פסקי דין על כראם אבו לפח (סעאבנה) | פסקי דין על מועצה מקומית כפר - קרע

1424/05 תעא     27/04/2009




תעא 1424/05 כראם אבו לפח (סעאבנה) נ' מועצה מקומית כפר - קרע








בית דין אזורי לעבודה בחיפה

תע"א 1424-05 כראם אבו לפח (סעאבנה)
נ' מועצה מקומית כפר - קרע






בפני

כב' השופטת
אביטל
רימון-קפלן


תובעת

כראם אבו לפח (סעאבנה)


נגד


נתבעת

מועצה מקומית כפר - קרע



פסק דין

בפני
נו תביעתה של הגב' כראם אבו לפח (סעאבנה)
(להלן – התובעת), כנגד מועצה מקומית כפר קרע (להלן – הנתבעת, או - המועצה) לתשלום הפרשי שכר ופיצויי הלנת שכר בגין תוספת היקף משרה לתקופה שהחל מחודש יולי 1988 ועד לחודש ינואר 2000 .

העובדות
ואלה העובדות שביסוד המחלוקת נשוא תביעה זו:

1.
הנתבעת, המועצה המקומית כפר קרע, הינה רשות מקומית.

2.
התובעת, ילידת 1961, מועסקת כעובדת הוראה בחינוך הבלתי פורמאלי אצל הנתבעת
החל מחודש 12/77.

תחילה הועסקה התובעת על ידי הנתבעת בתפקיד של מדריכת נוער וקבוצות חברתיות, החל משנת 1987 הועסקה התובעת כרכזת מד"צים (מדריכים צעירים), והחל משנת 2001 היא מועסקת כמנהלת בית הנוער ויחידת הנוער במועצה.

3.
אין חולק בין הצדדים, כי עבודתה של התובעת אצל הנתבעת בתקופה הרלוונטית לתביעה
זו היתה בהיקף של 50% משרה, כאשר בנוסף, עבדה התובעת בחופשת הקיץ, בקייטנות
של המועצה, בתמורה לשכר נוסף (ראה: דברי התובעת מעמ' 20 לפרוטוקול ש': 18 ועד
עמ' 21 לפרוטוקול, ש': 4).

4.
על יחסי הצדדים חלות הוראות חוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות בישראל (להלן – חוקת העבודה) הקובעות בין היתר את תנאי עבודתם של עובדים מנהליים, דוגמת התובעת המועסקים בדירוג עובדי הוראה.

בנוסף, מעוגנות חלק מזכויות העובדים
ב"אוגדן תנאי השירות, חובות וזכויות העובד בשלטון המקומי" (להלן – האוגדן) שהוא בגדר הסדר קיבוצי חד צדדי.

בשנת 1988 הוסף לאוגדן סעיף 3.1.4 אשר קובע כדלקמן:

"עובד רשות מקומית המועסק במשרה חלקית אשר הרשות אינה יכולה להעסיקו
במשרה מלאה ואשר אינו עובד בעבודה אחרת המשלימה את עבודתו, זכאי לשכר מוגדל
מעבר חלקיות משרתו בפועל, ויעבוד בפועל את מספר השעות השבועיות על פי
הפירוט בטבלה:
מס'
שיעור חלקיות המשרה בפועל
שיעור מוגדל מחושב לשכרו
מספר שעות עבודה שבועיות חלקי 1/2 42
1.
25%
30%
10.5
2.
30%
36%
13
3.
35%
42%
15
4.
40%
48%
17
5.
45%
54%
19.5
6.
50%
60%
21.5
7.
55%
64%
23.5
8.
60%
68%
25.5
9.
65%
72%
27.5
10.
70%
76%
30
11.
75%
80%
32


השכר ושעות העבודה בכל חלקיות משרה אחרת המופיע בטבלה יחושבו באופן יחסי
(כשהתוצאה מעוגלת לשלם או לחצי).

עובד אשר אינו יכול או אשר אינו רוצה לעבוד במשרה מלאה או עובד בעבודה נוספת
לעבודתו החלקית ברשות המקומית, אינו זכאי לתוספת הנ"ל.

עובד בפנסיה מוקדמת משמעותו שמשרתו אינה משרה יחידה, לפיכך אינו זכאי
להגדלה הנ"ל".
בהמשך, ביום 12/9/95 נחתמה בין הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים, הודעה בענייני עובדים מס' 677/95, אשר אימצה נוסח זה בהסכם בין שני הצדדים שנרשם כהסכם קיבוצי, ומאוחר יותר נכללה הוראה זו בסעיף 27.3 לנוסח המשולב לחוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות בישראל.

5.
לטענת התובעת, בחודש 1/00, במהלך השתתפותה בהשתלמות מטעם משרד החינוך, נודע
לה לראשונה, על קיומו של תיקון משנת 88' לחוקת העבודה, ולפיו עובד המועסק בחצי
משרה ואינו עוסק בכל עבודה אחרת, זכאי לקבל שכר לפי 60% ממשכורת ברוטו.

6.
בתחילת חודש פברואר 2000 פנתה התובעת למר רפעת עתאמנה, חשב השכר במועצה במכתב דרישה כדלקמן:

"לכבוד

רפעת עתאמנה הנכבד

הנדון: העלאת אחוז המשרה.

אני החתום מטה, כראם אבו לפח, עובדת בבית נוער מזה 22 שנים ומשתכרת שכר
בהיקף של 50% משרה, מצהירה בזאת כי אני לא עובדת חוץ מעבודה זו. לכן אבקש מכבודכם עיין בנושא ושתהיה חלקיות משרתי 60%, החל מינואר 2000.

בתודה מראש,
כראם סעבנה"
(ראה: נספח ג' לתצהיר עתאמנה, ותרגום המכתב מערבית לעברית בעמ' 23 לפרוטוקול, ש': 14-22).

לדברי התובעת, חשב השכר עתאמנה, הוא שהכתיב לה את נוסח המכתב, טענה שלא למותר לציין כי מוכחשת על ידי חשב השכר.

