו במשטרה, נאשם 2 התכחש לירידתו מהמונית עם נאשם 1, ובפני
נו הודה שירד מהמונית, אך ניסה לתת הסברים, שהלכו והתרבו ואף נסתרו בראיות אחרות כפי שיובהר בהמשך. בהודעתו ת/49 הוא שמר על זכות השתיקה כאשר נשאל אם הוא ירד מהמונית. בת/47 הוא הכחיש את החשדות נגדו, שמר על זכות השתיקה ולא מסר כל גרסה. גם בת/50 הוא שב ושמר על זכות השתיקה ואף הוצג בפני
ו חלק מהשחזור של נאשם 1 ואז הוא שב וטען כי הוא לא ירד מהמונית ובחקירתו מיום 13.2.08, הוא שוב שמר על זכות השתיקה. גם כאשר הוצג בפני
ו השחזור של נאשם 1 ובו האחרון יורד מהמונית ואומר לנאשם 2 ללכת איתו, מחליט נאשם זה לשתוק תוך שהוא מוסיף ואומר כי נאשם 1 : " ... יכול לומר מה שהוא רוצה ... " – ת/52.

הסברי הנאשם 2 נמסרו באיחור ולכך לא נתן כל נימוק או הסבר, כך שבפני
נו עדות כבושה שלמסירתה באיחור אין כל הסבר, מכאן שלא ניתן ליחס להסבריו המאוחרים, לירידה מהמונית כל משקל. מה גם, גרסתו עומדת בסתירה לעדות נהג המונית ונאשם 3 שראה אותו חוזר עם נאשם 1 – לעניין העדות הכבושה ומשקלה ראו – ע"פ 803/96 פלוני נגד מדינת ישראל
– תק-על 97(2), 864, וב

פסק דין
קייס את חוות דעתה של השופטת פרוקצ'ה והפסיקה אליה הפנתה.

הנאשמים 1, 2 ו- 3 נעצרו בסמוך לתחנת המשטרה במונית, זמן קצר ביותר אחרי זריקת הרימון. שוטר שמע ריצת שני אנשים – ראו עדות השוטר נידאל עבדאלחלים, ת/33 עמ' 2, וכן התיקון בסוף ההודעה ודבריו בעמ' 328 לפרוטוקול, כשבסמוך מאוד לכך, נזרק הרימון והתפוצץ במרחק של 20 מטרים ממנו – ראו ת/33 עמ' 1 ו- ת/34.

הסנגור טען כי אין כל ראיה ישירה שיש בה כדי לסבך את הנאשם 2. עוד טען כי אין די בראיות הנסיבתיות שהצביעה עליהן המאשימה ואף על פיהן היא מבססת את האישומים כנגד נאשם זה – ראו סיכומי המאשימה עמ' 27 סעיף 74. לטעמו של סנגור נאשם 2, הראיה הנסיבתית החשובה והראשונה היא האמירה: "רוצים פשע, תקבלו פשע", אמירה זו, מהווה הנדבך הראשון, ראו סיכומיו בעמ' 861 ש' 4 ואילך, כראיה "נסיבתית החזקה ביותר בתיק זה.", אך לטענתו אמירה זו הושמעה שלא בנוכחות נאשם 2, טענה שאין לה כל יסוד, כפי שהובא לעיל.

חרף זאת, השאלה האם נוכחות בעת האמירה הנ"ל יכולה להיות ראיה חשובה רק למי שנכח בעת אמירתה?

לטעמי, התשובה לכך, שלילית. נוכחות של אחר בעת אמירת הדברים על ידי נאשם 1, יכולה, גם היא כשלעצמה, להיות תמימה ואין בה כדי לגלות את כוונתו של אותו אחר שנכח בעת אמירת הדברים. כך שגם היעדרות ממקום אמירת המשפט הנ"ל, אינה יכולה לבסס הגנת תום הלב ונוכחות אקראית, למי שהיה שותף לכל השלבים של הפרשה בלילה ובשלב מאוחר היה אחד מצוות מסע ההגעה לתחנת המשטרה, ירידה מהמונית, עם מי שזרק את הרימון או המתנה בתוכה עד לחזרת חבריו שירדו מהמונית וזרקו את הרימון ואח"כ חזרתם ביחד עד למעצרם זמן קצר ביותר לאחר זריקת הרימון ובקרבת זירת הפשע, בתוך המונית, ללא כל הסבר ובוודאי ללא הסבר משכנע מטעמו והמתקבל על הדעת. בחקירת הנאשמים במשטרה, לא ראיתי הסברים כלל ועיקר ולטעמי, הסבריהם בפני
נו מהווים עדות כבושה שלגביה אין כל נימוק למסירתה המאוחרת, מה גם, הוכח שאין בהם כל אמת, כגון, ירידת נאשם 2 מהמונית כדי להקיא וכו', כך שלגישתי, אין לתת כל אימון בגרסת הנאשמים.

הנאשם 1 הודה כאמור לעיל בזריקת הרימון ואף שחזר זאת וגם בפני
נו הוא לא התכחש להודאותיו ולא טען למשפט זוטא, נהפוך הוא, מתחילת חקירתו, הוא התגלה "כחבר נאמן" שביקש להרחיק את חבריו שהתלוו אליו, נאשמים 2 ו- 3 מפרשת זריקת הרימון ואף בחר שלא להעיד כלל וכלל בפני
נו, התנהלות שכזו, ביחד עם יתר הראיות ונוכחות הנאשמים 2 ו- 3, כל זה מחייב אותם להציג גרסה ולהביא טעמים, הסברים ונימוקים הגיוניים, מתקבלים על הדעת ושיש בהם כדי להראות שנוכחותם שם הייתה תמימה, ובכך לטעמי, הנאשמים 2 ו- 3 לא צלחו.

עוד יש לומר הנאשמים לא מסרו הסברים לנקודות המחייבות מתן הסבר, כגון האיכון של הטלפון הנייד שברשות כל אחד מהם.

כאן המקום להדגיש שעל אף טענת נאשם 2 כי יכולותיו הקוגניטיביות מוגבלות, ניתן להבחין בכך שהוא היה די מתוחכם, ונמנע מלדבר, תוך שהוא מבקש לשמור על זכות השתיקה, התנהלות שכזו, אינה מתיישבת עם אישיות מוגבלת ובוודאי לא עם מי ש- "....סובל מליקוי קוגניטיבי גבולי ומהפרעה מורכבת ...", כי הרי תשובותיו היו ברורות והרחיקו אותו מהחשד שיוחס לו.

ההסברים המאוחרים של נאשם 2 במהותם עדות כבושה, שמחייבים מתן הבהרה לאיחור במסירתם, וכאלה, אין בנמצא, זאת מעבר לכך שהוכח כי אין בהם כל אמת.

9. ועוד מספר הדגשים ביחס לנאשם 3:

נאשם 3 היה חלק בלתי נפרד מכל השלבים של הפרשה והתפתחותה, החל ממעצר נאשמים 4 ו- 5 במהלך החיפוש, בעת שנאשם 1 הגיע לזירת החיפוש וצעקתו לעבר השוטרים "רוצים פשע, תקבלו פשע" ועד לזריקת הרימון על תחנת המשטרה ומעצרו בתוך המונית ביחד עם הנאשמים 1 ו- 2.

נאשם 3, ידע שמדובר במסיבת הגיוס של נאשם 2, חברו הטוב. נאשם 3 היה בקשר טלפוני עם הנאשמים האחרים ובעיקר הנאשם 2. נאשם 3 הצטרף לנאשמים 2 ו- 3 וביחד הגיעו לקרבת תחנת המשטרה, שם ירדו הנאשמים 1 ו -2 והוא נשאר במונית עד לחזרתם, תוך שהוא מצביע עליהם ומודיע על חזרתם מכיוון תחנת המשטרה, לנהג המונית.

אין כל היגיון המתקבל על הדעת, שחבר שכזה ישב במונית וימלא פיו מים ולא ישאל לאן חבריו הולכים ומדוע הוא ונהג המונית ימתינו, בעיקר כאשר יעד הנסיעה היה ידוע לשניהם ומכאן "הפתעת" נהג המונית מהדרישה ממנו לעצור, "הפתעה" שכזו לא ראינו אצל נאשם 3 .

בל נשכח כי נהג המונית נותן שירות ומכאן ההסבר ההגיוני לציותו לבקשות מקבלי השירות – הנוסעים, קרי, הנאשמים בענייננו. הנאשם 3 לא זו בלבד שלא הופתע, הוא אף ישב בשקט והמתין בסבלנות עד שהנאשמים 2 ו- 3 חזרו. שוויון הנפש שגילה והשקט המתמשך, מבלי לשאול שאלות, מעידים על כך שהוא היה בסוד העניינים ותוכנית זריקת הרימון על תחנת המשטרה, לא הייתה סוד כמוס עבורו.

עוד יש לומר כי שתיקת הנאשמים זאת בנוסף לשקר שבגרסתם, מהווים נדבך נוסף לשאר הראיות שיש בהן כדי להוביל למסקנה אחת ויחידה כי הם מעורבים באופן ממשי בכל המהלך והמסע של זריקת הרימון על התחנה והתוכנית שנרקמה לכך. מסקנה זו מתחזקת עוד יותר מכך שגרסותיהם בפני
נו בלתי סבירות, גרסות כבושות שהוכח כי אין בהן אמת ואינן מתקבלות על הדעת. מכלול הראיות אף מעיד על הנאשמים כמי שקשרו קשר לביצוע העבירה של זריקת הרימון. בחקירות לא מסרו כל גרסה, גישה העומדת בניגוד להיגיון הסביר והשכל הישר, שדוגל בתפיסה כי חף מפשע, מייד זועק זעקת חפות.

אין לי ספק, לו נוכחות נאשם 3 הייתה תמימה, לא מתוכננת ואקראית, הוא היה אומר זאת בחקירתו הראשונה ובאופן מיידי, וזועק בפני
נהג המונית והחוקרים, שהוא לא ידע שחבריו תכננו לזרוק את הרימון וכי הוא הצטרף אליהם בטעות ובתום לב מבלי לדעת את מטרת בואם לאזור זה ובעיקר לירידתם מהמונית והיעלמותם לפרק זמן מסוים. אך כאמור הוא לא כך נהג והתנהלותו כפי שהובאה לעיל, בין השאר השתתפותו בכל מהלכי הלילה, למרות שהיו לו הזדמנויות רבות להיפרד מחבריו ולעזוב אותם, אך הוא לא ניצל אף הזדמנות, המתנה במונית, הסכמתו להצעת נהג המונית להסתובב ולשנות את כיוון נסיעת המונית, כי הרי הוא ידע מהיכן הנאשמים 2 ו- 3 יחזרו וכו', התנהלות המובילה למסקנה אחת ויחידה שהוא היה שותף מלא לתכונית זריקת הרימון על התחנה.

אין כל היגיון המתקבל על הדעת, "שחבר" שכזה ישב במונית וימלא פיו מים ולא ישאל לאן חבריו הולכים ומדוע הוא ונהג המונית ימתינו, בעיקר כאשר יעד הנסיעה היה ידוע לו, יעד שונה (מועדון הפרנקלין ואח"כ הקריות), מזה אליו הגיעו – תחנת המשטרה.

מכל האמור לעיל מתבקשת המסקנה כי הנאשמים 1, 2, ו- 3 קשרו קשר לזרוק את הרימון על תחנת המשטרה, החזיקו את הרימון שלא כדין, זרקו אותו על התחנה וגרמו נזק במזיד בחומר נפץ כפי שיובהר בהמשך.

לסיכום:

ניתן לומר כי הנאשמים לא עשו עלי רושם טוב וחיובי, בלשון המעטה.

במשטרה הנאשמים שמרו על זכות השתיקה ולא מסרו כל גרסה או הסבר המתקבל על הדעת לשאלות רבות שהיה בהן כדי להצביע על מעורבותם העמוקה בביצוע העבירות המיוחסות להם.

עדות הנאשמים אינה משתלבת עם מארג הראיות האחרות ואף עומדות בסתירה אליהן. עדותם בפני
נו מתחמקת ומגמתית שכל מטרתה להרחיק את עצמם מהחשדות שיוחסו להם.

עוד יש לומר כי הסנגורים ניסו להצביע על סתירות פנימיות בעדותו של נהג המונית וסתירות בין עדותו לעדות נאשם 3, שלטעמי אין בהן כל ממש.

הגם שמדובר בראיות נסיבתיות, הרי שהנאשמים לא נתנו כל הסבר אחר שיש בו כדי להעלות אפשרות נוספת והגיונית לנוכחותם בזירת העבירה, נהפוך הוא מכלול הראיות מוביל אך ורק אל המסקנה כי ידם של הנאשמים במעש.

