פסקי דין על רשות הפיתוח בהתאם | פסקי דין על לחוק רשות הפיתוח (העברת נכסים) | פסקי דין על תש"י 1950 | פסקי דין על הניה אבו עדרה | פסקי דין על גיסר אבו עדרה | פסקי דין על זיאד אבו עדרה ואח' |

5173-05/08 רעא     19/07/2009




רעא 5173-05/08 רשות הפיתוח בהתאם, לחוק רשות הפיתוח (העברת נכסים), תש"י 1950 נ' הניה אבו עדרה, גיסר אבו עדרה, זיאד אבו עדרה ואח'








st1\:*{behavior: }


בית המשפט המחוזי מרכז

רע"א 5173-05-08
מדינת ישראל נ' אבו עדרה ואח'



19 יולי 2009


לפני
כב' השופטת
אסתר דודקביץ

המבקשת:

רשות הפיתוח בהתאם
לחוק רשות הפיתוח (העברת נכסים)

, תש"י – 1950
ע"י ב"כ עוה"ד ח. לרון
מפרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי)


נגד

המשיבים:



1. הניה אבו עדרה
2. גיסר אבו עדרה
3. זיאד אבו עדרה
4. גמילה אבו עדרה
5. מוחמד אבו עדרה
כולם ע"י ב"כ עוה"ד נ. מולכו


החלטה

בקשה ליתן רשות לערער על החלטת בית משפט השלום בנתניה (כבוד השופטת א' ברון- רבינוביץ) מיום 14.4.08 בבש"א 897/08 במסגרת ת"א 3020/08 שהורה על עיכוב הליכי פינוי המשיבים מן המקרקעין, הידועים כחלקה 42 בגוש 3665 בקרית משה ברחובות (להלן:- "המקרקעין") במסגרת תיק הוצל"פ 3406153071.


1. רקע

א.
המבקשת, רשות הפיתוח כמשמעה בחוק רשות הפיתוח (העברת נכסים), התש"י–1950
(להלן:- "המבקשת"), היא הבעלים הרשום של המקרקעין המנוהלים על-ידי מינהל מקרקעי ישראל (להלן:- "המינהל").

ב.
בשנות ה-60' הוחכרו המקרקעין למר זלמן מוסקוביץ' ז"ל למטרת עיבוד חקלאי. חוזה החכירה האחרון של מר מוסקוביץ' הסתיים ביום 31.8.63.

ג.
אחד מעובדיו של מר מוסקוביץ' ז"ל היה מר סלמן עודה אבו עדרה, גרושה של משיבה מס' 1 ואביהם של המשיבים מס' 5-2 (להלן:- "אבו עדרה"). הלה התגורר מתוקף עבודתו במקרקעין.

ד.
אליבא דמבקשים עזב מר מוסקוביץ' את המקרקעין בשנת 1962 והשכירם לאבו עדרה. עם זאת, בשנת 1975 פתחו יורשיו של מר מוסקוביץ' ז"ל בהליך לפינויו של
אבו עדרה מהמקרקעין וביום 12.3.79 ניתן

פסק דין
שהורה על פינויו אך זה לא בוצע בהסכמת יורשי מוסקוביץ' (ת"א (רחובות) 1518/76).


ה.
בשנת 1986 תבע אבו עדרה את יורשי מר מוסקוביץ' ז"ל. ביום 10.5.87 ניתן תוקף של

פסק דין
להסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים ובמסגרתו התחייבו היורשים שלא לנקוט בהליכים משפטיים או בהליכי הוצאה לפועל כדי לממש את פסק הדין בעניין ת"א 1518/76 (ת"א (רחובות) 4403/86).

ו.
ביום 24.4.95 ניתן פסק דינו של בית הדין השרעי ביפו המאשר את גירושיהם של מבקשת מס' 1 ואבו עדרה. עפ"י רישומי משרד הפנים- המשיבה מס' 1 נישאה לאבו עדרה ביום 1.11.81 והתגרשה ממנו ביום 24.5.95. בהמשך ובתאריך לא ידוע נישא אבו עדרה לראיסה אבו עדרה (נספח י' בתגובת המשיבים).

ז.
בעקבות גירושיהם של אבו עדרה והמשיבה מס'1 עברו המשיבים להתגורר בחלק מהמקרקעין ותחמוהו בגדר בנפרד מחלקו של אבו עדרה.

