פסקי דין על שאול אריה | פסקי דין על לאה אריה | פסקי דין על מנהל מקרקעי ישראל | פסקי דין על דוד חג'בי | פסקי דין על זהבה חג'בי |

615/05 א     08/07/2009




א 615/05 שאול אריה, לאה אריה נ' מנהל מקרקעי ישראל, דוד חג'בי, זהבה חג'בי




בעניין:

96




בתי המשפט

בבית המשפט המחוזי בנצרת
אזרחי
000615/05


בפני
:
כב' השופטת אסתר הלמן
תאריך:
08/07/2009




בעניין
:
1.
שאול אריה

2. לאה אריה





התובעים
הנתבעים שכנגד



- נ ג ד -


1. מנהל מקרקעי ישראל

2. דוד חג'בי
3. זהבה חג'בי
הנתבע מס' 1





הנתבעים 3,2
התובעים שכנגד

פסק דין

1.

לפני תביעה ותביעה שכנגד שעניינן נסוב אודות זכויות החכירה, במגרש 143 לפי תכנית מתאר ג/4668 גוש 15327 שבכפר עבודה פוריה (להלן: "המגרש"),
אשר הוחכר על ידי נתבע מס' 1,
מנהל מקרקעי ישראל
(להלן: "המנהל"),
לכל אחד מן התובעים והנתבעים, על פי הסכמי חכירה נפרדים.
התובעים עתרו למתן

פסק דין
הצהרתי בדבר זכויותיהם במגרש, תוך ביטולו של ההסכם שנחתם עם הנתבעים 2,3 וכן
לסילוק ידם של הנתבעים 2,3 ממנו. הנתבעים 2,3/התובעים שכנגד, הגישו תביעה לפינוי וסילוק ידם של התובעים מן המגרש.




רקע עובדתי


2.

התובעים/הנתבעים שכנגד (להלן: "התובעים") נשואים זה לזו. הורי התובעת 2, שלמה וחנה בוטה ז"ל, התגוררו בכפר עבודה פוריה (להלן: "הישוב"), החל משנת 1964 לערך, והחזיקו בשני מגרשים סמוכים זה לזה, שסומנו בעבר במספרים 139 ו- 140 (להלן: "139 (ישן)" ו - "140 (ישן)" בהתאמה"). על מגרש 139 (ישן) היה בנוי בית ששימש למגוריהם, ומגרש 140 (ישן) שימש חצרם. בשנת 1979 נפטרו הורי התובעת 2 ומאז ועד היום מתגוררים התובעים בבית הורי התובעת 2.

3.

עד שנת 1964, עוד לפני שהחלה משפחת התובעים להחזיק במגרש 139 (ישן), התגוררו הנתבעים 2,3/התובעים שכנגד (להלן: "הנתבעים"),
בבית שהיה בנוי על מגרש זה, אולם בשנת 1964 עזבו את היישוב ועברו להתגורר בנס ציונה. הנתבעים שבו לגור ביישוב בשנת 1972 לערך, אך הפעם התגוררו בבית שהיה בנוי על מגרש 143 (ישן) -
כיום מסומן 140, שחצרו הנו מגרש 144 (ישן) כיום מסומן 141, שם גרים הנתבעים עד היום.

4.

בשנת 1980 ביקשו התובעים לבנות תוספת בניה על מגרש 139 (ישן), הם הגישו בקשה לועדת התכנון, במסגרתה ציינו את השטח המצוי בהחזקתם (ת/2ב').


בשלב מסוים, נעשתה באזור פרצלציה, המגרשים חולקו מחדש ומספריהם שונו. מגרש 139 (ישן) עליו ניצב בית התובעים, קיבל את המספר 138. המגרש השני, 140 (ישן) - פוצל לשני מגרשים, לא חופפים במלואם למגרש המקורי, שקיבלו את המספרים 143, נשוא המחלוקת, ו- 144. המגרשים שהוחזקו על ידי הנתבעים – 143 (ישן) ו- 144 (ישן) קיבלו את המספרים 140 ו –141, הכל כמפורט בתוכנית ג'/4668, אשר אושרה על ידי הועדה המחוזית לתכנון ובניה ביום 01/10/1986.

למען הבהירות התמורה שחלה במספרי המגרשים הינה כמפורט להלן:


מספר ישן

מספר חדש

בית התובעים
139
138

מגרשים צמודים
140
144+143

בית הנתבעים
143
140
מגרשים צמודים
144
141

כפי שיובהר בהמשך, חילוף זה של המספרים הביא לשרשרת של טעויות, שגרמה לכפילות בחוזי החכירה ולהגעתו של הסכסוך עד כאן.

5.

בשנות ה- 80 נעשו הקצאות של מגרשים למשפחות הגרות בישוב על פי ההחזקה במגרשים. לכל משפחה הוקצה המגרש עליו בנוי ביתם ומגרש או מגרשים הצמודים למגרש בו מצוי הבית, אותם החזיקו או עיבדו טרם ההקצאה, אשר היווה את חצרם. בגין הקצאות אלה נחתם חוזה חכירה בין המנהל למשפחה.

6.

לטענת התובעים הם ביקשו עוד בשנות ה - 80 להסדיר את החזקתם במגרשים 139 (ישן) + 140 (ישן), אך לא ניתן היה לחתום עימם על הסכם חכירה, שכן, על פי טענת המנהל, (כפי שאישרה הגב' חיימוביץ' בתצהירה הראשון), חלק ממגרש 139 (ישן) - (138 חדש) היה רשום בבעלותו הפרטית של תושב חוץ, והיה צורך
להסדיר עימו את הזכויות במגרש, טרם חתימת החוזה עם התובעים. אי לכך, רק ביום 01/11/2001 נחתם חוזה בין המנהל לתובעים לגבי המגרשים 138, 143 ו- 144 (ת/2ה'), (להלן: "הסכם החכירה עם התובעים").


אלא שעוד קודם לכן, ב - 25.10.88 נחתם הסכם חכירה בין המנהל לנתבעים, כביכול, ביחס לאותו מגרש 143 (נ/4ב').

7.

בשנת 2004 פנו הנתבעים באמצעות בא כוחם למנהל בטענה כי הם בעלי זכויות במגרש 143 וכי הקצאתו לתובעים בטעות יסודה. תגובתו הראשונית של המנהל הייתה כי אין כפילות בחוזים שכן ההסכם שנחתם עם הנתבעים מתייחס למגרש 143 הישן ואילו ההסכם עם התובעים מתייחס למגרש 143 החדש (ת/2ו').


בעקבות פניה חוזרת של בא כח התובעים אל המנהל, שינה המנהל את עמדתו והודיע כי אכן חלה טעות מצערת, בכך שנחתמו שני חוזי חכירה ביחס למגרש 143 ולפיכך, ועל פי מכתבם מיום 12/7/04, (ת/2ז'), על כן ההקצאה המאוחרת יותר, לתובעים, מבוטלת. העתק המכתב מוען לתובעים, וממנו למדו על הודעת המנהל.

8
.
המנהל עמד על עמדתו זו, גם במסגרת חילופי מכתבים עם בא כח התובעים, עד שבעקבות פגישה ביניהם, סוכם כי ההודעה על ביטול ההקצאה של המגרש מושהית עד למציאת פתרון לבעיה, במקביל נערכו ניסיונות על ידי המנהל לשכנע את הנתבעים לקבל קרקע חלופית, ללא הועיל (ת/2יא' + יב').

9
.
בכתב ההגנה מצדד המנהל בטענות התובעים, מודה כי נפלה טעות בזיהוי המגרש שהוקצה לנתבעים וזאת בשל חילופי המספרים של המגרשים ומצטרף לבקשה להצהיר כי החוזה המחייב הוא זה שנחתם עם התובעים.



דיון

10
.
לאחר ששמעתי את העדויות, התרשמתי מן העדים, עיינתי במסמכים שהוגשו על ידי הצדדים, וכן נערך ביקור במקום בו הציגו הצדדים את עמדתם תוך התייחסות לנתוני השטח, שוכנעתי כי הסכם הקצאת המגרש לנתבעים נכרת עקב טעות בזיהוי המגרש, עקב כך שמגרש 143 במקורו היה בחזקתם של הנתבעים, ועליו ממוקם בית מגוריהם, וכי לא היה כל כוונה להקצות להם מגרש פנוי, הסמוך וגובל במגרשים 138+144,
שבהחזקת התובעים.

11.

ראשית, יש להדגיש מהו המקור החוקי לעיגון זכויותיהם של המתיישבים בפוריה, כפי שהובא בראיות הנתבעת מס' 1, מדינת ישראל/מנהל מקרקעי ישראל
.


המקור להקצאת זכויות המקרקעין בכפר עבודה פוריה על ידי המנהל, ככל הנוגע למגרש שבמחלוקת, הנו החלטות מועצת מקרקעי ישראל, שנועדו לעגן את זכויות המתיישבים אשר החזיקו במקרקעין לאורך שנים, הן במקרקעין עליו בנוי ביתם והן במקרקעין שהיוו את חצרותיהם, בהסדר חוזי עם המנהל. ההסדר עוגן בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל השונות, כאשר עיקר ההסדר הנו הקצאת זכויות למחזיקים בקרקע, חינם, ליחידת המגורים הראשונה תוך חישובם כאילו שולמו 80% מערכה, כדמי חכירה ראשונים ותוך תשלום היתרה באמצעות דמי חכירה שנתיים למשך 49 השנים הבאות. עוד לפי התנאים שנקבעו, המתיישב רשאי לבנות יחידת מגורים נוספת, ללא תשלום עבור בן אחד של החוכר. מגרש נוסף שיוקצה לחוכר, יהווה חצר והתשלום לגביו ייגבה עם מימוש הזכויות בו לבניית בית מגורים (ראה תצהירה הראשון של הגב' מזל חיימוביץ, מנהלת מחלקת חוזים במנהל מקרקעי ישראל
מחוז צפון ונספחי התצהיר נ/2א – החלטות מועצת מנהל מקרקעי ישראל
כפי שהשתנו או חודשו מעת לעת החל משנת 1982 ואילך).

12.

כהכנה להסדרת הזכויות במקרקעי היישוב ולהקצאתן בהתאם להחלטות מועצת המנהל, ערך המנהל סקר לגבי זהות המחזיקים בקרקעות. כך נולדה "מפת רישום המנהל" (נ/3ט') (להלן: "מפת הרישום" או "סקר המנהל". ביום 02/08/88 נכנסה לתוקף תוכנית ג/4668 (להלן: "התוכנית").

13
.
הנתבעים לא חלקו על העיקרון לפיו הקצאת המגרשים על ידי המנהל התבססה על חזקה בפועל אך לטענתם מגרש 143, כמספרו אז – 149, הוחזק ברציפות על ידם ושימש אותם כמשק חקלאי.