10. סוגיית קשירת הקשר – המצב הנורמטיבי וישומו הלכה למעשה:

אמנם לא הונחו בפני
נו ראיות ישירות ביחס לעבירה זו, אך בל נשכח, שמטיבה ומטבעה היא מתגבשת בסתר ולפעמים בהתנהגות שמבטאת את ההסכמה של המעורבים לבצוע המטרה הבלתי חוקית, אף מבלי " שנעשה דבר שיש בו כדי לקדם או לממש את הגשמתה של המטרה הבלתי חוקית" – ראו ע"פ 129/54 גולדשטיין ואח' נגד היועץ המשפטי – פד"י י' עמ' 505 שם בעמ' 516 – 517 וכן ע"פ 541/75 סילברמן נגד מדינת ישראל
– (לא פורסם), אם כי צוטט ב

פסק דין
שניתן בע"פ 228/77 שמואל זיצקר נגד מדינת ישראל
פ"ד לב (1) עמ' 701, (להלן – "פס"ד זיצקר"), שם נאמר כדלקמן:

"עבירת הקשר נוצרת בעת ששניים או יותר מסכימים ביניהם על ביצוע המעשה הבלתי חוקי במועד כלשהו בעתיד. לצורך היווצרותו של הקשר אין צורך בביצועו של מעשה גלוי אשר יהא בו משום מימוש הלכה למעשה של מפגש הרצונות, אשר בא לידי ביטוי בקשר עצמו."

ב

פסק דין
זיצקר הנ"ל נאמרו על מהות עבירת הקשר ואופן התגבשותה בסתר ובחשאי ועל האופן בו ניתן ללמוד על התגבשותה, את הדברים הבאים:

"לא אחת אין ראיות ישירות על מה שאירע במעמד קשירת הקשר, כי הרי הקשר הפלילי הוא מסוג המעשים שאינם נעשים לאור השמש אלא דווקא בסתר ובחשאי. בנסיבות כאלה אין מניעה לכך שבית המשפט יסיק את דבר היווצרותו של הקשר ממערכת נתונים נסיבתית, לרבות ממעשים שאירעו אחרי קשירת הקשר ואשר להם השלכה אחורה, מאחר והם מעידים לפי טיבם ומהותם על מה שקדם להם .... מכאן גם נובע הכלל בדיני הראיות אשר מכוחו מתירים לעיתים הבאת ראיות שניתן לראותן כקבילות בשלב הדיוני האמור של המשפט, אך רק על יסוד ההנחה כי אכן נקשר קשר פלילי."

בית משפט העליון שב ואמר בפסק הדין בעניין הרצל אהרוני ואח' נגד מדינת ישראל
כי ניתן ללמוד על קיומו של הקשר מתוך ראיות נסיבתיות ומביצוע פעולות שהן:

" .... בגדר שלב מתקדם בביצוע מטרתו של הקשר. ואשר ייתכן שיש בהן כבר משום הגשמתו הסופית, ובלבד שהמאוחר מלמד על המוקדם. היינו, בתנאי שהביצוע או חלק ממנו, כמוכח בבית המשפט, ישקף לפי מהותו והגיונו את אשר קדם לו והוליך אליו" – ראו גם ע"פ 3338/99 פקוביץ נגד מדינת ישראל
פ"ד נ"ד (5) עמ' 667, 708 (2000)." (ההדגשה לא במקור).

בבואנו לבחון את הראיות שעלה בידי המאשימה להוכיח ושעליהן לא יכולה לבוא כל מחלוקת מטעם הנאשמים הן אלו:

שלושת הנאשמים היו יחדיו מרבית שעות הלילה ובכל שלבי הפרשה דנן, שלושתם נכחו בעת שנאשם 1 צעק לעבר השוטרים: "פשע אתם רוצים, פשע אתם תקבלו", אח"כ הגיעו לתחנת המשטרה בשעה 03:30 ועזבו יחדיו, ביצעו יחדיו מספר נסיעות עובר לזריקת הרימון, הנאשמים 1 ו- 3 גרים בקריות, כך שלו ביקשו לנסוע לשם יכלו לעשות זאת בנפרד מנאשם 2 שהיה אמור להתגייס למחרת היום, מכאן שאין כל הסבר להצטרפותם יחדיו, גם משום שנאשם 2 מתגורר בכרמיאל ולא שמענו על הסבר לנסיעתם יחדיו – ראו והשוו את דברי נאשם 2 בת/49 שנחקר ביום 5.2.08 בשעה 10:43 שם אמר:

" .... בסמוך לשעה חמש בבוקר ובשעה זו אני תפסתי מונית באקראי ליד המועדון ונסעתי לכיוון הבית שלי ... ויחד עמי נסעו במונית עוד שני בחורים שהם החברים שלי ושמם אשר לא יודע מה שם משפחתו .... לא יודע איפה הוא גר ואוהד לא יודע מה שם המשפחה שלו ... אני לא יודע לאן הם רצו לנסוע ... " – ת/49 עמ' 2 ש. 5 עד 8.

כמו כן, בסוף נסיעה זו נתפסו יחדיו במונית בסמוך לתחנת המשטרה ונעצרו כעבור זמן קצר ביותר לאחר זריקת הרימון. עדות נהג המונית שהופתע כשנתבקש על ידי הנאשמים לעצור - ראו ת/6 עמ' 2 ועדותו בעמ' 775 – 776, שוויון הנפש והעדר ההפתעה של נאשם 3, יתר הראיות וגם שיחות הטלפון הרבות שהתנהלו ביניהם במהלך אותן שעות קריטיות, לכל זה לא נתנו כל הסבר הן בחקירתם במשטרה, לטעמי, ובוודאי הסבריהם בבית המשפט אינם משכנעים, הגיוניים ומתקבלים על הדעת.

אעיר כי טענת המאשימה בעניין הימנעות הנאשמים 2 ו- 3 מלהביא במסגרת פרשת ההגנה את נאשם 1, אינה משוללת כל היגיון, ולכל הפחות לזמנו כעד מטעמם כדי לתמוך בגרסתם האחרונה והכבושה, זאת מבלי להתעלם מזכותו של נאשם 1 לסרב להעיד.

אמנם ביהמ"ש לא יכול לחייב את נאשם 1 להעיד, יחד עם זאת, יש לשאול האם היה ראוי שנאשמים 2 ו- 3 ינסו לכל הפחות להזמין את נאשם 1 והאם יש לתת משקל כלשהו להימנעותם מלעשות כן?

על הסוגיה ניתן ללמוד מסוגיה דומה בה קיימת מניעה חוקית להזמין עד על ידי המאשימה בגלל קרבה משפחתית, מניעה שלא קיימת אצל ההגנה וביהמ"ש אמר בסוגיה זו את הדברים הבאים:

"...היו השופטים רשאים להתחשב גם בעובדה שהאב, אשר התביעה לא היתה יכולה להעידו נגד בנו, נמנע מלהופיע כעד הגנה ולהסביר את הימצא הנעליים הללו בבית, בו הוא גר עם בנו (ראה ע"פ 112/52, פד"י, כרך ז, ע' 250, 254..." - ע"פ 251/63 אבו ניל נ' היועץ המשפטי לממשלה, יח 253 (1964).

ליישום הלכה זו ראו גם, ת"פ (מחוזי ת"א) 40217/02 מדינת ישראל
נ' מקסימוב, פסקה 35 (2004).

מכאן שהטענה שיש לתת משקל להימנעות צד מלהביא עד שבשליטתו, כמקובל בפסיקה, אינה משוללת את המציאות גם כאשר אותו עד הוא נאשם עיקרי בכתב האישום, שבחר במסגרת הגנתו, בזכותו שלא להעיד, זאת משום חוסר היכולת של המאשימה להביאו אל דוכן העדים מטעמה, אל מול יכולת הנאשמים האחרים לזמנו כעד. אך אם אותו הנאשם זומן והצהיר כי אינו מוכן להעיד, לא ייתן בית המשפט לכך כל משקל, אם כי אינני סבור שבנסיבות העניין שבפני
נו, יש לעשות בכך שימוש ולעת הזו, יש להניח לסוגיה זו.

על יסוד כל האמור לעיל ובין השאר העובדה כי הנאשם 3, היה היחיד שנשאר במונית ובדרך זו גרם לכך שהיא תישאר בשטח ולא תעזוב את המקום ללא הנאשמים, כי הרי לו הוא לא היה בתוכה, ניתן להניח כי הנהג היה מגלה כי הוא עלול להיות קשור למעשה בלתי חוקי והיה חומק מהמקום, כך שנוכחות הנאשם 3 בתוך המונית מנעה ממנו לעשות זאת. גם בכך התבטא תפקידו של נאשם 3 בקידום מטרת הקשר וביצוע העבירה העיקרית של זריקת הרימון.

מכל האמור לעיל אני בדעה כי יש בראיות שהונחו בפני
נו כדי להוכיח את רכיבי עבירת קשירת הקשר, עבירות הנשק ולכן אציע לחברי, לו דעתי תשמע, להרשיע את הנאשמים בעבירות אלו.

11. טענת הנאשמים בהקשר לנזק בחומר נפיץ:

בעניין הרימון הוגשה חוות דעת מומחה ת/74, שקבעה כי הרימון שנזרק הוא רימון יד מס' 24, שפיזר זרחן בוער, ושלפי תכונותיו הוא עונה על ההגדרה של נשק. שלושת הנאשמים קשרו קשר ונשאו יחדיו את הנשק והובילו אותו עד לתחנת המשטרה שם נזרק והתפוצץ בסמוך לרכבים שבחלקם היו שוטרים, כפי שהוסבר לעיל.

השוטר בן סידון העיד כי הוא הבחין בהתפוצצות הרימון במרחק קרוב ממנו וראה את התלקחות האש – עמ' 296, והעריך את המרחק בינו לבין מקום הפיצוץ ב- 26 מטר – ראו ת/37. העד הבחין באש "האוכלת", שורפת את השיחים במקום.

השוטר נידאל עבדאלחלים היה בסמוך למקום הפיצוץ של הרימון ובמרחק של 20 מטר - ראו ת/33 עמ' 2, דבריו בעמ' 328, ת/33 עמ' 1 ו- ת/34.

לכן יש לבחון אם הוראת החוק שבסעיף 454 ישימה בענייננו, הוראה זו קובעת כי:

"העובר עבירה כאמור בסעיף 452 על ידי חומר נפץ, דינו מאסר חמש עשרה שנים, והוא אם היה במקום המעשה או אם ההרס או הפגיעה סיכנו חיי אדם ממש."

הסעיף הנ"ל קובע שמי שפוגע בנכס במזיד, דינו מאסר שלוש שנים וכי נכס הוגדר כחי או דומם, כך שהרימון עונה על הגדרת המונח נשק שסוגל להמית אדם, הוא גם סוגל לגרום נזק וכי על פי מהותו של הרימון ויכולותיו הוא גרם נזק למקום בו נפל והתפוצץ בתחנת המשטרה – ראו עדות השוטר גדיר בעמ' 261, השוטר סגל בעמ' 279, עדות השוטר בן סדון בעמ' 297, הודעת העד אשטוקר, ת/38, עדות אמור בעמ' 510, ת/126 הודעת העד רידלר ועדותו בעמ' 629 ואילך, וכתימוכין לקיום הכיסאות המאשימה הפנתה לתמונה העליונה שבת/74, כך שהפגיעה בכיסאות שבחצר עונה, גם היא, על דרישת הוכחת הנזק.

עוד יש לומר כי לא יכולה להיות כל מחלוקת כי בתחנה ובחצר היו שם שוטרים ושחלקם עמד להיכנס לרכבו והרימון התפוצץ במרחק קרוב מאוד מהם ובסמוך לכלי הרכב שחנו שם.

מכל האמור לעיל עולה באופן ברור וגלוי כי הנאשמים 1, 2 ו- 3 קשרו קשר לפשע ובאו יחדיו במונית לתחנת המשטרה, מהמונית ירדו הנאשמים 1 ו- 2 כאשר נאשם 3 נותר בה ובכך מנע את עזיבתה את המקום וסייע בידם לשמור על אמצעי מילוט מהמקום ואף עקב אחריהם עת הלכו וכאשר חזרו זיהה אותם והודיע על כך לנהג המונית. מה גם, קודם לכן הוא הסכים שנהג המונית יסתובב במקום כאמור לעיל, כך שלטעמי, עלה בידי המאשימה להוכיח את העבירות המיוחסות לנאשמים אלו, 1, 2 ו- 3, במידה הדרושה במשפט פלילי ועל יסוד כל אלה אציע לחברי להרשיע אותם בעבירות המיוחסות להם, קרי, קשר לפשע – עבירה לפי סעיף 499 (א)(1) לחוק, עבירות בנשק – עבירה בניגוד לסעיף 144(א) ו- (ב), לחוק בצירוף סעיף 29 לחוק והיזק בחומר נפיץ – עבירה בניגוד לסעיף 454 לחוק ביחד עם סעיף 29 לחוק.

