פסקי דין על דור באומקולר | פסקי דין על אברהם באומקולר | פסקי דין על ענת באומקולר | פסקי דין על שלמה פז | פסקי דין על אריה חברה לביטוח |

7399/05 א     22/07/2009




א 7399/05 דור באומקולר, אברהם באומקולר, ענת באומקולר נ' שלמה פז, אריה חברה לביטוח בע"מ




בעניין:


93
בתי המשפט


בבית המשפט המחוזי בירושלים
ת"א 7399/05


בפני

כבוד השופטת אורית אפעל-גבאי


22/07/2009



בעניין
:

1. דור באומקולר

2. אברהם באומקולר
3. ענת באומקולר
ע"י ב"כ עו"ד ע' חרל"פ



התובעים



- נגד -



1. שלמה פז

2. אריה חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד מ' זוכוביצקי


הנתבעים




פסק דין

1.
לפני תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע 1 (להלן: התובע) בתאונת דרכים שאירעה ביום 4.5.04. התובע, יליד 18.2.91, היה כבן 13 שנים במועד התאונה, וכיום הוא בן למעלה מ-18 שנים, ולמעשה הוא התובע היחיד בתיק. התאונה אירעה בעת שהתובע רכב על אופניים ומשאית הנהוגה בידי הנתבע 1 ומבוטחת על-ידי הנתבעת 2 פגעה בו.

המחלוקת בין בעלי הדין מתייחסת לגובה הנזק בלבד.

2.
התובע פונה ממקום התאונה לבית החולים תל השומר. הוא אושפז במחלקה לטיפול נמרץ עד ליום 13.5.04 והועבר למחלקה לכירורגית ילדים, שם שהה עד ליום 5.7.04. התובע נפגע באורח קשה ברגל שמאל, לרבות שברים רבים ופגיעה עורית נרחבת. במהלך אשפוזו עבר ניתוחים וטיפולים שונים, ובהם קיבוע חיצוני של הברך, השוק והקרסול, ניתוחים פלסטיים ועוד. ביום 5.7.04 הועבר התובע למחלקת השיקום ושוחרר ביום 15.9.04. ממועד זה טופל התובע במסגרת אשפוז יום, לכתחילה בתדירות יומיומית, ולאחר מכן ארבע פעמים בשבוע. במהלך התקופה הראשונה לאחר התאונה נעזר התובע בסד חיצוני ובקביים, ולאחר מכן בקב אחד. התובע קיבל קצבת ילד נכה מן המוסד לביטוח לאומי במשך שנה מיום התאונה, ולאחר מכן נמצא שאינו זכאי עוד לקבלה. התאונה ארעה בעת שהתובע למד בכיתה ז'. הוא שב ללימודים עם תחילת הלימודים בכיתה ח' והסתייע בשיעורי עזר. בימים אלה מסיים התובע את לימודיו בכיתה י"ב ונבחן בבחינות הבגרות. התובע מחזיק ברשיון נהיגה ברכב אוטומטי החל מחודש מאי השנה, והוא שוקל להתנדב לשירות בצה"ל.

3.
בית המשפט מינה שני מומחים רפואיים להערכת נכויותיו של התובע.

פרופ' דוד סגל ערך ביום 1.8.06 חוות דעת בתחום האורתופדי. בעת הבדיקה, ביום 15.6.06, התהלך התובע עם קב והגבהה לנעל שמאל. על-פי האמור בחוות הדעת, רגלו השמאלית של התובע נדרסה באופן חמור עד שנשקלה אפשרות קטיעתה. פציעת המעיכה שברה שלושה מרכזי צמיחה של הרגל מתוך הארבעה הקיימים. הפגיעה בשרירי השוק היתה קשה, והשרירים שנפגעו לא התאוששו (זולת השרירים המכופפים את אצבעות רגל שמאל). הנזק החמור ביותר נגרם לעור, בדומה ל"הפשטת העור". מצב זה פגע גם בכלי דם עדינים הקיימים בעור המשמשים לניקוז נוזלי הגוף. פרופ' סגל סבר, כי במצב זה יהא על התובע לעשות שימוש בחליפת לחץ לרגל שמאל. עוד נאמר בחוות הדעת, כי ניתוחי השתלת העור שעבר התובע גרמו להיווצרות צלקות גם במקומות נוספים בגוף. לדברי פרופ' סגל, "התוצאה החיובית אם אפשר לקרוא לכך, היות העובדה שהנער נותר עם רגל חיה, אמנם עם ברך וקרסול מקובעים, אולם עם תחושה בכף הרגל, דבר זה חשוב ביותר היות והתחושה מגינה מפני התפתחות פצעי לחץ". אשר לשיעור הנכות, העריך פרופ' סגל כי נגרמה לתובע נכות זמנית לתקופה של שנה בשיעור של 100%. בנוגע לנכות הצמיתה, הגיע פרופ' סגל למסקנה, כי הצטברויות הנכויות בחלקי הרגל השונים גבוהה יותר מאובדן הרגל, ולכן שאל עצמו האם מצבו של התובע היה טוב יותר אילו בוצעה קטיעה של הרגל באזור הברך. תשובתו היתה, כי מחד גיסא השיקום היה קצר יותר, אורך הרגליים לא היה מהווה בעיה, הטיפול השיקומי היה מתקצר ולא היו צלקות. ואולם, מאידך גיסא, שמירת הרגל מקנה לתובע יתרון מבחינת ההופעה והתחושה העצמית וכן בשל כך שהוא אינו נזקק לעשות שימוש בפרוטזה אפילו לצורך הליכה למרחק קצר. סופו של דבר, קבע פרופ' סגל נכות צמיתה בשיעור 60% כאילו בוצעה קטיעה באזור הברך, וכן נכות צמיתה בשיעור 20% בגין צלקות נרחבות באזורים מרובים.