7.
זאת ועוד, ביום 22/2/00 חתמה התובעת על טופס 101 לשנת 2000 (ראה: נספח ד' לתצהיר העד עתאמנה).

לציין, כי מעיון בתלושי שכרה של התובעת עולה, כי החל ממשכורת חודש 2/00 מצוין בעמודה בדבר היקף משרה 60% במקום 50% שצוין עד לחודש 1/00 ועד בכלל.

לטענת התובעת, בעקבות פנייתה הנ"ל ולאחר עדכון שכרה בתוספת הנ"ל, הובטח לה על ידי המועצה, כי ישולמו לה מלוא ההפרשים בגין התוספת האמורה, לשנים שעברו מאז שנת 88' ועד ל- 1/00, הבטחה שלדבריה מעולם לא התממשה, למרות פניות חוזרות ונשנות שלה בעניין.
8.
אי לכך, ביום 12/4/05 הגישה התובעת את תביעתה שבנדון, לתשלום הפרשי השכר כאמור בגין התקופה שהחל מחודש 7/88 ועד ל-1/00 בסך כולל של 82,497 ₪, לפי חישוב של 634 ₪ לחודש, בצירוף פיצויי הלנה.

9.
בפתח כתב ההגנה שהגישה הנתבעת, טענה הנתבעת להתיישנות התביעה ולחילופין עתרה לדחייתה בשל השיהוי הניכר בהגשתה.
עוד טענה הנתבעת כי לא קמה לתובעת הזכות לקבלת התוספת באופן רטרואקטיבי הואיל והזכאות לתוספת מותנית בתנאים שאינם ניתנים לבדיקה רטרואקטיבית.

ודוק, בסעיף 4 לכתב ההגנה טענה המועצה כי התובעת הועסקה בהיקף משרה של 50% ולמרות זאת קיבלה שכר לפי 75%, בשל הוספת תוספת אחוזית בשיעור של 25%.

נוכח אי הבהירות בטענה זו, הותר לנתבעת לתקן את כתב הגנתה ולהבהיר את מקור התוספת האחוזית כנטען על ידיה.

10.
וכך, לטענת הנתבעת, בכתב הגנתה המתוקן שהוגש:
עד לחודש 1/00 קיבלה התובעת תוספות אחוזית למשרתה בשיעור של 10% + 4% ובסה"כ: 14%, ואשר נכון למועד הגשת כתב ההגנה המתוקן, כלל לא ברור פישרן ועל כן המועצה בודקת את מקורן.
בחודש 2/00 קיבלה התובעת תוספת של 10% לאור הצהרתה כי מדובר בעבודה חלקית, היא התוספת נשוא תביעה זו.
בחודש 8/00 קיבלה התובעת תוספת אחוזית של עוד 20% לפי בקשתה מיום 7/2/00 ובאישור יו"ר המועצה דאז.
עוד טענה הנתבעת, כי בכל מקרה בחודש 8/02 הוגדלה משרתה של התובעת בהיקף של 15% באישור יו"ר המועצה דאז.

כאמור, הנתבעת ציינה כי היא בודקת את מהות התוספות ואת חוקיותן.

11.
בתצהיר עדותה הראשית שהוגש לאחר כתב ההגנה המתוקן, טענה התובעת כי התוספות האחוזית למשרתה בשיעור של 10% + 4% שולמו לה בגין השתלמויות שעשתה, כי התוספת בשיעור של 20% החל מחודש 8/00 שולמה לה בהתאם לבקשתה עפ"י חוזר מנכ"ל מכח תפקידה כרכזת מדצי"ם וכי אמנם החל מחודש 2/02 הוגדל היקף משרתה ל-65%, אלא שלטענתה כל אלה אינם רלוונטיים לתוספת בשיעור של 10% המגיעה לה בגין עבודה בהיקף של 50% לתקופה שקדמה לחודש ינואר 2000.

12.
בתצהיר התשובה מטעם הנתבעת, נטען על ידי מר עתאמנה, כי אין בידי המועצה תיעוד לגבי התוספות ששולמו לתובעת במשך תקופת עבודתה ועל כן ובעקבות הגשת התביעה הוא נאלץ לפנות לבירור פשר התוספות למי שמילא את תפקיד חשב השכר למועצה לפניו - מר מחמוד מסארווה המשמש כמבקר המועצה כיום.

לדבריו, נמסר לו על ידי מר מסארווה כי התוספת לשכרה של התובעת בשיעור של 10% כנזכר לעיל, הינה התוספת לה עותרת התובעת במסגרת הליך זה, המשולמת לה החל מחודש 11/92.
ואילו התוספת בשיעור של 4% היא תוספת ששולמה לעובדים בתפקידי מדריכי נוער.

לדבריו, עקב טעות נרשמה התוספת בשיעור של 10% כתוספת אחוזית במקום לרושמה כתוספת להיקף חלקיות משרה, אך המדובר בתוספת נשוא התביעה שבנדון.

עוד טוען המצהיר עתאמנה מטעם הנתבעת, כי אין יסוד לטענת התובעת לפיה התוספות בשיעור של 10% +4% שולמו לה בגין גמול השתלמות שכן עד לחודש 8/00 קיבלה התובעת תוספת אחוזית בשיעור של 7.2% בגין גמול השתלמות ואולם לאור חוזר מנכ"ל מרכז השלטון לפיו אין לשלם לעובדים דוגמת התובעת גמול השתלמות אחוזי, בוטל תשלום זה בחודש 9/00 והתובעת הופנתה לועדה המשותפת לגמול השתלמות אשר אישרה לתובעת גמול שיקלי מכאן ואילך.

לטענתו, הואיל ולא היה לא מודע לכך שהתובעת מקבלת את אותו תשלום, הוא נעתר לפנייתה מחודש 2/00 ושילם לה את התוספת של 10% בגין היקף משרה.