12. דיון בעניינה של הנאשמת מס' 4:

אקדים ואומר כי הנאשמת הודתה בפני
נו כי היא בעטה בין רגליו של אחד השוטרים, ראו עמ' 796 לפרוטוקול וכן עמ' 22 סעיף 144 לסיכומי הסנגור וכן הודתה כי אמרה ללירז השוטרת "שרמוטה" – ראו סיכומי הסנגור בעמ' 30 סעיף 192 ועמ' 795 ו- 807 לפרוטוקול.

בטרם אביא את טענות המאשימה ביחס למעשים המיוחסים לנאשמת, אציין כי בסיכומיה, עשתה הנאשמת שימוש במונחים קשים ולא הולמים, בהם תוארו מעשי השוטרים בצורה הרחוקה מהאמת, כי לתיאור זה לא הונח בסיס עובדתי והיה ראוי להימנע מכך. די בהערה זו וכל המוסיף גורע.

הנאשמת טוענת כי פעולות השוטרים לא היו חוקיות, העיכוב לא היה כדין ולא ניתן לו כל הסבר, מכאן שהנאשמת הייתה רשאית להתנגד במידה הראויה והסבירה לעיכוב ולמעצר ופעולותיה היו כדין ונכנסות לגדרה של ההגנה העצמית שבסעיף 34י' לחוק, אולם אם יקבע כי ההתנגדות לא עומדת במבחן הסבירות, הרי שלכל היותר ניתן להרשיעה בעבירה של תקיפה סתם, הואיל ופעולות השוטרים לא היו כדין – ראו עמ' 29 רישא – סעיף 185 ב' לסיכומים.

עוד טענה הנאשמת ביחס לאמירת המילה "שרמוטה" לשוטרת לירז כי אין בכך כל עבירה הואיל ואמירה זו, אינה מעליבה, כך שאין כל פגיעה " בליבה העמוקה של כבוד האדם במילוי תפקידו", תוך הפניה לפסק הדין ברע"פ 2660/05 יוסף אונגרפלד נגד מדינת ישראל
– תק-על 2008 (3) עמ' 2536, אליו גם הפנתה המאשימה ושדעתה אינה כדעת הסנגור. מה גם, שלא הוכח כי לירז – השוטרת נעלבה מכך ובעיקר משום שפעולות השוטרים לא היו כדין, לשיטת הנאשמת – ראו סיכומי הנאשמת בעמ' 30 בסעיף 193.

כבר ציינתי ואשוב ואזכיר כי נאשם 5 חברה של הנאשמת הודה בעובדות כתב האישום המתוקן ואשר יחס לו עבירות של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות והעלבת עובד ציבור.

בהקשר לעבירות המיוחסת לנאשמת שמענו את העדים הבאים:

השוטר עידן כהן העיד כי הנאשמת הצטרפה לחברה הנאשם 5 שהחל לקלל את השוטרים ואמרה ללירז "את בדרגה יותר נמוכה ממני, מה את עושה פה בכלל, שרמוטה" – עמ' 160. העד ציין בעדותו, כי הנאשמת חנקה את לירז השוטרת וכך אמר:

"תוך כדי הקללות לירז ניסתה להרגיע אותה ובסוף יצא שהנאשמת חנקה את לירז. כאשר ראיתי את זה, זוהר השוטר היה קרוב יותר ממני, תפס את הנאשמת והרחיק אותה מלירז תוך כדי היא בעטה בי באשכים, וזה פגע" – עמ' 158, 159 ראו גם עדות לירז טל בעניין זה בעמ' 85.

השוטרת לירז העידה על כך ומסרה בעמ' 84 שהנאשמת קיללה את השוטרים במילות גנאי , שקראה לה: " .. היא קראה לי שרמוטה" ואמרה לה עוד "שלא תעשה פוזה וגם היא הייתה צריכה להיות שוטרת", (עמ' 85), ותקפה שוטרים וזאת עקב בקשתם שתזדהה בתעודה מזהה.

הנאשמת תקפה את לירז בתיק שהחזיקה בידה, באמצעותו נתנה לה מכות בחזה ובכתף – עמ' 86 ובשלב מסוים אף חנקה אותה תוך השארת סימנים, ראו התמונות בת/17 – ועדותה בעמ' 84, 85. השוטרת לירז מסרה עוד כי הנאשמת ניסתה לחנוק אותה שוב בניידת ומשכה בשערותיה – עמ' 85. הנאשמת הייתה עם גבס ביד ולכן לא אזקו אותה ובמהלך הנסיעה השתוללה ובעטה בניידת ועל כך העיד גם השוטר אמיר בן סדון, ת/35 עמ' 2.

הנאשמת תקפה, גם כן, את השוטר זוהר סגל שביקש ממנה להתלוות אליו ובעטה בו, ראו ת/43 עמ' 2 והשוטר הזה ביחד עם לירז העידו כי הנאשמת תקפה את השוטרים בדרך לניידת – (עדות לירז בעמ' 85 וזוהר סגל בת/43 עמ' 2).

ביחס להעלבת השוטרים ולתקיפתם על ידי הנאשמת, ובין השאר את השוטרת לירז וחניקתה, העידו גם השוטרים שלומי אשטוקר, ת/38 עמ' 1, השוטר ווסמן תלש בעמ' 216, 217 והשוטר ארז זיו בעמ' 46.

אמנם הנאשמת ניסתה למזער את חלקה בפרשה ולטעון כי היא לא יכלה לתקוף את השוטרים ובעיקר את השוטרת לירז כי היד הייתה מקובעת בגבס וממדיה הגופניים קטנים וכוחותיה הפיזיים חלשים לעומת השוטרים, לכן האחרונים עשו יד אחת כדי להפלילה.

אין בידי לקבל טענות אלו ואציע לחברי, גם כן, לדחותן. היד של הנאשמת הייתה מקובעת בגבס בגין שבר בזרת, כך שאין בשבר שכזה כדי להפחית מיכולותיה להפעיל את ידה ובל נשכח שהגבס לא אפשר לשוטרים לאזוק אותה ובדרך זו להגביל את יכולת השימוש ביד זו.

הנאשמת לא אמרה את האמת ביחס לכסף הרב, 24,000 ₪, שנתפס בתיקה – ראו ת/13 ו- ת/18, (ביחס למצבה הכספי של הנאשמת בבנק ראו ת/16), וכי טענתה כי הנאשם 5 סימן לה וצעק לה לומר כי הכסף שייך לאמה, טענה לא נכונה במהותה והוכחשה על ידי האם. הנאשמת אזרה אומץ ואמרה ביחס להכחשת אמה את דבריה בהקשר לכסף שנתפס בתיקה, כי האמא שלה משקרת משום שהיא לא סובלת את נאשם 5 – ראו ת/11 עמ' 2.
יש להזכיר כי בהמשך היא סירבה לענות על שאלות החוקרים בעניין זה בהתאם להנחיית עורך דינה, ת/50 ועמ' 811 לפרוטוקול, כאמור לא רק נתונים אלו בלבד וההתרשמות השלילית ממנה, מעידים על כך שהיא לא הקפידה באמירת האמת, בלשון המעטה – ראו למשל סעיף 136 לסיכומי המאשימה, זה מחד גיסא ומאידך גיסא, העדר ההתאמה בין עדויות השוטרים והסתירות שבעדויותיהם, מאיינים את טענתה הנוספת, והיא שהשוטרים עשו יד אחת כדי להפלילה.

ובאשר ל- ת/78, דברי רב פקד ג'ימס לפרקליטה, ב"כ המאשימה, בעת שיצא מהאולם ובהפסקה שהתקיימה במהלך עדותו בפני
נו, דברים המתייחסים לטענות הנאשמת 4 ביחס להתנהגות כלפיה, אומר כי אין בדברי העד, כדי לפגוע בעדויות השוטרים, שעשו עלי רושם חיובי ואציע לחברי לקבל את עדותם כמהימנה. הנאשמת אמנם טענה בשלב מסוים שהותקפה, לטענתה על ידי חוקר בשם ג'מאל, ולאחר מכן, היא הסבירה את טעותה בשם, בכך שלא זכרה את השם המדויק ושהוא ג'מיס, שם קרוב לשם ג'מאל, לטענתה.

הפרקליטה טענה בסיכומיה, כי דבריו של הקצין ג'ימס בפני
ה לא היו חד משמעיים וניתנים לפירושים שונים. מבלי לקבוע מסמרות ביחס לדברי רב פקד ג'ימס וטענות הנאשמת 4 נגדו ביחס להפעלת אלימות כלפיה, אזכיר כי התנהלותה המפלילה של נאשמת 4, החלה עם מעצרם במהלך החיפוש ברכב ובטרם הובאה לתחנת המשטרה, שם לטענתה, החוקר "ג'מאל", שם שתוקן בפני
נו על ידי הנאשמת לג'ימס, תוך שהיא מייחסת לו את האלימות שהופעלה כלפיה, לטענתה.

הנאשמת טוענת שנותר לה סימן כחול מהמכות, לטענה זו, לא הונחה תשתית עובדתית כנדרש, היא גם לא התלוננה על כך, לכל רשות ובודאי לא לרשות המוסמכת לאחר מעצרה, ואף עד להיום, עד כמה שהובא לידיעתנו - עמ' 811, 812. אמנם היא העידה שדיווחה על כך לאמה, שהעידה מטעמה. האם לא נשאלה בעניין זה כל שאלה. האם הובאה לדוכן העדים שוב כעדת הזמה כך שעדותה, בשלב זה מאוחרת וכבושה ללא הסבר משכנע, לכך– עמ' 812, מה גם, שאיננו נדרשים להכריע בטענותיה נגד קצין זה.

כאמור טענת ההגנה העצמית לא יכולה לעמוד לנאשמת. המדובר בפעולה משטרתית שבוצעה על פי דין. השוטרים עצרו את הרכב עקב חשד סביר שהתבסס על מידע מודיעיני למעורבותם בעבירות סמים – ראו ת/43 עמ' 1 וכן הראיות האחרות שהובאו לעיל.

מה גם, השוטרת לירז ביקשה מהנאשמת תעודת זהות, דרישה לגיטימית ועל פי חוק. השוטרים הזדהו כדין וביקשו לערוך חיפוש ולכך ניתנה ההסכמה – ראו ת/87 עמ' 1, הודעת העד איתי נחמייב.

כך גם העיכוב היה כדין ואין בו כדי הפרה להוראות הרלוונטיות. סעיף 67 לחוק סדר הדין הפלילי – (סמכויות אכיפה ומעצר), (להלן – "חוק המעצרים"), מסמיך שוטר לעכב חשוד בהתקיים יסוד סביר לחשד שהוא עבר עבירה או כאשר קיימת הסתברות גבוהה שהחשוד עומד לעבור עבירה או שהזיהוי בלתי מספיק – סעיף 67 (ב) (1) ו- (2) לחוק המעצרים. בעניינה של הנאשמת התקיימו תנאי הסעיף הנ"ל על חלופותיו, כך שהיה לשוטרים הבסיס והסמכות לפעול כפי שפעלו, עיכבו את הנאשמת וחבריה ולאחר מכן עצרו אותם כדין, כך שאין כל יסוד לטענת הנאשמת, בהקשר לעיכוב ולמעצר בלתי חוקיים.

עוד אציין כי גם טענתה ביחס להעלבת עובד הציבור, מחוסרת כל היגיון ואינה עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה. מילות הגנאי בהן עשתה שימוש מעליבות ופוגעות, ואמירתן יועדה לאותה מטרה, קרי, לפגוע ולהעליב אותם עובדי ציבור, שוטרים, ובעיקר השוטרת לירז, וטוב היה, לו הנאשמת לא הייתה מעלה טענתה זו. כמובן אין לקבל את טענתה שכביכול לא הוכח שלירז נעלבה ממילות הגנאי, שהטיחה בה, טענה שלטעמי, אין לה כל בסיס ודינה להידחות.

עוד יש לומר כי לא מצאתי צורך להכריע בסוגיית תחולת סעיף 29 לחוק העונשין בעבירה של העלבת עובד ציבור, הואיל וניתן להגיע להכרעה, מבלי להידרש לסוגיה, על אף שלכאורה הסיטואציה, בה שניים עושים יחדיו כדי להעליב עובד ציבור, היא אפשרית ויכולה להתקיים, זאת מעבר להוכחת העבירה ויסודותיה כנגד כל אחד בנפרד, כפי שהוכח בפני
נו.