פרופ' רפאל שפיר ערך ביום 23.9.07 חוות דעת בתחום הפלסטי. פרופ' שפיר התייחס למצבה של רגלו השמאלית של התובע כתוצאה מחסר הרקמות הרכות בכיסוי עצמות הגפה ומהעיוות האסתטי שלה. על-פי האמור בחוות הדעת, חסר הרקמות הרכות מהווה בעיה עתידית חמורה, שכן כל פגיעה, אף הקלה ביותר, בקדמת השוק תגרום לפצעים ולהיחשפות עצם השוק, על כל הסיבוכים הקשורים בכך. לפיכך, התובע נדרש לשמור היטב על קדמת השוק "ורצוי כי יקבל מכשיר מיוחד שישמור על קדמת הגפה מפני פגיעות". כמו כן, יהא על התובע לשמן את עור הגפה כל חייו כדי למנוע הידלדלות העור, בעיקר בגיל מתקדם בעתיד. פרופ' שפיר ציין, כי אינו מסכים עם האמור בחוות הדעת של פרופ' סגל בדבר הצורך בגרב לחץ בשל חסר בניקוז דם ולימפה מהגפה. לסברתו, "כיוון שאין כלל רקמות רכות מעל העצם או החיתולית לא נדרש ניקוז בשכבות אלו והניקוז מהגפה מתבצע דרך כלים המצויים בעומק הגפה, בין השרירים". הבעיה היחידה יכולה להתעורר בנוגע לניקוז מכף הרגל, אך הכף אינה נפוחה ונראה שהניקוז שם מתבצע דרך כלים עמוקים יותר. אשר לשיעור הנכות בגין הצלקות, הסכים פרופ' שפיר לקביעת פרופ' סגל כי יש מקום לקבוע 20% נכות בגין הצלקות בירך השמאלית ובאזורים שתרמו את שתלי העור. פרופ' שפיר ציין, כי המדובר בנכות אסתטית שאין לה משמעות תפקודית.

לבקשת ב"כ התובע נחקר פרופ' סגל על חוות דעתו. אתייחס לתוכן עדותו להלן, במסגרת הדיון בראשי הנזק.

נכותו הרפואית המשוקללת של התובע עומדת, אפוא, על 68%.

אעבור עתה לבחינת ראשי הנזק השונים.

4.
נזק שאינו ממוני – על-פי המוסכם בין הצדדים (בעמ' 77 לפרוטוקול) יש לפסוק לתובע פיצוי בגין נזק שאינו ממוני בסכום של 170,412 ₪, נכון להיום.

5.
הפסדי שכר – הצדדים הסכימו, כי בסיס השכר לצורך חישוב הפסדי השכר הוא השכר הממוצע במשק, העומד היום על 8,160 ₪ (בניכוי מס בסכום של 994 ₪).

אשר לשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, ב"כ התובע טען כי למלוא הנכות הרפואית יש השפעה תפקודית, ולכן יש להעמיד את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות על 68%, ואילו ב"כ הנתבעים טען כי רק ל-35% מתוך הנכות הרפואית יש השלכה תפקודית.

ב-ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' אייגר, פ"ד מה(1) 580 (1990) היה מדובר בקטין שרגלו נקטעה ונכותו הרפואית-האורתופדית היתה 65%. בית המשפט המחוזי העמיד את הנכות התפקודית ואת שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות בהתאמה על 40%, בשים לב לכך שמדובר בנער צעיר שעתידו לפניו והוא יכול בנקל להתאים את סוג עבודתו ואופייה למגבלותיו הפיסיות. בית המשפט העליון אישר קביעה זו, בקובעו: "אולם גם אם משמשת הנכות הרפואית 'מפתח' [לחישוב אובדן השכר בעתיד], אין משמעות הדבר, כי בכל מקרה על הנכות התיפקודית להיות זהה לנכות הרפואית. יש שעל-פי ההיגיון וניסיון החיים נשללת חפיפה אשר כזאת, בהתחשב, בין היתר, במהות הפגיעה ובנתוניו של הקטין, וקביעת ההפרש (אם כלפי מעלה ואם כלפי מטה) תהיה אז בגדר שומתו של בית המשפט" (מפי כב' השופט גולדברג, בעמ' 592). על דברים אלה חזר בית המשפט העליון לאחרונה: "יובהר, עם זאת, כי מקום שבו הוכח ביחס לקטין-הניזוק כי שיעור הגריעה התפקודית שונה משיעור הנכות הרפואית ממנה הוא סובל – בין על הצד הגבוה ובין על הצד הנמוך, לא מאומץ כפשוטו שיעור הנכות הרפואית לצורך חישוב הפסדי ההשתכרות – כך בפרט כאשר משתכנע בית-המשפט כי גילו של הקטין משפיע על כושר הסתגלותו לתפקד במומו – בין לטוב ובין לרע (ראו למשל: ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' אייגר, פ"ד מה(1) 580 (1990) וע"א 5826/90 סטילוגלו נ' שמש (ניתן ביום 21.7.1994))" (ע"א 5148/05 קוגלמס נ' לוי, מיום 20.1.08, מפי כב' השופט ריבלין) (וראו גם: ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792
(1995)).

בענייננו, כאמור, נכותו הרפואית המשוקללת של התובע היא בשיעור של 68%, ואולם לנכות בגין הצלקות בשיעור 20% אין משמעות תפקודית, כפי שקבע פרופ' שפיר בחוות דעתו. פרופ' סגל סבור, כי ההפרעה התפקודית היא "כאילו יש לו קטיעה" (בעמ' 69, שורה 19), וכי ההפרעה התפקודית היא בהתאם לנכותו (שם, בשורה 21; בעמ' 72, שורה 6). כמו כן, לדעת פרופ' סגל, "הפרעה בהליכה תגרום לשכיחות יותר גבוהה של כאבי גב תחתון" (בעמ' 66, שורה 11), ואולם אין לתובע כל קושי בשינוי תנוחה מעת לעת (בעמ' 72, שורה 12). כאשר הוצגו בפני
פרופ' סגל הנתונים, כי התובע עושה שימוש בתחבורה ציבורית, הולך ברגל כחצי שעה ברציפות, עומד על רגליו, משחק סנוקר וכדומה, השיב כי "לא צריכה להיות לו שום בעיה לבצע את הפעולות האלה ולחיות חיים של אדם צעיר ולא להפוך אותו לנכה או מוגבל" (בעמ' 74, שורות 8-9). עוד אציין, כי על-פי דוחות החוקרים (ת/3), עדותו של אחד מהם (מר משה מאדי) ותקליטורי המעקב (נ/7 ו-נ/8) התובע מתהלך ללא אמצעי עזר וניתן להבחין במגבלה בהליכתו. הוא נצפה הולך עם חברים קצת פחות מחצי שעה, עומד ומשוחח, ממתין לאוטובוס ונוסע בו.