ח.
ביום 23.9.97 הורשע אבו עדרה בעבירות על סעיפים 145(א), 204(א) ו-208 בחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 וחויב להרוס את הבנייה הלא חוקית שהקים על המקרקעין (ת"פ (רחובות) 2792/96).

ט.
ביום 31.8.97 הגישה המבקשת לבית המשפט ברחובות כתב תביעה בסדר דין מקוצר נגד אבו עדרה במסגרתו טענה כי הלה מחזיק במקרקעין ללא זכות שבדין ובלא תמורה. בית המשפט נתבקש לחייבו לפנות את המקרקעין ולהשיבם למבקשת (ת"א (רחובות) 3763/97).

י.
ביום 18.10.99 נתן בית משפט השלום (כבוד השופט גדעון ברק) את פסק דינו ובו התקבלה תביעת המבקשת ונקבע כי אבו עדרה אינו דייר מוגן, כי-אם בר רשות ללא תמורה וכי אין להתנות את פינויו מהמקרקעין בפיצויו. עם זאת העיר בית המשפט כי אין הוא חוסם את דרכו של אבו עדרה להגיש תביעה כספית נגד המבקשת.

יא.
על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בת"א (ע"א 3387/99). ביום 5.12.04 ניתן פסק הדין בערעור בו נקבע פה אחד כי לאבו עדרה קמה רשות מכללא להחזיק במקרקעין וכי אין הצדקה לקבוע כי הרשות היא בלתי הדירה. ההרכב נחלק בשאלה האם יש להתנות את פינויו של אבו עדרה
בתשלום פיצוי בסך 200,000 ₪ ובדעת הרוב נענתה שאלה זו בשלילה והערעור נדחה.

יב.
בקשת רשות ערעור שהגיש אבו עדרה לבית המשפט העליון נדחתה ביום 17.1.05 (רע"א 159/05). אבו עדרה לא פינה את המקרקעין והמינהל פתח בהליך לפינויו מסגרת הוצאה לפועל של פסק הדין. הפינוי נקבע ליום 18.3.08 (תיק הוצל"פ 34-06153-07-1).

יג.
המבקשים הגישו ביום 6.3.08 תובענה לבית משפט השלום בנתניה במסגרתה עתרו לבית המשפט כי יצהיר שזכויותיהם במקרקעין עצמאיות ונפרדות מזכויותיו של אבו עדרה וכי יינתן צו מניעה קבוע שימנע מהמבקשת לפנותם (ת"א 3020/08). בסעיף 27 בכתב התביעה נטען, כי:

"נציג הנתבעת התחייב כי לא יפעל לפינויים, בשל היותם מתגוררים בנפרד
ממר סלמאן, אלא להיפך, כי הנתבעת תפעל להסדרת זכויותיהם בנכס".

יד.
ביום 6.3.08 הגישו המשיבים בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני נגד המבקשת המורה לה להימנע מביצוע פסק הדין לפינוי. ביום 14.4.08 הורה בית משפט קמא על עיכוב הליכי הפינוי נגד המבקשים.
מכאן הבר"ע.


2. החלטתו של בית משפט קמא

בית משפט קמא קבע, כי הואיל ואין מחלוקת שהמשיבה מס' 1 התגרשה מאבו עדרה שנתיים עובר להגשת תביעת הפינוי על-ידי המבקשת, אין קירבה משפטית בינה לבין אבו עדרה ואין בפסק הדין לפינויו של זה האחרון משום מעשה בית-דין כלפיה. בנוסף הדגיש בית משפט קמא כי מדובר בבית מגוריהם של המשיבים וכי מתן הסעד הזמני לא יאפשר להם לממש את זכות הגישה שלהם לערכאות.

על כן הורה בית משפט קמא על עיכוב הליכי הפינוי נגד המשיבים בכפוף להתחייבות העצמית שהפקידו ולהפקדת 10,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית ו-10,000 ₪ ערבות צד שלישי.


3. טענות הצדדים


ואלו טענות המבקשת, בקליפת אגוז
:

א.
בית משפט קמא לא נימק את החלטתו.

