פסקי דין על נואל טמיש | פסקי דין על מוסא נעים

1185/06 א     19/07/2009




א 1185/06 נואל טמיש נ' מוסא נעים








בית משפט השלום בקריות



19 יולי 2009

ת"א 1185-06 טמיש נ' נעים


בפני

כב' השופטת
פנינה לוקיץ'

תובעת
נואל טמיש


נגד

נתבע

מוסא נעים
, עו"ד




פסק דין


בפני
תביעה לפיצוי בסך של 163,500 ₪ בגין נזקים שנגרמו לתובעת, לטענתה, עקב רשלנות מקצועית של הנתבע, שהינו עו"ד, בטיפולו בענייניה של התובעת.

א. רקע עובדתי שאינו שנוי במחלוקת
:
1.
התובעת ובעלה, תאופיק טמיש (להלן: "הבעל"), פנו אל הנתבע על מנת שיטפל בעבורם בהליכי התגוננות בפני
תביעה שהוגשה כנגדם וכנגד חברה בבעלות הבעל, חברת מ.ס ורונה סחר כללי בע"מ (להלן: "החברה"), על ידי בנק הפועלים – סניף עכו עמידר (להלן: "הבנק"). עילת תביעת הבנק כנגד התובעת היתה מבוססת על ערבות שחתמו התובעת והבעל לחוב שנוצר בחשבון החברה בבנק ע"ס של 213,868 ₪. תביעת הבנק נוהלה בת"א 13940/00 (שלום – חיפה) (להלן- "התביעה").
2.
בין התובעת ובעלה לבין הנתבע סוכם כי שכר טרחתו של הנתבע יעמוד על סך של 15,000 ₪.
3.
ביום 31.8.00 הגיש הנתבע בשם התובעת, בעלה והחברה בקשות למתן רשות להתגונן כנגד התביעה.

4.

ביום 13.9.01 קיבלה
כב' הרשמת (כתוארה דאז) ר. יצחקי את בקשת התובעת למתן רשות להתגונן והתביעה כנגדה הועברה להמשך דיון בסדר דין רגיל.
5.
עוד קודם לכן, ביום 3.4.01 הסכימו הצדדים למחיקת בקשות הבעל והחברה למתן רשות להתגונן ללא צו להוצאות, וניתן

פסק דין
כנגד הבעל והחברה לפיו הם חויבו לשלם לבנק, יחד ולחוד, את מלוא סכום התביעה בתוספת הוצאות ושכר טרחת עו"ד.

6.

ביום 5.8.02 הגישו החברה, התובעת ובעלה באמצעות הנתבע, תביעה לבית המשפט השלום בעכו כנגד הבנק (ת"א 3311/02), לתשלום סך של 320,000 ₪ בגין מעשי ו/או מחדלי הבנק כלפיהם. במסגרת תביעה זו הגיש הנתבע ביום 5.8.02 בקשה לפטור מתשלום אגרה (בש"א 3629/02), וכן הגיש תגובה לבקשת הבנק לחיוב בהפקדת ערובה להוצאות התביעה מיום 7.6.05 (בש"א 2604/05). ביום 25.9.05 נמחקה התביעה מחמת אי התייצבות הנתבע.

7.

ביום 9.12.04 התקיימה ישיבת קדם משפט ראשונה בתביעת הבנק כנגד התובעת אך הנתבע לא התייצב לישיבה זו. כתוצאה מכך נקבע התיק לישיבת קדם משפט נוספת בנוכחות התובעת ליום 24.2.05, והנתבע נדרש ליתן הסבר להיעדרותו. בהמשך, שיגר הנתבע הודעה לבית המשפט, לפיה נעדר מהישיבה שהתקיימה ביום 9.12.04 בשל "אי הבנה".

8.

לישיבה שהתקיימה ביום 24.2.05 לא התייצבה התובעת בעצמה, ואילו מטעם הנתבע התיצב עורך דין אחר ממשרדו, אשר טען כי: "אני עו"ד חדש במשרד. אינני מכיר את התיק. אינני יודע להסביר מדוע הנתבעת (התובע כאן – פ.ל.) לא התייצבה." בית המשפט בהחלטתו מיום 24.2.05, קבע את התיק לישיבת קדם משפט נוספת בנוכחות התובעת והנתבע ליום 2.6.05, וחייב את התובעת בתשלום הוצאות הבנק בסך של 2,500 ₪ בתוספת מע"מ, ללא קשר לתוצאות המשפט.

9.

משלא שילמה התובעת את הוצאות המשפט, נפתח כנגדה תיק הוצאה לפועל אשר נסגר לאחר שהנתבע שילם את מלוא סכום החוב בגין הוצאות המשפט.

10.

התובעת והנתבע לא התייצבו לישיבת קדם המשפט השלישית שנקבעה ליום 2.6.05, וביום 9.6.05 ניתן

פסק דין
בהעדר התייצבות כנגד התובעת.

11.