כמובא לעיל, התובע מסיים כיתה י"ב ומשלים את בחינות הבגרות. לאחר פציעתו המשיך התובע את לימודיו בכיתה ח'. הוא לא נשאר כיתה ונעזר בשיעורי עזר במסגרת בית הספר וככל הנראה גם באופן פרטי. הישגיו בלימודים לפני התאונה היו בינוניים, וכך גם לאחריה, ואפילו חל שיפור מסויים בהישגיו (במיוחד במתמטיקה). בדעת התובע להתנדב לשירות בצה"ל. הוא למד נהיגה במכונית אוטומטית ומחזיק ברשיון נהיגה מחודש מאי השנה. לתובע חיים חברתיים עשירים. הוא חבר ברשת החברתית "מקושרים" ומעיד על עצמו בפרופיל נתוניו כי הוא אוהד מושבע של קבוצת הכדורגל הפועל ת"א, אוהב לשחק סנוקר וחובב מוסיקה מזרחית (מוצג נ/5). באתר מופיעות גם תמונותיו של התובע עם חבריו השונים. בעדותו אישר התובע כי הוא מרבה ללכת למשחקי כדורגל (עם חברים או עם אביו), וכי הוא שחקן סנוקר טוב. המדובר במשחק המתבצע בעמידה כאשר על השחקן להכניס כדורים לחור במשטח באמצעות מקל. לדברי התובע, הוא מסיים משחק ב-10 דקות ומשחק בכל ערב שניים-שלושה משחקים (בעמ' 43). התובע נוהג לצאת עם חבריו פעם בשבוע, אך נמנע מללכת לים או לבריכה (בעמ' 43).

נראה, אפוא, כי התובע הצליח להתגבר על מומו והוא מתפקד במגבלותיו באופן הראוי להערכה. אכן, לתובע קשיים פיסיים מובנים הנובעים ממצבה של רגלו, והוא מתקשה במידה מסויימת בהליכה. המדובר ברגל ישרה ומקובעת, קצרה מן הרגל הימנית, הדורשת טיפול והשגחה. ואולם, למרות זאת עלה בידו לסיים את בית הספר התיכון, לעמוד בבחינות הבגרות, והכל תוך ניהול חיים חברתיים ועיסוק בתחביבים, ככל נער אחר בסביבתו. במצב דברים זה, אני סבורה כי יכולת הסתגלותו הטובה של התובע למומו תבוא לידי ביטוי גם בעתיד, כאשר יבחר לעצמו מקצוע המתאים ליכולתו ולכישוריו. קשת האפשרויות הפתוחה בפני
התובע, המצוי בראשית דרכו, היא גדולה והוא יכול לעסוק בתחומים רבים. אכן, נכותו הרפואית עלולה להקשות עליו במציאת עבודה לעומת מתחרים בריאים בעלי כישורים מקצועיים זהים, וכן ביכולת להתמיד בה לנוכח מגבלותיו, ואולם אין המדובר בשום אופן בגריעה מכושר ההשתכרות המגעת כדי מלוא הנכות האורתופדית. אני סבורה, על יסוד כל האמור לעיל, כי כושרו של התובע להשתכר נפגע ב- 45%, ולכן אעמיד את שיעור הגריעה על אחוז זה (השוו: ת"א (י-ם) 7125/05 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, מיום 28.5.07 , שם נקבע שיעור גריעה של 50% בעניינו של תובע שנגרמה לו נכות של 65% בגין קטיעת גפה, 10% בגין צלקות ו-10% בגין חיבור גרוע של שברים בעצמות השוק. כמו כן, התובע שם התנייע בעזרת קביים).

6.
התובע הוא בן 18 שנים. בכוונתו להתנדב לשירות צבאי, אך עניין זה טרם הוסדר ולכן ראיתי לנכון לקבוע פיצוי בגין תקופה זו. לפיכך, ייערך חישוב הפסד השכר בתקופת השירות הצבאי על-פי העקרונות שנקבעו ב-ע"א 1972/03 שרון נ' רקובה (מיום 11.10.05) (וראו גם: ע"א 6738/06 סהר ציון חברה לביטוח בע"מ נ' אבו עאבד (מיום 15.3.09)). שם נקבע כי אמת מידה לחישוב הפסד השכר בתקופת השירות הצבאי היא אובייקטיבית ואחידה, בשיעור 70%. ואולם, אם נותר לנפגע כושר השתכרות יש לקזז כנגד ההפסד הנובע מאי כיסוי מחסורו של החייל על-ידי הצבא את ההכנסה שתגיע לידיו של הנפגע בשל השתכרותו בתקופה זו. עוד נקבע שם, כי השכר הממוצע המשמש בסיס לקביעת שיעור התמיכה של הצבא בנפגע הוא השכר ברוטו. בענייננו, חישוב הפיצוי המלא בתקופת השירות הצבאי הוא 196,416 ₪ = 34.3865 * 70% * 8,160 ₪. מסכום זה יש לנכות את שיעור השכר שבאפשרותו של התובע להרוויח בתקופה זו לפי השכר הממוצע במשק נטו – 135,528 ₪ = 34.3865 * 55% * 7,166 ₪. הפחתת שני הסכומים מביאה לסך של 60,888 ₪, נכון להיום.

7.
חישוב הפסד ההשתכרות מגיל 21 ועד לתום תוחלת חיי העבודה של התובע (בגיל 67), לפי השכר הממוצע נטו (בסכום של 7,166 ₪) ושיעור גריעה מכושר ההשתכרות של 45% (ולפי מקדם היוון 307.8609 והיוון כפול 0.9151) מעמיד את הפיצוי בגין הפסד שכר לעתיד על סכום של 908,474 ₪, נכון להיום.