14
.
לאור האמור השקיעו הצדדים כל אחד מאמץ לשכנע כי מגרש המריבה היה מוחזק על ידם וכי כוונת המנהל הייתה להסדיר את חזקתם במגרש.

החזקה במגרש

15.

טענת התובעים הינה, כי מגרש 140 הישן, הוחזק על ידי בני משפחת בוטה ז"ל, ושימש להם לגידולים ולפרנסתם. מגרש 140 (הישן) כולו הוחזק על ידי משפחת בוטה ולאחריה על ידי התובעים לאורך השנים, משנות ה - 60 ועד היום. גרסת התובעים, לטענתם, נתמכת בעמדת ועדויות נתבע מס' 1 וכן על ידי עדים ניטראליים שהובאו מטעמם.


בסיכומיהם ביקשו התובעים לדחות את עדויות הנתבעים, אשר היו מבולבלות, בלתי מהימנות, ולא נתמכו בעדויות של עדים ניטראליים או במסמכים כלשהם, להוכחת הזיקה שלהם למגרש המריבה.


עוד הפנה ב"כ התובעים לכך שעדי ההגנה, ארנון ונחמיה חג'בי, קיבלו לידיהם את פרוטוקול הישיבה בה העידו הנתבע 2 ובנו אלי, וזאת בניגוד לכלל האוסר על עדים להימצא באולם בזמן שמיעתן של עדויות אחרות.

16
.
לטענת הנתבעים, הורי התובעת 2 החזיקו במגרש 139 ומעולם לא החזיקו באותו חלק ממגרש שמספרו היה בעבר 140 המסומן כיום 143. במגרש שבעבר סומן 149 ניהלו הנתבעים במשך שנים רבות משק חקלאי בעיקר לגידול כבשים, אשר כלל את השטח הסמוך המסומן כיום כמגרש 143. בשנות ה-80 כאשר ערך המנהל סדר בהקצאות, הסכימו הנתבעים להסתפק בחלק מהשטח - מגרש 143 היום - ובמגרשים 140-141 היום. ואכן לגבי שטחים אלה נערך הסכם החכירה. ביחס למגרש 143 נחתם ההסכם עוד בשנת 1988.

עוד לטענת הנתבעים, התובעים לא החזיקו בעבר ואינם מחזיקים במגרש 143, על כן לא נפלה טעות בעריכת ההסכם עם הנתבעים, ביחס למגרש 143 וכוונת המנהל הייתה להסדיר את חזקתם של הנתבעים במגרש זה.

הנתבעים חולקים על הטענה, כי מגרש 143 מהווה חצר אחורית של משפחת בוטה. הם מסתמכים על חוות דעתו של המודד חן ציון (נ/11) שלפיה, נעשתה חלוקה שונה של המגרשים ולא פיצול של מגרש 140 הישן. לטענתם, מגרש המריבה מצוי בין המגרש עליו בנוי בית התובעים לבין ביתה של גאולה חג'בי.

עוד לטענת הנתבעים, עם שובה של המשפחה מנס ציונה לפוריה, המשיך הנתבע, יחד עם בני משפחתו, לעבד את המגרשים שהיו מתחת לביתו הקודם, שם ניהל משק חקלאי והקים דיר לצאן. הנתבע החזיק בשטחים רבים, בעוד משפחת בוטה, הוריה של התובעת מס' 2, לא היו מסוגלים להחזיק משק חקלאי, בשל מצבם הבריאותי.

הנתבעים טוענים, כי בעדותו של מר וידאל, מטעם המנהל, יש תמיכה לגרסתם, לפיה החזיקו בשטחים רבים בפוריה, והיו זכאים לקבל 3 מגרשים.

ביחס לעדותה של הגב' חימוביץ', נטען כי זו לא הייתה מעורבת בניהול המו"מ טרם הקצאת המגרש לנתבעים, ולפיכך, איננה יכולה להעיד חד משמעית, עדות העומדת בניגוד לחוזה כתוב, לתשריט שצורף לו ולעמדת המנהל במשך שנים.

עוד טוען ב"כ הנתבעים, כי לא הובאו עדים רלבנטיים מטעם המנהל, כמו הגב' סלוצקי, שהייתה מעורבת בהקצאת מגרש 142 לאלי חג'בי, והימנעות זו צריכה להיזקף לחובת המנהל.

הנתבעים מודים כי במהלך השנים החלו התובעים לנטוע עצים בחלק העליון של המגרש, אך נטיעה זו לא הפריעה למשפחת חג'בי, לכן לא התעורר הסכסוך, עד לשנת 2003, שאז ביקשו התובעים לסלק את הנתבעים מן השטח במגרש שבו נהגו לערוך מדורת ל"ג בעומר.

17
.
לטענת המנהל, המידע שהיה בידיו במועדים הרלוונטיים, על פי מפת הסקר שנערך על ידו ומכתב ועד האגודה (נ/2ו'), הוא שהתובעים הם שהחזיקו במגרשים 138, 143, 144 כמספריהם לפי התוכנית (139 ו- 140 הישנים. על מגרש 139 היה בנוי בית המגורים שלהם ומגרש 140 היווה את חצרו. מתוקף התוכנית שונה מספרו של מגרש 139 למספר 138. מגרש 140 פוצל לשני מגרשים שקיבלו את המספרים 143 ו-144. אמנם אין זהות מוחלטת בין המגרשים על פי מפת סקר המנהל לבין המגרשים על פי התוכנית, יחד עם זאת, ישנה חפיפה ניכרת בין שטחו של מגרש 139 לפי מפת סקר המנהל לבין שטחו של מגרש 138 על פי התוכנית וכך המצב גם לגבי מגרש 140 דאז ביחס למגרשים 143 ו-144 היום. כמו גם בין מגרש 143 דאז למגרש 140 היום.

המנהל, לטענתו, ראה במגרשים 143 -144 כחצרו האחורי של מגרש 143, עליו בנוי ביתם של התובעים, והדבר בא לידי ביטוי במפת סקר המנהל, לפיה שטחי המגרשים 144 ו- 143 היו שטחים מעובדים, כמעט בשלמות, והיוו חטיבה אחת עם מגרש 138.

18
.
בטרם אסקור את הראיות באשר למצב החזקה במגרש אומר כי השאלה הרלוונטית לבחינת קיומה של טעות בכריתת ההסכם עם המנהל הינה מה היה מצב החזקה בפועל, לפי ידיעת המנהל, בזמן שהוחלט על הקצאת המגרש לנתבעים, מתוך הנחה כי כוונת המנהל הייתה להחכיר את המגרש בתנאים המועדפים, למי שמחזיק בו וזכאי לקבלת אותם תנאים.
השאלה מי באמת החזיק במגרש, יכולה לסייע, ככל שיש בה ללמד על ידיעת המנהל, אך אם יש
סתירה בין הממצאים, או לא ניתן לקבוע מי בפועל החזיק במגרש או חלקו, הקביעה המהותית והחשובה יותר מתייחסת למידע שהיה בידי המנהל, ועליו התבסס כאשר אישר את העיסקה.

19.

כאמור, אין מחלוקת והדבר עולה בבירור מתוך נ/11 חוות דעתו של המודד מתניה חן ציון, שהוגשה בהסכמה, ומתוך התשריט ת/4, כי אין חפיפה בין מגרש 140 הישן לבין שטחו ומיקומו של מגרש 143 הנוכחי, נשוא המריבה. יחד עם זאת, ניתן להתרשם גם מחוות דעתו של המודד חן ציון, כי מרבית שטחו של מגרש 140 מצוי כיום בתחום מגרשים 143 ו -
144. גם אם צורתם של שני המגרשים וגבולותיהם אינם תואמים במדויק את המגרש המקורי - 140 הישן.

20
.
על פי חוות הדעת, נ/11 שונים המגרשים 140 ו- 143 בצורתם ובגודלם באופן מהותי, לכן אין כל אפשרות הגיונית לטעון כי מדובר בטעות סופר במספור המגרש. עם כל הכבוד, לא זו המחלוקת בין הצדדים. הטעות המדוברת נובעת מבלבול בין מגרש 140 החדש, עליו בנוי בית הנתבעים לבין מגרש 140 הישן, ששטחו פוצל לשני מגרשים, שהאחד מהם הוא מגרש 143.
יוער, כי לגרסת הנתבעים, הם החזיקו דיר וניהלו משק חקלאי בשטח המגרש 143, כפי תיחומו כיום.

21.

להוכחת החזקה במגרשים 139 ו- 140 (הישנים) על ידי התובעים הובאה עדותה של
התובעת,
לאה אריה
. התובעת הצהירה כי הוריה המנוחים החזיקו בשטח מגודר, שכלל את שני המגרשים, ולאחר מותם המשיכה היא להחזיק באותם שטחים. התובעת פירטה השתלשלות הדברים עד לידיעה כי הנתבעים טוענים לזכות במגרש והוסיפה כי מיום שנתקבל מכתבו השני של המנהל מיום 12.7.04, לפיו נפלה טעות בהקצאת המגרש לתובעים "החלו הנתבעים 2 ו- 3, באמצעות בניהם, במסכת הטרדות וניסיונות להשתלטות על מגרש 143 כולל ניסיונות לחריש, שפיכת פסולת עפר ואף סלילה על קטע בשולי המגרש. ויודגש כי עד מכתבה האחרון של הנתבעת 1 לא העזו הנתבעים 2 ו-3 או מי מטעמם להתנכל לזכויותינו במגרש זה, לטעון לזכויות בו או לתפוס בו חזקה". (סעיף 11 לתצהירה).
ביום 22/01/06 אף הגישה התובעת 2 תלונה במשטרה נגד הנתבעים 2 ו-3 ובנם בגין הסגת גבול, בעקבות
ניסיונותיהם החוזרים להשתלט על המגרש, לאחר שבנם של הנתבעים חרש חלק מהמגרש (סעיף 19 לתצהירה).

בחקירתה הנגדית אישרה התובעת כי במשך 10 שנים לאחר נישואיה, ועד למות הוריה, לא התגוררה בפוריה. התובעת שללה את הטענה שאמה, שנפטרה בגיל צעיר, בת 55, הייתה אישה חולנית טרם מותה. בהתייחסה לטענה כי אמה הרבתה להגיע למרפאה (כפי שהעיד עד התביעה יחיאל רדאה), השיבה התובעת כי אמה הגיע למרפאה לצורך הטיפול באביה. יש לציין כי על פי העדויות, לבני הזוג היה גם בן נכה, שטופל על ידי הוריו, ועדותו של יחיאל רדאה לגבי מצבה הבריאותי של האם התבססה על ביקוריה במרפאה ולא מעבר לכך. יחיאל גם הוסיף שמבחינה חיצונית האם לא נראה כאישה חולנית (עמ' 17 לפרוטוקול). עדותה של התובעת בעניין זה נתמכה גם בעדותו של העד שלום שמעון (עמ' 11 לפרוטוקול), ואין כל סיבה שלא לקבלה.