מכל האמור לעיל מתבקשת המסקנה כי המאשימה הוכיחה את העובדות הנטענות בכתב האישום מעבר לכל ספק סביר ושיש בהן את יסודות העבירות המיוחסות לנאשמת ומכאן אני מרשיעה בעבירות של תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות, העלבת עובד ציבור וגרימת חבלה של ממש.

12. סוף דבר:

על יסוד האמור בהכרעת הדין דלעיל אציע לחברי להרשיע את הנאשמים בעבירות המיוחסות לכל אחד ואחד מהם בכתב האישום.

קראתי את דברי חברי להרכב שלדעתם יש לזכות את נאשם 3 כל אחד מנימוקיו הוא. בסקירת הראיות הפניתי לדברי העדים ופרטתי את הראיות והפניתי לעובדות ולמראה המקום של הדברים ואין לי אלא להפנות לשם.

אדגיש כי בהכרעת הדין הפניתי לפסיקה של בית המשפט העליון והמתייחסת למשמעות הראיות המפלילות ולנוכחות נאשם בזירת העבירה והדרישה ממנו ליתן הסבר מיידי ואפילו הסבר כבוש ובלבד שיהיה טעם לכבישתו, וכי הרשעת נאשם 3 התבססה על יסוד הראיות המפלילות, לטעמי, על נימוקים אחרים ובעיקר נוכחותו במונית בעת זריקת הרימון מבלי שייתן כל טעם בחקירותיו הרבות ובהזדמנויות השונות שהעמידו בפני
ו חוקריו.

אמנם חברי סברו שיתכנו הסברים שונים לנוכחותו של נאשם 3, והשופט גלעד
סבור כך גם לעניין נאשם 2. בהקשר להסברי הנאשמים וגם הסברים שבית המשפט יכול להציע מעצמו וביוזמתו הסברים שאף הנאשמים לא העלו, ומשמעותם, אנו חלוקים, אולם, לעניין ההסברים הן מהבחינה העובדתית והמשפטית אפנה לציטוטים שהבאתי בחוות דעתי מכלל חומר הראיות שהוצג בפני
נו ופסיקת בית המשפט העליון.

אחד הנימוקים שהעלו חברי ביחס לנאשם 3, נוכחות "אדישה ופסיבית", ובעניין זה אזכיר כי שני הנאשמים הנ"ל לא העלו הסברים אלו מטעמם. חברי אף דחו את הסבריהם של הנאשמים הנ"ל, לרבות הסברו של נאשם 2, שטען בפני
נו שהוא ירד מהמונית כדי להקיא, הסבר שאין בו אמת, לגישתי וגם לגישת חברי.

אין חולק שהודעותיו של נאשם 1 מהוות ראיות טובות כלפיו בלבד, וכי ראוי להדגיש כי לא היה צורך בהודעות אלו לשם קביעת אחריותם של נאשמים 2 ו- 3, כי הרי נאשם 2 הודה בפני
נו שירד מהמונית, אם כי טען כי ירד כדי להקיא למרות שהוא נראה חוזר למונית עם נאשם 1, כפי שהובהר לעיל, עובדה שלא אושרה על ידו ובוודאי שלא השמיע מטעמו כל הסבר לחזרתו ביחד עם נאשם 1 מכיוון תחנת המשטרה. מכאן שעובדת ירידת נאשם 2 מהמונית אינה במחלוקת, היא נטענת על ידי הנאשם 2 עצמו, אם כי גרסתו ביחס לסיבת הירידה נסתרה על ידי ראיות אחרות, כפי שפורט.

על פי ההלכה המשפטית שפרטתי לעיל וסקרתי בהרחבה ובאריכות, היה על נאשמים 2 ו- 3 לתת לראיות המפלילות הסברים וטעמים המתקבלים על הדעת כשלעניין מהות ההסברים והדרך להביאם בפני
בית המשפט אפנה לפסיקה הרבה שהבאתי לעיל, וכאלה לא מצאתי, הגם שחיפשתי.
כ. סעב, שופט

השופט משה גלעד
1. א. קראתי את חוות הדעת של עמיתי, השופט סעב, ואני מסכים עם התוצאה אליה
הגיע בקשר להרשעתם של הנאשמים 1 ו- 4.
ב. כמו כן, מסכים אני להרשעתו של נאשם 2 בעבירה של החזקת סם לשימוש עצמי.

2. אולם, לא אוכל לצרף דעתי להרשעת הנאשמים 2 ו- 3 בעבירות קשירת קשר לפשע, בעבירות בנשק והיזק בחומר נפיץ ומן הראוי, לדעתי, לזכותם מעבירות אלה, מחמת הספק.

3. עובדות עיקריות אשר לדעתי אין עליהן מחלוקת

א. חמשת הנאשמים שיש ביניהם קשרי חברות, בנוסף להיות נאשמים 2 ו- 5 אחים, בילו ביחד במועדון ה"פרנקלין" באותו הלילה בו נעצרו הנאשמים 4 ו- 5 ע"י שוטרים, בצורה שלא "מצאה חן" בעיני חבריהם.

ב. הנאשמים 1, 2 ו- 3 "הסתובבו" אנה ואנה מספר שעות באותו הלילה עד למועד השלכת הרימון (נאשם 3 לא שהה עם הנאשמים 1 ו- 2 משעה 00:54 ועד השעה 03:27, הואיל וניתן לראות כי בין השעות האלה דיבר עימם בטלפון).

ג. הנאשמים 1, 2 ו- 3 הגיעו יחדיו במונית ועצרו סמוך לתחנת משטרת כרמיאל, מספר דקות לפני שנשמע הפיצוץ.

ד. הנאשמים 1 ו- 2 ירדו ביחד מן המונית כשנאשם מס' 3 נשאר יושב בתוכה.

ה. בזמן שהנאשמים 1 ו- 2 אינם במונית, נזרק הרימון לעבר תחנת המשטרה והתפוצץ.

ו. כעבור 3-5 דקות חזרו הנאשמים 1 ו- 2 ביחד למונית והחלו בנסיעה לכיוון הקריות.

ז. בחולפה סמוך לתחנת המשטרה, ולאחר זמן מועט ביותר מחזרתם של נאשמים 1 ו- 2 אליה, נעצרה המונית בידי שוטרים, ובתוכה שלושת הנאשמים.

ח. על ידיו של נאשם מס' 1 נמצאו שרידים של מגע במתכת (פרופרינט) ואילו על ידיהם של נאשמים 2 ו- 3 לא היו סימנים כאלה (ת/76, ת/76א', ת/76ב' ותמונות ת/77 – זאת ראיה שניתן לעשות בה שימוש שאף כי נמצאה על גופו - ידיו - של נאשם 1, אין היא באה מפיו ובנושא זה ארחיב בהמשך).

ט. מי שזרק את הרימון בפועל היה הנאשם מס' 1. כך קבע עמיתי ואני מסכים עימו. כל הראיות, לרבות הודאתו של נאשם 1 מצביעות על כך.
אף ב"כ המאשימה מבקשת בסעיף 36 לסיכומיה להרשיע את הנאשם 1 על סמך הודאתו ולקבוע שכל דבריו בקשר למעורבותם של הנאשם 2 ו- 3 אינו נכון, ומכאן, שמסכימה היא לסמוך על הודאתו בקשר למעשיו שלו – זריקת רימון על ידו.
אף שאיננו רשאים לקבוע על סמך דברי הנאשם 1 באימרותיו, מהו חלקם של נאשמים 2 ו- 3, יכולים אנו לסמוך על הודאתו בקשר לחלקו שלו, דהיינו שהוא זרק את הרימון.
חיזוק למסקנה זאת ניתן למצוא בשחזור שערך נאשם 1 וכן מכך שעל פי השחזור שהוא עשה נמצא ביום למחרת, "מנוף" הרימון ובסמיכות אליו, גרב לבנה, (לדברי נאשם 1 הרימון היה עטוף בגרב), סמוך מאוד למקום (המצוי ליד הגדר המזרחית של תחנת המשטרה) ממנו זרק את הרימון. (ראו מזכרו של דוד אמור, ת/71, תמונות המנוף ת/71א' ותמונת הגרב הלבנה ת/128א').

י. לא הובאו ראיות ישירות לקשירת קשר בין הנאשמים או לכך שנאשם 2 נכח ליד נאשם 1 בשעת זריקת הרימון, או שידע, תכנן, הסכים וסייע באיזה שהוא אופן לזריקה.

י"א. הרימון נזרק מעבר לגדר המצוייה בצד המזרחי של תחנת משטרת כרמיאל, כפי הנראה קרוב לפינת הגדר הצפון מזרחית של התחנה. (ראו הודעות השוטר נידאל עבדלחלים - ת/33, עמ' 2 וסימון האות "y" על תרשים שנעשה על ידו בעמ' 316 לפרוטוקול, כמקום הפיצוץ, ת/33ב'. כן ראו התרשים של השוטר מוחמד גדיר - ת/29ב', והתרשים ת/27 של השוטר ווסמן תלש ומזכרו של דוד אמור - ת/99).

י"ב. הנאשם 1 הינו אדם רזה וגבוה יחסית (כך התרשמתי בעצמי ממבנה גופו בראותי אותו באולם, וכך תואר ע"י העדים בתיק) ובאותו הלילה לבש מעיל עליון לבן שכונה ע"י עדים רבים "קפוצ'ון" וחבש על ראשו כובע מצחייה שחור. הנאשם מס' 1 נעצר במונית, דקות ספורות לאחר הפיצוץ, כשעל ברכיו מעיל לבן ועל ראשו חבש כובע מצחייה שחור שכונה לעיתים "קסקט".
הנאשם מס' 1 הודה שכך היה לבוש בעת זריקת הרימון ועדים רבים מבין השוטרים תיארו כך את לבושו (ראו למשל הודעת השוטר זוהר סגל - ת/43, הודעת השוטר מוחמד גדיר – ת/29א', עמ' 2 שורה 28, אימרת נאשם 1 - ת/57, עמ' 2 שורה 32, הודעת השוטר חנן אדרי – ת/22, עמ' 2, שורה 42. הנאשם לבש בגדים אלה בעת שערך שחזור מצולם – תקליטור ת/68א'2).

י"ג. שעת הפיצוץ. אין מחלוקת שפיצוץ הרימון ארע ביום 5.2.08 בין השעות 04:54 ל- 05:00 לפנות בוקר.
ניתן להגיע למסקנה זאת מרישום שעת הצילום – 04:54 - של מצלמה המצויה במועדון סמוך בשם "הוריקן" וצילמה את הבזק הפיצוץ. (ראו ת/75, עמ' 2, סעיף 28(ג) והתקליטור ת/75א').
לכך יש להוסיף את רישומי תחנת מכבי האש לפיהם ההודעה על זריקת רימון לתחנת המשטרה נתקבלה בשעה 05:00 (ת/70 ו- ת/70א') וכן את דברי עד התביעה אלברט ביטון שיפורטו בהמשך.

לפיכך המסקנה היא שהרימון נזרק והתפוצץ בחצר תחנת משטרת כרמיאל בין השעות 04:54 ל- 05:00.

י"ד. הרימון שנזרק מהווה "נשק" וזריקתו מגבשת עבירה של היזק בחומר נפיץ, שגרמה "נזק" וגם בנושא זה מצטרף אני לדעת עמיתי.

4. הרשעה על פי ראיות נסיבתיות ומהותו של ספק סביר

א. הלכה היא שניתן – על אף הקושי לעיתים – להרשיע נאשם על פי ראיות נסיבתיות "... רק לאחר שבחינה על דרך ההגיון, נסיון החיים והשכל הישר, מובילה למסקנה כי זו המסקנה היחידה המתחייבת מהן..." (ראו ע"פ 6864/03 רוקנשטיין נ. מדינת ישראל
, פ"ד נח(4) 657, 662 – למשל).

ב. כמו כן, מודע אני לבדיקה התלת שלבית של הראיות הנסיבתיות אליה הופנינו בע"פ 9372/03 עמוס וייזל נ' מדינת ישראל
, פ"ד נט(1) 745, 754 (המצוטט ע"י חברי), שמשמעותה:

(1). בדיקת כל ראיה נסיבתית בפני
עצמה כדי לקבוע האם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי.
(2). בדיקת כל מסכת הראיות הנסיבתיות כשהמסקנה המפלילה עשוייה להתקבל מצירופן של כמה ראיות נסיבתיות אף שייתכן, כי מכל אחת מהן, לא ניתן להגיע למסקנה המפלילה.
(3). העברת הנטל על הנאשם ליתן הסבר חלופי למסקנה המפלילה – ולא הסבר דמיוני, תיאורטי – ובדיקה האם מכלול הראיות הנסיבתיות , שולל מעבר לכל ספק סביר, את הסברו של הנאשם.