עקב מתן פסק הדין כנגדה, נפתח כנגד התובעת, ביום 20.6.05, תיק הוצאה לפועל מס'

02-22930-05-5 על סך 700,000 ₪ נכון לחודש יולי 2005.
12.
במועד שלא הוברר מתוך המסמכים שהגישו הצדדים, הגיש הנתבע לבקשת התובעת, בקשה לביטול פסק הדין (בש"א 15513/05).
13.
ביום 18.9.05 בוצע הליך של הוצאת מטלטלין מבית של התובעת, זאת לאחר שצו עיקול שהוצא במועד מוקדם יותר בוצע ברישום בלבד.
14.
ביום 27.9.05 נדחתה הבקשה לביטול פסק הדין. בין הצדדים הועלתה אפשרות להגיש ערעור על פסק הדין, כאשר התובעת טוענת כי הנתבע הבטיח לה כי יפתח בהליכי ערעור על ההחלטה אשר דחתה את הבקשה לביטול פסק הדין, אולם לא עשה כן, ואילו הנתבע טוען כי משלא נענתה התובעת לדרישתו לשלם את אגרת הערעור, לא הוכן וממילא לא הוגש הערעור.
15.
בחודש 12/05 חתמו התובעת, בעלה והחברה על הסדר לסלוק החוב כלפי הבנק בתשלום הסך של 80,000 ₪ אולם ההסדר לא יצא לפועל מאחר והתברר כי חלק מהכספים שאמורים היו לשמש לתשלום החוב היו מעוקלים.
16.
ביום 19.1.06 בוצע צו מאסר במסגרת הליכי ההוצל"פ כנגד התובעת אשר בוטל לאחר שהתובעת הוכיחה לראש ההוצל"פ כי היא עומדת בצו החיוב בתשלומים שנקבע לה בסך של 1,150 ₪ לחודש.

17.

ביום 24.1.06 נחתם בין הבנק לבין החברה, התובעת ובעלה - הסכם פשרה, לפיו יסולק החוב תמורת תשלום סכום של 70,000 ₪ במזומן. לאחר ששולם סכום זה, נסגר תיק ההוצאה לפועל.

18.

התובעת ובעלה לא שילמו לנתבע את מלוא שכר הטרחה עליו הוסכם, אלא רק את חלקו בסך של 7,500 ₪.


ב. ההסדר הדיוני
:
בישיבה שהתקיימה ביום 9.9.08 הסכימו הצדדים למתן

פסק דין
מנומק על בסיס סיכומים בכתב ללא צורך בחקירות, כאשר ניתנה רשות לנתבע לצרף לסיכומים מטעמו מסמכים שלא צורפו לתצהירו והם: בקשת הרשות להתגונן, לרבות התצהיר שהוגש מטעם התובעת בת"א 13940/00, תצהיר שהוגש מטעם הבעל במסגרת בקשה לפטור אגרה, ומסמכים הנוגעים להליך פשיטת הרגל שנקט הבנק כנגד הבעל

. כמו כן, ביקשו הצדדים כי בית המשפט יורה על השבת המחצית השנייה של אגרת בית המשפט ששילמה התובעת.

ג. טענות התובעת
:
1.
התובעת טוענת, בסעיף 6 לתצהירה, כי שכר הטרחה המוסכם היה בעבור כל הטיפול והייצוג בהליכי ההתגוננות נגד הבנק במסגרת ת"א 13940/00, לרבות ההתגוננות של הבעל והחברה.
2.
במעמד פנייתה לנתבע לקבלת ייצוג, ציין בפני
ה הנתבע במפורש כי אין לתובעת ממה לחשוש, וכי בסיום ההליך תידחה תביעת הבנק כנגדה, וייפסקו לטובתה הוצאות משפט.

3.

התובעת טוענת כי טיפולו של הנתבע בייצוגה בתביעה היה טיפול רשלני המלווה בזלזול בוטה, במעשים ובמחדלים חמורים אשר התבטא במספר ענינים:
א.
אי התיצבות הנתבע לישיבות קדם המשפט שהתקיימו בעניינה של התובעת;
ב.

העדר הודעה לתובעת כי עליה להתייצב בפני
בית המשפט לישיבות שנקבעו;
ג.
העדר הודעה על חיובה בהוצאות משפט כך שנודע לה על כך רק משנפתח נגדה תיק ההוצאה לפועל.
ד.
אי הגשת בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן כנגד התובעת, וזאת אף על פי שהתובעת
ובעלה פנו לנתבע שאישר בפני
הם מפורשות וחד-משמעית כי הוא אחראי לכך שניתן פסק
הדין, וכי הוא יפעל לביטולו, ויגיש בקשה לעיכוב ביצועו.
ה.
הנתבע גם לא קיים הבטחתו להגיש ערעור על ההחלטה בבקשה לביטול פסק הדין וההחלטה הפכה לחלוטה. התובעת מכחשיה את טענות הנתבע בענין הערעור וטוענת כי הנתבע לא אמר לה, ולו במרומז, כי עליה לשאת בהוצאות כלשהן הכרוכות בהגשת ערעור.