התובעת העידה גם שאביה עבד עד שנת 1962, ולאחר מכן, למרות עיוורונו, עיבד את שטח האדמה שליד ביתם וגידל שם ירקות לצריכה ביתית (עמ' 25 – 26 לפרוטוקול).

כל זאת בשטח שהיה מגודר בגדר תיל ולידה ניטעו עצים.

עדותה של התובעת הייתה מהימנה, ונתמכה בעדויות של עדים ניטראליים וכן בעדויות שהובאו מטעם המנהל.

22
.
עד התביעה, שמעון שלום תושב כפר עבודה פוריה, מסר בתצהירו כי הוא מתגורר ביישוב מתחילת שנות ה-50 ומכיר היטב את התושבים והמגרשים. ידוע לו כי משפחת בוטה התגוררה בבית בו גרה היום משפחת אריה. משפחת בוטה החזיקה במגרש הצמוד למגרש בו היה ביתה, ובמגרש זה גידלה גידולים שונים. המגרשים היו מתוחמים בגדר וסימונם הישן היה
140 ו- 139. כמו כן זכור לשמעון, כי כאשר משפחת חג'בי שבה לגור ביישוב משהותה בנס ציונה, הם התגוררו בבית שהיה ממוקם על מגרש שלפי הסימון הישן סומן במספר 143. לאחר פטירת בני הזוג בוטה, עברו התובעים להתגורר בביתם והם מחזיקים מאז בבית ובמגרש הצמוד לו (140 הישן).
על פי התצהיר, בין השטח שהוחזק על ידי התובעים במגרש 140 הישן לבית שנבנה על מגרש 148 (ביתה של גאולה חג'בי) היה שטח אדמה פנוי. מספר ימים בטרם מסר תצהירו, ביקר מר שלום במגרש של משפחת אריה וראה כי במקום נטועים עצים, כפי שהיה שנים רבות. כן הבחין כי בשטח שבין הבית במגרש 148 לשטח המוחזק על ידי משפחת אריה נעשה חריש, שלא היה קודם. לפי התצהיר על פי הידוע לעד בהיותו ותיק מאוד ביישוב, "לא יתכן כי המגרש שכיום מסומן 143 ואשר מחזיקה בו מש' אריה כל השנים ולפניה מש' בוטה, ישויך למשפחה אחרת, במיוחד שאין קשר גיאוגרפי רציף בין הבית של מש' חג'בי למגרש 143".

העד השיב בחקירתו הנגדית כי ידוע לו
שמשפחת בוטה גידלה ירקות על המגרש, כפי שעשו יתר התושבים, וזאת מידיעה אישית . בהצביעו על התשריט הנספח לתצהירו, ת/1 ידע העד להסביר היטב היכן החזיקה משפחת הנתבעים והיכן היה השטח שהוחזק על ידי משפחת בוטה, מסומן באיקסים לדבריו. העד השיב אמנם לשאלת ב"כ התובע כי בין המגרש של משפחת בוטה למגרש של גאולה (הנמצא דרומית לו) היה שטח ריק שהוחזק על ידי משפחה אחרת, אך כשנתבקש להצביע בתשריט על מיקומו של אותו שטח – הצביע על שטח הנמצא כיום בתחום מגרשה של גאולה. לא ניתן להסיק מתשובת העד כי השטח הריק עליו דיבר היה בתחום מגרש 140 הישן, שכן העד חזר והבהיר כי משפחת בוטה החזיקה בשטח עד הגדר. העד גם הבהיר כי ביתה של גאולה נמצא בקצה הדרומי של מגרשה ובינו לבין השטח של התובעים קיים שטח פנוי. שטח זה נמצא כיום בתחום מגרשה של גאולה אך לעד אין כל ידיעה מה הם גבולות המגרש שלה ולכן השיב כפי שהשיב
(עמ' 12 לפרוטוקול), ותשובתו מהימנה עלי.

בחקירתו הנגדית השיב העד כי החריש הטרי שראה בשטח הוא בחלק של גאולה, גם אם עבר בשני מטר לחלק של בוטה. בחקירתו החוזרת השיב העד כי אלי חג'בי נפגש עימו לפני המשפט והסביר לו שהתובעים מבקשים לקחת את המגרש של גאולה.

23.

העד
יחיאל ראדה, אדם כבן 55 הצהיר כי מאז ומעולם הוא מתגורר בכפר עבודה פוריה ובמשך מספר שנים אף היה חבר בוועד הכפר. על פי תצהירו הוא מכיר היטב הן את משפחת התובעים והן את משפחת הנתבעים. כן ידוע לו מידיעה אישית כי בשנות ה-60 משפחת חג'בי – הנתבעים, גרה בבית בו גרה היום משפחת אריה – התובעים. לדבריו, הנתבעים נטשו את הבית ועברו לנס ציונה ואז משפחת
בוטה - סלימן וחנה (הורי התובעת 2), עברו לגור בבית. את המגרש הסמוך לבית של בני הזוג בוטה, מגרש 140, החזיקה הגב' בוטה וגידלה בו נענע ופטרוזיליה ובעלה העיוור סייע לה. הגב' בוטה הייתה מתפרנסת ממכירת היבול.

עוד לפי התצהיר, במגרש המערבי, גרו משפחת אברהם וקמר קריתי וגידלו במגרשם ובמגרש הדרומי לבית בו גרו, כבשים. מגרשיהם של משפחת בוטה היו מתוחמים בגדר תיל
ומצד מערב שלהם הייתה דרך עפר מדרום לצפון, שהפרידה בין מגרשים אלו למגרשיהם של משפחת קריתי.

לפי תצהירו של העד, כאשר הנתבעים חזרו מנס ציונה הם גרו במגרש שסומן בעבר 143 הישן ועיבדו את המגרש הסמוך לו, מגרש 144 הישן. בשלב מסוים לאחר שהפסיקו לגדל כבשים, במגרש 142 הישן, השייך למשפחת קריתי, הוריה של שרה חג'בי, החלו הנתבעים לעבד גם את מגרש 142 הישן שגבל במגרש 140 הישן. לטענת העד, בין מגרשים 140 ו-142 הישנים הייתה גדר והפרדה ברורה והנתבעים עיבדו את אדמת משפחת קריתי ולא את מגרשם של משפחת בוטה. במגרש 140 הישן מעולם לא ראה אנשים אחרים פרט למשפחת בוטה והתובעים, המעבדים את האדמה.

בחקירתו הנגדית אישר העד כי איננו יודע לומר מה מספרי המגרשים אודותם מסר את הדברים בתצהיר אך הוסיף כי הוא יכול לזהות את המגרשים בתשריט ובפועל כאשר נוסח התצהיר הוצג בפני
ו תשריט עם תיאור המגרשים.
כשהוצג לו תשריט ת/1 הוא ידע הצביע על מוקד הסכסוך, הגם שבעדותו הניח כי המחלוקת נוגעת לכל שטחו של מגרש 140 הישן, ולא היה מודע לכך שהשטח נשוא המריבה מהווה רק חלק ממגרש זה. מעדותו של מר רדאה עלה בברור כי הוא מתייחס לשטח הנמצא בצד המערבי של מגרש 140 הישן ולמגרש 142 הישן הגובל בו מצד מערב, מגרש שהוחזק על ידי משפחת קריתי.

בחקירתו הנגדית הסביר כי על מגרש 142 הישן גידלה משפחת קריתי כבשים ולאחר מכן החלו הנתבעים, לעבד שטח זה (עמ' 19 לפרוטוקול).

מר רדא אישר בחקירתו הנגדית כי משפחת חג'בי החזיקה במרבית המגרשים באיזור המתואר בת/1.

24
.
מדובר בשני עדים מבוגרים, בינהם לבין משפחות התובעים והנתבעים קיימת הכרות של שנים, לא הובאה כל ראיה לכך שקיים סכסוך בינם לבין הנתבעים והם לא נחקרו על כך. ארנון חג'בי מסר אמנם בעדותו כי לשמעון יש טינה כלפי הוריו (עמ' 82 ש' 18-23), אך הוא לא ידע להסביר היטב מדוע הוא סבור כך, ודבריו גם אינם עולים בקנה אחד עם עדותו של אחיו אלי, שמסר כי אין לו או למשפחתו כל סכסוך איתם. האב, דוד, לא הזכיר שום סכסוך עם העדים (עמ' 58 לפרוטוקול) וכך גם האח ארנון.

25
.
לגרסתו של אלי, הוא מעולם לא פנה אל שמעון בנושא המשפט אלא ההיפך,
שמעון פנה אליו על מנת לנסות לברר את פשר המריבה. לדבריו, השיב לו שהסכסוך הנו לגבי מגרש 143 והצביע בפני
ו על השטח שבמחלוקת (עמ' 64 ש' 21-33, עמ' 65 ש' 1-4).

26
.
בהמשך לדברים הנ"ל נשאל אלי:

"ש. אני מניח שלמשפחה שלך יש הרבה מכרים שגרים שם באיזור. למה לא הבאתם אדם אחד שלא מהמשפחה שיבוא ויגיד שאתם החזקתם בשטח לאורך כל השנים.
ת. אף אחד לא פשפש בדברים של האחר. אנשים יש להם מגרשים בלי שאף אחד יידע."
(עמ' 68 ש' 13-15).

גם הנתבע אישר כי הוא מתגורר במקום עשרות שנים ויש לו שכנים הקרובים אליו כמו אחיו, אולם לא היה בפיו הסבר מניח את הדעת לכך שאף אחד מהם לא הגיע כדי להעיד לטובתו (עמ' 59).

27
.
מר רדאה ושמעון הנם עדים ניטרליים, תושבי היישוב, אשר מסרו את דבריהם מתוך הכרות עם המקום והמעורבים. אין להם כאמור, כל סיבה לתמוך בצד זה או אחר ולהעדיף את קידום ענייניו על פני האחר.
עדותם הייתה עקבית, לא נסתרה, ועולה ממנה כי משפחת בוטה, בניגוד לטענת הנתבעים, עיבדה את החלקה הצמודה לביתה, וחרף מגבלות בני הזוג, הם גידלו על שטחו של מגרש 140 הישן, גידולים שונים לצריכה עצמית ואף מעבר לכך. מעדותם של שמעון ושל אלי עולה כי לפני מתן העדות ניסה אלי להסביר לשמעון את המחלוקת ולשכנעו כי המחלוקת נוגעת לשטחים המוחזקים על ידי גאולה חג'בי, למרות זאת, לא שינה שמעון את עדותו . לפי תצהירו ולפי עדותו עיקר החריש החדש היה בתחום השטח המצוי בין ביתה של גאולה לשטח שהוחזק על ידי התובעים ולא בתחום מגרש 140 הישן.