ג. ודוק – לעולם, לא מועבר "נטל השכנוע" בדבר חפותו של הנאשם על כתפיו, ועליו ליתן הסבר שיעורר ספק סביר באשמתו. נטל "השכנוע" נשאר תמיד על כתפי המאשימה.
אכן, ההסבר שנתן הנאשם אינו מעורר ספק סביר אולם, אם קיימים הסבר, ראיה, או אף היפותיזה סבירה אחרת, המעוררים ספק סביר, גם אז מן הראוי להכריע את הדין לזכות ולא לשבט הואיל "ויותר טוב ויותר רצוי לפטר אלף חוטאים, מלהרוג נקי אחד ביום מן הימים" (הרמב"ם, בהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תש"ן).
הסיבה לכך, כדברי השופט חשין, בע"פ 6251/94 סימון בן ארי נ' מדינת ישראל
, פ"ד מט(3) 45, הינה ש:

"כל מידות יחס אלו בין מעשי-הרשעה לבין מעשי-זיכוי לא נועדו אלא כדי שנדע כי כולנו בני אנוש אנו, וכי לעולם לא נגיע לאמת מוחלטת. נשאף במאוד – אך לא נגיע."

וכך נפסק בע"פ 543/79 נגר נ. מדינת ישראל
, פ"ד לה(1) 113, 140:

"לאור מהותן של הראיות ומשקלן המצטבר, לאור הסבריו של הנאשם, אם ניתנו כאלו, וכן לאור כל היפותיזה סבירה אחרת, קובע בית המשפט, אם יש מקום להסקת מסקנה חד משמעית, שהיא ההגיונית היחידה, לפיה לא נותר ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם.
למותר להוסיף כי אם נותר ספק סביר כלשהו – משמע כי האשמה לא הוכחה במידת הוודאות הדרושה, ויש לזכות את הנאשם בדינו."

ד. כיום, הכלל שאין מרשיעים אלא אם האשמה הוכחה מעבר לספק סביר מעוגן בסעיף 34כב(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), לאמור:

"נפקותו של ספק
לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר."

בע"פ 347/88 איוון (ג'והן) דמיאניוק נ' מדינת ישראל
, פ"ד מז(4) 221, עמ' 673, הסביר בית המשפט העליון מהו ספק סביר.
על בית המשפט להשתכנע כי הוא בטוח באשמת הנאשם אך אין מדובר בוודאות מוחלטת של "מאה אחוזים" שנאמר, ספק "סביר" ולא כל ספק רחוק ובלתי מתקבל על הדעת.
בית המשפט אינו פועל על סמך "וודאות גמורה" ודי לתביעה אם תוכיח את האשמה במידה המגיעה לכלל אפשרות הקרובה עד מאוד לאמת או לוודאות, אם כי, אינה מגעת לוודאות מוחלטת. אם בית המשפט אינו מאמין בנכונות גירסת הנאשם ולא מגלה בראיות יסוד ושורש לגירסתו, אין הוא חייב להעדיף הסבר בלתי הגיוני ובלתי מציאותי שלו.
אולם, גם במקרה כזה בו לא מתקבל הסברו של הנאשם כ"סביר", עלולות להתגלות נסיבות יוצאות דופן, המתיישבות עם חפותו.

במקרה זה, לאחר שאותו דמיאניוק הורשע ונגזר דינו למוות בערכאה הדיונית, נתגלו במהלך הערעור בפני
בית המשפט העליון, מספר הודעות של "וואכמנים" אשר זיהו אדם אחר, כ"איוון האיום" מטרבלינקה.

וכך אמר בית המשפט העליון בסיפא לפסק דינו:

"הודעות אלה לא ידענו כיצד באו לעולם ומי הרה אותן; אך קיבלנו אותן לפני ולפנים משורת הדין והדיון, ומשהיו לפנינו, החל הספק מכרסם בתודעתנו השיפוטית, שמא המערער אינו איוון האיום מטרבלינקה. מכוחו של כירסום זה, שידענו טיבו אך לא את פשרו, מנענו עצמנו מלהרשיע את המערער על זוועות טרבלינקה. הוואכמן איוון דמיאניוק יצא מלפנינו זכאי, מחמת הספק, מהאישומים הנוראים המיוחסים לאיוון האיום מטרבלינקה. מידה ראויה היא זו לשופטים, שאינם בוחני כליות ולב ואין להם אלא מה שעיניהם רואות וקוראות. תם – ולא נשלם. השלמות איננה נחלתו של שופט בשר ודם."

ה. ראינו לעיל שהואיל והספק צריך להיות סביר, יש למדוד אותו באופן רציונאלי אך לא די בכך ולעיתים, "קול המוסר", מעין "תחושת בטן" יביאו את השופט לומר שנותר ספק סביר שאינו "רציונאלי", כדברי כב' השופט חשין:

"... אכן אין אנו רשאים להתעלם – לא יהיה זה ראוי כי נתעלם – מהיסוד המוסרי הכרוך בהרשעתו של נאשם; וגם אם נבקש לחמוק ממנו סופו שיגיע עדנו. הנה כי כן, בסופו של ההליך הרציונאלי לבחינתן של חלופות העשויות להקים ספק סביר באשמתו של נאשם; וגם במקום שבית משפט יאמר אל-ליבו: כל חלופות אפשריות נעדרות הן, לכאורה, כל מישקל של-ממש ומכאן שהתביעה הוכיחה את אשמתו של נאשם מעבר לכל ספק סביר; גם בהגיענו אל תחנת-סיום זו, אפשר שקול קטן וחרישי – קול המוסר – יעלה בו בשופט ממצפונו ויאמר לו: אחרי כל אלה "זה לא זה". אפשר שקול זה פירושו לא יהיה אלא ספק סביר "רציונאלי". אפשר גם אחרת. בין כך ובין אחרת, שופט לא יוכל להתעלם ממצפונו – אסור לו שיחמוק ממנו – ועל-פי צו ליבו יעשה."
(ע"פ 6251/94 סימון בן ארי נ' מדינת ישראל
, פ"ד מט(3) 45)
(כן ראו דנ"פ 3391/95 סימון בן ארי נ. מדינת ישראל
, פ"ד נא(2) 377).

ודוק. גם כאשר בסופו של הליך רציונאלי, כל החלופות המועלות ע"י הנאשם או ע"י בית המשפט בעצמו נעדרות הן כל משקל של ממש, עדיין הספק עלול לכרסם.

לאור מה שיובהר להלן אומר כי זהו המצב אליו הגעתי, במיוחד בקשר להרשעת הנאשם מס' 2.

"בסופו של יום, מלאכת השיפוט לעולם מלאכה אינדוידואלית היא, ועל כן נאמר, גם כי כל שופט הוא לעצמו, והכרעה כי יכריע במשפט תהיה הכרעה משוכה מליבו שלו וממצפונו שלו." (שם, בעמ' 107). כך חברי וכך אני. משנותר בי ספק, כאמור, לא יכולתי להצטרף למסקנתם של חברי, כי יש להותיר על כנה את הרשעתו של המערער בעבירת הרצח...".
(דברי כב' השופטת ע. ארבל בחוות דעת המיעוט שלה בע"פ 7942/04, שלום בן שטרית נ' מדינת ישראל
, תק-על 2007(4), 3131, תוך שהפנתה לדברי השופט חשין בעמ' 107 לפרשת סימון בן ארי הנ"ל).


5. שימוש בהודעות, שחזור וראיות אחרות הבאות מפיו של נאשם 1 בעד ונגד הנאשמים האחרים בכתב האישום.

א. הנאשם 1 בחר שלא להעיד במשפט. זאת היא זכותו על פי סעיף 161(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1972 (להלן: "חסד"פ"), ואין כופין עליו להעיד אם אינו רוצה בכך.
בצד זכות זאת קובע המחוקק, בסעיף 162 לחסד"פ, שהימנעות נאשם מלהעיד עשויה לשמש חיזוק ואף סיוע לראיות התביעה (למעט במקרים מיוחדים). בניגוד ל"עד רגיל", בין אם עד תביעה או עד הגנה, שמותר לשאול אותו שאלות בדבר עברו הפלילי כדי לפגוע במהימנותו, "זוכה" נאשם שבחר להעיד – ע"פ סעיף 163 לחסד"פ – לפריבילגיה, לפיה, אין לשאול אותו שאלות בדבר עברו הפלילי, אלא אם הוא עצמו, העיד על "אופיו הטוב".

ואמנם, הכלל הוא שהימנעות צד מהזמנה לעדות של עד אשר לפי השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה שדבריו היו פועלים לחיזוק הגירסה המפלילה בה דוגלת התביעה (ע"פ 437/82 סלומון אבו נ' מ"י פ"ד לז(2) 85), אולם, אי העדתו של עד הגנה אינה מאשרת כשלעצמה את גירסת התביעה והכל כפוף לנסיבות אי העדתו ולהסבר לאי ההעדה. (י. קדמי "על הראיות" (חלק שלישי), הדין בראי הפסיקה, מהדורת 2003, עמ' 1652-1658 – להלן: "קדמי"). וראו בענין זה גם ע"פ 277/81 הלוי נ' מדינת ישראל
, פ"ד לח(2) 369, לפיו, כאשר מדובר בתביעה, מצפה בית המשפט שלא תכשיל אותו ותגלה לו כל חומר ראיות רלבנטי ואין ציפיה כזאת מנאשם שהמחוקק העניק לו את הזכות להמנע מלהעיד "... עדיין גישת היסוד היא, שנאשם... מותר לו, בגבולות הנאותים לבחור לעצמו טקטיקה..."

אין כופין נאשם להעיד כעד הגנה לטובת נאשם אחר באותו כתב אישום, אם בחר שלא להעיד. (בניגוד לנאשם באותו עניין אך במסגרת כתב אישום נפרד – בג"צ 6319/95, 6836/95 חכמי נ' לוי, פ"ד נא(3) 750).

"ברם, מקום ששותף לאישום בוחר שלא להעיד להגנתו, אין כופין עליו להעיד מטעמו של שותף לאישום, אחר. ועל מנת לאפשר את העדתו מטעמם של נאשמים שותפים לאישום, אין מנוס מהפרדת הדיון". (קדמי, חלק ראשון, עמ' 474 והפסיקה המובאת שם – אם יופרד הדיון חלה כאמור ההלכה אשר בבג"צ חכמי הנ"ל שכופין אותו להעיד. וראו גם רע"א 5381/91 חוגלה שיווק (1982) בע"מ נ' אריאל פ"ד מו(3) 378).

כלל זה מעוגן בזכות הבחירה שיש לנאשם שלא להעיד ואין זה הוגן, הגון והגיוני, לשלול מנאשם זכות שהמחוקק העניק לו, באמצעות כפייתו להעיד אם יוזמן להעיד מטעם נאשם אחר המואשם עימו באותו כתב אישום. שהרי, אם נכפה עליו זאת יאבד הוא את זכותו לחסיון מפני הפללה עצמית, ממנה רצה ליהנות באמצעות הימנעותו מלהעיד, לאור האמור בסעיף 47(ג) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"):

"נאשם שבחר להעיד במשפטו כעד הסניגוריה, לא יחול עליו סעיף זה לגבי העבירה שהוא מואשם בה באותו משפט".

ב. מתוך שיש לנאשם, השותף לאותו כתב אישום, זכות להימנע מלהעיד, דבר המונע מן הנאשמים הנוספים באותו כתב אישום, לחוקרו בחקירה נגדית, נקבעה ההלכה לפיה אימרות החוץ של הנאשם שאינו מעיד, אשר הוגשו במשפט אף שלא העיד, קבילות רק בעניינו שלו, ואינן קבילות כנגד שותפיו, לטוב או לרע. (ע"פ 610, 501/81 אברהם אבוחצירה נ' מדינת ישראל
, פ"ד לו(4) 141, 152).

ג. ב"כ המאשימה, מודעת להלכה זאת (סעיף 59 לסיכומיה) ועל כן, ביקשה היא מאיתנו (סעיף 36 לסיכומיה) לפצל את דברי הנאשם מס' 1 באימרותיו ושחזורו, בבחינת "פלגינן דיבורא", כך שייקבע כי כל מה שאמר באשר למעורבותם של נאשמים 2 ו- 3 בזריקת הרימון, אינו נכון.
לדעתי, אין לקבל בקשה זאת. דברי הנאשם 1 באימרותיו ושחזורו קבילים ופועלים נגדו ונגדו בלבד – לא ניתן להסיק מהם דבר לזכותם או לחובתם של נאשמים 2 ו- 3 ועלינו, להתעלם מהם. עצם הקביעה כי דברי נאשם 1 באימרותיו לגבי נאשמים 2 ו- 3 "אינם נכונים", היא הבעת עמדה ערכית כלפיהם אף שלא נחקר עליהם בחקירה נגדית ע"י שותפיו לכתב האישום.