ב.
בקשת המשיבים ותביעתו של אבו עדרה נעדרות עילה ולא עומדת להם כל זכות חוקית להחזיק במקרקעין. לא הוכח כי ניתנה למי מהם התחייבות של המבקשת להסדיר זכויותיהם במקרקעין והם כשלו בהוכחת טענתם כי זכותם קמה מכוח תפיסת חזקה במקרקעין. זאת בין היתר בהסתמך על הכרעות הערכאות השונות לפיהן אין לאבו עדרה זכויות במקרקעין ופסק הדין לפינוי שניתן נגדו.

ג.
מעמדם של המשיבים במקרקעין הוא, לכל היותר, כשל בני רשות, וזו ניתנת לביטול.

ד.
חלוקת המקרקעין בין המבקשים לאבו עדרה מעולם לא הוכרה ולא הובאה כל ראיה לקיומה.

ה.
המשיבים מנועים ומושתקים מלטעון נגד הקביעות שנעשו בעניינו של אבו עדרה מחמת קיומו של מעשה בית דין מסוג השתק עילה או השתק פלוגתה. פסקי הדין חלים גם על כל צד שלישי המצוי במקרקעין מטעמו, בשמו או ברשותו של אבו עדרה ובמסגרתם הוכרעו כל הטענות המועלות על ידי המשיבים. בין המשיבים לבין אבו עדרה קיימת קרבה משפטית המונעת מהם לשוב ולהתדיין בפלוגתאות שהוכרעו ואין נפקות להיות משיבה מס' 1 גרושתו.

ו.
המשיבים – ולא המבקשת – הם שעצמו עיניהם ונמנעו ביודעין מלהצטרף להליכים שהתנהלו נגד אבו עדרה ולהעלות במסגרתם את טענותיהם לזכותם במקרקעין.

ז.
הבקשה הוגשה בשיהוי מודע ומכוון המעיד על זניחת התביעה והמצדיק, כשלעצמו, דחיית הבקשה.

ח.
בית משפט קמא התעלם מהסתירות שבין תצהירו של משיב מס' 2 לבין עדותו בבית המשפט והדבר משליך על תום ליבם של המשיבים בהגשת הבקשה.

ט.
המשיבים נמנעו מלהביא ראיות הכרחיות וזמינות להוכחת בקשתם ולרבות – תצהירה של המשיבה מס' 1 ואסמכתאות על הפרדת חשבונותיהם מאלו של אבו עדרה.

י.
הלכה היא כי אין ליתן יד לניסיונותיהם של פולשים למקרקעי הציבור לעכב את פינויים.


ואלו טענות המשיבים, בקצירת האומר
:

א.
המשיבים לא נתבעו בתביעת הפינוי על-אף שהמבקשת ידעה על מגוריהם במקום. בעת הגשת התביעה החזיק אבו עדרה רק בחלק מהשטח, היות ויתרתו הועבר, מכוח הסכם הגירושין, לגרושתו. זאת בניגוד לנוהל לתבוע את כלל המחזיקים במקרקעין.

ב.
המבקשת עצמה את עיניה ולא פנתה מעולם את המשיבים לברר פשר הימצאותם במקרקעין.

ג.
אין קרבה משפטית בין המשיבים לבין אבו עדרה שכן אין זהות באינטרסים שלהם.

ד.
המשיבים זכאים לסעד מן הצדק הקבוע בסעיף 132 בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן:- "חוק הגנת הדייר").

ה.
אף אם ייקבע כי המשיבים הם אך בני רשות במקרקעין, הרי שלא קיבלו הודעה על ביטול הרשות או על פינוים ואין כל צו פינוי נגדם.

ו.
הערת בית משפט השלום ברחובות כי אין הוא חוסם את זכותו של אבו עדרה לתבוע פיצויים בגין פינוי המקרקעין מעידה על כי תביעתם של המשיבים אינה מופרכת.

ז.
מאזן הנוחות ושיקולי הצדק מצדיקים שלא ליישם את פסק הדין וצו הפינוי גם כלפי המשיבים, שכן מדובר בצעד בלתי הפיך.

ח.
למשיבים הובטח על-ידי נציג המבקשת כי מקומם במקרקעין יוסדר ועל-כן מבוקש עיכוב פינויים בלבד.

ט.
החלטתו של בית משפט קמא נומקה כדבעי.