מול עדויות אלו, לא הביאו הנתבעים שכן או תושב היישוב שאיננו בן משפחתם, בכדי לתמוך בגרסתם.


28
.
מטעם הנתבעים העידו מספר עדים כולם בני המשפחה. עדויותיהם סתרו זו את זו בעניינים מהותיים, עדותם הייתה מגמתית ובלתי ראויה לאימון.

29
.
הנתבע,
דוד חג'בי

הצהיר כי הוא ואשתו מחזיקים במגרש עשרות שנים. בשנת 1955 לאחר שנישא, ועד
כפר עבודה פוריה נתן לו רשות לגור בבית בו גרה משפחת קאפא, זה הבית בו מתגוררים היום התובעים על מגרש 138 (מסומן בצהוב בנספח לתצהירו). בתקופה ההיא עבד לגרסתו, בעבודות שונות וכן ניהל משק חקלאי. חמו וחמותו גידלו כבשים ופרות אשר היו חלק ממשק חקלאי זה. המשק השתרע על חצר הבית,
מגרש 138, וכן על מגרשים המצויים מתחת לבית בו גרו. אחד מהם מסומן במפה הנ"ל בצבע אדום (קרי: מגרש 143). כן החזיק בשטח המצוי מצידו הימני של מגרש 143.

עוד לפי התצהיר, בשנת 1964 עבר דוד עם משפחתו לגור בנס ציונה לתקופה של כ-8 שנים. כעבור כ- 4 שנים, פנו אליו הורי רעייתו יחד עם שלמה בוטה (אבי התובעת 2), ובקשו ממנו כי יאפשר למשפחת בוטה להתגורר באופן זמני בבית בו גרו ביישוב פוריה. בשנת 1972 שבה המשפחה לגור בפוריה, ולפי בקשת חמו לא דרש דוד את ביתו חזרה. בעדותו מסר דוד כי מאז ועד היום לא ביקש ממשפחת בוטה או מהתובעים, שגרו בבית לאחר מותם, לפנות את הבית (עמ' 55 ש' 24). במקום זאת, רכשה משפחת חג'בי
את הבית בו הם מתגוררים עד היום, הבנוי על המגרש המסומן במפה בצבע כחול (קרי: מגרש 140).

הנתבע הצהיר כי לאחר שובו לפוריה המשיך
לעבד את השטחים בהם ניהל את משקו טרם המעבר לנס ציונה. לעומת זאת, למשפחת בוטה מעולם לא היה משק חקלאי והם לא היו מסוגלים לנהל משק כזה בשל מצבו של אב המשפחה, שהיה עיוור ורעייתו הייתה אישה חולנית. גם בנם, רחמים ז"ל, היה נכה. לאחר שבני הזוג בוטה נפטרו, שבה ליישוב ביתם, התובעת 2, עם בעלה ומשפחתה, להתגורר בבית הוריה. הנתבע 2 שב והדגיש בסעיף 16 לתצהירו, כי ניהל משק על מגרש המחלוקת, אשר כלל דיר קטן וחצר בעבור הדיר, וכן גידולים חקלאיים. בשלב מסוים (לפי עדותו, בשנת 80 – עמ' 60 לפרוטוקול), העביר את הדיר לסככה גדולה המצויה במגרש 141א (בצבע חום במפה). את הגידולים המשיך לגדל על מגרש המחלוקת עד אמצע שנות התשעים, באמצעות בנו נחמיה, עד שזה התקבל לעבודה קבועה ובמקביל התדרדר מצבו הרפואי של הנתבע מס' 2 לכן בהדרגה הפסיק לעבד את השטח.

לטענת הנתבע עד ל"ג בעומר, בשנת 2004 לערך, לא טען איש מהתובעים שמדובר באדמתו.

30
.
מחקירתו הנגדית של הנתבע לא ניתן לקבל תמונה ברורה לגבי זיהויו של השטח בו החזיק, לטענתו, דיר כבשים ומאוחר יותר עיבד אותו, ובודאי שלא ניתן לקבוע כי השטח המדובר נכלל בתוך מגרש 143 או מגרש 140 הישן.

ראשית, התברר במהלך חקירתו הנגדית כי הנתבע, בניגוד לרושם העולה מתצהירו, איננו יודע לזהות מהו המגרש נשוא המחלוקת, אליו התייחס בתצהירו. כאשר נשאל היכן היה ממוקם הדיר, הוא סימן בתשריט איזור שונה לחלוטין (ת/6), בהמשך, הצביע בתשריט על מגרש 137, 144 או 145 ואמר מפורשות כי איננו יודע היכן המגרש של בוטה (עמ' 57 לפרוטוקול).

שנית, בסתירה לאמור בתצהירו של הנתבע, כביכול התובעים נטעו עצים בחלקו העליון של המגרש השייך לו, ולמרות זאת הוא העדיף שלא לעורר מהומה ולא מנע זאת, מסר הנתבע גרסה שונה בחקירתו. בתשובה לשאלה
האם משפחת אריה נטעה עצים במגרש השיב: "לא, היא (משפחת אריה – א.ה) לא שתלה עצים במגרש הזה, אלא במגרש שלה. המגרש הריק נשאר ריק. אני לא אמרתי להם שיזיזו את הדברים שלהם". (עמ' 58 ש' 16-18). בהמשך, בעמ' 59, חזר הנתבע ואמר כי כל הנטיעות שנעשו על ידי התובעים לא היו בשטח שלו אלא במגרש שבו הוא התגורר עד שנת 1964, דהיינו,
במגרש של משפחת בוטה. משמע, החלק נטוע העצים לא נמצא בתחום השטח שבו הוא טוען לזכויותיו.

שלישית, בהתייחסו למיקום הדיר העיד הנתבע כי הדיר היה "איפה שגאולה בנתה, לא בדיוק אלא ליד". ביתה של גאולה נמצא בצד הדרומי של מגרשה. צפונית לו קיים שטח פנוי המהווה חלק ממגרשה וכן רצועת אדמה, שבעבר לא נכללה במגרש 140 וכיום עקב החלוקה החדשה, ושינוי צורת המגרשים,
גבולו הדרומי של מגרש 143 נמצא דרומית יותר (קרוב יותר) לביתה של גאולה. כלומר גבולו הדרומי של מגרש 140 הישן הוסט דרומה. לא מן הנמנע מתוך תיאור זה, ועדותו של מר שלום,
כי הדיר והשטח שעובד על ידי הנתבע, מצוי כיום בתוך מגרשה של גאולה וחלקו המזערי בתחום מגרש המריבה.

דבר נוסף, בעדותו סיפר הנתבע כי הוא התגורר בבית הבנוי על חלקה 138 עד שנת 1964,
הוא עצמו בנה את הגדר המקיפה את השטח שהוחזק ליד הבית, אותה זיהה בתשריט כגדר שמסומנת באיקסים בצד הדרומי של המגרש
(עמ' 56 לפרוט'), ובשטח זה, כולל מגרש המריבה, גידלו ירקות
(עמ' 63).
הנתבע עצמו מודה איפא, ששטח המריבה היווה חלק מהחצר של מגרש 138 (139 ישן) ועליו גידלו דרי הבית ירקות למחייתם.

31
.
הנתבע הוא עד ההגנה העיקרי, הוא שעסק בגידול הכבשים ובעיבוד השטח במהלך שנים רבות ומפיו אמורה הייתה לבוא גרסה ברורה לגבי מיקום השטח שהוחזק על ידו. כפי העולה מעדותו, והנתבע אישר זאת מפורשות, הוא לא מודע לפרטי הסכסוך, מונע על ידי ילדיו, וכל מעייניו נתונים לכך שצאצאיו יקבלו כמה שיותר מגרשים כדי לבנות את בתיהם. במהלך עדותו לא ידע לחזור על תוכן התצהיר עליו הוחתם ולא עמד מאחורי כל מה שנאמר בו. הרושם מעדותו היה כי איננו מתמצה בפרטים שנכללו בתצהירו ואלה אינם מבוססים על ידיעותיו.

32
.
בניו של הנתבע לא סייעו רבות לביסוס גרסתו. הבן אלי חזר בתצהירו על גרסת ההגנה, לרבות הטענה כי לאביו היה משק חקלאי אשר התנהל על מגרש 143 ואף התפרס על פני מגרשים סמוכים, וכן דיר טלאים קטן (סעיפים 3 ו4א לתצהירו של אלי). כן הוסיף כי הוא ואחיו נהגו לעזור לאביהם בעיבוד המשק ובמכירת הסחורה (עמ' 67). יחד עם זאת, אלי היה כבן 5 בשנת 1972 כאשר הגיעו לפוריה חזרה, דהיינו היה כבן 13 כשהועבר הדיר מהמגרש. הוא לא ידע להסביר מדוע אביו לא הצביע על מגרש 143 כמקום הימצאו של הדיר וציין "אני לא זוכר, הייתי ילד קטן, זכור לי רק הדיר הזה" (עמ' 67 לפרוט').

בניגוד לאביו, טען אלי כי הנטיעות שנטעו התובעים, עצי הזיתים והצבר, מצויים בתחום חלקת המריבה (עמ' 68 לפרוטו').

33
.
גרסה נוספת לגבי מיקום הדיר באה מפיו של נחמיה, בן נוסף של הנתבע. נחמיה העיד כי היה כבן שבע בזמן שעזבו את פוריה והוא איננו זוכר פרטים רבים לגבי קורות המשפחה באותו זמן. לפי עדותו, כאשר המשפחה עברה להתגורר בנס ציונה, נותר על מגרש 143 דיר טלאים אך עם שובם לפוריה התגוררו במגרש אחר, "המנהל רצה שהכל יהיה במקום אחד, ואז הרסנו את הדיר הזה ושתלנו שם פטרוזיליה ונענע" (עמ' 74 ש' 9-11). בסתירה לעדותו של האב, סיפר אם כך נחמיה כי הדיר נהרס כבר בשנת 1972 או בסמוך לאחר מכן, ולמעשה מאז עזבה משפחת חג'בי את מגרש 139 (ישן), לא שימש לה מגרש 140 ישן או חלקו לצורך גידול הכבשים. מעדותו עולה גם כי המנהל כבר אז לא הסכים לפיצול השימוש במגרש ששימש חצר לבית המגורים שהוקם על מגרש 139 הישן אלא לצרכיו של אותו מגרש.

בדומה לדברים שמסר הנתבע, אישר גם נחמיה כי השטח שעובד על ידי המשפחה הגיע עד לביתה של האחות גאולה, כלומר השטח הפנוי ממגרשה והשטח המצוי צפונית לו, היווה חטיבה אחת (עמ' 75 לפרוט').