ד. עוד ביקשה ב"כ המאשימה, לאור הלכת אבו חצירא הנ"ל, שנקבע כי העובדה שנאשמים 2 ו- 3 לא הזמינו את הנאשם 1 – אשר באימרותיו ושחזורו טען שאין להם קשר לזריקת הרימון – להעיד כעד מטעמם, תשמש חיזוק לראיות נגדם.

עמיתי, אף שלא הכריע בסוגיה זאת, הינו בדעה שהבקשה לראות בהימנעותם של הנאשמים 2 ו- 3 מלהזמין כעד הגנה את הנאשם 1, כחיזוק לראיות נגדם, אינה משוללת היגיון, "... משום חוסר היכולת של המאשימה להביאו לדוכן העדים מטעמה אל מול יכולת הנאשמים האחרים לזמנו כעד.".
לדעתי, משאין לעשות שימוש, "בדלת הראשית" באימרותיו של נאשם במשותף, שנמנע מלהעיד, כנגד חבריו המואשמים עימו באותו כתב אישום, אין להתיר שימוש בהן או באי הזמנתו להעיד, "בדלת האחורית", המכונה "חיזוק".
אם המאשימה מחוסרת יכולת להביא את נאשם 1 לדוכן העדים מטעמה, כך גם מחוסרי יכולת הנאשמים האחרים באותו כתב אישום.

אם יש לנאשם זכות שלא להעיד ולא ניתן לכפות עליו להעיד, אין להסיק מכך דבר לחובתם או לטובתם של הנאשמים במשותף עימו.
איני מקבל את הטענה כי נאשמים 2 ו- 3 יכלו לבקש הפרדת הדיון שלהם מהדיון בכתב האישום של נאשם 1, וספק רב אם בית המשפט היה נעתר לבקשה כזאת בשלב המאוחר בו ניתן ללמוד כי נאשם 1 בוחר שלא להעיד. באותה מידה לא ניתן לומר - כפי שסבר עמיתי - שהמאשימה היתה חסרת יכולת להביא את נאשם 1 כעד מטעמה. כשם שיכלו ב"כ הנאשמים לבקש הפרדת דיון ואז לזמן את נאשם 1 להעיד מטעמם, כך יכלה המאשימה לעשות אם כי, ספק רב אם היינו נעתרים לבקשה כזאת אף אם באה מטעם המאשימה.

ה. העובדה כי הנאשמים חברים ויש ביניהם יחסי אמון, לא מביאה לדעתי, מיני וביה, למסקנה שנאשם 1 לא הסתיר מהם את תוכניתו בדבר זריקת הרימון ואין להראות בנסיונו של נאשם 1, באימרותיו ושחזורו, להגן על חבריו בטוענו כי פעל לבד וללא ידיעתם, כדי לשמש חיזוק לראיות נגדם וזאת משני נימוקים:
האחד, שיתכן ובאמת פעל לבדו והשני, שאין לעשות שימוש כלשהו, לחובתם או לטובתם של נאשמים 2 ו- 3, בדברי נאשם 1 באימרותיו ושחזורו, הואיל ולא העיד בבית המשפט – על פי זכותו בדין – ובכך, מנע חקירתו הנגדית.

ראוי לזכור כי "הנשק" החשוב ביותר, הכמעט יחידי, שיש בידי נאשם על מנת להתגונן בפני
האשמה פלילית, הוא, החקירה הנגדית. הפיכת נשק זה "לעקר" באמצעות שימוש כלשהו נגדם באימרות חוץ של נאשם באותו כתב אישום, שניצל זכותו שלא להעיד, משמעותה, "משיכת שטיח" ההגנה מתחת לרגלי הנאשמים האחרים באותו כתב אישום.

ו. מקריאת אימרותיו של הנאשם 1 בחקירתו במשטרה, כמו גם צפייה בתקליטור השחזור שעשה (ת/68א'2) ותמלילו (ת/68א'3), ניתן לראות שהנאשם 1 מסביר פעם ועוד הפעם שהוא, לבדו, תכנן וזרק את הרימון והנאשמים 2 ו- 3 לא ידעו על כך. לגירסתו, הוא ביקש מהנאשם 2 לרדת עמו מהמונית כדי לראות אם אחיו של נאשם 2 וחברו הטוב של נאשם 1, עמית פרקש
(הנאשם 5), אמנם עצור, ובדרך, ביקש מנאשם 2 באמתלת שווא להמתין במקום מסויים ואז התקדם וזרק לבד את הרימון.
איני עושה שימוש בדברי הנאשם 1 הנ"ל, כדי לומר שיש להתחשב בהם לטובת הנאשמים 2 ו- 3, או לרעתם, וזאת על סמך הלכת אבו חצירא הנ"ל. מבחינתי הם "לא קיימים" במסכת הראיות הנוגעת לנאשמים 2 ו- 3.
אני מביאם כדוגמא להסבר – אמנם דחוק אך אפשרי – שאף כי לא נטען ע"י הנאשם 2, אינו כה דמיוני ובלתי מציאותי ועל כן יכול הסבר אפשרי כזה, להעלות "ספק סביר" באשמתו.

6. מהימנות הסברי הנאשמים

א. תמים דעים אני עם עמיתי, כי הנאשמים 2 ו- 3 מסרו הסברים לא אמינים למעשיהם ודבר זה מחזק את ראיות התביעה נגדם. הוא הדין "בשמירה על זכות השתיקה" אשר בחרו – נאשם 2 לעיתים ונאשם 3 באופן עקבי - בחקירותיהם במשטרה וכך הוא בדבר אי מתן הסברים ראויים ואמינים בעדותם בפני
נו. באותה מידה אין אני נותן משקל לחוות הדעת ולעדות הפסיכולוגית שהובאו מטעם הנאשם 2 ואשר ניסו להציגו – אף שעמד להתגייס לצה"ל – כבעל מוגבלות שפגמה ביכולתו ליתן הסברים ראויים למעשיו, בעת חקירתו במשטרה.

ב. אולם, סתירות בדברי נאשמים, הסברים כבושים, לא הגיוניים ואף העדר הסברים או שקרים, אינם יכולים להפוך את ה"אין ליש". (ראו י. קדמי, על הראיות (חלק ראשון) מהדורת 2003, עמ' 259-266).
ובמה דברים אמורים? בכך, שעד אשר אנו באים להרשיע נאשם בשל העדר הסברים ראוים ואף בשל שקרים ששיקר באימרותיו ובעדותו, צריכים אנו להיזהר היטב ולראות האם די בראיות שהובאו ע"י התביעה נגדו.
כל הנ"ל, לעיתים, משמשים הם כחיזוקים וסיוע, אך אינם תחליף לראיות שעל התביעה להביא ולשכנע את בית המשפט, מעל לספק סביר באשמת הנאשם.
ואם נותר ספק ב- "יש" - בראיות שהובאו ע"י התביעה – אין בהעדר הסבר, בהסבר כבוש, בהסבר לא מתקבל על הדעת ואף בשקרים שבאים מפי הנאשם, להתגבר עליו.
במיוחד צריכים להיזהר אנו בהרשעה המבוססת על שקרי נאשם שכן אלה יכולים לבוא מסיבות שונות ומשונות, שאין להן קשר עם אשמתו או חפותו, שמא שקריו נובעים מחששו כי יורשע במעשה שלא עשה או שנועדו הם לחפות על חלקו בעבירה אחרת, או אף על מה שלמד, כנראה מאוחר יותר, כי ביצע חברו.

"... אין להפריז במשקלם של שקרים... הואיל ונסיון החיים לימדנו שלעיתים מגיב באותה דרך גם מי שלא חטא ונקלע למצוקה עקב החשש שהכחשתו... לא תזכה באמון". (ע"פ 8002/99 בכר נ' מדינת ישראל
, פ"ד נו(1) 135, 142).

ג. לסיכום פרק זה אומר, שהספק נותר מקנן בליבי למרות שאיני מקבל את הסברי הנאשמים 2 ו- 3 בפני
נו כאמינים, ועל אף ש"השמירה על זכות השתיקה" שאחזו בה – נאשם 2 לעיתים ונאשם 3 באופן עקבי – ועל אף שקרי נאשם 2 בחקירותיו במשטרה, המהווים חיזוק לראיות התביעה.

7. מניע

א. הנאשם מס' 1 השמיע במהלך ארוע תקיפת השוטרים סמוך למועדון ה"פרנקלין", משפט, שעלול להתפרש "כמניע" מצידו לזרוק את הרימון על תחנת המשטרה, באומרו: "פשע אתם רוצים, פשע תקבלו".
לדעתי, לא הוכח כי הנאשם 3 נכח במקום בו נאמר המשפט הנ"ל ואיני בטוח שנאשם 2 שמע משפט זה שנאמר במרחק של כ- 50 מטרים מן השוטר ששמעו, זוהר סגל. ממזכרו הראשון של זוהר סגל על הארוע (ת/45), נעדר משפט זה לחלוטין. במזכר המשלים (ת/44), מצויין שהנאשם מס' 1 אמר משפט זה ונאשם 2 לא מוזכר כלל ומהודעתו (ת/43) ומעדותו בפני
נו (עמ' 276-277), ניתן ללמוד שנאשם 2 שהה ליד נאשם 1 כשאמר משפט זה.

ב. אף אם נאשם 2 שהה ליד נאשם 1 בעת אמירת המשפט הנ"ל, אין וודאות שהוא שותף לו במחשבתו או בדעתו.

ג. אמנם נכון שנאשם 2 הינו אחיו של נאשם 5 אשר נעצר ע"י השוטרים ונאשמים 1 ו- 3 הינם חבריו אבל, אין בקירבת משפחה או בחברות כדי להסיק מהן, כשלעצמן, על מניע לזריקת הרימון. איני רואה במשפט זה, על רקע כעסם של הנאשמים, מהתנהגות השוטרים הבלתי ראויה לדעתם, "יותר" מניע.

ד. ראוי לזכור שמניע אינו חלק מיסודות העבירה אותם על המאשימה להוכיח, וניתן להרשיע אף בהיעדרו, ומאידך, גם מי שיש לו מניע, הנובע מאמירה שלו, מקירבת דם או מחברות, אין להרשיעו בשל כך, אם אין ראיות טובות המוכיחות את האשמה נגדו.

"לא תמיד מתגלה המניע של העבריין והחוק, כידוע, שחרר את בית המשפט מקביעת או מציאת מניע כזה... עובדה היא שגם בלי שנמצא מניע, בוצעו פשעים כאלה וגם במקרים שלא נמצא מניע נמצאו עלילות". (ע"פ 1787/98 גוסה פרידה נ' מדינת ישראל
, פורסם בנבו (28.7.98)).

ה. אמנם, קיומו של מניע יכול להוות חיזוק מה לראיות התביעה, אך יש להתייחס לכך בזהירות רבה כי בדיני נפשות עסקינן ומכל מקום, לדעתי, אין לראות במשפט הנ"ל שנאמר ע"י נאשם 1, ולא ברור כלל שנאשם 2 שמע אותו, כדי להוות מניע ולהביא להרשעת נאשם 2 בעטיו.
כאמור, לא הוכח לדעתי, כי נאשם 3 שמע משפט זה.

8. מהו הספק באשר להרשעתו של הנאשם מס' 2

א. כאמור, הנאשם 1 היה זה שזרק את הרימון בפועל.
הראיה הנסיבתית המרכזית למעורבותו של נאשם 2 הינה ירידתו ביחד עם נאשם 1 מן המונית וחזרתם ביחד אליה סמוך לאחר הפיצוץ.
כלומר, הטענה היא כי נוכחותם של הנאשמים 1 ו- 2 ביחד בעת הזריקה צריכה להביא למסקנה שידע הוא על התכנית לזרוק את הרימון, היה שותף לביצועה ולמיצער, עודד וחיזק את נאשם 1, הזורק, בנוכחותו, ועל כן, הוא, "מבצע בצוותא" של העבירה.

ב. דא עקא, שמפיהם של עדי תביעה מהימנים עולה, כי הנאשם מס' 1 כשהוא לבוש "קפוצ'ון" לבן, נראה עומד על הגדר לבד, קרוב לפינה הדרום מזרחית של הגדר המקיפה את תחנת המשטרה, "מתצפת" על התחנה, קופץ מהגדר, רץ על שביל הולכי הרגל המצוי לאורך הגדר המזרחית של התחנה, ותוך 10 עד 20 שניות מרגע שקפץ מן הגדר נשמע הפיצוץ. (יש לזכור שבין שחרור המנוף של הרימון, דבר המפעיל את שרשרת הפיצוץ של הרימון, לבין הפיצוץ, ישנה השהיה של 4-4.5 שניות. ראו חוות הדעת ת/74א').