13.
בנסיבות אלו, הותר לתובעת להגיש תצהיר משלים מטעמה, ובתצהירה המשלים דחתה התובעת מכל וכל את טענת המצהיר מטעם הנתבעת בתצהירו, ביחס לתוספת נשוא תביעה זו.
לטענתה, בתצהירה המשלים, נפלה אי הבנה
וטעות בתצהירה הקודם, שכן לדבריה בתצהיר המשלים, התוספת בשיעור של 10% המשולמת לה מאז 11/92, משולמת בגין היותה מדריכת מדצי"ם, ואילו התוספת בשיעור של 4% משולמת לה בגין היותה מדריכת נוער, ולא בגין גמול השתלמות כנטען על ידיה תחילה.

מכל מקום התובעת מאשרת כי החל מחודש 7/00 היא מקבלת גמול השתלמות שיקלי במקום הגמול האחוזי שקיבלה עד לאותו מועד.
עוד מבהירה התובעת, כי אמנם בחודש 7/02 הועלתה התוספת בגין תפקידה כמדצי"ת לשיעור של 20% לפי בקשתה ולפי אישור יו"ר הנתבעת דאז.
14.
ניתן איפוא לסכם עד כאן כי נראה שאין חולק בין הצדדים לגבי
תוספת גמול השתלמות ששולמה לתובעת ואף אין חולק ביניהם כי התוספת בשיעור של 4% שולמה לתובעת בשל היותה מדריכת נוער.

בסופו של יום גדר המחלוקת העובדתי שבין הצדדים נסוב על השאלה האם כטענת המצהיר מטעם הנתבעת, התוספת ששולמה החל משנת 1992 בשיעור של 10%, היא היא התוספת נשוא תביעתה של התובעת, או שמא כטענת התובעת המדובר בתוספת אחוזית ששולמה לה בגין היותה מדריכת מדצ"ים.

בנוסף לכך, חלוקים הצדדים ביניהם בשאלות משפטיות, כפי שיבואר להלן.

המחלוקות

15.
מעבר למחלוקת העובדתית כאמור לעיל, טוענת הנתבעת, כי תביעת התובעת לתשלום תוספות לשכר בגין התקופה שהחל משנת 88' התיישנה זה מכבר או לחלופין לוקה בשיהוי ניכר.

מנגד, לטענת התובעת, תביעתה בגין התקופה שהחל מחודש ביום 12/4/98 ועד לחודש 1/00, ממילא לא התיישנה במועד הגשת התביעה.
לגבי התקופה שקדמה למועד זה, הרי שחל בעניינה סעיף 9 לחוק ההתיישנות, הואיל והנתבעת הודתה בקיום הזכות, ועל כן יש למנות את ההתיישנות ממועד ההודאה.

במסגרת סיכומיה הוסיפה התובעת כי בכל מקרה חל בעניינה סעיף 8 לחוק ההיישנות, שכן לראשונה נודע לה על קיומה של הזכות במהלך השתלמות בה השתתפה בחודש ינואר 2000 ועל כן גם מטעם זה, יש למנות את תקופת ההתיישנות החל מחודש זה.

יתרה מכך, לטענת התובעת יש לדחות את טענת השיהוי כנטען על ידי הנתבעת שכן התובעת חזרה ופנתה אל המועצה בטרם הגשת התביעה וכל פעם הובטח לה כי העניין יטופל, אך לשוא, עד שלא נותרה לה ברירה אלא לפנות בתביעה זו לבית הדין.

16.
עוד טוענת הנתבעת, כי התובעת כלל לא הוכיחה בתביעתה מהו המקור לזכות הנתבעת על ידה ועל מה היא מסתמכת בטענתה כי מועד תחולת הזכות הוא משנת 1988, כמו גם את הסכומים להם היא עותרת בתביעתה, וכי בכל מקרה, הזכות לקבל את התוספת של 10%, לה עותרת התובעת בתביעתה, מותנית בקיומם של תנאים, אשר התובעת לא הוכיחה כי התקיימו בה בתקופה הרלוונטית לתביעתה.
מנגד, לטענת התובעת בסיכומיה, המדובר בטענות עובדתיות סותרות לטענת הנתבעת לפיה התוספת שולמה לתובעת כבר החל משנת 92' ועל כן, אין לשעות להן.

דיון והכרעה

17.
כאמור, מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית של התובעת, וכן תצהיר משלים ברשות בית הדין.

מטעם הנתבעת הוגש כאמור תצהירו של מר רפעת עתאמנה אשר שימש לטענתו, בתפקיד מנהל לשכת ראש המועצה החל מחודש ינואר 1999 וכמנהל כוח אדם וחשב שכר במועצה החל מחודש אוקטובר 1999.
זאת ועוד, לבקשת המועצה, התרנו את זימונו לעדות של מר מחמוד מסארווה – מבקר המועצה, אשר סירב, לטענת המועצה, למסור תצהיר עדות ראשית מטעם המועצה.
ודוק, לשיטתו בעדותו בפני
נו, מתוקף תפקידו כמבקר המועצה הוא אינו חותם על תצהירים, אם כי אישר שאין מניעה להגיש תצהיר בגין תקופת כהונתו בתפקיד אחר (ראה עדותו: בעמ' 15 לפרוטוקול ש': 15-18).

לציין, כי מר מסארווה כיהן בשורה של תפקידים במועצה החל מחודש מאי 1988, תחילה שימש כפקיד זכאות מיסים ומים, משנת 90' שימש כחשב שכר, החל משנת 99' שימש גם כמנהל חשבונות ונכון למועד עדותו בפני
נו כיהן כאמור כמבקר המועצה (ראה עדותו: בעמ' 14 לפרוטוקול ש': 18-19 ובעמ' 15 ש': 19).

התובעת ומר עתאמנה נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם בפני
נו.

מר מסארווה העיד בחקירה ראשית בפני
נו ונחקר לאחריה בחקירה נגדית.