במהלך חקירתו אישר נחמיה כי תוך כדי חריש האדמה ליד ביתה של גאולה, חרש אחיו ארנון גם שטחיהם של שכנים, ללא רשותם, כך חדרו לתחום מגרש 144 ומגרש 147 שהוא מגרש ריק, לדבריו.

בנוגע לנטיעות על מגרש 143 טען נחמיה כמו אחיו, כי אלו נעשו בתחום חלקת המריבה. כשנתבקש לסמן על המפה את העצים שנטעו התובעים על אדמת המריבה התברר כי העד איננו יודע לזהות את מיקומה (נ/9).

34
.
בתצהירו מסר האח ארנון חג'בי , יליד 1962, גרסה זהה לאחיו ואביו באשר לחזקה במגרש 143 על ידי אביו.
ארנון היה כבן שנתיים בזמן שהמשפחה עברה לנס ציונה, למרות זאת התיימר בתצהירו לספר על
ניהול המשק החקלאי על ידי אביו , עד שנת 1964.

מעדותו
של ארנון (עמ' 83) עולה כי גם לפי גרסתו, כפי שהעיד הנתבע, אין לנתבעים טענה באשר לשטח המצוי צפונית משיחי הצבר. המחלוקת נוגעת לשטח שבין השיחים דרומה לכוון המגרש של גאולה.

במהלך חקירתו הנגדית אישר ארנון כי משפחתו לא עיבדה את כל מגרש 143 וזאת בניגוד למה שניתן להבין מן האמור בתצהיריהם של עדי ההגנה. הוא גם אישר כי הנתבעים עיבדו חלק ממגרש 144 (עמ' 84 ש' 12-13), תוך ידיעה
כי השטח איננו
שייך להם (עמ' 84 ש' 30).

בחקירתו הנגדית נשאל ארנון אודות מיקומו המדויק של השטח שהוחזק על ידי הנתבעים כדיר, ולא הצביע על מיקומו בתוך מגרש 143, נשוא המחלוקת:

"ש.
אביך העיד פה לגבי הדיר שהיה, הוא לא ידע להצביע על דיר שהיה במגרש 143, אלא הוא הצביע על מגרשים אחרים בכלל. תסכים איתי שיתכן שאביך הוא למעשה הצד הכי ותיק פה ואמור לדעת הכי טוב מכולכם, לא יכול להצביע על מגרש 143, ולכן זה האמת שלא היה שום דיר אף פעם.
ת. אני לא מסכים.
ש. אני עברתי על כל המפות שמופיעות כאן בבית המשפט ובמנהל, במגרש 143 לפחות משנת 68, כתוב "מעובד", ואין על מגרש זה אפילו סימון אחד של מבנה. אז אולי הדיר היה במגרש סמוך ולא על מגרש 143. אולי היה על מגרש 144
ת. משנת 68 זה היה 5 מגרשים, היום זה כבר הרבה יותר. גם אני לא יודע להצביע בדיוק על הגבולות, היום זה כבר 15 מגרשים בפרצלציה חדשה.
ש. המבנה הכי קרוב שיכול היה לשמש כדיר, נמצא על מגרשים 144 ו-147 ולא על מגרש 143.
ת. הדיר היה כאן. אני מצביע על 149, ויכול להיות שהחצר הייתה מסביב, ב- 143, 142. זה החצר של הדיר, ודיר צריך גם מקום שהכבשים יצאו אליו. דיר היה, אבל לא היה חצר. כרגע הדיר מופיע במפה ב –149."
(עמ' 85 ש' 16-29).

35
.
מתוך כלל העדויות שהובאו על ידי הנתבעים עצמם, ניתן להבין כי השטח שהוחזק על ידיהם, בשנים מסוימות כדיר, ולאחריו בעיבוד לא רצוף שהופסק אף הוא לפני שנים, הוא לכל היותר, שטח המצוי דרומית למגרש 140 המקורי וצפונית לביתה של גאולה. שטח זה בחלקו המזערי נכלל כיום בתוך מגרש 143, אך מרבית שטחו של המגרש, שגבולותיו החדשים נקבעו בעקבות הפרצלציה, הוחזק על ידי התובעים.

36
.
מתוך עדויותיהם של הגב' חיימוביץ' ויעקב וידל, עולה בבירור כי המנהל ראה בתובעים בהיותם מחזיקי מגרש 140 (הישן), כזכאים להסדרת מעמדם במגרשים החדשים שנוצרו בעקבות החלוקה, בהתאם להחלטות מועצת המנהל.

37
.
המנהל ניזון בכל הנוגע למצב החזקה, הן מדיווחי נציגיו, המפקחים בשטח, והן מתוך דיווח של ועד הישוב (נ/ו'2).
על פי הסקר שנערך על ידי המנהל לקראת הסדרת מעמדם של המחזיקים ועל פי דיווח ועד המושב, מגרש 143 מוחזק על ידי התובעים.

38
.
משהוברר כי המחלוקת האמיתית איננה נוגעת לחזקה בגבולות מגרש 140 הישן, אלא לשטח הנוסף שנתווסף למגרש 143 עקב חלוקת המגרשים והשינוי בגבולותיהם, ממילא, ברור כי הנתבעים אינם חולקים על המידע שהיה בידי המנהל, ואשר התבסס על חזקתם של התובעים במגרש 140 הישן.

39
.
התוצאה היא, כי התובעים, בהיותם מחזיקי מגרש 140 הישן שפוצל, היו זכאים לעגן את זכיותיהם בהתאם להחלטות מועצת המנהל, בתנאים שנקבעו שם, ואילו הנתבעים, לא היו זכאים להסדר דומה בכל הנוגע למגרש 143.

40
.
מצב החזקה ונסיבות ההקצאה לנתבעים מאשרים את גרסת המנהל, הנתבע מס' 1, כי נפלה טעות בעת הקצאת המגרש לנתבעים, וכי לא הייתה כל כוונה להקצות להם את מגרש 143 החדש, אלא את מגרש 143 הישן, שעליו שוכן ביתם. בפועל, אין חולק כי להסכם עם הנתבעים צורף תשריט המתייחס למגרש 143, נשוא המחלוקת.
מתוך העדויות עולה גם, כי הנתבעים ידעו על הטעות, או עצמו עיניים מפני אפשרות זו.

41
.
לגבי נסיבות ההקצאה לנתבעים, ראשית, יש להזכיר, כי בקשת התובעים להסדיר מעמדם במגרש 138 והמגרשים הצמודים לו, לא יצאה אל הפועל בשל קושי שהיה נעוץ ברישום חלק מן המקרקעין על שם גורם פרטי. הסדרת זכויותיהם התעכבה מסיבה זו בלבד.

42
.
במהלך התקופה שבה הוסדרו זכויות המתיישבים בפוריה, לא דאגו הנתבעים להסדיר את חזקתם במגרשים עליהם בנוי ביתם וחצרו (מגרשים 140 ו –141), כפי שניתן היה לצפות, ואין בפיהם הסדר מניח את הדעת לכך.

43
.
הסכם החכירה שנחתם עם הנתבעים הינו העדות הטובה ביותר לטעות שנפלה בזיהוי המגרש. מדובר בחוזה חכירה לקרקע מבונה, כפי שניתן ללמוד מתנאי המבוא של ההסכם.


אין מחלוקת כי מגרש 143 נשוא המריבה הוא שטח פנוי.
בנוסף, אין מחלוקת כי המגרש עליו עומד ביתם של הנתבעים לא הוסדר עד כה בחוזה חכירה.

44
.
הנתבעים מבקשים להתבסס על הרישום בחוזה החכירה עימם, כי החזקה נמסרה להם ביום 01/10/86, בטענה כי לא מדובר בתאריך סתמי, אלא במועד אישור התוכנית, מה שמעיד לגישתם כי לא מדובר בטעות.
טענה זו איננה מובנת לי, שכן גם לעמדת הנתבעים, החזקתם במגרש החלה שנים רבות קודם לכן ולא ברור מדוע גם לפי עמדתם, לא נרשם מועד תחילת ההחזקה בפועל.

גם בהנחה שהמועד שנרשם בהסכם עם הנתבעים הוא מועד אישור התוכנית, אין בכך כדי לתמוך במאומה בגרסתם, שכן אין חולק כי בעת שנחתם ההסכם כבר היו ידועים מספרי החלקות החדשים, למרות זאת, נפלה טעות ובלבול בין המגרשים השונים, בשל חילופי המספרים.

45
.
הנתבעים ידעו היטב, כי על מגרש 143 (החדש) לא בנוי ביתם או בית אחר. למרות זאת, לא אמרו דבר, כאשר נחתם עימם חוזה חכירה, המתייחס לקרקע עליה מצוי מבנה או מבנים.

ניסיונם של הנתבעים להציג את המגרש, כאילו היה מיועד מלכתחילה לבניית ביתו של אלי, בנם, וניסיונם במסגרת הליך זה ליצור מצג כאילו החזיקו במשך שנים בכל מגרש 143, בעוד בפועל עיבדו לכל היותר חלק מזערי ממנו, מגבירים את הספק באשר לתום ליבם.

46
.
גרסת ההגנה היא שמגרש 143 הוא מגרש שלישי (נוסף על מגרשים 140 + 141 בהם היו זכאים להסדיר חזקתם לפי החלטות המנהל), ואשר יועד למגורי הבן אלי.
למרות זאת, אין חולק, כי בשנת 96 חתם אלי על חוזה פתוח לגבי מגרש 142 (המגרש הצמוד למגרש 143 שהווה חלק ממגרש שהיה שייך לסבתו). פיצול המגרש של סבתו והקצאת מגרש 142 לאלי, נעשו לפי בקשתו, ובתמיכת ועד המושב. (נ/3).

תוכנו של המכתב מיום 27/09/95 (נ/3ח'), מכתבו של אלי אל המנהל מדבר בעד עצמו.
במסמך זה קובל אלי על כך שהוא נשוי + 3 ילדים ומצפה בקוצר רוח להסדרת הזכויות בחלקה 142, כדי לבנות את ביתו, (בפועל נבנה ביתו על מגרש זה), כל זאת בזמן שכביכול הוקצה לו מגרש 143 לצורך הבניה.

נתבע מס' 2 שהצהיר, כי המגרש 143 הוחכר לו לצורך מגורי בנו, אלי, איבד סבלנותו במהלך עדותו, כאשר היקשו עליו בשאלות,הכיצד מתיישבת טענתו עם הקצאת מגרש נוסף לאלי והשיב:

"ת. מה איכפת לך בשביל מי קניתי אותו? יש לי משפחה עניפה. אני רציתי שיהיה בשביל המשפחה שלי, לעזור להם". (עמ' 62 ש' 10-11).