י.
משלא הוגשה כל תביעת פינוי נגד המשיבים ומשאלו פעלו לביטול צו הפינוי מייד משלמדו אודותיו אין להפנות כלפיהם טענת שיהוי.

יא.
משמדובר בסעד זמני אין מקום להלין על הימנעות המשיבים מלהביא ראיות או עדים.



4. דיון והכרעה

א.
נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

ב.
נקודת המוצא לדיוננו היא קביעתו של בית המשפט העליון לפיה:

"...הלכה היא כי אין ערכאת הערעור מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית במתן סעד זמני, למעט במקרים חריגים..."

(רע"א 376/07 פסי גולדנברג נ' זהבה רובנר (לא פורסם – ניתן ביום 14.6.07); רע"א 2702/06 ד"ר סיגלית הבר (סעאתי) נ' עיריית פתח-תקווה (לא פורסם – ניתן ביום 10.4.06);רע"א 5403/09 שועית בע"מ נ' דב אשד
(לא פורסם – ניתן ביום 7.7.09)).


ג.
בית המשפט קמא הורה למבקשת להימנע מפינוים של המשיבים מבית מגוריהם עד לבירור תובענתם ובכפוף להפקדת ערובה. את החלטתו סמך בית המשפט, בין היתר, על הצורך לבחון את הנפקות המשפטית של היות המשיבה מס' 1 גרושתו של אבו עדרה במובחן מרעייתו. עוד עמד בית המשפט קמא על כך שמדובר בבית מגוריהם של המשיבים מזה שנים ארוכות שפינויים ממנו ימנע מהם לממש את זכות הגישה שלהם לערכאות. על-כן אין לומר כי החלטתו של בית משפט קמא לא נומקה כלל.

ד.
המבקשת מלינה על השיהוי, לכאורה, שדבק לשיטתה בהגשת הבקשה. אין חולק כי ההליכים לפינוי המקרקעין מתמשכים זמן רב, שכן תביעת הפינוי המקורית נגד אבו עדרה (ודוק: נגדו בלבד) הוגשה עוד בשנת 1997 ופסק דינו של בית המשפט העליון ניתן כבר בשנת 2005. דא עקא, הייתה זו גם המבקשת אשר טמנה ידה בצלחת ונמנעה מלנקוט בצעדים ממשיים נגד המשיבים. על-כן, אין לשלול על הסף את טענתם של המשיבים, על כי סברו כי צו הפינוי אינו מופנה כלפיהם וכי מיד, כשנודע להם כי מועד הפינוי נקבע ליום 18.3.08, מיהרו להגיש תביעתם ואת הבקשה.

ה.
המבקשת חזרה וטענה כי המשיבים כולם התגוררו במקרקעין והיו, לכאורה, מודעים לקיומם של ההליכים המשפטיים שהתנהלו נגד אבו עדרה. על כן, לגישתה, קיימת "קרבה משפטית" המקימה השתק עילה או השתק פלוגתה בעקבות ההכרעות השיפוטיות שניתנו בעניינו של אבו עדרה. מנגד טוענים המשיבים, כי המבקשת 1 התגרשה מאבו עדרה שנתיים לפני פתיחת ההליכים נגדו וכי לא ידעה עליהם. גרסתם זו של המשיבים נתמכת גם בעדותו של נציג המינהל בבית משפט קמא, ממנה עולה כי המינהל
מגיש תביעת פינוי רק לאחר שהוא מברר את פרטי המחזיק ברישומי משרד הפנים. לו הייתה עושה כן המבקשת במקרה דנן, הרי שהייתה אמורה לגלות מייד שהמשיבה מס' 1 אינה נשואה לאבו עדרה ולפעול בהתאם (עמ' 9 בפרוטוקול בשורות 6 – 17; עמ' 10 בפרוטוקול בשורות 1 – 19). כזאת לא עשתה המבקשת ואין לה להלין אלא על עצמה. כך או כך, הטענה בדבר קיומו של מעשה בית דין או קיומה של מניעות כלפי גרושתו של אבו עדרה, והשאלה האם ידעו המשיבים על הליכי הפינוי אם לאו, צריכות להתברר במסגרת הראיות. בנסיבות אלו צדק בית משפט קמא משייחס לטענה זו של המשיבים משקל של ממש.