4.
התובעת טוענת כי הנתבע הודה בפני
בעלה כי תיק ההוצאה לפועל (בגין גביית סכום ההוצאות) נפתח עקב מחדל מצידו, וכי הוא נוטל על עצמו את מלוא האחריות לגבי עצם החיוב בהוצאות ופתיחת תיק ההוצאה לפועל, ואכן, כאמור, שילם מכיסו את חוב תיק ההוצאה לפועל. התובעת טוענת כי אלמלא הכרת הנתבע בכך שהעניק לתובעת טיפול רשלני, לא היה מסכים לשאת אישית בסכום ההוצאות שנפסקו לחובתה.
5.
התובעת טוענת כי הטיפול הרשלני מצד הנתבע הוביל בסופו של דבר לתוצאות הבאות: מתן

פסק דין
כנגדה, פתיחת תיק הוצאה לפועל ונקיטת הליכי עיקול ומאסר. התובעת מכחישה טענת הנתבע כי העיקול שבוצע היה חלק מהליכים שננקטו לגביית חוב בעלה לבנק,שכן בעלה קיבל צו תשלומים בתיק הוצאה לפועל שנפתח על שמו ועמד בו; התובעת טוענת כי נשללה ממנה האפשרות להוכיח את טענת זיוף חתימתה על כתב הערבות שעמד בבסיס תביעת הבנק, דבר שגרם לקיפוח זכויותיה הדיוניות והמהותיות ונמנע ממנה מימוש זכותה החוקתית להתדיינות משפטית.
6.
התובעת טוענת כי ניהלה בעצמה משא ומתן עם הבנק על מנת לסלק את החוב לאחר שננקטו כנגדה הליכי הוצל"פ וכי מעולם לא פנו היא או בעלה לנתבע, ולא ביקשו ממנו לנסות ולהגיע לפשרה כלשהי עם הבנק. כאמור,המשא ומתן הסתיים בהסכם פשרה, לפיו יסולק החוב תמורת תשלום סך של 70,000 ₪ במזומן. לטענתה, על מנת להשיג סכום זה פנתה למכריה ולקרוביה לקבלת הלוואות, דבר שהיה כרוך בעלבון מבחינתה, וכן בפגיעה בפרטיותה.
7.
עוד טוענת התובעת כי בהתנהגותו ובהתנהלותו של הנתבע בכל הקשור לטיפול בענייניה, הפר הנתבע חובות חקוקות, ובכלל את הוראות כלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986.
8.
לטענת התובעת מחדלי הנתבע גרמו לה לנזקים המסתכמים לסך של 163,500 ₪ עפ"י הפירוט הבא:


א. נזקים ממוניים:

1)
סכומים אותה שילמה לבנק, לרבות תשלומים לפי צו תשלומים בסך של 1,150 ₪, ותשלומים נוספים ע"ח החוב עד למועד גיבוש הסכם הפשרה, בסך כולל של כ- 4,000 ש"ח, וכן הסכומים ששילמה התובעת במסגרת הסכם הפשרה לסילוק החוב בתיק ההוצאה לפועל, בסך של 70,000 ₪ במזומן. סה"כ: 74,000 ₪.

2)
השבת שכר הטירחה ששילמה התובעת לנתבע עבור הטיפול בעניינה, בסך של 7,500 ₪.

3)
שווי המיטלטלין שעוקלו מבית התובעת ביום 18.9.05, בסך של 12,000 ₪.

ב.
נזקים לא ממוניים: עוגמת נפש, השפלה וביזוי בפני
שכניה וקרוביה, ופגיעה בכבודה ובפרטיותה כתוצאה מנקיטת הליכי ההוצאה לפועל כנגדה. הנזקים הלא ממוניים הוערכו על ידי התובעת בסך של 70,000 ₪ (לצורכי אגרה).

טענות הנתבע
1.
התובעת הינה בעלת מניות ומנהלת בחברה, והגישה התביעה רק על מנת להתחמק מתשלום יתרת שכר הטרחה אשר סוכם בין הצדדים, כאשר שכר טרחה זה נגע רק לטיפול בבקשת הרשות להתגונן ולא לפעולות נוספות שביצע הנתבע בתיק. לטענת הנתבע, רוב ההמחאות אשר נמסרו לו על ידי התובעת ובעלה, לא כובדו על ידי הבנק. לפיכך, עותר הנתבע לקיזוז יתרת שכר הטרחה בתוספת שכר הטרחה הראוי בגין הפעולות הנוספות שביצע בתיק, מן הסכום שייפסק לטובת התובעת, ככל שייפסק. (אציין כבר עתה כי הנתבע זנח בסיכומיו את טענתו לקיזוז שכר הטרחה, וטוב שכך).
2.
הנתבע מוסיף וטוען כי התביעה כנגד מעידה על כפיות טובה מצד התובעת ובעלה אשר בסופו של יום נשאו בכ-10% מסכום חובות החברה וכי כעת מנסים הם להשיב לעצמם סכום זה באמצעות תביעה זו כנגדו.
3.
באשר להתרשלותו באי התיצבות לישיבות בית המשפט טוען הנתבע כי לא התייצב לישיבה שהתקיימה ביום 9.12.04, משום שלא הוזמן; בישיבה שהתקיימה ביום 24.2.06, התייצב עורך דין ממשרדו של הנתבע; ובנוגע לישיבה שהתקיימה ביום 2.6.05, לטענתו לא קיבל הזמנה לדיון וגם לא את פרוטוקול הדיון מיום 24.2.06, על אף שבדיון זה התיצב עו"ד ממשרדו. לפיכך, שילם מכיסו את הוצאות המשפט שנפסקו לחובת התובעת חרף אי תשלום מלוא שכר הטרחה המוסכם.