47
.
מר יעקב וידל, ששימש פקח יחד באזור פוריה בשנים 1982-1992 סתר את טענתו של אלי, כביכול זה הצביע בפני
ו על מגרש 143, שאותו ביקש לקבל בחכירה. לפי עדותו של וידל, הוא איננו זוכר פגישה כזו עם מר אלי חג'בי, טרם עריכת ההסכם, אך אם היו מצביעים בפני
ו על מגרש 143 החדש הוא לא היה מאשר עסקה כזו (עמ' 35 לפרוטוקול).

מר וידל העיד בנוסף "... אני נותן חוות דעת פיקוח על מגרש לפני עסקה, אם נתתי חוות דעת לפני עסקה זו, נתתי לגבי המפה הישנה. לכן אין שום סיכוי שזיהיתי את מגרש 143 כחצר האחורית של משפחת אריה". (עמ' 35 שורות 14-15).

בהמשך העיד מר וידל:
"ת. יש פה שני מקרים, מש' חג'בי ומש' אריה, מניסיוני לא יכול להיות שהיינו מקצים מגרש למש' חג'בי באחוריים של מש' אריה, יכול להיות שהיינו עושים הסכם נפרד עם אחד מבניי מש' חג'בי אבל בטוח שלא במקום הזה, כאן נכנסת חוות דעת המפקח והוא לא היה מעורב בין המשפחות" (עמ' 39 ש' 22-24).

48
.
מר וידאל היה בקשר עם הנתבעים בראשית שנות ה - 80, במו"מ להסדרת המקרקעין בהם החזיקו, ולפי עדותו, נושא הסדרת הזכויות במגרש 143 (החדש) לא עלה כלל על הפרק. ההיפך הוא הנכון, דובר עם הנתבעים על הסדרת הזכויות במגרשים 141-142, בית מגוריהם והחצר, כנגד פינוי יתר השטחים שהוחזקו על ידם.

49
.
מתוך עדויותיהם של וידאל והגב' חיימוביץ' ניתן ללמוד, כי ככל הנראה חלה אי הבנה בין דיווח השטח וההמלצה על הקצאה, שהתייחסה כנראה למס' המגרש הישן, לפי מפת הסקר, לבין היישום של ההמלצה, על ידי מחלקת החוזים, שם זוהה המגרש על פי המספור החדש שלו, בהתאם לתוכנית המתאר.

50
.
העובדה שנחתם הסכם חכירה נוסף ביחס לאותה קרקע, לגבי זכויותיהם של התובעים, מעידה אף היא, כי במנהל שויך הסכם ההקצאה של הנתבעים למגרש אחר, ולא הייתה כל אינדיקציה לכך שמדובר במגרש שכבר הוקצה לאחר.

הגב' חיימוביץ' הסבירה כיצד קרה הדבר. לפי האמור בתצהירה (סעיף 18 לתצהיר הראשון):

"ככל הנראה, זיהוי המגרש נשוא החוזה עם הנתבעים נעשה בטעות, שכן בשנת 1992 בעקבות בדיקה של החיוביים הכספיים בתיק, נערך שינוי לתנאי העסקה במערכת הפנימית של המנהל. בעקבות כך, זוהה מחדש מגרשם של הנתבעים בהתאם להחזקה בשטח, וסומן כמגרש 140 (שהיה כזכור, על פי רישומי המנהל הישנים, מגרש 143) זאת על פי זיהוי השטח בו ממוקם ביתם של הנתבעים, כחלקים מחלקות 12, 15, 16, 80 בגוש 15327."

ניתן לתמוה כיצד נעשה שינוי בנתוני המחשב, מבלי לברר לעומק האם אכן מדובר בהסכם שהתייחס למגרש 143 ישן, ומבלי ליידע את הצדדים, אך התנהלות זו, ככל שתהא לקויה, מעידה כי גורמי המנהל
שטיפלו בהסכמים יצאו מתוך הנחה שהמגרש שהוסדר בחוזה החכירה הוא המגרש עליו בנוי ביתם של הנתבעים ולא אחר.

51
.
יעקב וידל והגב' חיימוביץ' הם עדים ניטראליים. אמנם ניתן לומר כי אינם צד בלתי מעוניין בתוצאות ההליך, אולם, בין אם היו מצדדים בעמדת התובעים ובין אם בעמדת הנתבעים, ברי כי נפלה טעות בהתנהלות המנהל, ומבחינה זו אין כל סיבה להניח כי יש להם אינטרס לתמוך דווקא בגרסת התובעים.

יתרה מכך, לו נקבע היה כי המנהל התכוון להחכיר את מגרש 143 לנתבעים, בכסות של מגרש מבונה ובתנאים המוקנים למחזיקים בהתאם להחלטות מועצת המנהל, היה יוצא מכך שהמנהל פעל בניגוד לנהליו. חזקה על ממלאי תפקיד במנהל כי הם פועלים וביקשו לפעול על פי הנהלים. על הנתבעים המבקשים לטעון כי הוקצה להם מגרש, שלא על פי הנהלים לשכנע מה היו הנימוקים לכך שיפעלו כך בעניינם.

52
.
המנהל לא ביקש לחמוק מתוצאות טעותו, ניהל מו"מ עם הנתבעים בכדי לפצותם על הטעות, ללא הועיל. על כך העידה הגב' חיימוביץ':

"ת. לא הגענו להסדר, אני חושבת שבאיזה שהוא מקום ישנה סחיטה, המנהל הודה בטעות שלו והציע להם (למשפחת חג'בי – הערה שלי – א.ה.) מגרש חלופי והם אמרו שאם אתם מודים בטעות ונותנים לנו מגרש חלופי אנחנו רוצים גם וגם וגם. ההגיון שלי מנחה אותי שיש פה טעות, אבל להביא את זה למצב של סחיטה?". (עמ' 45 ש' 2-5).

53
.
מן הפן העובדתי הוכח לפיכך, במידת הראיה הנדרשת, כי בהסכם החכירה שנחתם עם הנתבעים נפלה טעות, כאשר כוונת המנהל הייתה להתקשר בהסכם לגבי מגרש 143 הישן ולא כפי שנרשם בהסכם ובתשריט שצורף לו.


עמדת הנתבעים היא, כי התכוונו מלכתחילה להסדיר את החזקתם במגרש 143 (החדש).


הפן המשפטי

כריתתו של ההסכם

54
.
כידוע, חוזה נכרת כתוצאה ממפגש רצונות בין המציע לניצע. במקרה זה מבחינה סובייקטיבית, בהתקשרות בין המנהל והנתבעים לא הייתה גמירות דעת להתקשר זה עם זה בחוזה מחייב בנוגע לנכס מסוים.
לא קיים היה מפגש רצונות בנוגע לזהות הנכס נשוא ההתקשרות, אך מבחינה אובייקטיבית ניתן לקבוע מהו הנכס עליו נסוב ההסכם.
"תנאי חיוני לקיומו של חוזה הוא הסכמת הצדדים, אשר נבחנת, בין היתר, על פי קיומה האובייקטיבי של גמירות דעת הצדדים להתקשר בחוזה, והמבטאת את הדרישה למפגש רצונות, דהיינו רצון מגובש, כוונה רצינית והחלטיות (ראו: סעיפים 2 ו- 5 לחוק החוזים ושלו בעמ' 86).
... חוק החוזים אימץ, כאמור, את המבחן החיצוני- אובייקטיבי לקיומה של גמירות הדעת , לפיו מושם הדגש על הגילוי החיצוני של ההסכמה ולא על הכוונות או המחשבות המלוות אותה"
)ע"א 8163/05
הדר חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית
(
.

ב

פסק דין
דנ"א 2568/97 זהבה כנען נ' ממשלת ארצות הברית, (פ"ד נז(2), 632) , שם נדונה טעות משותפת של הצדדים לגבי ערכו של נכס,
התייחס בית המשפט העליון להבדל בין אותה טעות לבין מצב של טעות משותפת שעניינה זהות הנכס, בקובעו:

"הנחה מוטעית זו יוצרת פגם ברצון המתקשרים, אך אין היא מונעת או מאיינת את הסכמתם לתוכן החוזה (ראו: ד' פרידמן ונ' כהן חוזים (תשנ"ג, כרך ב) 694 (להלן: ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים); א' זמיר " תקנת השוק, טעות משותפת , עשיית עושר ועוד" משפטים כ"ו (תשנ"ו) 368 ,359). זאת, להבדיל ממצב של טעות הדדית בה הצדדים להסכם מבינים את ההתקשרות ביניהם בדרכים שונות (הדוגמא הקלאסית למצב דברים זה הוא המקרה של שתי האוניות
peerless
ראו:
raffles v
.
wichelhaus 2 h
.&
c. 906, 159 eng. rep. 375 (ex. 1864
)). לפיכך, מתקיימים במצב של טעות משותפת יסודות ההצעה והקיבול הנדרשים ליצירת חוזה לפי פרק א' לחוק החוזים. מכאן, שאפילו מדובר בטעות יסודית, תהא זו טעות משותפת או חד צדדית, הסעד לכך יימצא בדיני הפגמים בכריתת חוזה, הכוללים גם את דיני הטעות בכריתתו".
בע"א 536/89 פז חברת נפט בע"מ נ' גד לויטין, (פ"ד מו(3), 617 , 628-629 ), קבע בית המשפט העליון, בהתייחסו למצב בו ניתן לייחס לחוזה רק פירוש סביר והגיוני אחד, ולפיכך, "במקרה כזה, אפילו טעה אחד הצדדים ביחס למשמעות האמיתית של ההסכם, בכל זאת אפשר היה לתת תוקף לחוזה על פי הפירוש שהוא אוביקטיבית הנכון. אך כאשר נשארים אנו עם שני פירושים סותרים אפשריים, וכל צד דוגל בפירוש אחר, הרי אינה מתאפשרת הפעלת החוזה".

כדוגמה למקרה כזה אוזכרה פרשת האניה

peerless
(

פסק דין



e. r.375) raffles v. wichelhaus (1864), 2h+c
159 ),
906, שם
התקשרו
הצדדים בחוזה לרכישת כותנה שתגיע על סיפון אניה בשם
peerless
, שאמורה הייתה לצאת מבומביי לנמל ליברפול. התעוררה מחלוקת באשר לשאלה האם הכוונה הייתה לסחורה על האניה שאמורה הייתה להגיע בחודש אוקטובר או בדצמבר,
כאשר הסתבר כי בנמל בומביי עגנו באותה עת שתי אוניות בשם זהה, שהיו אמורות להגיע לליברפול, במועדים שונים. כל אחד מן הצדדים התכוון לאניה אחרת. בית המשפט קבע, שבנסיבות אלה לא נוצר חוזה כלל, שכן
הצדדים לא הגיעו למפגש רצונות.
בית המשפט בע"א 536/89 הוסיף וקבע: "נראה, שלו ניתן היה להראות במקרה זה שההסכם התייחס אוביקטיבית דווקא לאחת האוניות, אזי היה נוצר חוזה, אפילו כוונתו הכנה של אחד מן הצדדים היתה לאניה השניה, אולם בית המשפט קבע שלא היה מקום לקביעה כזאת".