לאור המבואר עד כה, נפנה להלן לדון במחלוקות שבין הצדדים ותחילה למחלוקת העובדתית שנפלה ביניהם בשאלה האם כטענת המועצה החל מחודש 11/92 מקבלת התובעת את התוספת נשוא תביעתה.

18.
נזכיר, כי אין חולק בין הצדדים שבעקבות פנייתה של התובעת מיום 8/2/00, שונה תלוש השכר של התובעת, כך שהחל ממשכורת חודש 2/00 צוין בעמודה שכותרתה "חלקיות המשרה" בראש התלוש, הציון 60 מתוך 100, במקום 50 מתוך 100, אשר הופיע בעמודה זו עד לאותו חודש.

אלא שלעניין זה כאמור טענה הנתבעת, רק בשלב הגשת תצהירי עדות ראשית מטעמה, כי הלכה למעשה, הגדלת המשרה בשיעור של 10% בגין עבודה יחידה בהיקף של 50% משרה, שולמה לתובעת, כבר החל משנת 92'.
עיון בתלושי השכר לשנה זו מעלה כי אמנם החל ממשכורת חודש 11/92 מופיעה תוספת בשיעור של 10% בציון הקוד 430, אך זאת תחת הכותרת של "תוספת אחוזית" בגוף התלוש במובחן מהציון בעמודה שכותרתה "חלקיות המשרה" בראש התלוש.

ודוק, במסגרת חקירתו הנגדית של עד הנתבעת מר עתאמנה, הוגש על ידי ב"כ התובעת גם תלוש השכר לחודש 3/92 (ראה: מוצג ת/3) ממנו עולה כי כבר בחודש זה, נכללה בשכרה של התובעת התוספת האחוזית בשיעור של 10% בציון הקוד 430, תוספת שלא הופיעה בתלושי השכר הקודמים.

19.
בנסיבות אלו בהן תלושי השכר שערכה הנתבעת עצמה, מצביעים לכאורה על כך שהתוספת בגין הגדלת המשרה , שולמה לתובעת רק החל ממשכורת חודש 2/00, הנטל עובר אל שכמה של הנתבעת להראות כי חרף העולה לכאורה מתוך תלושי השכר שהיא עצמה ערכה – הלכה למעשה אותה הגדלת משרה שולמה לתובעת כבר החל ממשכורת חודש 11/92 או 3/92.

אי לכך, נפנה להלן לבחון האם עמדה הנתבעת בנטל זה.

20.
ראשית, מן הראוי לציין, כי הנתבעת לא הציגה בפני
נו כל מסמך שביכולתו להצביע על כך
שהתוספת בשיעור של 10% ששולמה לתובעת ב-11/92, או אף ב-3/92, שולמה לה בגין עבודתה בהיקף משרה של 50%, וכאמור העד עתאמנה העיד בתצהירו כי לא מצא כל אסמכתא באשר לפשר התוספת (ראה: סעיף 4 לתצהיר).

אלא שלהוכחת טענתה כי התובעת קיבלה את התוספת לה היא עותרת בתביעתה החל משנת 92' הביאה הנתבעת כאמור שני עדים מטעמה: את מי ששימש כחשב השכר בתקופה הרלוונטית לתביעה - מר מסארווה, ואת מי שמשמש כחשב השכר החל מחודש 10/99 - מר עתאמנה.

21.
וכך, ובכל הנוגע לעדותו של העד עתאמנה, הרי שכבר מתוך תצהירו התברר כי עדותו מבוססת על דברים שנמסרו לו מפיו של העד מסארווה, ולא מתוך ידיעתו האישית או מתוך מסמכים המצויים במועצה.
גם בחקירתו הנגדית בפני
נו, אישר העד כי ידיעותיו בדבר מהות התוספות שקיבלה התובעת עד לשנת 99' מועד בו מונה לשמש כחשב השכר בנתבעת, התבססו על דברים שמסר לו העד מסארווה ולא מידיעה אישית (ראה עדותו: בעמ' 9 לפרוטוקול, ש': 19-22), וכי לא מצא במסמכי המועצה כל אסמכתא לכך שאושרה לתובעת תוספת בגין הגדלת היקף משרה בעבר או כל פנייה של התובעת להגדלה כאמור (ראה עדותו: בעמ' 9 לפרוטוקול, ש': 23-28).

22.
באשר לאישור התוספת החל מחודש 2/00 העיד כי הוא נכנס לתפקידו כחשב שכר בשנת 99' וכי הפעם הראשונה שהוא נדרש לתוספת זו היתה בתחילת שנת 2000. לדבריו, בכל שנה מחלקים לעובדים טופסי 101 ואם העובד מועסק במשרה חלקית ומצהיר כי אין לו עבודה אחרת, הוא משלם לו את התוספת בגין הגדלת היקף משרה לאותה שנה (ראה עדותו: בעמ' 9 לפרוטוקול, ש': 1-5 ועמ' 9 ש': 17-16).
ואמנם, לית מאן דפליג כי בחודש 2/00 שונה היקף המשרה של התובעת ל-60% במקום 50% עד לאותו מועד.

23.
עד כאן ובהינתן כי עדותו של העד עתאמנה, מבוססת כל כולה על עדות שמיעה, אין בידינו ליתן לה משקל כלשהו, ככל שהדברים נוגעים להוכחת העובדות שביסוד תשלום התוספת בשנת 92' .

אי לכך נפנה להלן לבחינת עדותו של העד מסארווה שהוא מקור "הידיעה" של העד עתאמנה.