ו.
זאת ועוד. בכתב התביעה טענו המשיבים כי נציג המבקשת התחייב שלא לפנותם מהמקרקעין ואף התחייב להסדיר זכויותיהם בנכס. המשיב 2 חזר על טענה זו בסעיף 37 בתצהירו שצורף לבקשה נושא ההחלטה של בית משפט קמא. המשיבים טוענים אפוא לזכותם העצמאית במקרקעין (והשוו: עניין רע"א 5457/06 כרמלה עטיה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 2.7.06)). אין צורך להזכיר כי בתי המשפט הכירו בעובדה כי חלוף זמן רב בו עושה אדם שימוש במקרקעין יכול לשמש כעדות להסכמה ואף ליצור רישיון מכללא, אם במהלך אותו הזמן נמנע בעל הנכס מלהגיב למרות שידע על התפיסה. מקל וחומר יכולים להיות הדברים
משטוענים המשיבים למתן רישיון מפורש מפי נציג המבקשת. בשלב מתן הסעד הזמני ממילא על בית המשפט לבדוק את סיכויי התביעה הלכאוריים ואין צורך בשלב זה לקבוע עמדה נחרצת באשר לסיכוייה של התביעה (ע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט נ' יצחק אמר, פ"ד נו(1) 529,
534-533 (2001)). בשלב זה ניתן לומר שקיימת למשיבים זכות לכאורית, גם
אם זו נשענת על אדנים שאינם מוצקים.

ז.
בנוסף, סבורתני כי מאזן הנוחות נוטה אף הוא לטובת המשיבים. פינוים מן המקרקעין עלול, לכאורה, להעמידם לפני שוקת שבורה כאשר מחד גיסא ייאלצו לפנות את בית מגוריהם מזה שנים רבות וזה אולי אף ייהרס ומאידך גיסא, טרם התבררה עד תום זכותם הנטענת במקרקעין עליהם הוא בנוי. אף אם על פני הדברים מעלה תביעתם ספיקות לא מבוטלים - וזאת לנוכח האמירות המפורשות של בתי המשפט בערכאות השונות שדנו בפינויו של אבו עדרה מהמקרקעין ולנוכח הימנעות המשיבים להציג הסכם כלשהו בינם לבין המבקשת או בינם לבין אבו עדרה - אין להתעלם מן המשמעות מרחיקת הלכת של פינוי אדם, לא כל שכן אם חד הורית ו-12 ילדיה, מבית מגוריהם היחיד. בהקשר זה יוזכר, כי:

"...הלכה היא כי בכל הנוגע למאזן הנוחות יש להבחין בין פינוי בית מגורים, בו יש לנקוט ככלל גישה מקלה, לבין פינויו של בית עסק שעל הנזק הכספי הנגרם בשל העברתו ניתן לפצות בכסף..."
(ע"א 3301/08 מנשה פטל נ' עו"ד שמעון אורי (לא פורסם – ניתן ביום 26.3.09)


דברים אלו מקבלים משנה תוקף לנוכח העובדה שלא מצאתי איזה נזק של ממש- בכלל או בלתי הפיך – בפרט ייגרם למבקשת באם יעוכב פינוים של המשיבים עד שתתבררנה טענותיהם. התובענה שהגישו המשיבים מצויה בשלב דיוני מתקדם ובית המשפט קמא הורה כבר על הגשת תצהירי עדות ראשית. יש להניח ולקוות כי לא ירחק היום והשאלות שבמחלוקת
תתבררנה עד תום.




5. סיכום

דין הבקשה להידחות.

המבקשת תשא בשכ"ט ב"כ המשיבים בסך
5,000 ₪ + מע"מ.

המזכירות תמציא העתק החלטתי לבאי כוח הצדדים באמצעות הפקסימיליה.


ניתנה היום,
כ"ז תמוז תשס"ט, 19 יולי 2009, בהעדר הצדדים.









רעא בית משפט מחוזי 5173-05/08 רשות הפיתוח בהתאם, לחוק רשות הפיתוח (העברת נכסים), תש"י 1950 נ' הניה אבו עדרה, גיסר אבו עדרה, זיאד אבו עדרה ואח' (פורסם ב-ֽ 19/07/2009)