4.
לטענת הנתבע הסכים להגיש בקשה לביטול פסק הדין ולהמשיך לטפל בעניינה של התובעת למרות שסיכויי הצלחת הגנתה של התובעת בפני
תביעת הבנק היו קלושים ביותר לאור תצהיר תשובות לשאלון שניתן על ידי הגב' רותי גרין מהבנק, בו נטען כי התובעת חתמה על כתב הערבות לאחר שהוסברו לה משמעויות הדבר ומצב חשבון החברה, ולאור הנוהל הבנקאי המחייב חתימת בעלי המניות בחברה על ערבות לחובות החברה בבעלותם.
5.
ערעור לא הוגש על ידו על ההחלטה בבקשה לביטול פסק הדין מכיוון שהתובעת לא שילמה אגרה לצורך הגשת ערעור, אף על פי שהתבקשה לעשות כן.
6.
לטענת הנתבע הוא גיבש הסכם פשרה עם הבנק לאחר שהסביר לתובעת ולבעלה כי אין להם הגנה טובה בפני
תביעת הבנק מאחר שהחוב הנטען על ידי הבנק נובע ממשיכות שביצעה החברה, והתובעת ובעלה ביקשו מהנתבע כי יגיע להסדר עם הבנק. הנתבע טוען כי ההסדר אליו הגיע עם הבנק ואשר נחתם על ידי התובעת, בעלה והחברה, היה לשביעות רצונה של התובעת, כאשר היא ובעלה הודו לנתבע על ההסכם. לטענת הנתבע, לפי הסכם הפשרה המוצלח, לדעתו, (אשר בסופו של דבר לא יצא לפועל בשל חוסר יכולת מצד התובעת ובעלה לגייס הסכום שנקבע בהסכם מאחר והוטל עיקול על חלק מהכספים שהיו אמורים לשמש לתשלומו), היה על התובעת, בעלה והחברה לשלם יחד 80,000 ₪ בשני תשלומים.
7.
בכל מקרה, הסכום בסך של 70,000 ₪ ששולם בסופו של דבר, הינו חובה של התובעת ביחד עם הבעל והחברה, ולפיכך, גם באם התרשל כלפיה, אין מקום לחייבו בהחזר הסכום הנ"ל אשר לא הוכח כי שולם על ידי התובעת, ובכל מקרה, הבעל והחברה היו חייבים בו ביחד ולחוד עמה.
8.
הליכי ההוצאה לפועל בבית התובעת ננקטו לאחר שניתן

פסק דין
כנגד בעלה של התובעת ועוד קודם למתן פסק הדין כנגד התובעת, ולפיכך אין לייחס למחדלים מצדו, ככל שיקבע כי היו כאלה, את עוגמת הנפש והנזקים הנטענים כתוצאה מהליכי הוצאת המעוקלים.

ה. דיון והכרעה
:
לאחר שעיינתי בקפידה בכתבי הטענות ובראיות שהוגשו לתיק מטעם הצדדים, ובחנתי את סיכומי ב"כ הצדדים,
הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות בעיקרה, למעט ביחס לפיצוי בגין הוצאת המעוקלים וזאת ממכלול הטעמים שיפורטו להלן.

אין חולק כי עשויה לעמוד ללקוח עילה נזיקית כלפי עורך דינו הנשענת על רשלנות מקצועית (למשל:
ע"א 37/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד
(4) 446 (1990) (להלן: "עניין שרמן");
ע"א 1170/91 יחיאל נ' כהן, פ"ד מח
(3) 207 (1994). הרשלנות המקצועית, כדין כל רשלנות אחרת בדיני הנזיקין, מבוססת על שלושה יסודות: חובת הזהירות, הפרת החובה (ההתרשלות) וגרימת נזק בגין ההפרה. חובת הזהירות של עורך דין כלפי לקוחו נקבעה לאורך פסיקה ענפה.

אולם, לא כל כשלון של עורך דין ייתפס כהפרת חובת הזהירות.
וכפי שנקבע על ידי בית המשפט העליון בעניין שרמן בעמ' 465-464
:

"עורך דין חב חובת זהירות והפעלת מיומנות סבירה בטפלו בענייני לקוחו בייעוץ, בייצוג ובכל דרך שהיא. מובן שמידתן של אלה רבה, אם לא החלטית, אך עם זאת לא כל כישלון של עורך-דין ייתפס כהפרת החובה, שכן למרות הטלת חובות אלה, שהן רחבות למדיי, מכירים עדיין בכך, שלא ניתנה תורת עריכת הדין למלאכי השרת; גם הם עלולים לטעות בשיקול-דעת. טעות כזו אין בה כדי לחייב עורך-דין ברשלנות. ראה
ע"א 5/63
[
10
], בעמ'
.1308
..."

וראו גם:
ע"א 4707/90
מיורקס נ' חברת ברנוביץ נכסים והשכרה בע"מ
, פ"ד מז(1) 17, 25 (1993);

ת"א (שלום נצ') 1992/05 הרץ נ' פז - עו"ד ונוטריון, פס' 30 לפסק דינו של כב' השופט יוסף סוהיל (2.11.2008).

הוסיף בית המשפט בענין שרמן וקבע כי:
"על עורך הדין לעמוד בלוח זמנים, והדברים אמורים הן בכל הקשור

למגבלות זמן שנקבעו בחוק והן בנוגע למגבלות זמן הקבועות כהוראות שנותן הלקוח לעורך-דינו..."
(שם, בעמ' 463).