24.
אמנם העד מסארווה טען בעדותו בפני
נו כי התובעת קיבלה את התוספת לה היא עותרת
בתביעתה החל משנת 92, אך מעדותו עולה, כי הוא אינו זוכר כלל את מרבית
האירועים הרלוונטיים לתביעה ולמעשה לא ידע לשם מה זומן לתת עדותו בפני
נו.
כך למשל, בניגוד לטענת הנתבעת כעולה מתצהירו של העד עתאמנה, לפיה התובעת קיבלה את התוספת החל מחודש 11/92, העד מסארווה לא ידע לומר החל מאיזה חודש בשנה זו קיבלה התובעת את התוספת (ראה עדותו: בעמ' 14 לפרוטוקול, ש': 13-14). וכאשר נשאל העד מסארווה, האם הוא מאשר שהתובעת מקבלת את התוספת מ-11/92, כפי שהעיד העד עתאמנה שהוא עצמו אמר לו, ענה:

"אני משיב שאני צריך לראות את התלושים על מנת להשיב באיזה חודש אבל אני יודע
שזה משנת 92." (ראה עדותו: בעמ' 16 לפרוטוקול, ש': 23-24).

לא למותר יהיה לציין, כי כאמור וכעולה ממוצג ת/3 גם בחודש 3/92 קיבלה התובעת את אותה התוספת.

וכאשר נשאל העד מסארווה, מדוע לא שולמה התוספת לתובעת כבר בשנת 90, שהרי ההוראה הרלוונטית קיימת כבר משנת 88, השיב:
"לשאלת בית הדין אם כך למה לא שילמתי לה בשנת 90 את התוספת הזאת אני משיב כי אנו פועלים על פי תקנות דיני העבודה וכנראה ב-92 היא לא עבדה או שקיבלנו את החוזר רק ב-92. כשבית הדין מפנה אותי לכך שההוראה הזאת קיימת משנת 88 אני משיב כי אני משמש כחשב שכר רק מ-90. ולשאלת בית הדין האם לא ידעתי לגבי קיומה של אותה הוראה אני משיב כי מדובר על אירועים משנת 88 ואני באמת לא יכול לדעת ולהיזכר. אני גם לא יודע אם היא עבדה ומה היו ההוראות באותה תקופה. מדובר בתקופה של 17 שנים. אם היו אומרים לי על מה אני צריך להעיד הייתי יכול להתכונן ולהביא המסמכים" (ראה עדותו: בעמ' 15 לפרוטוקול ש': 25 עד עמ' 16 ש': 5).

25.
בנסיבות אלה, בהן כל הגנת הנתבעת מבוססת על עדותו של עד זה, שאישר כי אינו זוכר את המועד המדויק בו החלה התובעת לקבל את התוספת הנטענת, אינו יודע ממתי היתה זכאית לקבלה, וכדבריו, "לא יכול לדעת ולהיזכר" באירועים משנת 88 – אין בידינו לקבוע כי הנתבעת הרימה את הנטל לשכנענו כי למרות שמסמכיה מצביעים לכאורה על כך שהתוספת בגין הגדלת המשרה, שולמה לתובעת רק החל ממשכורת חודש 2/00 – הלכה למעשה שולמה תוספת זו עוד קודם לכן, ולענייננו החל משנת 92'.

26.
אי לכך, אין לנו אלא לדחות את גרסת הנתבעת בעניין זה ואנו קובעים כי כל שהוכח בפני
נו הוא שכפי שעולה מתוך תלושי השכר שערכה הנתבעת עצמה, היינו שהתוספת שולמה לתובעת החל ממשכורת חודש 2/00 ואילך.

ודוק, משהבהיר ב"כ הנתבעת כי אין בכוונתו להעלות טענות קיזוז בשל תשלום תוספות שכר ביתר (ראה: בעמ' 7 לפרוטוקול ש': 17-18) במסגרת הליך זה -
איננו נדרשים במסגרת הליך זה לקבוע מסמרות בשאלה בגין מה שולמה אותה תוספת בשנת 92' והאם שולמה כדין, כשם שאיננו נדרשים במסגרת הליך זה לבחינת "חוקיות" התוספות האחרות שקיבלה התובעת במשך השנים.
לאור הבהרת ב"כ הנתבעת עניינו של הליך זה בזכות הנתבעת על ידי התובעת, ועל כן דיוננו יתרכז בשאלת זכאותה של התובעת לאותה זכות, הא ותו לא.

משזו קביעתנו, נפנה להלן לדון בשאר המחלוקות המשפטיות בעיקרן, הנטושות בין הצדדים, ותחילה לטענת ההתיישנות.

27.
כאמור, עסקינן בענייננו בתביעה לתשלום התוספת לשנים 88'-99' אשר הוגשה בחודש 4/05.
כפעל יוצא מכך, כבר בפתח כתב הגנתה המקורי טענה הנתבעת להתיישנות התביעה.

דא עקא, שלטענת התובעת, חל בענייננו סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן – חוק ההתיישנות), שכן לשיטתה, בתשלום התוספת החל משנת 2000 ואילך, הודתה הנתבעת בקיומה של הזכות הנתבעת.
לעניין זה מפנה התובעת להוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות הקובעות:
"הודה הנתבע, בכתב או בפני
בית המשפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה.
בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות."

לא זו אף זו, אלא שלטענתה גם במהלך הדיונים בפני
בית הדין הודתה הנתבעת בזכותה זו של התובעת, מקל וחומר שכך עת טענה כי הסכומים משולמים הלכה למעשה לתובעת החל משנת 1992.

נפנה להלן לדון במחלוקת זו שבין הצדדים.

28.
סעיף 6 לחוק ההתיישנות
קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה "עילת התובענה".
המועד להיווצרות "עילת התובענה", אשר עם היווצרותה, מתחיל מניין ההתיישנות לפעול, הוא מועד קיומו של "כח תביעה" קונקרטי בידי התובע, דהיינו קיום אפשרות ממשית להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש, באם יעמוד התובע בנטל ההוכחה העובדתי, ובנטל הביסוס המשפטי של תביעתו.
משעה שכח זה נמצא בידיו של התובע, יכול מירוץ ההתיישנות להתחיל [ראה:
ע"א 3319/94 פפר נ' הועדה המקומית, פד"י נא
(2) 581
].