8.
הפסדי פנסיה – אשר לתביעה לפיצוי בגין אובדן פנסיה, בעת האחרונה נקבעה בבית המשפט העליון הלכה באשר לקביעת הפיצוי כאמור או הפיצוי בגין אובדן תשלומים סוציאליים, בעניינם של קטינים (ע"א 9097/04 אלון נ' לאופר, מיום 15.4.07). בית המשפט הפנה להלכה, כי פיצויים לפי אחד משני ראשי הנזק – אובדן פנסיה או אובדן תשלומים סוציאליים – עשויים להשתלם לנפגע גם אם הוא לא תבע מפורשות לפצותו בגינם והסתפק בתביעה כללית של הפסד השתכרות, "ובלבד שנתקיימה תשתית ראייתית מתאימה לכך". עוד נאמר, כי מגמת הפסיקה, מקום שמדובר בקטינים אשר טרם נקלטו במעגל העבודה עובר לתאונה, היא לפסוק פיצויים בגין אובדן תשלומים סוציאליים דווקא ולא בגין אובדן פנסיה. בית המשפט מחזק מגמה זו, באומרו: "הנה כי כן, קטינים, שכושר השתכרותם נפגע באופן חלקי בלבד, ונכותם התפקודית מאפשרת להם להשתלב בעתיד בשוק העבודה, יפוצו לפי ראש הנזק של אובדן תשלומים סוציאליים. יהא זה נכון אפוא לפסוק לקטינים פיצוי דווקא לפי ראש הנזק של אובדן תשלומים סוציאליים, מקום בו ניתן להעריך את הנתונים המתאימים. פיצוי זה יבטא באופן מלא יותר את מטרתם של דיני הנזיקין להשיב את המצב לקדמותו וישקף את מצבו האמיתי של הנפגע, שעוד עתיד להשתלב בשוק העבודה בהתאם לכושר השתכרותו" (מפי כב' השופט ריבלין) (וראו גם פסק דינו של השופט זילברטל
ב-ת"א (ירושלים) 4316/02 אלזאם נ' חאלד, מיום 3.5.07, בפסקאות 20-23).

בענייננו, לא הובאו נתונים בדבר הסכום שיש להניח שהיה מיתוסף לשכרו של התובע בגין תשלומים סוציאליים. ואולם, איני סבורה כי יש בכך כדי לשלול את הפיצוי לחלוטין, שכן בית המשפט ב-ע"א 9079/04 הנ"ל הפנה גם לאפשרות להעריך את סכום הפיצוי או לקובעו בסכום "גלובאלי", מקום שלא ניתן לערוך חישוב מדויק. בית המשפט הזכיר, בהסכמה, דברים שנאמרו ב-ע"א 1027/90 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אליס (מיום 16.12.93), כי "יש והדרך הראויה לפיצוי על אובדן תשלומי המעביד עבור ביטוח סוציאלי, היא לגלם ראש נזק זה בתוך הפיצוי על הפסד השתכרות בעתיד. זאת במיוחד לגבי קטינים, כשהפיצוי המיידי על ההפסד העתידי של כושר ההשתכרות הינו לשנים רבות, ובסופו של דבר מבוסס על הערכה".

אני מעריכה אפוא, את גובה הפיצוי בגין אובדן תשלומים סוציאליים באופן גלובאלי בסכום של 45,000 ₪, נכון להיום.

9.
עזרת הזולת – כפי שקבע פרופ' סגל, סבל התובע מנכות רפואית בשיעור של 100% במשך שנה. בתקופת אשפוזו ולאחר מכן, בתקופת אשפוז היום וההסתגלות הראשונית למצבו של התובע, סעדו אותו הוריו במסירות. האב נעדר מן העבודה במשך ששה חודשים, והאם – כארבעה חודשים. כמו כן הסתייעה המשפחה בסב (אבי האם) בטיפול בתובע. בשנים האחרונות אין התובע נזקק לעזרה בתפקודיו היומיומיים, זולת עזרה בלבישת מכנסיים ונעילת נעליים. לדברי אימו של התובע בעדותה, היא נוהגת לעזור לתובע שכן הוא מתקשה להתכופף. כמו כן, מיקום הרגל בתוך הנעל אורך זמן רב. "אני אמא וקשה לו אז אני עוזרת לו, אחרת הוא יאחר לבית הספר. אם הוא יעשה את זה לבד יקח לו חצי שעה" (בעמ' 38, שורות 25-26). התובע בעדותו הוסיף, כי הוא מתקשה בשל כך ש"לא רק שהרגל ישרה ואין לי ברך אלא גם אין לי קרסול. כדי לשים נעל אתה משתמש בקרסול. הקרסול שלי מקובע, ישר. כשהקרסול ישר כף הרגל עומדת במנח מסויים" (בעמ' 49, שורות 2-4). התובע הוסיף, כי נעילת נעליים ללא עזרה עלולה לארוך זמן רב ולהיות כרוכה בכאבים. פרופ' סגל התייחס לכך בעדותו ואמר, כי קיים קושי לנעול נעל ברגל ישרה, ולכן יש לרכוש נעליים ללא שרוכים. עוד אמר, כי "אני סבור שהוא
יכול לנעול כרגע את הנעל במאמץ עצמי, ייקח לו יותר זמן. אבל זה ילך ויפחת עם הגיל היות וכרגע הוא נעזר בעמוד שידרה מותני גמיש של אדם צעיר שבהמשך ילך ויפחת" (בעמ' 67, שורות 6-8). ובמקום אחר: "...בתור בחור צעיר וגמיש עדיין בקבוצת גיל זו, הוא יוכל עם אמצעי עזר קלים מאוד לנעול נעליים ולגרוב גרב לבד" (בעמ' 74, שורות 19-20). בגיל 40 לערך, ובהתחשב במבנה גופו, יזדקק התובע לאמצעי עזר, דוגמת מלקחיים מרוחקות (שם, בשורה 26). היבט נוסף של עזרת הזולת עלה בעדותו של פרופ' סגל, לפיה "הגיוני שהוא יצטרך עזרה בכמה פעולות של שמירת הבית שמקשות על אדם שאין לו כושר התכופפות מלא" (בעמ' 71, שורות 4-5; בעמ' 75, שורות 29-30).