ג. העדות המרכזית בענין זה הינה עדותו של השוטר עידן כהן, אשר הגיע לתחנת המשטרה לאחר שנסתיים ארוע תקיפת השוטרים, ליד מועדון ה"פרנקלין".
על פי עדותו, סמוך לשעה 05:00 ובהיותו ליד שער התחנה ראה בחור רזה וגבוה לבוש בקפוצ'ון לבן ומכנסי ג'ינס קופץ מהגדר, בפינה הדרום מזרחית של התחנה, רץ לשביל הולכי הרגל לכיוון הפיצוץ מאחורי התחנה, ותוך 10-20 שניות נשמע הפיצוץ.
שוטר זה היה בין אלה שעצרו את המונית זמן קצר לאחר מכן ובתוכה זיהה את נאשם 1 כמי אשר קפץ מהגדר. (ראוי לציין כי ממזכרו של השוטר דוד אמור (ת/100) עולה, שהשוטר עידן כהן אמר לו שחלפו 10 שניות מרגע שאותו אדם ירד מן הגדר ועד שנשמע הפיצוץ).
מן התרשים שערך העד, ת/25, ומתמונות בהן הוא מצולם (ת/26), ניתן להבחין היטב במקום אשר ממנו תיצפת וקפץ נאשם 1, בפינה הדרום מזרחית של תחנת המשטרה המצוייה בקירבה יתירה לשביל הולכי הרגל המצוי בצמוד לגדר המזרחית של המשטרה.
(גם מהתרשימים ת/27, ת/33ב' ו- ת/105 - הספרה 5), ניתן להבין מהיכן קפץ הנאשם 1 מן הגדר והיכן היה הפיצוץ).

ד. גם עובד העיריה מר אלברט ביטון, חלף על פני תחנת המשטרה סמוך לשעה 04:55 וכשהגיע למקום עבודתו הסמוך לתחנת המשטרה שמע, סמוך לשעה 05:00 את הפיצוץ.
גם הוא טען בהודעתו ת/2 שראה – באותו מקום שתיאר השוטר עידן כהן – אדם רזה, גבוה עם קפוצ'ון לבן עומד בפינה הדרום מזרחית וצופה אל תוך התחנה. התרשים שעשה העד (ת/1) והתמונות בהן נראה מצביע על מיקומו של אותו אדם – (ת/3), מראים שעדותו ועדות השוטר עידן כהן זהות, וגם מעדותו עולה שעמד אדם אחד לבד.

ה. המרחק מהמקום בו עמד הנאשם 1 וצפה אל תוך התחנה ועד למקום השלכת הרימון הוא כ- 50 מטרים, לפי מדידה שערך הקצין שי פלג (ת/102).

ו. הדברים העולים מהודעתו (ת/33) של השוטר עבד אלחלים נידאל, עדותו בפני
נו (עמ' 316-339) והתמונות שבהן הצביע על מקום הפיצוץ והמקום בו הוא עמד. (ת/34), אינם יכולים לחזק, לדעתי, את המסקנה כי הנאשמים 1 ו- 2 היו ביחד בעת זריקת הרימון.
ובמה דברים אמורים? בכך שהעד מסר בהודעתו ועדותו כי סמוך לפיצוץ שמע צעדי ריצה של "יותר מאדם אחד".

לא אוכל לסמוך על דברים אלה של העד שאמינותם מוטלת, לדעתי, בספק רב.

ראשית, הודעתו נמסרה 7 ימים !! לאחר הארוע ללא הסבר מדוע ובמיוחד שלא רשם דו"ח סמוך לארוע – בשלב זה אין לי ספק שכל השוטרים בתחנה ידעו כי יש יותר מחשוד אחד. (שלושת הנאשמים היו עצורים וחשודים בזריקת הרימון).

שנית, מסתבר מן המסמך ת/33א', סיכום ראיון שנערך עימו בפרקליטות בטרם עדותו כי העד "התבלבל", באופן חמור בין הארועים. בעוד אשר בהודעתו מסר שבטרם הגעתו לתחנה ושמיעת הפיצוץ, היה באירוע אחר, הרי שבראיון בפרקליטות, שנערך ביום 30.6.08, כ- 5!! חודשים לאחר הפיצוץ, "נזכר" שבטרם הפיצוץ היה באירוע תקיפת השוטרים, נשוא תחילתו של תיק זה.

שלישית, עדותו בפני
נו השאירה בי רושם בלתי מהימן לחלוטין כאשר מסר הוא בה, לא אחת, דבר והיפוכו, והתיבה "לא זוכר", חזרה בעדותו עשרות פעמים ואף טען במהלך עדותו שיש לו כאבי ראש (עמ' 319). ואמנם, העד נראה מבולבל, לא מרוכז ומתקשה לזכור וליתן תשובות מדוייקות ואמינות.

רביעית, העד טען ששמע צעדים של יותר מאדם אחד בין ה"פיק" (הכוונה, כנראה, לרעש הנשמע משחרור מנוף הרימון ונקישת הנוקר) לבין הפיצוץ. יכולתו של העד, או של כל אדם, להבחין בלילה בצעדי הליכה של אדם אחד או יותר ומכוח קל וחומר, להבחין בצעדי ריצה של אדם אחד או יותר, מוטלת לדעתי בספק ומכל מקום לא הוכחה בפני
נו כדבעי.

ז. מן האמור לעיל עולה כי, אף שהנאשם 2 לא סיפק הסבר ראוי ואמין למעשיו, בחקירותיו ובעדותו, הרי שהנאשם 1 נראה מתצפת לבד על תחנת המשטרה ותוך זמן קצר ביותר מרגע קפיצתו מן הגדר, כ- 10 שניות, נשמע הפיצוץ מן הכוון אליו רץ נאשם 1.
עובדות אלה הנלמדות מראיות מהימנות שהובאו על ידי התביעה (ראה עמ' 4-5 לסיכומי המאשימה) ובהעדר ראיה על מיקומו ומעשיו של נאשם 2 לעת הזאת, מעוררות בעיני ספק בדבר היותם של נאשמים 1 ו- 2 ביחד בעת זריקת הרימון, ומכאן הספק בדבר "שותפותו" לעבירה.
נכון, התנהגותו והתנהלותו של נאשם 2 בחקירתו ובמשפט מעוררת חשדות כבדים נגדו אך מגדר אלה, לראיות מעבר לכל ספק סביר, לא נותן לי מצפוני לצאת. אמנם קטן הוא הספק ויש שיאמרו ספק ספיקא הוא, אך כשם שנאמר בפרשת דמיאניוק, מכרסם הוא בלבי ולא נותן לי מנוח. ידעתי טיבו של הכרסום "אך לא את פשרו", "ויותר טוב ורצוי לי" שנאשם 2 בו אני חושד עד מאוד, כי חבר לנאשם 1 בביצוע העבירה, יהיה בין אותם "1,000 החוטאים" שיוצאים פטורים כדי שלא "נהרוג" נקי אחד ביום מן הימים.
כפי שאמרתי לעיל, אחד ההסברים האפשריים, הוא זה שנתן הנאשם 1 לפיו קרא לנאשם 2 כדי לבדוק אם אחיו (נאשם 5) עדיין עצור, ואז, באמתלה כלשהי הרחיקו וזרק לבדו את הרימון. והרי, הוצאת הרימון שהיה מוחבא באזור מבושיו, (כך טען נאשם 1), שליפתו מתוך הגרב וזריקתו, הינה פעולה שנעשית בשניות ספורות, אינה מסובכת ואינה צריכה עזרה מאף אחד. ואמנם, אם הרימון התפוצץ כ- 10 שניות לאחר קפיצתו של נאשם 1 מן הגדר, ונוריד 4.5 שניות, הוא זמן ההשהייה עד לפיצוץ, הרי שנותרו 6-7 שניות לנאשם 1 להגיע עד למקום הזריקה ולזרוק את הרימון. והיכן היה נאשם 2 בזמן הקצר הזה, והאם חיזק בנוכחותו – ממקום שאנו לא יודעים כי היה – את נאשם 1, ומתי הספיק ? לשאלות אלה לא ניתנה תשובה, ומכאן החשד אך גם הספק.

העובדה שנאשם 2 חזר למונית ביחד עם נאשם 1 מגבירה את החשד נגדו אולם, אין זה בלתי אפשרי שנאשם 1 רץ למונית לאחר שזרק את הרימון ונאשם 2 אשר בוודאי שמע את הפיצוץ נבהל, אולי קלט מה עשה חברו ואף הוא רץ כדי להימלט מן המקום ומכאן, שהגיעו יחדיו למונית.
מכל מקום ההגעה למונית יחדיו אינה סותרת את האפשרות שנאשם 2 לא פעל בצוותא חדא עם הנאשם 1 וגם אם הבין או חשד בפועלו של נאשם 1 לאחר מעשה, אין זה הופך אותו לשותף לפני, ובעת מעשה.

באותה מידה, מעצרם של כל השלושה במונית אינו מספק תשובה לשאלה המרכזית מה ידע ועשה כל אחד מהם. דבר זה מקים עליהם חשד אך בו, לא די.

למעשה גם הנאשם 1 הסביר באימרותיו כי הנאשם 2 שמע את הפיצוץ ולאחר שהוא פגש אותו סיפר לו על מעלליו וכך הגיעו שניהם ביחד למונית.
כמובן שאיני עושה שימוש בהסבר זה לחובת או לטובת נאשם 2, אך אני מביאו, שוב, כהסבר אפשרי.

9. מהו הספק באשר להרשעתו של הנאשם מס' 3

א. נאשם זה, אף שבילה עם חבריו במועדון ה"פרנקלין", הרי שבין השעות 00:54 – 03:30 לא שהה עם נאשמים 1 ו- 2, אם כי, דיבר איתם בטלפון.

ב. נאשם זה נשאר יושב במונית והרשעתו ע"י עמיתי מבוססת בעיקר על חברותו עם שני הנאשמים, על מניע הנובע מכך, על שמירת "זכות השתיקה" בחקירותיו, ועל אי מהימנות הסבריו "הכבושים" בבית המשפט.

ג. לא אוכל לבסס הרשעתו של הנאשם 3 גם על כך שאין כל הגיון, שכחברם של הנאשמים 1 ו- 2, לא ישאל לאן הם הולכים ומדוע עליו להמתין ומכאן, המסקנה שידע מה הם עושים, ואף שותף הוא למעשיהם בבחינת שהסכים להם ואף מנע מנהג המונית להתחמק ובכך, סייע למלטם.

ד. לדעת עמיתי לו נוכחותו של נאשם 3 במונית היתה תמימה ואקראית, הוא היה מוסר גירסה זו במשטרה, באופן מיידי, וטוען, שלא ידע על מעשי חבריו ומטרת ירידתם מן המונית ואף זועק גירסתו בפני
נהג המונית. מסקנתו היא, שנאשם 3 היה שותף מלא לזריקת הרימון לאור השתתפותו בכל מהלכי הלילה, אי ניצול האפשרויות הרבות שהיו לו להפרד מחבריו, המתנתו במונית, "הסכמתו" להצעת הנהג להסתובב ולשנות כוון נסיעת המונית והואיל "וידע" מהיכן חבריו יחזרו, ראה אותם והיפנה תשומת לב נהג המונית להגעתם.

לא אוכל להשתית הרשעתו של הנאשם 3 על הראיות הנ"ל.

ה. אם נרשיעו על סמך ראיות אלה תהא הרשעתו של הנאשם 3 מבוססת על הנחות, על הגיון, על מסקנות ועל חשדות, ואלה אינם מספיקים.

(1) נכון הוא שהסברי נאשם 3, בבית המשפט, למעשיו בלילה הגורלי, כבושים ובלתי מהימנים, ושמירתו על "זכות השתיקה" בחקירותיו עשויה לחזק את הראיות נגדו.

(2) אולם, כפי שהסברתי לעיל, אם מאן דהוא נכח בזמן שנאשם 1 אמר את המשפט "רוצים פשע פשע תקבלו", היה זה דווקא נאשם 2 ולא נאשם 3. (ראה דברי השוטר זוהר סגל – ת/43, ת/44, ת/45 ועדותו בעמ' 276-277).

(3) במונית נשארו – לאחר ירידתם של נאשמים 1 ו- 2 – נהג המונית אריה כהן והנאשם 3 ומכאן, שעל השאלה מדוע הסתובב הנהג יכול להשיב נהג המונית, וזאת, בהעדר אמינות לדברי הנאשם 3 בעדותו.