דא עקא, שבענייננו, אין המדובר באירוע חד פעמי אשר מקים לתובעת סעד, כי אם במחדל נמשך היוצר עילות תביעה מתחדשות.
כך, מדי חודש החל מחודש יולי 88', קמה לתובעת לכאורה עילת תביעה בגין אי תשלום התוספת לאותו חודש.
בהתאמה לכך, בתום 7 שנים ממועד היווצרות כל עילת תביעה מתחדשת, כאמור, תחול התיישנות על אותה עילת תביעה.
לדוגמא: עילת התביעה לתשלום התוספת לחודש יולי 88' התיישנה בסוף חודש יולי 95', עילת התביעה לתשלום התוספת לחודש אוגוסט 88' התיישנה בסוף חודש אוגוסט 95' וכן הלאה.
ודוק, כפי שבואר בראשית דברינו, במועד הגשת התביעה- 12/4/05, טרם התיישנו עילות התביעה שנולדו לאחר עילת התביעה לתשלום התוספת לחודש אפריל 98'.

29.
אלא שכאמור, לטענת התובעת חל על ענייננו סעיף 9 לחוק ההתיישנות אשר על פיו תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה בקיומה של הזכות, היינו החל מחודש 2/00.

הדרישה העיקרית שמציב סעיף 9 לחוק ההתיישנות לשם חידוש מירוץ ההתיישנות היא כי הודאת הנתבע תכיר "בקיום זכות התובע".

בע"א 1017/91 משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ (לא פורסם – פסה"ד מיום 1/4/96), דן בית המשפט העליון בדרישה זו בהקשר לקיומה של הודאת נתבע במסמך וקבע בין היתר כי ההודאה חייבת לבוא מצד הנתבע וכי צורת המסמך המכיל לכאורה את ההודאה צריכה להעיד על היותו של המסמך "הודאה".
כמו כן, נקבע כי תוכן המסמך צריך ללמד במפורש על הודאה בקיום הזכות הנתבעת בבית המשפט. לכל הפחות, על המסמך להעיד על כך שהנתבע הודה בכל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות.

30.
ומן הכלל אל הפרט.
השאלה הדרושה הכרעה בענייננו היא, האם מהתנהגות הנתבעת ניתן ללמוד כי הודתה בקיום זכותה של התובעת הנתבעת בבית הדין, היינו הזכות לקבלת התוספת בשנים 1988-1999?

כעולה מפסק הדין בעניין ע"א 1017/91 לעיל, ההודאה צריכה להיות כזו שניתן יהיה ללמוד ממנה כי הנתבע הודה בכל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור את אותה זכות נתבעת.

בענייננו, עיון בהוראות המקימות את הזכות מעלה, כי לצורך ביסוסה של הזכות צריכים להתקיים שלושה תנאים: התנאי הראשון - כי הרשות אינה יכולה להעסיק את העובד במשרה מלאה, התנאי השני - כי העובד אינו מועסק בעבודה נוספת, והתנאי השלישי - כי העובד יעבוד בפועל את מספר השעות השבועיות המפורטות בטבלה הקובעת את הזכאות.

ודוק, לעניין זה נבדלת הזכות בה עסקינן מזכויות אחרת כגון הזכות לדרגה, או הזכות לתוספת יוקר, אשר מעצם טיבן מותנות בקיומו של תנאי חד פעמי והן נילוות לשכרו של העובד מעצם היותו עובד, בעוד שהזכות בה עסקינן מותנית בקיומם של שלושת התנאים כאמור לעיל בכל עת, כתנאי לזכאות לה.

31.
משהחלה הנתבעת לשלם לתובעת את התוספת בחודש 2/00 ואילך, אין זאת אלא שהנתבעת הודתה בכך שהחל מחודש זה ואילך התקיימו בתובעת שלושת התנאים כאמור לעיל, ברם אין בכך משום הודאה בכך שבכל מועד שקדם לחודש 2/00 התקיימו בתובעת התנאים המקימים לה את הזכות הנתבעת בבית הדין, היינו תשלום אותה תוספת לשנים 1988-1999.
במילים אחרות, אין בתשלום התוספת החל מחודש 2/00 ואילך משום הודאה בכל העובדות הנדרשות לביסוס הזכות נשוא התביעות המתחדשות בבית הדין שהחל מחודש יולי 1988.

אי לכך, אין בידינו לקבל את סברת התובעת לפיה התקיים בעניינה סעיף 9 לחוק ההתיישנות על יסוד הודאתה כביכול של הנתבעת בזכותה של התובעת נשוא התביעה, מעת ביצוע התשלום הראשון בחודש 2/00.

32.
אלא שמוסיפה כאמור התובעת וטוענת כי משטענה הנתבעת שהתובעת מקבלת את התוספת החל משנת 92' – הודתה למעשה בקיומה של הזכות, למצער החל משנת 92'.

אכן, לנוכח התנהלותה המבולבלת של הנתבעת במסגרת הליך זה, נוצר לכאורה קושי לוגי ליישב בין טענת ההתיישנות שהעלתה לבין טענתה העובדתית לפיה התובעת מקבלת את התוספת החל משנת 92'.

דא עקא וכפי שקבענו לעיל, לא הוכח בפני
נו כי התובעת קיבלה את התוספת החל משנת 92' ובכל מקרה לנוכח העדויות החלקיות והלא ברורות של הנתבעת, אין בידינו לקבוע כי המדובר ב"הודאה" בכל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור את אותה זכות נתבעת.

הנה כי כן, אף בטענה זו של הנתבעת (אותה כאמור דחינו מכל וכל) אין בכדי לסייע לתובעת.