ב"כ התובע טען, כי יש לחשב את הפיצוי בגין עזרת הזולת לעתיד על-פי 15 שעות עזרה בשבוע (לפי 40 ₪ לשעה), ואילו את העזרה לעבר על-פי הפסדי ההשתכרות של ההורים. ב"כ הנתבעים טען, כי הפיצוי הראוי לעבר ולעתיד הוא סכום גלובאלי של 150,000 ₪.

10.
אין ספק, כי התובע זכאי לפיצוי בגין טיפולם של הוריו בו. "'הלכה פסוקה היא, כי כאשר בן משפחה מטפל בנפגע ומשקיע 'מאמץ יוצא דופן וחריג' מעבר למקובל בין בני משפחה, יהיה זכאי הנפגע לפיצוי בגין אותה עזרה, גם אם אין הוא משלם עבורה (ע"א 121/85 ליאור נ' פרי, פסקה 9; ע"א 357/80 נעים נ' ברדה פ"ד לו(3) 762, 792-791)" (ע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בן חיון, מיום 4.8.05 (מפי כב' השופט גרוניס); וראו גם: ע"א 92/83 שמש נ' בר דוד, פ"ד מ(1) 225, 229 (1986); ע"א 370/79 פרופלוצ'יק נ' מוטס, פ"ד לד(3) 551,
553-554 (1980)). ודוק: אין המדובר בפיצוי הניתן להורים בגין הפסד ההשתכרות שנגרם להם, שכן ההורים אינם הנפגעים בתאונה ואין הם זכאים לפיצוי בנפרד מן הפיצוי לו זכאי התובע. בענייננו, יש לפסוק לזכות התובע בגין עזרת הזולת בעבר פיצוי גלובאלי בסכום של 60,000 ₪, בתוספת ריבית מאמצע התקופה. בקביעת הסכום האמור הבאתי בחשבון את המאמץ המוגבר שנדרש מן ההורים בתקופה הראשונה לאחר התאונה ואת היקף העזרה הניתן לתובע עתה.

אשר לעתיד, אני פוסקת סכום של 337,586 ₪. סכום זה מבוסס על עזרה בהיקף של כ-25 שעות בחודש בעלות של 40 ₪ לשעה (337.5862 * 40 * 25). התובע מתגורר עתה בבית ההורים ומקבל את כל צרכיו במסגרת זו. הוא נזקק לעזרה מינימלית בתפקוד היומיומי, וגם באשר לנעילת הנעליים ולבישת המכנסיים בהם הוא נעזר עתה באימו, דומה כי הוא יכול להסתדר בכוחות עצמו, במעט מאמץ. ואולם, במשך השנים, כאשר התובע יתבגר וכאשר יקים בית משלו, יזדקק לעזרה רבה יותר, הן בהיבט של החזקת הבית (הניתן לו עתה במסגרת המשפחתית) והן בהיבט התפקודי (מחמת גילו). קשה לנבא מתי יגיע לעצמאות ויעזוב את בית הוריו, ונראה כי אין המדובר באירוע הנראה לעין בשלב זה. ואולם, בהיות הפיצוי בגין עזרת הזולת צופה פני עתיד ומיועד לדאוג לצרכיו הסיעודיים של הנפגע גם בהתבגרותו ובהזדקנותו, ובהינתן נכותו הרפואית של התובע, אני סבורה כי בסכום שנקבע יש כדי לאזן בין צרכיו המשתנים של התובע במהלך חייו.

11.
ניידות – כאמור, התובע מחזיק ברשיון נהיגה במכונית אוטומטית, ומעבר לכך אין לו מגבלה נוספת בנהיגה. עם זאת, מעדותם של התובע ושל אימו עולה כי התובע זקוק למכונית רחבה בה יוכל לפשוט לצד את רגלו השמאלית הפגועה, שאותה אין הוא יכול לכופף. התובע למד נהיגה במכונית מסוג סובארו אימפרזה. הוריו עושים שימוש במכונית אמריקאית משומשת, מרווחת, המאפשרת לתובע ישיבה נוחה. פרופ' סגל התייחס לכך בעדותו ואמר, כי "הוא צריך רכב שבו יהיה מקום לרגל ישרה... אם הרכב יותר גדול יש מקום להסיט את רגל שמאל הצידה על-מנת שהיא לא תפרע להתקדם עם הכסא למרחק יעיל לרגל הימנית. ז"א צריך אוטו רחב ולאו דווקא ארוך, או להעביר את מנגנון הנהיגה לידיים" (בעמ' 67, שורות 15-19). "המרחב שיהיה לו נוח להזיז את הרגל השמאלית. לא משנה נפח המנוע" (בעמ' 75, שורה 25).

אשר למגבלות הניידות של התובע, עולה מן הראיות כי התובע מסוגל להשתמש באוטובוס ועושה כן לעיתים. אף פרופ' סגל אינו סבור שקיים קושי לתובע לעמוד באוטובוס או בכל מקום אחר (בעמ' 64, שורות 18-21). כמו כן, התובע מסוגל ללכת (הוא הולך לבית הספר ושב ממנו ברגל) ולעמוד (למשל, במהלך משחק הסנוקר). כאמור לעיל, התובע צולם בחברת חברים כשהוא הולך עימם במשך דקות ארוכות, נוסע באוטובוס, ממתין לו בתחנה, פוגש חברים נוספים ועוצר לשוחח עימם, וכדומה. כפי שנאמר לעיל בנושא עזרת הזולת, אני סבורה כי גם באשר לניידות מצבו הנוכחי של התובע, אשר מוגבל בניידותו במידה מועטה, אינו משקף את צרכי הניידות שלו בעתיד, ונראה כי אלה יגדלו עם חלוף השנים.