(4) איני מייחס חשיבות רבה לדברי נהג המונית בעדותו בפני
נו, במהלכה בעיקר "לא זכר", וניסה אף לעזור לנאשמים ויש, על כן, לפנות לדברים שאמר בהודעותיו במשטרה ובשחזור שעשה, הנראים אוטנטיים.

(5) בהודעתו הראשונה – ת/4, נהג המונית כלל לא מזכיר שהסתובב, או כי הנאשם 3 אמר לו שחבריו חזרו.

(6) בהודעתו השניה- ת/5, טוען נהג המונית שאף אחד לא אמר לו לעשות פרסה והבחור שנשאר ברכב "לא אמר כלום, לא דיבר איתי בכלל" (עמ' 3 שורה 77). מהודעה זו עולה שנהג המונית ראה את השניים חוזרים למונית מכוון מערב וכלל לא מזכיר שנאשם 3 הפנה תשומת ליבו לחזרת חבריו.

(7) נהג המונית שחזר את נסיעותיו באותו הלילה (תקליטור ת/7) ומעמ' 6-9 לתמליל השחזור (ת/7א'), עולה במפורש כי לאחר שהשניים ביקשו ממנו לעצור וירדו, האדם שנשאר (נאשם 3) לא אמר כלום ולא דיבר כלום והוא עשה פרסה מיוזמתו ועל דעת עצמו כי עמד באמצע הכביש, בסיבוב, וחשש להיפגע ע"י משאית זבל.
מעמ' 7 לתמליל עולה, שנהג המונית לפתע ראה את השניים בעצמו, ואינו מזכיר שנאשם 3 הפנה תשומת ליבו לחזרתם.

(8) גם מהודעתו האחרונה של נהג המונית - ת/6, (שניתנה כעבור 6 ימים), מסתבר שעשה פרסה מיוזמתו, כי עמד בסיבוב וחסם נתיב תחבורה, ואמר לנאשם 3 שהוא חייב להסתובב כי הוא עומד לא טוב בכביש, בצד ימין עצים וסימון אדום לבן, ואם יצטרך להמשיך לפרנקלין כשהשניים שירדו יחזרו, יעשה פרסה שוב.
רק, בהודעה זו, לראשונה, השיב לדבריו, נאשם 3, "בסדר" (עמ' 3).
על פי האמור בהודעה זו, (עמ' 2, שורות 26-27), אמר לו נאשם 3, משהו כמו "הנה הם על הכביש".
גם אם השיב נאשם 3 "בסדר" להודעת נהג המונית כי עושה הוא פרסה ומסתובב, עדיין רחוק הוא "מלהנחות" אותו לעשות כן, למען ישמור פן יתחמק טרם ישובו חבריו, ומכאן להסיק שהוא "שותף" לקשירת הקשר וזריקת הרימון, המרחק רב עוד יותר. "הסכמתו" של נאשם 3 לכך שנהג המונית יסתובב, ע"י כך שאמר לו "בסדר" – אם אמר כך – אינה מצביעה, לדעתי, על דבר מחשיד שהרי, כאמור, נהג המונית תירץ את הצורך להסתובב בתנאים הלא טובים בהם עמדה המונית ואף אמר שאם חבריו ירצו לנסוע לכוון מועדון ה"פרנקלין", על פי התכנית המקורית, כשיחזרו יסתובב שוב.
לדעת עמיתי, "...העובדה כי הנאשם 3, היה היחיד שנשאר במונית ובדרך זו גרם לכך שהיא תשאר בשטח ולא תעזוב את המקום ללא הנאשמים, כי הרי לו הוא לא היה בתוכה, ניתן להניח כי הנהג היה מגלה כי הוא עלול להיות קשור למעשה בלתי חוקי והיה חומק מהמקום, כך שנוכחות הנאשם 3 בתוך המונית מנעה ממנו לעשות זאת. גם בכך התבטא תפקידו של נאשם 3 בקידום מטרת הקשר וביצוע העבירה העיקרית של זריקת הרימון".

לדעתי, לא ניתן לשלול את האפשרות שנהג המונית נשאר להמתין כיוון שרצה את כספו עבור הנסיעה, לא חשד בדבר ונאשם 3 כלל לא צריך היה "לשמור" עליו פן יתחמק וצריך גם לזכור, שלטענתו של נהג המונית כלל לא שמע את הפיצוץ. בשל כך אין זה כלל בטוח כי היה מגלה שהוא קשור למעשה בלתי חוקי וחומק.
מכאן ועד להסקת מסקנה כי "בתפקידו" של נאשם 3 – בהישארותו במונית – היה כדי לקדם את מטרת הקשר וזריקת הרימון, המרחק הוא רב.
ייתכן וכך היה, ואולי קיים חשד שכך היה, הוכחה מעבר לספק סביר שכך היה, לא היתה.

הוא הדין גם אם הפנה נאשם 3 תשומת לבו של נהג המונית משראה את חבריו חוזרים. יתכן וראה אותם, שניה אחת או שתיים בטרם ראה אותם נהג המונית. מכאן ועד להסקת מסקנה שידע לאן הלכו, עקב אחריהם וידע מהיכן יחזרו, ומכך נובעת "שותפותו" לקשירת הקשר וזריקת הרימון, הדרך עוד ארוכה, ואני, לא אוכל להגיע לסופה.

ז. הנה כי כן, מסכת הראיות, אינה מביאה לדעתי למסקנה ההגיונית היחידה שהנאשם 3 הנחה את נהג המונית לעשות פרסה ושמר עליו לבל יחמוק מן המקום ויישאר למען ימלט את חבריו "זורקי" הרימון. על כן לא ניתן לומר שהישארותו של נאשם 3 במונית מוכיחה את מעורבותו בקשר, ובעבירה העיקרית של זריקת הרימון, כפי שסובר עמיתי.

ח. סיכומו של דבר, מה שעולה מן הראיות הוא, שנאשם 3 היה ונשאר במונית ממנה ירדו נאשמים 1 ו- 2 בזמן בו נאשם 1 זרק את הרימון ומשראה את חבריו חוזרים אמר זאת לנהג המונית. לדעתי לא ניתן להסיק מעובדות אלה שנאשם 3 ידע לאן חבריו הולכים, מהי מטרתם ועל כן "עקב" אחריהם וידע מאיפה יחזרו.
נאשם 3 נשאר במונית כשהוא אדיש לחלוטין – כך עולה מתיאורו של נהג המונית בהודעותיו – ולא גילה כל סימן התרגשות מירידת חבריו ועם חזרתם, לאחר פיצוץ הרימון ואין כל ראיה כי שמע את הפיצוץ כפי שלא שמעו, כאמור, נהג המונית.
נכון, שמירה על "זכות השתיקה", והסברים לא מהימנים בבית המשפט, מעלים גם על נאשם זה חשד שידע הוא על מעשי חבריו אולם, הם אינם יכולים למלא את החסר בראיות התביעה ואינם מגיעים לרמת הוכחה מעבר לספק סביר.

אשר על כן, מן הראוי, לדעתי, לזכות גם את הנאשם 3 מן העבירות אשר יוחסו לו.

11. סוף דבר.
הספק מנקר בליבי ואף כי, במיוחד בעניינו של הנאשם 2, כמעט עברה המאשימה את המפתן, כשלה היא קרוב מאוד למעברו.

כמעט וקרוב, אינם מספיקים, בדיני נפשות.

לו דעתי היתה נשמעת, היינו מזכים את הנאשמים 2 ו- 3 מן העבירות שיוחסו להם בכתב האישום בתיק זה (למעט העבירה של החזקת סם לשימוש עצמי בה הואשם נאשם 2).

מ. גלעד
, שופט

השופט יוסף אלרון [אב"ד]:

לאחר שעיינתי בחוות דעתם של עמיתיי להרכב, אני מסכים לתוצאה אליה הגיע עמיתי השופט סעב, באשר להרשעתם של הנאשמים 1, 2 ו- 4 ואולם, חולק על דעתו לעניין הרשעת הנאשם 3.

אני סבור כי אין לראות בנאשם 3 כ"מבצע בצוותא" לפי סע' 29 לחוק העונשין, התשל"ז 1977, לעבירות המיוחסות לו ביחד עם הנאשמים 1 ו- 2.

לדידי, קיים קושי של ממש בהרשעת הנאשם 3 לאור האמור בסע' 29ב' לחוק העונשין, ולפיו, המבצעים בצוותא יהיו "משתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה".

בתמצית אציין כי אין חולק באשר לנסיעת הנאשם 3 יחד עם הנאשמים 1 ו- 2 לתחנת המשטרה (בה היו עצורים באותה עת, חבריהם), הישארותו במונית עם הנהג, בעוד השניים הנ"ל יצאו ממנה יחדיו ושבו אליה לאחר מכן יחדיו, כמו גם על כך שבחר שלא להשיב לשאלות חוקריו בחקירתו במשטרה.

סקירת הראיות ל"חובת" הנאשם 3 שנמנו על ידי באת כח המאשימה בסיכומיה, אין בה כדי להצביע על התקיימותם של התנאים האמורים לעיל, בדבר היותו "מבצע בצוותא" לא על פי דין ולא על פי הפסיקה.

בחנתי את עדותו של נהג המונית בפני
נו והודעותיו במשטרה אשר אף הם הוגשו בפני
נו ואיני סבור כי יש בהם כדי לסבכו באופן זה או אחר בהשלכת הרימון ו/או כשותף למעשה.

בעניינינו, נאשם 3 ממשיך לשבת במושב האחורי שבמונית באופן פסיבי לחלוטין עד כדי "אדישות" של ממש לצאתם של הנאשמים 1 ו- 2 מהמונית, וחזרתם אליה.

על פי דין, מבצע בצוותא ייחשב כמי ש"תרם" (סע' 29ג') באופן זה או אחר לביצוע עבירה.

יפים לענייננו דברים שנאמרו בע"פ 2796/95:
"המאפיין את המבצע בצוותא, שהוא אדון לפעילות העבריינית. בידיו השליטה הפונקצויונלית – מהותית, יחד עם המבצעים בצוותא האחרים, על העשייה העבריינית. הוא חלק מהחלטה משותפת לביצוע עבירה. הוא חלק מהתוכנית הכוללת להשגת הפעולה העבריינית. הוא חלק מהחלטה משותפת לביצוע עבירה. הוא פועל יחד עם מבצעים בצוותא האחרים, כך שכל אחד מהם שולט – ביחד עם האחרים – על הפעילות כולה" (פלונים נ' מדינת ישראל
פד"י נא(3), 388 בעמ' 403 מול האות ב').

בסיכומו של דבר, אני סבור כאמור כי לא הובאה בפני
נו תשתית ראייתית מספקת, מעבר לספק סביר, כנדרש בפלילים, ועל כן, יש לזכותו מחמת הספק מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

יוצא מן האמור לעיל, כי לעניין התוצאה בעניינו של הנאשם 3, אני מצטרף לתוצאה אליה הגיע עמיתי, השופט גלעד
.
י. אלרון, שופט
[אב"ד]
סיכומו של דבר הוחלט כדלקמן:

א. להרשיע פה אחד את הנאשמים 1 ו – 4, כאמור בחוות דעתו של כב' השופט סעב, כאשר הנאשם 1 בעבירות של קשירת קשר, עבירות בנשק, והיזק בחומר נפיץ, ואת הנאשמת 4 – בעבירות של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, העלבת עובד ציבור ותקיפה הגורמת חבלה של ממש.

ב. להרשיע את הנאשם 2 בדעת רוב השופטים י' אלרון
וכ' סעב
, כנגד דעתו החולקת של השופט מ' גלעד
, בעבירות של קשירת קשר לפשע, עבירות בנשק, היזק בחומר נפיץ והחזקת סם מסוכן לצריכה עצמית.

ג. לזכות את הנאשם 3 בדעת רוב השופטים י' אלרון
ומ' גלעד
, כנגד דעתו החולקת של השופט כ' סעב
.
ניתנה היום, ז' תמוז תשס"ט , 29 יוני 2009, במעמד באי כח הצדדים והנאשמים.

י. אלרון, שופט
[אב"ד]

כ. סעב, שופט

מ. גלעד
, שופט

אתי עטיאס
בית המשפט המחוזי בחיפה

01 יולי 2009
ת"פ 7028-08 מ.י. פרקליטות מחוז חיפה-פלילי נ' אושרי ואח'
עמוד 62 מתוך 62









פ בית משפט מחוזי 7028/08 מדינת ישראל נ' אוהד אושרי, אסף פרקש, אשר סאדיחוב, קרן סרנקוב, עמית פרקש (פורסם ב-ֽ 29/06/2009)