33.
ובאשר לטענת התובעת לפיה במסגרת הליך זה, הודתה הנתבעת בקיומה של הזכות, הרי שלאור המבואר לעיל, ברי כי הנתבעת לא הודתה קיומה של הזכות, כמשמעותו של מונח זה בפסיקה.
לא זו אף זו, אלא שככל שהדברים נוגעים ל"הודאה" כביכול מצד הנתבעת במסגרת ההליך המשפטי שבנדון, הרי שאף אם היתה הודאה (וכאמור לא כך קבענו), המדובר לכל היותר בהודאה "שהיה עמה טיעון התיישנות", כפי שנטען על ידי הנתבעת החל מכתב ההגנה הראשון שהגישה ואילך.

להזכיר, סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע כי "הודאה" לעניין אותו סעיף היא:
"למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות."

משכך, ואפילו היתה הנתבעת מודה במסגרת הליך זה בקיומה של הזכות נשוא התביעה בבית הדין, אין המדובר בהודאה כהגדרתה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות.

34.
הנה כי כן לאור כל המבואר לעיל, אין בידינו לקבל את סברת התובעת בעניין תחולתו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות על נסיבות המקרה שבפני
נו.

35.
ובאשר לטענת התובעת בסיכומיה לעניין תחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הרי שכאמור, לטענת התובעת, לראשונה נודע לה על קיומה של אותה זכות במהלך השתלמות בה השתתפה בחודש ינואר 2000.

לדבריה, מיד כשנודע לה על אותה זכות פנתה למועצה בחודש 2/00 בדרישה לקבלת אותה זכות למשך תקופת עבודתה שהחל מחודש יולי 1988.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע:
"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

סעיף זה מהווה חריג לכלל ההתיישנות, ונטל ההוכחה לביסוס טענה זו מוטל על הטוען לה אשר עליו להביא ראיות להוכחת טענה זו [ראה: ע"א 97/77 זונדבד נ' קלוגמן פ"ד ל"א (3) 466].
בנושא נטל הראיה המוטל על התובע להוכיח אם התמלאו התנאים שנקבעו בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אמר בית המשפט העליון:
"משהועלתה על ידי הנתבע טענת ההתיישנות והתובע מבקש להיבנות מאחד החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות עליו הנטל לטעון ולהוכיח קיומן של העובדות המצדיקות חריגה כאמור".
[ראה: ע"א 34/88 רייס נ' עזבון אברמן, פד"י מד(1) 278].
ואשר למידת ההוכחה הנדרשת, נקבע:
"על התובע המבקש הפעלת סעיף 8 לחוק ההתיישנות להוכיח לא רק כי נעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התובענה אלא גם שני רכיבים נוספים, והם, כי העובדות נעלמו ממנו מסיבות שלא היו תלויות בו, וכן שאף בזהירות סבירה לא יכל היה למנוע אותן".

[ראה: ע"א 2448/81 פתאל נ' קופ"ח, פד"י לח(3) 673;
דב"ע נב/217-3 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ
].

פסיקת בית משפט העליון בנדון אינה מותירה ספק ומדגישה כי "המבקש לחסות בצלו של סעיף 8 לחוק, צריך להוכיח שגם אדם סביר לא יכול היה


למנוע את אי ידיעת העובדות העומדות ביסוד תביעתו"
[ראה: ע"א 522/72 בנין מוריס נ' בנין אלברט, פ"ד כח (2) 309].

36.
בענייננו, גם אם בפועל למדה התובעת על אותה זכות במסגרת אותה השתלמות בה השתתפה בחודש 1/00, בכך לא סגי, שכן הנטל המוטל עליה על מנת לחסות בצילו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הוא להראות כי העובדות נשוא הזכות נעלמו ממנה מסיבות שלא היו תלויות בה, וכן כי אף בזהירות סבירה לא יכלה למנוע אותן.

להזכיר, עסקינן בענייננו בזכות שמקורה בהסדר קיבוצי חד צדדי החל על כלל הרשויות המקומיות ועובדיהן שעוגן מאוחר יותר בהסכם הקיבוצי החל על כלל הרשויות המקומיות ועובדיהן, וכל זאת כחלק ממסגרת מערכת יחסי עבודה קיבוציים החלה ברשויות המקומיות, במסגרתה מיוצגים העובדים על ידי ההסתדרות הכללית, ועל ידי אורגניה – ועדי העובדים בכל רשות מקומית ומועצות הפועלים באזור.

בנסיבות אלו, התובעת ולעניין זה כל עובד רשות מקומית אחר, יכלו להיוודע בכל עת, בין אם במישרין מתוך עיון באוגדן או בחוקת העבודה, בין אם מתוך פניה לרשות המקומית ובין אם מתוך פניה לנציגות העובדים, בדבר זכויותיהם ובכלל זה הזכות נשוא התביעה שבנדון.

התובעת לא טענה ואף לא ניסתה לטעון בענייננו לקיומן של נסיבות מיוחדות החלות עליה אשר בעטין נעלמו ממנה אותן עובדות, ואף לא טענה כי בזהירות סבירה לא יכלה להיוודע לזכויותיה במועד מוקדם יותר.

37.
משכך הם פני הדברים, אין בידינו לקבל את טענת התובעת לפיה התקיים בעניינה סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

38.
סיכומם של דברים בכל הנוגע לסוגיית ההתיישנות.

אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, אין בידינו לקבל את סברת התובעת בעניין תחולתו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות או סעיף 8 לחוק ההתיישנות על נסיבות המקרה שבפני
נו,
ועל כן אין לנו אלא לקבל את טענת ההתיישנות שהועלתה ולקבוע כי תביעות התובעת לתקופה שקדמה לחודש אפריל 1998 – התיישנו במועד הגשת התביעה.

39.
משזו קביעתנו, נפנה להלן לדון בתביעות התובעת המתייחסות לתקופה שהחל מחודש אפריל 1998 ואילך.

40.
כפי שציינו לעיל, לצורך ביסוסה של הזכות נשוא תביעתה של התובעת, צריכים להתקיים שלושה תנאים כדלקמן:
-
כי הרשות אינה יכולה להעסיק את העובד במשרה מלאה.
-
כי העובד אינו מועסק בעבודה נוספת.
-
כי העובד יעבוד בפועל את מספר השעות השבועיות המפורטות בטבלה הקובעת את הזכאות.