ב"כ התובע ביקש לסמוך על חוות דעת מומחה שערך מר משה קצין ביום
23.12.08. חוות הדעת נערכה על יסוד הנתונים הבאים: ראשית, כי הועדה הרפואית שליד משרד הבריאות קבעה לתובע מוגבלות בניידות בשיעור 60%; שנית, מי שמוגבלותו בניידות היא עד 80%, המכונית היציגה עבורו היא בנפח 1300 סמ"ק אוטומטית, ובמקרים חריגים מכונית בנפח 1600 סמ"ק; שלישית, היקף נסיעה ממוצע הוא 1000 ק"מ בחודש. על-פי חישוביו של מר קצין, עלות אחזקת מכונית בנפח 1300 סמ"ק, אוטומטית, כאשר לנכה פטור חלקי ממיסים בשיעור 60% היא 1,539 ₪ בחודש ומחיר רכישת המכונית הראשונה לנכה הוא 74,782 ₪. החישוב למכונית בנפח 1600 סמ"ק, אוטומטית, הוא – הוצאה חודשית של 1,729 ₪ ומחיר רכישה של 85,965 ₪. ב"כ הנתבעים, לעומת זאת, ביקש לסמוך על חוות דעתו של מר בעז מוגילבקין לפיה עלות ההחזקה החודשית של מכונית בנפח 1300 סמ"ק, אוטומטית, בפטור של 60% מן המיסים הוא 1,390 ₪ בחודש (כך גם במקרה של מכונית בנפח 1600 סמ"ק משומשת), ומחיר רכישתה בפטור ממיסים 68,382 ₪. ב"כ הצדדים הסכימו שלא לחקור את שני המומחים על חוות הדעת שערכו.

12.
ההלכה היא, כי בפסיקת סכום הפיצויים בגין מוגבלות בניידות יש להביא בחשבון ולנכות את הוצאות הניידות הצפויות שהנפגע היה מוציא אלמלא התאונה. זאת, כדי שיפוצה רק כדי שיעור נזקו ולא מעבר לכך. לפיכך, יש להפחית מהוצאות אחזקת הרכב בעתיד את הסכום שהיה התובע מוציא אלמלא נפגע וכן סכום שיבטא את ההערכה שהתובע היה רוכש רכב לצרכיו הפרטיים בכל מקרה. כמו כן, יש להתחשב בתועלת שתצמח מהרכב לבני המשפחה האחרים אשר יעשו בו שימוש (ראו: ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 27
(2003); ע"א 3263/96 קופת החולים הכללית נ' שבודי, פ"ד נב(3) 817, 831-832
(1998) ואחרים). זאת ועוד, יש לזכור, כי בענייננו אין המדובר במי שאינו מסוגל להתנייד אלא במכונית. כמובא לעיל, התובע יכול ללכת ואף להשתמש בתחבורה ציבורית. עם זאת, לא מן הנמנע כי יתקשה בעתיד להשתמש ברגליו ובאוטובוס ויאלץ לעשות שימוש מוגבר ברכב, לרבות הוצאות חניה מוגברות, שימוש עיתי במוניות וכדומה. עוד יש להביא בחשבון, כי התובע אינו יכול לכופף את רגלו השמאלית ובעת הנהיגה הוא מסיט אותה שמאלה. מגבלה זו מחייבת נהיגה במכונית רחבה באופן יחסי. לא מן הנמנע, כי מכונית העונה אחר דרישה זו היא גם מכונית שנפח מנועה גדול מ- 1,300 סמ"ק. על יסוד כל הנתונים שלפני, אני סבורה כי בקביעת פיצוי בגין ניידות לעתיד בסכום חודשי של 850 ₪ יש כדי לבטא את נזקו של התובע בתחום זה. אעיר, כי בקביעת הסכום האמור הדרכתי עצמי בפסקי דין שניתנו בנסיבות דומות (ת"א 7125/05 הנ"ל; ת"א (ת"א-יפו) ה' ב' נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, מיום 11.10.07, בפסקאות 31-32; ת"א (חי') 10427/96 אסרף נ' ביטוח חקלאי, אגודה שיתופית מרכזית בע"מ, מיום 14.8.05, בפסקאות
ל"ג-ל"ד; ת"א (י-ם) 7194/05 שלוש נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, מיום 5.4.09, שם נפסק פיצוי גלובאלי בגין ניידות והובאו דוגמאות מן הפסיקה, בפסקה 20, לשימוש בדרך זו בנכויות אורתופדיות הגורמות הכבדה בתנועה אך אינן מונעות את ניידותו של הנפגע ברגליו). כמו כן, הבאתי בחשבון את העובדה כי לתובע נקבע פיצוי בגין נעלים מיוחדות שיש בהן כדי לשפר את ניידותו ברגליו (בסעיף 13 להלן).

על-פי האמור לעיל, יעמוד הפיצוי בגין ניידות לעתיד על הסך של 286,948 ₪ (לפי 337.5862 * 850). כמו כן, אני פוסקת לתובע סכום חד פעמי של 40,000 ₪, נכון להיום, עבור רכישת מכונית.

אשר לעבר, אני רואה לפסוק סך של 60,000 ₪ בתוספת ריבית מאמצע התקופה. זאת, בשים לב להוצאות הניידות המוגברות בעת שהתובע היה מאושפז, הן באשפוז מלא והן באשפוז יום, ולאחר ששב ללימודים הגיע לבית הספר ולשיעורים הפרטיים במקרים רבים במונית (עמ' 41-42).

13.
הוצאות רפואיות ואביזרי עזר – עיקר הדיון נסב סביב שני הפריטים הבאים: נעליים מיוחדות עם הגבהה וגרב לחץ.