וכן:
"על עורך הדין מוטלת החובה להכין כראוי את התביעה ולפעול בהתאם לסדרי הדין, להופיע כנדרש בבתי המשפט ולנהל את הדיונים שם כראוי. כך, למשל, יחויב עורך-דין ברשלנות, אם בשל רשלנותו לא הופיע עד מרכזי בפרשת התביעה ובשל כך הפסיד הלקוח במשפט, או אם ייעץ ללקוח לגשת לערעור, בעוד אשר כל עורך-דין סביר היה קובע כי במקרה זה אין סיכוי להצלחה."

(שם, בעמ' 464).


בענייננו, לא יכולה להיות מחלוקת כי עלה בידי התובעת להוכיח הפרה של חובת הזהירות של הנתבע כלפיה, בכך שהנתבע לא התייצב לישיבה שהייתה קבועה ליום 2.6.05 ואף לא דאג להתיצבות התובעת עצמה על אף הוראות בית המשפט, מחדל אשר הוביל למתן

פסק דין
כנגד התובעת וראוי היה שהנתבע יודה בעצם התרשלותו בענין זה, לכל הפחות. אין לקבל את טענת הנתבע כי לא קיבל את פרוטוקול הישיבה שקדמה לישיבה זו (מיום 24.2.06), שהרי עורך דין ממשרדו נכח בישיבה מיום 24.2.06 וככל שהלה לא העביר לידי הנתבע העתק מהפרוטוקול (דבר שספק בעיני כי היה מצב הדברים) יכול היה לבקשו מעורך הדין או לדאוג לקבל העתק ממנו ואם לא עשה כן התרשל בתפקידו. אי התיצבות לשתי ישיבות בית משפט וכן משלוח עורך דין ממשרדו מבלי לוודא שהלה בקיא בתיק ומסוגל לנהל דיון עניני במסגרת קדם משפט, מהווה התרשלות ברורה וחד משמעית ואין בכל תילי התילים של המילים וההאשמות שהטיח הנתבע בתובעת ובבעלה בסיכומיו, כדי למחותה.

כמו כן אני סבורה שהנתבע התרשל בכך שלא הגיש בקשה לעיכוב הליכי ביצוע פסק הדין, משניתן, בד בבד עם הגשת בקשה לביטולו. גם באם לא התבקש באופן מפורש על ידי התובעת לעשות כן, הרי שבאם מעוניינת התובעת להביא לביטול פסק הדין ואינה משלימה עם נתינתו, בוודאי שאין היא מעונינת שעד לבירור בקשתה ינקטו כנגדה הליכי הוצל"פ, וחובתו של עורך הדין להגיש בקשה פשוטה זו בד בבד עם הגשת הבקשה לביטול פסק הדין.

באשר לאי הגשת הערעור, משחלוקים הצדדים באשר לנסיבות שהביאו לאי הגשת הערעור, אינני מוצאת לנכון לקבוע כי הנתבע התרשל בכך או הפר הבטחתו לתובעת. אין חולק כי ההסכם בין הצדדים לא כלל מלכתחילה את הטיפול בערעור ולפיכך לא היתה כל חובה מוטלת על הנתבע להגישו מבלי שהתובעת תישא בהוצאותיו. יתירה מכך, מהשתלשלות העניינים ברור כי התובעת ידעה היטב אודות פסק הדין (אם כי המועד בו נודע לה אינו ברור לי לחלוטין) וככל שרצתה כי יוגש ערעור, ומשראתה שהנתבע אינו עושה כן, יכולה וצריכה היתה לפנות לעורך דין אחר.

אולם, התרשלויות אלו של הנתבע אין בהן כדי לחייבו במירב נזקי התובעת הנטענים שכן התובעת לא עמדה בנטל, המונח על שכמה, להוכיח את הנזקים הנטענים או חלקם ובעיקר את הקשר הסיבתי בין התרשלות הנתבע לנזקים הנטענים. אתייחס להלן לכל אחד מראשי הנזק הנתבעים במסגרת התביעה.

החזר הסכומים ששולמו במסגרת תיק ההוצל"פ ובעקבות הסכם הפשרה:
ראש הנזק העיקרי בתביעה הינו קבלת פיצוי בגובה הסכומים ששילמה התובעת במסגרת תיק ההוצאה לפועל וכן הסכומים אותם שילמה לבנק במסגרת הסכם הפשרה, במלואם או לחלופין במחציתם. משמעות טענתה של התובעת הינה כי בגין התרשלות הנתבע הפסידה את סיכויי זכייתה כנגד תביעת הבנק המוערכים על ידה ב100% או לכל הפחות, 50%. דין דרישה זו
להידחות ממכלול הנימוקים הבאים:

ראשית
,
משנוכחה התובעת כי הנתבע אינו מגיש ערעור, עמדה בפני
ה האפשרות לפנות לעורך דין אחר לצורך הגשת הערעור ולמצות את סיכוייה "לזכות" בתביעה, משלא עשתה כן, ובחרה להגיע להסדר פשרה עם הבנק, נותק הקשר הסיבתי בין מחדליו של הנתבע לנזק שנגרם לה.

שנית
, לא שוכנעתי כי הליכי ערעור, גם אם היו ננקטים, היו משנים את תוצאת פסק הדין. אל מול עדותה היחידה של התובעת עומדת גרסת הבנק המוצאת את ביטויה בתצהיר התשובות לשאלון, של הגב' גרין, הנתמכת בנהלי הבנק, לפיהם התובעת היא זו שחתמה על כתב הערבות בפני
פקידה בשם קלרה כהן. סביר מאוד להניח כי הבנק היה מביא לעדות את גב' כהן ואולי גם חוות דעת של מומחה זיהוי כתבי יד, והיה עומד בנטל המונח על שכמו להוכיח את חתימת התובעת על כתב הערבות.