ודוק, כפי שציינו לעיל, ובמובחן מזכויות אחרות בתחום משפט העבודה, זכות זו מותנית בהתקיימותם של שלושת התנאים בכל עת.

כך לשם הדוגמא, לא מן הנמנע כי עובד יקבל את התוספת בשיעור של 10% בגין הגדלת משרה בשנה פלונית, אלא שבשנה שלאחריה, יוגדל היקף משרתו למשרה מלאה שאו אז לא יהיה זכאי לתוספת כלל, או יוגדל היקף משרתו ל-75% משרה שאו אז יהיה זכאי לתוספת בשיעור של 5% בלבד. והוא הדין, אם בשנה שלאחר אותה שנה יתחיל העובד לעבוד במשרה אחרת מחוץ לרשות המקומית, שאז גם אם הועסק בהיקף של 50% משרה לא יהיה זכאי לקבלת התוספת.
לא למותר לציין, כי אם תציע הרשות לעובד להגדיל את משרתו בשנה מסוימת והעובד יסרב להצעה, הרי שגם אז לא יהיה זכאי באותה שנה לקבל את התוספת.

41.
ומן הכלל לענייננו.

כך, בכל הנוגע לתנאי השלישי - אכן לא היה חולק בין הצדדים כי במשך השנים נשוא התביעה הועסקה התובעת בהיקף של 50% משרה.

גם אם לא הוכחו שעות עבודתה של התובעת בפעל, נכונים אנו להניח לטובת התובעת, כי התמלא בה תנאי זה.

בכל הנוגע לתנאי השני - הרי שבמסגרת תצהירה טענה התובעת כי מעולם לא עבדה בעבודה נוספת על עבודתה במועצה בין כשכירה ובין כעצמאית, אם כי אישרה שבעת שפנתה לפקיד השומה כדי לקבל אישור על כך, נמסר לה שלא ניתן למסור מידע לגבי תקופה שקדמה ל-7 שנים ממועד פנייתה ועל כן צירפה לתצהירה אישור לשנת 99' על הכנסותיה (ודוק ממילא בגין שנה זו צורף כנספח ד' לתצהיר העד עתאמנה, טופס 101) וכן אישור על הכנסותיה לשנת 00' (שממילא אינו רלוונטי לתביעה שבנדון).

זאת ועוד, הגם שבמסגרת הליך זה נמסרו לתובעת לבקשתה תלושי שכר בגין שנים עברו, לא נטען כי התובעת ביקשה לקבל לידיה טופסי 101 לשנים עברו שיש בהם כדי להוות ולו ראשית ראיה לכך שהתובעת הצהירה על עצמה כמי שאינה מועסקת במשרה נוספת או משתכרת הכנסה נוספת, ובכל מקרה כאלו לא הוצגו בפני
נו.

במילים אחרות, למעט לגבי שנת 99', אין בפני
נו אסמכתאות מעבר לטענתה של התובעת עצמה, להראות כי התקיים בה התנאי השני בשנים הרלוונטיות לתביעה.

ובכל הנוגע לתנאי הראשון - הרי שלעניין זה לא דק אף אחד מן הצדדים פורתא בשאלה מדוע הועסקה התובעת בהיקף של 50% בלבד, האם היתה אפשרות להעניק לה השלמת משרה או שמא הנתבעת לא יכלה להעסיקה במשרה מלאה.

איש מן הצדדים אף לא טרח להסביר לגבי פשרה של עבודת התובעת בקייטנות בנוסף למשרתה הרגילה, לגביה לא היה חולק.

אכן, לא נעלמה מעינינו עדותו של העד עתאמנה מטעם הנתבעת לפיה הוא לא בודק את התקיימותו של תנאי זה (ראה עדותו: בעמ' 11 לפרוטוקול ש': 6-8), אלא שלאור מהותה של הזכות, הרי שעל זה התובע זכות בבית הדין, להראות כי התקיימו בו כל התנאים הדרושים לקיומה של הזכות, כך שבית הדין יוכל לפסוק לו את אותה זכות.

יש לזכור כי בסוף כל הסופות, הנטל להוכיח את תביעתה מוטל על התובעת.

בנסיבות אלו, בהן לא הוכח קיומו של התנאי הראשון ובהן למצער, לא הוכח קיומו של התנאי השני לגבי חלק מן התקופה -
אין בידינו לקבוע כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת תביעתה שבנדון.

43.
אי לכך, משלא עמדה התובעת בנטל המוטל עליה להוכחת תביעתה ככל שהיא מתייחסת לתקופה 4/98 עד 1/00 – אין לנו אלא לדחות את תביעתה.

לא למותר יהיה לציין, כי טעם זה נכון הוא מקל וחומר גם לגבי התקופה שקדמה לחודש 4/98 וזאת גם אלמלא קיבלנו את טענת ההתיישנות.

44.
סוף דבר –

אשר על כן, ולאור כל המבואר לעיל בנפרד או במצטבר – התביעה נדחית.

באשר לסוגית ההוצאות, אכן לא נעלמה מעינינו התוצאה הסופית אליה הגענו, ואולם בנסיבות העניין לאור התנהלותה המסורבלת והמבולבלת של הנתבעת, אנו סבורים כי חרף העובדה שהנתבעת זכתה בדינה, אין מקום לפסוק הוצאות לטובתה.
אי לכך, איננו עושים צו להוצאות.

המזכירות תמציא העתקים לצדדים.

ניתן היום, ג' באייר תשס"ט, 27 באפריל 2009, בהעדר הצדדים.




נציג עובדים
יובל אבוחצירא

נציג מעבידים
שלמה אייל

אביטל רימון-קפלן
שופטת







תעא בית דין אזורי לעבודה 1424/05 כראם אבו לפח (סעאבנה) נ' מועצה מקומית כפר - קרע (פורסם ב-ֽ 27/04/2009)