אשר לנעלים, התובע נועל היום נעלי ספורט רגילות עם הגבהה ברגל שמאל באמצעות מדרס המועבר מנעל לנעל ומוחלף מידי מספר חודשים. לדברי אימו של התובע בעדותה, עלות המדרס היא 350-400 ₪ (בעמ' 36 שורה 4), אך לא הוצגה בענין זה ולו קבלה אחת. עם זאת, ראה התובע להביא במסגרת ראיותיו הצעת מחיר שערך העד אורי טננבאום מחברת עטרת מדיפוט, ביום 30.10.08, לפיה עלותן של נעלים גבוהות מיוחדות, עם הגבהה פנימית, המותאמות למצבו של התובע מבחינת מבנה הרגל ואורכה היא בסך של 3,943 ₪ (כולל מע"מ). פרופ' סגל התייחס לענין זה בעדותו ואמר, כי התובע זקוק לנעלים כאלה (בעמ' 65, שורה 20). זאת, על-מנת להתמודד כהלכה עם מצב הרגל הפגועה, בין היתר בשים לב להפרש באורך שתי הרגליים. הפרש זה טרם התייצב והוא הולך וגדל כל משך הצמיחה של התובע. פרופ' סגל ציין, כי נעליים מסוג זה יקנו לתובע יציבה טובה ויקלו על הליכתו. לדבריו, "אפשר לאלתר ולתת מדרס. האם זה נותן את היציבות הנכונה להליכה טובה? לא. משום שיש לך תנועה בין המדרס ובין הנעל במרחק יחסית גדול, לא מיוצב, ובין הרגל ובין המדרס. עדיף בטיפול הנכון שהמדרס והנעל יהיו יחידה אחת והרגל יחידה שנייה. ככל שישנם יותר חלקים נעים, יש פחות יציבות ופחות הליכה למרחק" (בעמ' 72-73). פרופ' סגל הדגיש, כי הליכתו ותפקודו של התובע יהיו טובים בנוכחותה של הנעל המיוחדת. פרופ' סגל העריך שהתובע יזדקק לשתי זוגות נעליים בו זמנית (נעל ספורט ונעל ערב), ובשנה יזדקק לשלוש זוגות נעלי ספורט ושתי זוגות נעלי ערב (בעמ' 65, שורות 22-28).

אני סבורה, כי עלה בידי התובע לשכנע בדבר היזקקותו לנעלים מיוחדות, אם כי לא ניתן להתעלם מן העובדה כי עד כה, במשך חמש שנים לאחר התאונה, לא הומלץ לתובע להתקין נעלים כאלה והוא לא רכש מעולם נעלים מסוג זה. התובע משתמש כל העת בנעלי ספורט רגילות עם הגבהה בנעל שמאל באמצעות מדרס וקשה לתאר כי יעבור באחת לשימוש בנעלים גבוהות, מגושמות יותר ואופנתיות פחות. כמו כן, מעדותו של מר טננבאום עולה, כי קיימת השתתפות מסויימת של קופות החולים בעלות הנעלים, בשיעור של 10% עד 25%. על יסוד כל האמור לעיל, אני רואה לקבוע פיצוי גלובאלי בגין הצורך בהתקנת נעליים מיוחדות בסכום של 180,000 ₪, נכון להיום.

אשר לגרב הלחץ, התובע והוריו העידו כי הוא משתמש ברגל שמאל בגרב לחץ עד גובה הברך. לפי עדותו של אבי התובע, מחירה של הגרב כ-1,000 ₪. התובע משתמש בשתי גרבים בו זמנית (האחת בכביסה) ורוכש גרב חדשה כל שלושה עד שישה חודשים (בעמ' 52-53). דא עקא, לא צורפה ולו קבלה אחת בדבר רכישת גרב הלחץ. כמובא לעיל, פרופ' שפיר קבע כי התובע אינו נזקק לשימוש בגרב לחץ לשם ניקוז הנוזלים מן הרגל הפגועה. ב"כ התובע לא ביקש להזמין את פרופ' שפיר לחקירה. פרופ' סגל אמר, כי הוא חולק על דעתו של פרופ' שפיר בענין זה, וכי קיימים ביניהם "הבדלים בגישה מדעית" (בעמ' 75, שורה 10), אך הסכים כי נסיונו של פרופ' שפיר בתחום זה גדול משלו (בעמ' 72, שורות 8-9). אני סבורה, כי במחלוקת שבין המומחים יש לבכר את דעתו של פרופ' שפיר, שלו מומחיות מיוחדת בנושא זה, כפי שאף הסכים פרופ' סגל, אם כי אזכיר שגם פרופ' שפיר ציין את הצורך בשימון הרגל וב"מכשיר מיוחד" להגנה על קדמת השוק מפני פגיעות. על יסוד כל האמור לעיל, אני רואה לקבוע פיצוי בגין הצורך בהגנה על הרגל הפגועה בעתיד בסכום של 30,000 ₪, נכון להיום.

איני רואה מקום לקבוע פיצוי בגין הוצאות נוספות בעתיד.

אשר לעבר, יש מקום לפסוק סכום גלובאלי בגין הוצאות שונות בסך 15,000 ₪ (כולל ריבית), נכון להיום. בקביעת סכום זה הבאתי בחשבון, בין היתר, את הסך של 4,680 ₪ עבור מכשיר
kafo
(בעמ' 76-77 ו-ת/5), את ההוצאות המוגברות של המשפחה בעת שהתובע היה מאושפז וכן את העובדה כי ההורים נשאו בסכום מסויים עבור שיעורים פרטיים עקב התאונה מעבר לעזרה הרבה שהעמיד בית הספר לתובע, ללא תמורה. עוד הבאתי בחשבון את העובדה, כי במספר מקרים ניתנה התחייבות של הנתבעת עבור עזרים רפואיים כמפורט במוצג י"ז מטעם הנתבעים.

14.
התאמת דיור – אני רואה לפסוק לתובע סכום של 25,000 ₪, נכון להיום, בגין התאמת דיור, לעבר ולעתיד. זאת, על דרך האומדן, שכן לא הובאו ראיות מבוררות בדבר עלות שיפוץ דירת הורי התובע, ובשים לב לעדותו של פרופ' סגל בדבר הצורך בהתקנת ידיות אחיזה באמבטיה בעתיד (בעמ' 71). איני רואה לפסוק פיצוי בגין מיטה עם הגבהה חשמלית בהיעדר ראיה בדבר הצורך הרפואי בכך. אוסיף, כי פרופ' סגל העיד שניתן להגביה את מראשות המיטה גם באמצעים מכניים כגון ספרים או שמיכה, המוכנסים מתחת למזרון (בעמ' 76, שורות 3-4).