לא נעלמה מעיני העובדה כי תצהיר התשובות לשאלון נחתם רק ביום 14.7.05 (לאחר שכבר ניתן פסק הדין בהעדר התיצבות התובעת) ולפיכך לא יכלו תשובות אלו לשמש את הנתבע כהסבר להתרשלותו באי ההתיצבות לדיון, אולם משנתונים אלו הובאו בפני
בית המשפט, לא ניתן להתעלם מכך שהבנק הציב גירסא עובדתית מנוגדת לגירסת התובעת, ולגירסת הבנק יש חיזוק בגרסאות התובעת שכן, בבקשת הרשות להתגונן (וגם בתצהיר שתמך בו הנושא את חתימתה) טענה התובעת דבר והיפוכו, כאשר בסעיף 5.1 טענה כי לא חתמה על כתב הערבות ואילו בסעיף 5.3 טענה כי הוטעתה על ידי הבנק לחשוב שהיא חותמת על מסמך חסר משמעות. גם בבקשה למתן פטור מאגרה שהוגשה במסגרת ת.א. 3311/02 ובסעיף 3 לכתב התביעה שהוגש כנגד הבנק נטען בשם התובעת כי הוטעתה לחתום על כתב ערבות לחובות החברה בבנק.

נטען על ידי ב"כ התובעת בסיכומיו כי עצם קיומם של הסתירות בכתבי הטענות מלמד על רשלנות של הנתבע בטיפול בתיק, שכן עורך דין זהיר אמור לברר את הגרסה העובדתית עד תום ולא לטעון בכתב הטענות דבר והיפוכו, או טענות עובדתיות חלופיות. אולם אין להניח כי הנתבע "המציא" את הגרסה המופיעה בכתב הטענות מ-"מוחו הקודח" וסביר להניח כי גרסה זו נמסרה לו ע"י התובעת אשר כנראה הודתה בפני
ו כי חתמה על מסמך שלא הבינה את מהותו או את נפקותו. יתירה מכך, הנתבעת חתמה על התצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן ולא מצאתי בתצהירה
בהליך זה טענה בדבר אי הבנת המשמעות של החתימה על התצהיר עליו חתמה או טענה כי לא מסרה לנתבע את הדברים שצויינו בתצהירה התומך בבקשת הרשות להתגונן לפיהם הוסבר לה שהיא חותמת על מסמך חסר משמעות או חסר נפקות משפטית. לפיכך אין לשמוע ממנה את הטענה בדבר התרשלות של הנתבע בניסוח כתבי הטענות או התצהיר.

יודגש כי האמביוולנטיות בכתבי הטענות של התובעת ואי נקיטת קו הגנה ברור הוזכרה גם בהחלטה בה נדחתה הבקשה לביטול

פסק דין
שהוגשה ע"י התובעת ולמרות שההחלטה היתה מושתתת על המחדל של אי ההתייצבות, ברי מקריאת ההחלטה כי בית המשפט היה "מרפא" את המחדל של אי ההתייצבות, בפסיקת הוצאות (אולי אפילו ניכרות) ולא דוחה את הבקשה לביטול פסק הדין אלמלא נקטה התובעת בקו הגנה כה בלתי ברור שיש בו לערער את אמינותה ולהפחית את סיכויי הגנתה.

שלישית
, התובעת לא הניחה כל סברה באשר לזהותו של הגורם אשר מצא לנכון לחתום בשמה. גם אם אניח שהיה זה בעלה אשר חתם במקום רעייתו (דבר שלא נטען באיזה מתצהיריהם בתביעה, מסיבות מובנות), הרי שלאור יחסי הקרבה ביניהם לא ניתן לשלול את האפשרות שבית המשפט היה קובע לאחר שמיעת ראיות כי מסתברת יותר הסברה שעשה זאת ברשותה או כמיופה כוחה.

רביעית,

אכן, ההסדר לתשלום החוב בסך של 80,000 ₪ הושג ע"י הנתבע לאחר שכבר ניתן

פסק דין
כנגד התובעת ונדחתה בקשתה לביטולו ומובן שתנאי המשא ומתן מול הבנק בנסיבות אלו היו נוחים פחות לתובעת. בעלה של התובעת מוסיף וטוען בתצהירו כי במהלך הדיונים בתביעה (ללא פירוט מתי ובאיזה נסיבות) הוצע ע"י הבנק לסלק את התובענה תמורת 50,000 ₪. בחנתי בקפידה את תצהירו של הנתבע ולא מצאתי בו התייחסות או הכחשה של טענה זו ואולם סבורני כי אין בטענה זו כדי לסייע לתובעת. התובעת ובעלה, שידעו על הצעה זו לא הגיעו להסדר בסכום זה (מבלי שניתן הסבר מדוע) ואין להניח כי הצעת הבנק היתה ממשיכה לעמוד על כנה לכל אורך ההתדיינות המשפטית. להפך, סביר להניח כי עם התקדמות ניהול התיק הערכת הסיכונים היתה מתבהרת ובמקרה שכזה יש להניח כי הבנק היה מעלה את דרישותיו ולא מפחית אותן.