55.
בספרם של ד. פרידמן ונ. כהן חוזים, חלק א' עמ' 157,
עמדו על הקושי בהבחנה בין פגם המביא למסקנה שלא נכרת הסכם לבין פגם בכריתת ההסכם המאפשר ביטולו, מקום שמדובר בטעות שהצד השני להסכם היה מודע לה:

"כפי שנראה להלן ההבחנה בין פגם הנשלט על ידי פרק א', לחוק החוזים לבין זה הנשלט על ידי פרק ב' אינה חדה, משתי בחינות. ראשית, החלוקה בין פרק א' וב' לפי סוג הפגמים "השייכים" לכל פרק אינה משקפת אבחנות אנליטיות. שנית, קיים קושי, המערפל את האבחנה בין סוגי הפגמים, במצב שבו הצד השני מודע לכוונתו האמיתית של המתקשר, למשל, כאשר הוא יודע כי המתקשר טעה. מצד אחד, זהו פגם הנשלט בבירור על ידי פרק ב'. סעיפי הטעות מבחינים שם בין טעות שהצד השני יודע עליה, לבין טעות שאין הוא יודע עליה (סעיף 14). אך מצד שני, אם ידע הצד השני על הטעות, אין לומר כי סמך על מצגו של המתקשר שהוא גמר בדעתו לכרות חוזה בתנאים שבהם נכרת. ולכן, זהו פגם הנשלט על ידי פרק א'. הקושי יובהר בהמשך. קושי זה נובע מהחלת קנה מידה "סובייקטיבי" על סבירות התנהגותו של המתקשר".

כן ראה בהמשך דיון בהשלכות האפשריות של טעות שהייתה בידיעת הצד השני, על תוקפו של ההסכם.

56
.
בענייננו, אין קושי לקבוע כי מבחינה אובייקטיבית עסק ההסכם במגרש מוגדר אחד, אף שלא אליו התכוון אחד הצדדים בעת שנערך ההסכם. למרות האמור, על פי הפסיקה, נכרת הסכם מחייב, והסוגיה צריכה להיות נדונה במסגרת דיני הטעות וההטעיה בדיני החוזים.


פגם בכריתת ההסכם


57
.
התובעים מבקשים לקבוע, כי בהסכם עם הנתבעים נפלה טעות שבעובדה, טעות זו הינה יסודית ויורדת לשורש העסקה, שכן היא נוגעת למושא העסקה. הנתבעת מס' 1 לא הייתה מתקשרת עם הנתבעים בהסכם לולא טעות זו, והנתבעים ידעו או היה עליהם לדעת על הטעות, לפיכך, יש לבטל את ההסכם שנכרת עם הנתבעים על פי סעיף 14(א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"). לחלופין, דין ההסכם להתבטל מכוח סעיף 14(ב) לחוק החוזים.


בנוסף, מבקשים התובעים לראות בתביעתם של הנתבעים כתביעה לאכיפת הסכם, אותם הם מבקשים לדחות ולקבוע כי אכיפת ההסכם היא בלתי צודקת בנסיבות העניין; (סעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות").


במסגרת השיקולים לאכיפת ההסכם מבקשים התובעים לשקול גם את העובדה שהנתבעים עצמם הפרו את ההסכם, בכך שלא בנו או השלימו בניית ביתם על המגרש, את העדר תום הלב של הנתבעים, הפגמים שנפלו ברצון הנתבעת מס' 1
והשפעת האכיפה על צדדים שלישיים.


התובעים ביקשו לדחות טענת ההתיישנות והשיהוי שהועלו כלפי הנתבעת מס' 1, באמצם את טיעוני הנתבע מס' 1 בעניין זה.


לגישת התובעים, לא מדובר כלל בעסקאות נוגדות, אך לחלופין, אם תבחן הסוגיה לאור קיומן של עסקאות נוגדות, הרי לגישתם אין להחיל את הוראות סעיף 9 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") אלא את סעיף 12 לחוק המיטלטלין, תשכ"ז – 1967 ועל פיו גוברת זכותם של התובעים, שקיבלו חזקה במגרש בתום לב ובתמורה על פני זכותם של הנתבעים.

58
.
הנתבעים 2,3 טוענים בסיכומיהם, כי לא ניתן לבטל הסכם כתוב עימם על סמך טענות בעל פה, שהינן בלתי מבוססות, ובפועל ההסכם עימם לא בוטל ובית המשפט כלל לא נתבקש לבטלו במסגרת הליך שהתנהל על ידי המנהל נגד הנתבעים. לטענתם, דווקא ההסכם עם התובעים בוטל על ידי המנהל, בהודעת המנהל מיום 12/07/04.


מסיבה זו סבורים גם הנתבעים, כי לא מדובר בעסקאות נוגדות. לחלופין, טוענים הנתבעים, כי ככל שמדובר בעסקאות נוגדות, הרי חוזה החכירה שנערך עימם גובר על החוזה המאוחר יותר עם התובעים.

הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי לפי תצהירה של הגב' חיימוביץ', הטעות נתבררה עוד בשנת 1992. הנתבעים מבקשים לדחות טענה זו כטענה תמוהה, לאור העובדה שהמנהל הביע דעתו במכתב אליהם שאין מדובר בטעות והמנהל אף מנוע מלהעלותה, שכן לא ביטל את החוזה עם הנתבעים, לא הודיע להם על הטעות ולא נקט בכל צעד לשם שינוי המצב המשפטי במשך כ - 13 שנה.

הנתבעים טוענים עוד, כי לו הוגשה כנגדם תביעה על ידי המנהל, היו טוענים כלפיה לשיהוי, מניעות והתיישנות, ולא ייתכן שאפשרות זו תמנע מהם רק משום שהמנהל לא הגיש כנגדם תביעה.

לטענת הנתבעים, רשלנותו של המנהל יוצרת מניעות מבעדו מלטעון לטעות, המזכה אותו בביטול ההסכם. המנהל מנוע מלטעון לביטול ההסכם גם מכיוון שאין המדובר בזמן סביר לביטולו.

הנתבעים חולקים על הטענה שההסכם עימם נכרת עקב טעות, וטוענים כי לחלופין, לא ידעו ולא היה עליהם לדעת על טעות זו, לכן, לא חל סעיף 14 לחוק החוזים.

הנתבעים מפנים להוראת סעיף 20 לחוק החוזים וטוענים, כי ביטולו של חוזה שנפל בו פגם צריך להיעשות תוך זמן סביר, והמנהל לא פעל לביטול הטעות, למרות שלפי העדויות היה מודע לטעות עוד בשנת 1992.

הנתבעים טוענים, כי המנהל לא טען להפרת ההסכם על ידם, והתובעים אינם זכאים לעורר טענה זו.

לשם הזהירות, מפנים הנתבעים להוראת סעיף 9 לחוק המקרקעין, וטוענים כי זו המסגרת לבחון איזו עסקה עדיפה, אם יקבע כי קיימות עסקאות נוגדות, ולא חוק המיטלטלין, שכן מדובר בהתחייבות לעשות עסקה במקרקעין, קרי חכירה הראויה להירשם בלשכת רישום המקרקעין, כפי העולה מס' 2 לתנאי החכירה וכן סעיף 22(3) לתנאי החכירה. הנתבעים סבורים, כי הן על פי חוק המקרקעין והן על פי חוק המיטלטלין זכותם עדיפה על פני זכותם של התובעים.

59
.
לטענת המנהל, נפלה טעות בכריתת ההסכם עם הנתבעים. המנהל נתפס לטעות כמובנה בחוק החוזים, ולחלופין, הוטעה על ידי הנתבעים, כפועל יוצא מכך קמה חובה לביטול ההסכם מכוח סעיף 14(א) לחוק החוזים.


לגישת המנהל, כל יסודות סעיף 14(א) לחוק החוזים מתקיימים, מדובר בטעות יסודית, המנהל לא היה מקצה לנתבעים את מגרש 143 לולא הטעות, ואין יסוד משפטי וראייתי להקצאת המגרש בפטור ממכרז, פנוי ובלתי מבונה לנתבעים, באשר זה לא הווה חצר, ששימשה משק עזר לבית מגוריהם ואיננו תואם למסגרת הפטור מדרך של מכרז, בכל היבט אחר.

כן נטען כי, הוכח הקשר הסיבתי בין הטעות היסודית לבין ההתקשרות, שכן המנהל לא היה מקצה את המגרש הנ"ל, ועוד כמגרש מבונה לנתבעים על פי הסכם חכירה. המנהל טוען בנוסף, כי הוכחה ידיעת הנתבעים על הטעות ולחלופין, כי היה עליהם לדעת אודותיה. הנתבעים לא העמידו את המנהל על טעותו, למרות שידעו כי החוזה נועד להסדיר את חזקתם במגרש 140
(143 הישן), עליו בנוי ביתם, בכך הטעו אותו בהעדר גילוי פרט מהותי במהלך המו"מ, ולמצער בסמוך לאחר מכן. לחלופין, מדובר בטעות משותפת, כאשר בפועל כוונת הצדדים הייתה להסדיר את החזקה במגרש 140.

המנהל מודה, כי בתחילה סבר שמדובר בחוזים נוגדים ולכן יש עדיפות לחוזה הראשון, אך לאחר בדיקה לעומק הוברר כי החוזה הראשון בטעות יסודו. לטענת המנהל, אין בהתכתבויות אלו, שקדמו לכתב ההגנה בזמן קצר, כדי להעלות או להוריד לעניין זכאותם של התובעים בחלקה 143 או לקיומה של זכות לנתבעים במגרש.

60
.
סעיף 14(א) לחוק החוזים קובע:

"
(א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה".
61
.
במקרה זה, הוכח כי נפלה טעות יסודית בכריתת ההסכם, ולולא טעות זו לא היה המנהל מתקשר בהסכם זה עם הנתבעים. כן הוכח כי הנתבעים ידעו או היה עליהם לדעת על קיומה של הטעות.

לא ניתן לקבוע כי הנתבעים הטעו את המנהל. הנסיבות שהובילו לטעות, ככל הנראה, לא היו קשורות להתנהלות הנתבעים אלא לסדרי עבודה לקויים במנהל. יחד עם זאת, שעה שהנתבעים טוענים, כי הם התכוונו לקבל זכויות במגרש 143 (החדש) ואינם מודים, כי מלכתחילה אמורה היתה כל העסקה להתבצע ביחס למגרש 143 (הישן), הרי ידעו או לכל הפחות היה עליהם לדעת, כי מגרש 143 החדש איננו מבונה, והפרטים המתייחסים לתיאורו במובן זה בהסכם, אינם נכונים.