15.
ניכויים – מסכום הפיצויים ינוכו התשלומים התכופים (כולל שכ"ט ומע"מ) שהתובע קיבל (סך של 50,000 ₪ ביום 27.10.04; סך של 20,000 ₪ ביום 22.3.05; וסך של 15,000 ₪ ביום 26.3.06). כל תשלום תכוף ישא הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומו ועד היום.

עוד יש לנכות גמלאות שהתקבלו מן המל"ל: סך של 102,501 ₪ בגין גמלת ילד נכה (לפי חוות דעתו של האקטואר שי ספיר מיום 23.6.09, כולל הצמדה וריבית) וסך של 17,949 ₪ בגין קצבת ניידות (לפי אותה חוות דעת, כולל הצמדה וריבית) (אשר לתוספת הריבית על תגמולי המל"ל בעבר המנוכים מסכום הפיצויים, ראו: ע"א 6129/04 טרטמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (מיום 5.12.05)).

איני רואה מקום לנכות גמלאות מל"ל לעתיד בגין קצבת נכות כללית וקצבת שירותים מיוחדים, שכן מצבו של התובע אינו מצדיק את קבלתן ואין להניח כי ייקבע שהוא זכאי להם.

אשר לקצבת ניידות, מאחר שהתובע טרם פנה למל"ל לקבלת קצבת ניידות כמי שנוהג בעצמו ולכן לא ניתן לנכות מסכום הפיצויים את סכום הקצבה, יש להקפיא בידי הנתבעים סכום שישקף את הקצבה שהתובע עתיד לקבל. על-פי המוסכם בין הצדדים וההחלטה מיום 6.7.09, ערך האקטואר שי ספיר ביום 7.7.09 ארבע חוות דעת לפי הנחה של 60% מוגבלות בניידות כשהתובע נוהג בעצמו ומשתכר, לפי החלופות שלהלן: לרכב בנפח מנוע 1300 סמ"ק, כשהתובע זכאי גם לקצבת נכות כללית (כולל קיצור בתוחלת החיים), ולרכב בנפח כזה כשהתובע זכאי רק לקצבת ניידות. כמו כן, ערך שתי חוות דעת תואמות לרכב בנפח מנוע 1800 סמ"ק. אני סבורה, כי מבין החלופות שהוצעו יש לבחור את זו המתייחסת לרכב שנפח מנועו 1800 סמ"ק, כשהתובע נוהג בעצמו, משתכר, עובד במרחק של פחות מ-20 ק"מ ממקום מגוריו ואינו זכאי לקצבת נכות כללית (בסך 380,723 ₪). אך מובן, כי אם התובע יימצא זכאי לרכב שנפח מנועו 1300 סמ"ק, ינוכה סכום נמוך יותר, כאמור בחוות הדעת המתאימה, והיתרה תשולם לתובע (בתוספת שכר טרחה ומע"מ).

לפיכך, אני מחליטה להקפיא בידי הנתבעים מתוך סכום הפיצויים סך של
380,723₪. על התובע לפעול בתום לב ובמהירות הראויה בכל הנוגע להגשת ההליך הנדרש בביטוח הלאומי, וניתן יהיה לפנות לבית המשפט לקבלת הוראות, ככל שיידרש. התביעה למל"ל תוגש תוך 45 יום. לא תוגש התביעה בתוך המועד שנקבע, ייחשב הדבר כויתור על פריט זה.

16.
סיכום – סכום הפיצוי הכולל שלו זכאי התובע מן הנתבעים על-פי האמור לעיל, הוא כמפורט להלן:

(א)
עבור נזק שאינו ממוני - 170,412 ₪, נכון להיום.
(ב)
עבור הפסדי שכר עד גיל 21 – 60,888 ₪, נכון להיום.
(ג)
עבור הפסדי שכר מגיל 21 – 908,474 ₪, נכון להיום.
(ד)
עבור אובדן תשלומים סוציאליים – 45,000 ₪, נכון להיום.
(ה)
עבור עזרת הזולת בעבר – 60,000 ₪ בתוספת ריבית מאמצע התקופה.
(ו)
עבור עזרת הזולת בעתיד – 337,586 ₪, נכון להיום.
(ז)
עבור ניידות בעבר – 60,000 ₪ בתוספת ריבית מאמצע התקופה.
(ח)
עבור ניידות בעתיד – 286,948 ₪, נכון להיום.
(ט)
עבור רכישת מכונית – 40,000 ₪, נכון להיום.
(י)
עבור הוצאות רפואיות ואביזרי עזר, לעבר ולעתיד – 225,000 ₪, נכון להיום.
(יא)
עבור התאמת דיור – 25,000 ₪, נכון להיום.

17.
סוף דבר – הנתבעים ישלמו לתובע פיצויים בסכום המתקבל לאחר הפחתת ניכויי הביטוח הלאומי כאמור בסעיף 15 לעיל (לרבות הסכום המוקפא). כמו כן, ישלמו הנתבעים לתובע את מלוא הוצאותיו, זולת שכר טרחתו של העד עבודי עודד מחברת דן, וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור של 13% מן הסכום לאחר הניכויים כאמור, בתוספת מע"מ.

מן הסכום שיתקבל ינוכה סכום התשלומים התכופים (כולל שכר טרחה ומע"מ) ששילמו הנתבעים לתובע, כאמור בסעיף 15 לעיל.

ניתן היום, א' באב תשס"ט (22 ביולי 2009), בהיעדר.

המזכירות תודיע לב"כ הצדדים בטלפון על מתן פסק הדין, ותמציא להם העתקים ממנו.


אורית אפעל-גבאי
, שופטת








א בית משפט מחוזי 7399/05 דור באומקולר, אברהם באומקולר, ענת באומקולר נ' שלמה פז, אריה חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 22/07/2009)