טענה אפשרית כי הנתבע התרשל בכך שגיבש עבור התובעים הסדר בסך של 80,000 ₪ בעוד שהם הצליחו להשיג הסדר "נוח" יותר בסך של 70,000 ₪, אין בה לעמוד לטובת התובעת שכן מבחינת חומר הראיות לא ניתן לקבוע מה הביא להסכמת הבנק להפחית את הסכום והאם אין הדבר נובע רק מכך שבתקופה הרלבנטית נגבו מהתובעת ובעלה סכומים נוספים. אמנם על פי חומר הראיות שיש בפני
בין שני ההסדרים התובעת שילמה רק שני תשלומים ע"ס של 1,150 ₪ כל אחד (2,300 ₪)
ואולם אין בפני
י נתונים באשר לתשלומים ששולמו ע"י הבעל מכח צו התשלומים בתקופה זו, מה גם שהצלחת התובעת להשיג הסדר קצת יותר נוח אין בה ללמד על התרשלות של הנתבע לענין טיב ההסדר שגיבש.

התובעת טוענת כי היא ובעלה נאלצו להגיע להסדר עם הבנק רק לאחר מתן פסק הדין כנגדה ופתיחת הליכי ההוצאה לפועל בעקבותיו, ולראיה שפסק הדין כנגד הבעל והחברה ניתן עוד בשנת 2001 ובכל זאת לא נעשה נסיון להגיע להסדר עם הבנק. טענה זו לאו טענה היא. ראשית, לאור קביעתי בענין סיכויי טענות התובעת להצליח, ברי כי במוקדם או במאוחר היה על התובעת להגיע להסדר עם הבנק, ו"דחיית הקץ" לא היתה מונעת את ההסדר, מה גם שאין להתעלם מן התשלום שהבעל צריך היה לשלם עפ"י צו תשלומים עד הגעה להסדר בכדי למנוע נקיטת הליכי הוצאה לפועל כנגדו. שנית, ברקע של ההסדר לא עמד רק פסק הדין שניתן כנגד התובעת אלא גם מכתב ששלח הבנק לבעלה של התובעת ביום 30.5.05 בו הודיע לו על הכוונה לפתוח נגדו בהליכי פשיטת רגל, בקשה להוצאת התראת פשיטת רגל שהוגשה כנגד הבעל ע"י הבנק ביום 30.6.05 ובקשה למתן צו כינוס ולהכרזת פשיטת רגל כנגד הבעל שהוגשה ביום 5.9.05. הליכים אלו, והסיכון הממשי שהבעל יוכרז כפושט רגל (ויש להזכיר כי מדובר בבני זוג המשמשים כמורים) בודאי עמד אף הוא בבסיס ההחלטה להגיע להסדר עם הבנק בעיתוי בו הושג.

לבסוף,

כפי שטען הנתבע, לא הוכח כי סכום הפשרה, בסך של 70,000 ₪, שולם לסילוק חובה של התובעת, דווקא, ולא לסילוק חובם של הבעל והחברה, שהרי יש לזכור כי כנגדם ניתן

פסק דין
על מלוא סכום החוב עוד בשנת 2001 והבנק אף החל בנקיטת הליכים שנועדו להכריז על הבעל כפושט רגל ולא שוכנעתי כי הסכם שכזה לא היה נחתם אלמלא מתן פסק הדין כנגד התובעת.
זאת ועוד;
לא הוכח כי סכום החוב שולם דווקא ממקורותיה של התובעת כגון מחשבון הבנק הפרטי בבעלותה ולא ממקורותיהם של החברה ובעלה או ממקורותיהם המשותפים של התובעת ובעלה. בענין זה מסכימה אני עם טענת הנתבע כי בדרישת התובעת בהקשר זה יש משום נסיון לתלות את האשם לכשלון הכלכלי שנחלה החברה במחדלי הנתבע, דבר שהוא משולל כל בסיס.

הדרישה לפיצוי בגובה שווי המיטלטלין שעוקלו מבית התובעת
התובעת הוכיחה כי הוצאו מטלטלין מביתה על פי צו ראש ההוצאה לפועל מיום 31.8.05 (כשלושה חודשים לאחר מתן פסק הדין), משצירפה לתצהירה העתק מדו"ח העיקול הנושא את שמה כחייבת, אשר בוצע בבית התובעת ביום 18.9.05 (נספח ה' לתצהיר עדותה הראשית של התובעת). לפיכך, אני דוחה את טענת הנתבע כי העיקול נעשה בשל חוב של הבעל או החברה.

אולם התובעת לא הוכיחה כי המטלטלין נמכרו ולא הוחזרו לידיה במסגרת הסכם עם הבנק, וגם לא הוכיחה את שווים של המטלטלין ולכן יש לדחות את טענותיה בענין זה. אוסיף מעבר לנצרך כי מאחר ומדובר במטלטלין שהוצאו מביתם המשותף של התובעת ובעלה חלה לגביהם חזקת השיתוף וממילא זכאי היה הבנק להפרע רק ממחצית שווים, וככל שהתובעת לא נקטה כל הליך להבטיח כי כך אכן נעשה, אין לה להלין אלא על עצמה.