יתירה מכך, לפי עדותו של מר וידל, נערכו שיחות עם הנתבעים לפני שנחתם עימם חוזה החכירה והם היו מודעים היטב לעמדת המנהל, המוכן להקצות להם את מגרשים 140 (143 הישן) ו - 141 ולא דובר עימם כלל על מגרש 143 החדש, כך שלא היתה כל סיבה שיניחו כי המנהל אכן מתכוון ומוכן להקצות להם מגרש זה.

62
.
טעות זו הקנתה למי שהתקשר בהסכם עקב טעות זכות לבטלו.

אמנם בתחילה סבר המנהל, כי אין כל טעות, וזאת דווקא מכיוון שהתבסס על הכוונה הסובייקטיבית שהיתה לו, להחכיר לנתבעים את מגרש 143 הישן, ולכן השיב המנהל לב"כ הנתבעים כי לא מדובר בכפל הקצאה (מכתב מיום 18/03/04). בהמשך, שוכנע המנהל, כטענת ב"כ הנתבעים כי אכן נפלה טעות וכי ההקצאה
לתובעים מבוטלת, אך בעקבות פגישה בין ב"כ המנהל וב"כ התובעים, חזר בו המנהל מהודעה זו ועשה מאמץ להגיע להסדר עם הנתבעים בנוגע להקצאת מגרש חלופי.

63
.
במסגרת יחסיהם של התובעים והמנהל, אין כל מניעה שהמנהל יחזור בו מהודעתו על ביטול ההסכם, וכך עשה. משכך, שאין לקבל את טענת הנתבעים, כי ההסכם עם התובעים ממילא בוטל.

64
.
סעיף 20 לחוק החוזים קובע את דרך הביטול, כאשר בכל הנוגע לסעיף 14(א) לחוק החוזים, בניגוד לפגם לפי סעיף 14(ב) לחוק החוזים, אין צורך באישור בית המשפט, אלא די בהודעה של הצד הטועה, העונה על דרישות הסעיף, בכדי להביא לביטול ההסכם.

65
.
לטענת הנתבעים, עד להגשת כתב ההגנה לא הייתה ידועה להם עמדת המנהל בנוגע לפגם בהסכם עימם, ומכל מקום לא קיבלו כל הודעת ביטול, כנדרש.

על פי הראיות, לפני שהוגשה התביעה, נעשו מגעים עם הנתבעים כדי להגיע עימם להסדר, שלפיו יישארו הזכויות במגרש בידי התובעים וזאת תוך עירוב ועד הכפר, אך הדבר לא צלח. אין ראיה לכך שהודע לנתבעים מפורשות, כי המנהל מבקש לבטל את ההסכם עימם, קודם להגשת התביעה, ואולם בכתב ההגנה הביע המנהל עמדתו באופן ברור, כי דין ההסכם עם הנתבעים להתבטל, מחמת הטעות/ההטעיה שנפלה בכריתתו.

66
.
סעיף הודעת הביטול איננה טעונה צורה פורמלית מסוימת (ראה דיני חוזים, ג. שלו, מהדורה שניה, עמ' 263).

בפסיקה נקבע, כי הגשת תביעה שיש בה להעיד על רצונו של המתקשר לבטל את ההסכם עשויה לענות על הדרישה למתן הודעה בדרך המקובלת. הנימוקים להכרה זו יפים גם למצב בו ההודעה ניתנה במסגרת כתב ההגנה, קרי, העמדת הצד השני על מצבו המשפטי והיקף זכויותיו וחובותיו (ראה ע"א 81/89 גולן ואח' נ. מדינת ישראל, פ"ד מ"ה (3) 824).

67
.
הודעת ביטול צריכה להינתן בתוך פרק זמן סביר, לאחר שנודע למתקשר על עילת הביטול.

טענת הנתבעים כי המנהל עמד על טעותו עוד בשנת 1992 ומאז יש למנות את פרק הזמן הסביר, לא הוכחה כדבעי. מן העדויות ניתן להבין רק, כי המנהל ערך תיקון של הרישום בספריו, מתוך הנחה שההסכם נחתם עם הנתבעים ביחס למגרש 143 (הישן). התנהגותו מעידה כי לא עמד על טעותו באותה עת, והתייחס אליה כאל טעות ברישומיו בלבד, אותה ניתן לתקן באופן חד צדדי. ראיה לכך היא תגובתו המיידית והראשונית של המנהל כאשר הופנתה תשומת לבו לכפילות בחוזים. המנהל הגיב, כי אין כפילות, וכי מדובר במגרשים שונים. בזמן מתן תשובה זו, סבר עדיין המנהל כי החוזה עם הנתבעים מתייחס לפי לשונו (לא רק לפי כוונת המנהל) למגרש אחר, ולא היה מודע לכך שהנתבעים סבורים כי המגרש שהוחכר להם הוא 143 החדש.

בהמשך, ככל הנראה כאשר הופנתה תשומת לבו לתשריט שצורף להסכם, שינה המנהל את עמדתו. בשלב זה, עדיין לא עמדו נציגי המנהל על העובדה שההסכם מכיל טעות עובדתית, הנוגעות לזיהוי המגרש.

הטעות התבררה רק לאחר ישיבה עם ב"כ התובעים באוגוסט 2004. התביעה הוגשה ביום 07/04/05. במהלך תקופה זו נעשו ניסיונות לשכנע את הנתבעים לקבל פתרון אחר שיניח את דעתם, תוך ויתור על המגרש.

נדרשת ידיעה ממשית ולא ידיעה בכח באשר לקיומה של הטעות, וידיעה כזו לא הייתה למנהל לפני
אוגוסט 2004.

68
.
החוק מחייב מתן הודעת ביטול תוך
זמן סביר. ככל שעובר הזמן הסביר נוצרת הנחה של ויתור על זכות הביטול והשלמה עם הפגם. במקרה זה, לא חלף זמן רב מעת שנודע למנהל על הטעות ועד למתן הודעת הביטול, מה גם שבמהלך הזמן הזה הביע המנהל את עמדתו באשר לגורל ההסכם בדרך התנהגות, כאשר ניסה להגיע להבנה עם הנתבעים, וחלוף הזמן לא יכול להתפרש כויתור על זכותו לבטל את ההסכם.

מבחן הסבירות הוא אובייקטיבי, ותלוי בנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ומקרה. בין השיקולים לקביעת הסבירות, ניתן למנות את טיב העסקה, מהות החוזה, הזמן שחלף מאז נכרת ההסכם, התנהגות הצדדים, ושינוי במצבו של הצד השני. (ראה דיני חוזים, ג. שלו, מהדורה שניה, בעמ' 266).

כך נקבע, כי: "סבירותה של הודעת הביטול, באשר למועד נתינתה, משתנה ממקרה למקרה. יש ותקופה קצרה של מספר ימים תיראה כבלתי סבירה (השווה ע"א 650/73 (שמעון לוי נגד האניה "איריני" ובעליה, פ"ד כח (505 ( 1.)) ויש ותקופה ארוכה של שבועות וחודשים תיראה כסבירה. הכל תלוי במהות החוזה וטיבו, ובהתנהגותם של הצדדים".
(ע"א 760/77 - גדעון בן עמי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ . פ"ד לג(3), 567).

באותו עניין, נלקחה בחשבון, בעת שנבחן פרק הזמן הסביר, העובדה כי נעשה ניסיון להסדיר את הסכסוך בדרך מוסכמת, לפני מתן הודעת הביטול (ראה בעניין זה בספרם של ד. פרידמן ונ. כהן, חוזים, כרך ב' עמ' 1100-1202 ופסקי הדין שהובאו שם בהערה 90).

69
.
בענייננו, בהתחשב במהות ההסכם, מהות הפגם שנפל בכריתתו, בפרק הזמן הרב שחלף מאז נערך ההסכם, שדווקא בעטיו היה נכון וראוי לנסות לפתור את המחלוקת בדרך של הבנה, לא ניתן לקבוע כי פרק הזמן שחלף מאז היוודע הטעות ועד לביטול ההסכם הוא בלתי סביר.

עוד יש לקחת בחשבון את העובדה הנתבעים לא שינו מצבם לרעה במהלך התקופה מהיוודע הטעות ועד לביטול. מעבר לנדרש, ניתן לקבוע, כי הנתבעים לא שינו מצבם לרעה גם מאז נחתם עימם ההסכם ועד ביטולו.

70
.
מן הפן הדיוני, טענה לכך שהודעת ביטול ניתנה לאחר הזמן הסביר צריכה למצוא ביטויה בכתבי הטענות. במקרה חריג זה, אין יריבות ישירה בין הנתבעים 2+3 לנתבע 1, למרות זאת, לאחר שהנתבעים למדו מכתב הגנתו של הנתבע מס' 1 על ביטול ההסכם עימם עקב טעות, היה עליהם לבקש לתקן את כתב הגנתם בכדי לכלול בו טענה זו.

מכל מקום, הנטל להוכיח חלוף זמן סביר מוטל על הטוען זאת. (ראה ע"א 10/81 חיים כהן ושות' חברה קבלנית נ. עובדיה גדעון, פ"ד לז' (4) 635). הנתבעים לא עמדו בנטל זה.

71
.
התוצאה הינה, כי הנתבעת מס' 1 ביטלה את ההסכם עם הנתבעים כדין, וההסכם התקף היחיד ביחס למגרש 143 הוא זה שנחתם עם התובעים.

לאור האמור, אני דוחה את התביעה שהוגשה על ידי הנתבעים 2+3/התובעים שכנגד, לפינוי וסילוק ידם של התובעים מן המקרקעין נשוא התובענה.

72
.
אני מקבלת את התביעה שהוגשה על ידי התובעים, לפיה:

א.

התובעים הינם החוכרים הבלעדיים של מגרש 143, לפי תב"ע ג/4668 בגוש 15327 בפוריה, על פי הסכם החכירה שנחתם עימם ביום 01/11/01.

ב.

הסכם החכירה שנחתם לגבי מגרש זה בין הנתבעים ומנהל מקרקעי ישראל
, ביום 25/10/88 בוטל כדין על ידי הנתבע מס' 1.

ג.

ניתן בזאת צו המורה לנתבעים לפנות את המגרש ולסלק ידם ממנו.

ד.

הנתבעים 2,3 ישלמו לתובעים הוצאות הליך זה, באמצעות החזר האגרה ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד ששולמה ועד התשלום המלא בפועל.

בנוסף, ישלמו הנתבעים 2,3 לתובעים שכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ₪ + מע"מ כדין. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.


המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים, בהקדם
.

ניתן היום, ט"ז בתמוז, תשס"ט (8 ביולי 2009), בהעדר הצדדים.


הלמן אסתר -
שופטת


חנה






א בית משפט מחוזי 615/05 שאול אריה, לאה אריה נ' מנהל מקרקעי ישראל, דוד חג'בי, זהבה חג'בי (פורסם ב-ֽ 08/07/2009)