השבת שכר הטרחה ששולם לנתבע
התובעת עותרת להשבת החלק משכר הטרחה אותו שילמה לנתבע מאחר שלא ניתנה לה כל תמורה בגין התשלום מאחר והנתבע הפר בהתרשלותו את ההסכם שבין הצדדים. הנתבע טוען כי טיפל בעניינה של התובעת בגינו הוסכם שכר הטרחה (לטענתו הסכם שכר הטרחה התיחס רק להגשת בקשת רשות להתגונן ואת שאר הטיפול שנתן לתובעת ובעלה צריכים היו לשלם עבורו שכר נוסף), ולכן שכר הטרחה מגיע לו כדין, גם אם התובעת אינה מרוצה מתוצאות הטיפול.

הנטל להוכיח את הטענה כי השכר ששולם אינו משקף את העבודה שכבר בוצעה מוטל על שכמה של התובעת והתובעת לא עמדה בנטל זה שהרי לא ניתן להתעלם מן העובדה שהנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן ויצג את התובעת בדיון בבקשת הרשות להתגונן המהווה חלק נכבד מן הטיפול בתביעה. מה גם שמדובר בתשלום שנועד לכסות גם הטיפול בענייניהם של החברה והבעל ולא רק בעניינה של התובעת.

אמנם, תוצאות הטיפול הן עגומות מבחינתה של התובעת אך לא שוכנעתי כי תוצאות אלו היו משתנות אלמלא רשלנותו של התובע.
גם אם הייתי קובעת כי יש להשיב חלק של שכר הטרחה ששולם, הרי משלא הוכח כי תשלום זה שולם דווקא על ידי התובעת ועבור הטיפול בעניינה, להבדיל מהבעל והחברה, אין מקום להורות על השבתו. בהקשר זה מן הראוי גם להפנות לאמור בסעיף 6 לתצהיר העדות הראשית של הבעל, ממנו עולה כי הבעל הוא זה ששילם את אותו החלק בסך 7,500₪.


פיצוי בגין נזקים לא ממוניים
לבסוף, מבקשת התובעת לפסוק לה פיצויים בגין עגמת הנפש שנגרמה לה בפרשה עגומה זו. התובעת מתארת בכתבי טענותיה ובתצהירה את ההשפלה שנגרמה לה ואת הביזוי בפני
שכניה וקרוביה, כמו גם את הפגיעה קשה בכבודה ובפרטיותה כתוצאה מנקיטת הליכי ההוצאה לפועל כנגדה. עוד מתארת התובעת כיצד נפגע תפקודה השוטף, הן בטיפול במשק ביתה והן בעבודתה, ומצבה הנפשי הידרדר עד אשר נקלעה לסכסוכים עם בעלה שפגעו בתא המשפחתי ובתפקוד השוטף של ילדיה.
איני מטילה ספק בעצם גרימת עגמת הנפש כנטען על ידי התובעת, אם כי אני סבורה כי יש בתיאוריה מידה רבה של הגזמה. אין ספק כי נגרמה לתובעת עגמת נפש, כמו לכל אדם שהיו ננקטים כנגדו הליכי הוצאה לפועל, במיוחד מקום בו הוא סבור כי עניינו מטופל על ידי בא-כוחו.

ככל שהדברים נוגעים בהליכים להוצאת מטלטלין מבית התובעת, הליכים אלו ננקטו עוד בטרם ניתנה ההחלטה המורה על דחיית הבקשה לביטול פסק הדין וכפי שקבעתי לעיל, באי הגשת בקשה לעיכוב ביצוע בד בבד עם הבקשה לביטול פסק הדין, קיימת התרשלות מצד הנתבע, אשר אלמלא היא, לפחות הליכים אלו היו נחסכים.
כך גם לגבי ביצוע פקודת המאסר ביום 19.1.06, שלושה חודשים לאחר הליכי הוצאת המטלטלין. אמנם קודם לנקיטת הליך זה, ביום 25.12.05, הנתבע השיג עבור התובעת בעלה והחברה הסדר אך הסדר זה לא הגיע לכדי מימוש משהתברר כי הכספים שהתעתדו לשלם לבנק היו מעוקלים ולא ניתן היה לממש את ההסדר. משכך, אלמלא התרשל הנתבע מלכתחילה (בקבלת פסק הדין) היה לתובעת סיכוי טוב יותר להגיע להסדר עם הבנק במועד נוח יותר, מבלי ש"חרב" הליכי ההוצאה לפועל "מונחת על צווארה".

משכך אני סבורה כי התובעת זכאית לפיצוי בגין נזק לא ממוני בשל נקיטת הליכי ההוצל"פ כאמור לעיל, פיצוי אשר אני מעריכה אותו בסך של 8,500 ₪.

סוף דבר:
התביעה מתקבלת בחלקה והנני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת פיצוי סך של 8,500 ₪. התשלום יבוצע תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. לאור סכומה המופרז של התביעה לא ראיתי לעשות צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.

לאור ההסדר הדיוני ומאחר ולא התנהלו הוכחות בתיק זה הנני מורה על השבת המחצית השניה של האגרה לתובעת באמצעות בא כוחה. כמו כן, בשים לב לכך שבסופו של יום התנהלו בתיק זה רק שתי ישיבות מקדמיות הנני מורה על השבת המחצית הראשונה של האגרה לתובעת באמצעות בא כוחה, בהתאם לתקנות בתי המשפט (אגרות) התשס"ז- 2007.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום,
כ"ז תמוז תשס"ט, 19 יולי 2009, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 1185/06 נואל טמיש נ' מוסא נעים (פורסם ב-ֽ 19/07/2009)